אור ברסלב

קרן אורה על עירובין· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ב

פרק א

תוס' בד"ה וארבעה פשוטין וליכא למימר אתי אוירא כו' משמע מדבריהם דהא דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא אינו אלא מדרבנן ומנ"ל לומר כן אבל הכא בלא"ה ניחא דמדאורייתא אפילו בלא פשוטין הוי מחיצה ופסולה דיתר מעשר לר"מ או יתר מי"ג אמה ושליש לר' יהודא אינו אלא מדרבנן ובפסי ביראות הקילו אלא דלעיל כתבתי דלר"מ אפשר דפירצה יתר מעשר פוסל מה"ת ועיין בתוי"ט שכתבו כיון דרחבים אמה לא אמרינן אתי אוירא כו' וגם זה צ"ע מנ"ל ומש"כ מעמודי החצר הוא בריש מכילתין בתוס' ד"ה בין לרבנן בין לר"י ע"ש והריטב"א ז"ל מספקא לי' ברוחב הפשוטין אי בעינן רחבן אמה ומסיק דלא בעינן רחבו אלא ד' דהוא דבר חשוב לרשב"ג או ג' לרבנן ומש"ה לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא כו' ומביא ראיה דמה"ת לא אמרינן אתי אוירא כו' מדמותר בכלאים כנגד העומד אף דפרוץ מרובה היכא דאיכא עומד דבר חשוב ולענ"ד יש לחלק דשני התם בכלאים דאין אנו מתירין אלא כנגד העומד א"כ האויר שחוצה לו אינו מועיל לבטל כלל והוא כעין סברת התוס' לעיל דף יו"ד ד"ה ואצבעיים ע"כ נראה לי כמש"כ ואי"ה לקמן יבואר יותר בזה:

דף יח.

גמרא וחנניא אומר חבלים לבור ע"כ צריך לפרש דמניח פתח מכל צד או מצד אחד לבד ועכ"פ צריך שיהי' עומד של חבלים מרובה על הפרוץ. ומשמע מזה דצריך שיהיו החבלים זל"ז בתוך ג' כמו בשיירא ולפ"ז יש לדקדק לפי מש"כ התוס' לעיל דמש"ה אין עושין פאה בפסי ביראות משום דאתו גמלי ושדי לה וכיון דהכא מיירי דאיכא פיתחא אלא דעבדינן עומד מרובה ע"י חבלים א"כ למה לי' חבלים כלל ליעבד פאה ומשמע מזה דלא התירו פאה אפילו לפסי ביראות ואפילו אינו אלא עשר ובירושלמי מיבעי לי' אי פאה נידון משום דיומד אלא דהוא לשיטתי' אזיל דבעינן בפאה שיהא מגופפת מד' רוחות ע"ש והא דמיבעי לן לקמן קנה קנה פחות מג' ה"ה דמיבעי לי' בחבלים אי נידון משום דיומד וחנניא דמצריך הכא חבלים ה"ה קנה קנה פחות מג' כיון דאיירי בעומד מרובה ודו"ק:

דף יט.

גמרא רבקה נכנסת ורבקה יוצאת ופירש"י ז"ל במתני' דלא בעינן עשר אמות מצומצמות אלא שוחקות נראה מזה דיותר מעשר לר"מ נמי אינו פוסל אלא מדרבנן מדהקילו חכמים בשוחקות וקצת יש לדקדק מכאן שנתנו חכמים שיעור לעשר אמות היינו רוחב ששה פרות א"כ מאי מספקא לי' לאביי לעיל בשיעורא דעשר או באמת בת ה' או באמת בת וא"ו הא איכא לשיעורי' ברוחב הפרו' ועוד דא"כ אמה דרוחב הפסין אינו דומה לאמות של בין הפסין דרוחב הפס צריך שיהי' אמת בת ששה וביניהם משערינן באמת בת חמשה וצ"ע קצת:

שם גמרא כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות נראה מפשטי' דמתניתין דמכל צד צריך שירחיק הפסין מן הבור כדי ראשה ורובה של פרה דאל"כ אתי להוציא לרה"ר. ולא זכיתי להבין מה שנראה מדברי הר"ר יהונתן דיכול לסמוך הפסין לבור מצד אחד ומצד השני ירחיק יותר ולא מצאתי טעם לזה דא"כ למה לי' להרחיק יותר מצד השני אמאי לא יהי' די במרחק ב' אמות מצד א' ולפי שיטת הירו' דאפילו לגמל די בב' אמות א"כ צ"ל דשיעור חכמים כך הוא וא"כ יכול לקרב מצד אחד ולרחק מצד השני אבל מ"מ אין זה מוכרח:

דף יט:

גמרא אמר רב פפא בבור ח' כ"ע לא פליגי כו' הנה לפי מאי דמפרש ר"פ למחלקותן צריך לדקדק למה תנינן במתני' תרתי בבא רישא דפליגי בפשוטין וסיפא דפליגי בשיעור (הרבקותן) הפרות והיינו הך ובתוס' ישינים עמדו ע"ז ותירצו דרישא קמ"ל דמהני פשוטין לר"מ ולמאי דמיבעי לי' לאביי אליבא דר"י אי בעינן פשוטין או הארכת דיומדין עדיפי נראה דמחמת זה מיבעי לי' אי מפרשינן לפלוגתא דרישא דפליגי בהאי מילתא לר"י לא שרינן אלא ארבע דיומדין ולא פשוטין ואם הבור גדול צריך להאריך בדיומדין ור"מ ס"ל דפשוטין נמי מהני או דווקא פשוטין או דילמא פלוגתא דרישא נמי כדמפרש לה ר"פ וכולא חד פלוגתא היא וא"כ מצינן למימר דלר"י נמי פשוטין עביד ולא פליג בזה אדר"מ. ובירושלמי נראה בהדיא דפליגי בהא ר"מ ור"י אלא דבעי למימר דר"מ מודה לר"י בהארכת דיומדין ור"י לא מודה לר"מ בפשוטין ומסיק דר"מ נמי לא מודה לר"י ומבואר שם בירושלמי הא דבעי ר"מ פשוטין היינו משום היכירא שלא יעשה כן במקום אחר והוא כפי' רש"י ז"ל דפשוטין עדיפי משום היכירא ועיין בריטב"א ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל והאריך לפרש בע"א אבל בירושלמי מבואר כסברת רש"י ז"ל אלא דמה שנראה מדברי הירושלמי דלר"מ בעינן פשוטים בכל גוונא אפי' אין בין הדיומדין אלא עשר נפלאה מאתי ולא זכיתי להבין ולעמוד על בירור דברי הירושלמי גם מאי דאיבעי להו התם כמה יהא הדיומד ארוך ולא יהי' צריך פשוט א"ל פחות מג' כסתום יותר מששה הופלג אלא כן אנן קיימים מג' ועד ד' ופי' הק"ע דקאי על ריוח שבין הדיומדין אם פחות מג' ביניהם הוי כסתום ואין צריך פשוט יותר מששה הופלג וצריך פשוט כן אנן קיימים מג' ועד ד' דלר"מ בעינן פשוטין ופי' זה תמוה אמאי בעינן פשוטין הא עומד מרובה על הפרוץ ועוד למה נקט מג' ועד ד' הוי לי' למימר ע"ש ואם נפרש דקאי על אורך הדיומד וס"ל דאם הדיומד ארכו ששה לכ"ע אין צריך פשוט ג"כ לא אתי שפיר ע"כ נעלמה מאתי פי' הלכה זו עד יבוא המורה צדק ויגלה נפלאות. והריטב"א ז"ל הביא בשם הירושלמי דפסין אין לו שיעור ולא מצאתי כעת דבר זה בירושלמי בפרקין ועיין ברמב"ם ז"ל נראה מלשונו דפסק שיעשה דווקא פשוטין ולא ידענא אמאי לא פסק בדרבנן כלישנא בתרא דמסיק דהארכת דיומדין נמי מהני ועיין בהג"א שפסק ג"כ דבעינן דווקא פשוטין וי"ל דלישנא דר"פ הכי משמע דלא הזכיר אלא פשוטין ודו"ק:

שם גמרא זו תורת מחיצה עלי' ופירצותי' בעשר כו' מכאן מוכח דר' יהודא נמי מודה בכל ד' רוחות דפירצה יותר מעשר אוסר והא דס"ל במבוי אין צריך למעט היינו במחיצה רביעית וע"י לחי וקורה ועי' בריטב"א ז"ל וכבר הערתי בזה לעיל בפ"ק ויש לדקדק דמשמע אי בעי ר"י פשוטין א"ש כיון דלא הוי עומד מרובה כו' ואכתי אמאי אינו מתיר ר' יהודא יותר מב"ס ע"י הארכת דיומדין דאריכת דיומדין לא מהני אפילו אי עומד מרובה דאליבא דר"י שייך למיגזר שמא יעשה כן במקום אחר ויתיר פירצה יותר מעשר ע"כ צריך פשוטין אבל אי נימא דר"י לא גזר א"כ הוי מחיצה מעלייתא ופריך שפיר וא"כ הא דמספקא לי' לאביי אליבא דר"מ אי מהני הארכת דיומדין היינו היכא דעדיין פרוץ מרובה על העומד אבל אם אורך פסי הצדדים הוא עשר או כ"א בפני עצמו למ"ד משתי רוחות לא הוי עומד ודאי מותר לר"מ והוי מחיצה גמורה אפילו לשאר דברים ועיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה ועיין בתוס' ד"ה ואם איתא כו' שכ' אבל הכא איירי ברחב הרבה כו' כדקתני אפילו בית י' כורים ולא הבנתי דהא כל ב"ס אי נאריך בדיומדין יהי' עומד מרובה על הפרוץ ואפילו פחות מב"ס או רוחב הבור והפסין הוי כב' אמין הוי עומד מרובה ועיין בריטב"א ז"ל ולפי מאי דאמרינן לקמן דר"י מתיר ארוך וקטן י"ל קצת ועפ"ז יש לדקדק אמתניתין דמסיימי רבנן במילתייהו ומותר להרחיק כ"ש ובלבד שירבה בפסין ומשמע דקאי איותר מב"ס וא"כ איך אפשר לפרש ובלבד שירבה בפסין היינו להאריך בדיומדין וא"כ מא"ל בור הא בעלמא נמי מותר בה"ג כיון דעומד מרובה וי"ל דרבנן נמי קיימי בשיטת ר"י דמתיר י"ג אמה ושליש ודו"ק:

שם גמרא א"ד גודריתא דקני קא מיבעי לי' לפירש"י ז"ל נראה דמיבעי לי' כיון דלמעלה הם מפורשים אי אמרינן רואין כיון דלמטה אחד הם ומש"כ אע"ג דאין עוביו ד' בגובה עשרה אינו מובן ויותר נראה דה"ג אע"ג דאין עוביו בגובה עשרה והריטב"א ז"ל כ' דעד עשרה הם מחוברים יפה ומעשרה ולמעלה הם מתפרשין וע"ז קשה מאי איכפת לן במה שלמעלה מעשרה ולרש"י ז"ל ג"כ תיקשי אם יש במקום שמתפרשין בין זל"ז יותר מג' אמאי מותר ואי אין בין זל"ז פשיטא דמותר ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דגודריתא דקני היינו חבילה של קנים ואמרינן בי' נמי רואין כל שאילו יחקק ויש בו אמה על אמה וגם בזה יש לדקדק א"כ מאי קמיבעי לי' וצ"ע:

דף כ.

גמרא אמר רב הונא שתים אסורים ואפילו עירבו שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין ופירש"י ז"ל דיאמרו העירוב מהני אפילו אם נתנו בין הפסין והלשון לא משמע כן והיה נראה לפרש שמא יאמרו דהעירוב מועיל להתיר לטלטל כל צרכו אפי' לאדם ועיין תוס' לקמן ד"ה מודו דחזו לאדם ובירושלמי ראיתי דגזרי' שמא יאמרו דעירוב מועיל אפילו אם תחרב הבאר ע"ש ואיכא התם מ"ד דעירבו לא מהני שאין העירוב עושה אותן אחד שלא יאסרו זע"ז בין הפסין ואמרינן ר"ה בדעתי' דאמר גבי מבוי שצדו אחד כותי וצדו א' ישראל אפילו עירבו לא חשיבי כחד שלא יאסר הכותי עליהם אפילו עירבו דרך פתחים ור' יוחנן ס"ל התם דאפילו עירבו דרך חלונות אין הכותי אוסר עליהם דחשיבי כחד ומדברי הירושלמי האלו הוי סייעתא לפי' הרמב"ם ז"ל במימרא דלקמן דף ע"ד ועיין בפ"ב מהל' עירובין ובמ"מ שם אלא דיש לדקדק לפ"ז כיון דפסקינן לקמן במבוי שצידו אחד כותי כו' דאין עירוב מועיל א"כ ה"נ לא יועיל עירוב וצ"ל דלפי שיטת תלמודין לא מדמינן להו אהדדי ועיין בק"ע מש"כ על הרמב"ם ז"ל ואין דבריו ז"ל מובנים ודו"ק:

שם גמרא יבשו מים בשבת מהו צ"ל אף דאין עושין פסין אלא לבאר מים חיים דלא עבידי דפסקי מ"מ אפשר שייבש ע"י מקרה וק"ל:

שם גמרא באו נמי לא תיבעי לך דהוי לה מחיצה הנעשית בשבת כו' והקשו מהרש"א "ל לשיטת ר"ת ז"ל בשבת דהא דאמר רב נחמן ל"ש כו' אינו אלא במחיצה שנעשית ע"י רה"י א"כ הכא דממילא הוי רה"י אפילו במזיד הוי מחיצה ע"ש וי"ל דאין זה חשיב מחיצה כיון דהוי פרוץ מרובה על העומד ומדרבנן לאו מחיצה היא ולא דמי לספינות שנתקשרו דהמחיצות הם מחיצות שלימות ועיין בתוס' ד"ה כי איתמר מש"כ במזיד לא חזרו לגמרי להתירן אלא דהוי רה"י דאורייתא ואין זה מובן דהא ספינות בלא"ה רה"י הם ועיין בתוס' שבת פרק הזורק:

שם גמרא אמר ר"א הזורק לבין פסי ביראות חייב כו' עיין בדברי הרמב"ם ז"ל ונראה מדבריו ז"ל דעיקר הדבר מה"ת הוא שיהי' מן הצדדים פסין רחבין ד' דהכי הוי מקום חשוב וכן מצינו לעיל שהתירו בפס ד' אפילו מצד אחד והא דהצריכו חכמים הכא רחבים אמה הוא לחומרא משום דהוי פרוץ מרובה על העומד וכן איתא להדיא בירושלמי בכ"מ אתה מתיר בפס ד' והכא ע"י שהפרוץ מרובה הצרכת רחבים אמה אלא דצ"ע בריש סוכה הא דאמר ר' יעקב דיומדי סוכה טפח ועיין בתוס' שם שכתבו דגבי שבת החמירו משמע דמה"ת סגי בטפח ועיין ברמב"ם ז"ל שפסק בתל המתלקט דנידון משום דיומד ואמרינן תרי רואין אף דפלוגתא דתנאי היא משום דממחלוקת ר' יעקב וחכמים משמע ג"כ דאמרינן תרי רואין ועיין ברש"י ז"ל שם בסוכה:

שם גמרא חדא מכלל חברתה איתמר עיין בריטב"א ז"ל ובמהרש"ל ובירושלמי ריש פירקין משמע כד' הריטב"א ז"ל ע"ש:

דף כ:

גמרא גבי אדם כו' גבי פרה מי בעינן ראשה ורובה יש לדקדק מאי קמיבעי לי' וכי לא ידע מתניתין דתנן ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בין הפסין וגם הא דקאמר גבי אדם כל משמע דבעי למילף מאדם לבהמה ול"ל הא כיון דתנינן להא מילתא בבהמה גופא ונראה לומר דאי לאו דמצינו דגזרינן באדם כה"ג לא הוי שמעינן ממתניתין כלום דהוי מפרשינן הא דתנן ובלבד היינו לשיעורא דהרחקת הפסין מן הבור אבל לא לעיכובא וכשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דמתיר אפילו בגמל שאין ראשו ורובו בפנים אבל כיון דאשכחן באדם דגזרינן כה"ג א"כ שמעינן מינה דבבהמה נמי גזרינן וצריך ראשה ורובה היכא דלא נקיט לה אבל בנקט לה קמיבעי לי' והשתא פשיט ממתניתין כיון דממתניתין לעיכובא קתני שתהא ראשה ורובה בפנים ותנן סתמא ש"מ דאפילו בנקיט לה בעינן ראשה ורובה וכן היה נראה לפרש להך לישנא אבל לאיכא דאמרי א"א לפרש כן עכ"פ שמעינן מסוגיא זו דבעינן דווקא ראשה ורובה של פרה בפנים אבל בלא"ה גזרינן שמא תעקם ראשה ויוליך הכלי אחריו וכן מוכח להדיא מברייתא דגמל דאפילו נקיט לי' בעינן ראשה ורובה בפנים וזה דלא כשיטת הירושלמי דגמל ואפילו כולו מבחוץ מותר כשיעור הזה ועיין במ"מ שכתב בדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ לפי שיטת הירושלמי ולענ"ד נראה בדעת הרמב"ם ז"ל דבעינן ראשו ורובו בגמל ועיקר הרבותא דמהני בי' ראשו ורובו אע"ג דצוארו ארוך ור"א אוסר מטעם זה וכן מבואר מל' הרמב"ם ז"ל ע"ש ועיין בריטב"א ז"ל שכתב על ברייתא דגמל דלשיעורא קאמר ולא הבנתי דבריו ז"ל ובירושלמי נמי נראה דאיכא פלוגתא בזה ע"ש. והרמב"ם ז"ל פסק דבנקט לה לא בעינן ראשה ורובה וכתב לחלק בין בהמה לגמל עי' בר"פ ט"ו ועי' בתוס' ד"ה מה הועילו כו':

דף כא.

גמרא אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד. משמע דאפי' בא"י לא הותר לאדם ולשון הרמב"ם ז"ל בפי"ז הלכה ל' צריך ביאור שכ' אבל בשאר ארצות אדם ירד לבאר וישתה ומ"א שאר ארצות אפילו בא"י נמי אדם מטפס ועולה כו' והי' נראה להגיה דהנך ג' תיבות אבל בשאר ארצות שייכין בריש הלכה ל"א ע"ש ודו"ק וכן מבואר בפי' המשניות שלו:

שם גמרא דחזי לאדם בעינן והקשו התוס' ז"ל אמאי בעינן מידי דחזי לאדם כו' ולפי מש"כ רש"י ז"ל במתני' דמש"ה הוי מוקף לדירה כיון דחזי לאדם א"כ אמאי פסק שמואל כר' יהודא ב"ב דילמא ריב"ב לטעמיה דאפילו בבית סאתים בעינן שומירה או בית דירה להכי אין עושין פסין אלא לבאר הרבים מידי דחזי לאדם וכיון דלא קי"ל בהא כריב"ב באידך נמי לא קי"ל כוותי' וי"ל לפ"מ שכתבו התוס' ז"ל לקמן דבדיר וסהר מודה ריב"ב דלא בעינן מידי א"כ האי בור ופסין לדיר וסהר דמי ומש"כ רש"י ז"ל דמשום דמימיהם ראויין לשתות אדם הוי מוקף לדירה הוא ל"ד דאטו לר' עקיבא יש חילוק בין פסי באר דמותרים אפי' יותר מב"ס לפסי בור אלא ודאי גם לר"ע הכל חשיב מוקף לדירה וכתבו התוס' לעיל דהא דמשמע מכאן דמש"ה דווקא באר משום דבעינן מידי דחזי לאדם ולעיל גבי פלוגתא דחנניא פי' רש"י ז"ל משום דבור עביד דפסיק דהתם פי' למאן דמתיר בבור הרבים וע"כ אליבי' לא בעינן מידי דחזי לאדם אלא טעמא הוא משום דעביד דפסיק ולהכי אין עושין לבור היחיד אבל רבים מדכרי אהדדי והכא אליבא דר"י ב"ב קיימינן דאוסר אפילו בור הרבים אע"ג דליכא בזה חששא דעביד דפסיק וע"כ הטעם משום דבעינן מידי דחזי לאדם. והנה מאי דפסיקא להו הך סברא דמדכרי אהדדי יש לי לדון בזה הא איכא מ"ד בריש מכילתין גבי מקצת קורה למעלה מכ' דאדרבה רבים גריעי ולא מדכרי אהדדי וגם צ"ע מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש לעיל דטעמא דחנני' הוא משום דבור עביד דפסיק וא"כ ת"ק דאמר עושין פסין לבור הוא אפילו לבור דיחיד וא"כ מתני' לא אתי' כוותי' כמש"כ מהרש"א ז"ל לעיל ואמאי לא פירש דחנני' ס"ל כריב"ב דאפילו לבור הרבים אין עושין פסין ות"ק מתיר בבור הרבים כר"ע ומל' רש"י ז"ל לקמן במתני' נראה קצת דטעמא דריב"ב דאוסר בבור הרבים הוא ג"כ משום דפסיק שכ' דריב"ב בעי תרתי למעליותא ע"ש ולענ"ד היה נראה דלכולהו תנאי טעמא הוא משום דבעינן מיהו דחזי לאדם ולהכי התירו יותר בבאר דמים חשובים הם ור"ע ס"ל דלצורך רבים התירו אפילו בבור וריב"ב ס"ל דלא התירו ליחיד כלל אפילו בבאר ולרבים נמי בעינן דווקא מים חשובים וחזי לאדם ובירושלמי נראה דאדרבה מש"ה התיר ר"ע בבור הרבים משום דמימיו מלוין לכלות ע"כ התירו לעשות פסין אולי לא ימצא מים אח"כ אבל בור היחיד אין מימיו מצוין לכלות להכי לא התירו לו אבל באר דמים חשובים הם התירו אפילו ליחיד ועיין בק"ע מה שפי' בזה וצ"ע ועיין בריטב"א ז"ל שפי' דהש"ס פריך מהא דנקט שמואל מים חיים דמשמע מים זכים ולפ"ז מיושב הכל אלא דא"כ הוי מצי למיעבד לקמן בתרי מימרא דשמואל האי צריכותא ודו"ק:

דף כב.

גמרא או דילמא אדם נותן עיניו במחיצתו וגזרינן דילמא אתי לאיחלופי יותר מב"ס בקרפף נראה מכאן דטעמא דר' יהודא לא משום דלא חשיב לה מוקף לדירה דא"כ למה קאמר הש"ס דגזרינן אטו קרפף תיפוק לי' דאסור מחמת עצמו אלא טעמא דר"י הוא משום גזירה אטו קרפף אבל בלא"ה היו מתירין אפילו יותר מב"ס וא"כ הא דאמרי לי' רבנן מדיר וסהר ג"כ סובב והולך על זו הסברא והכי קאמרי רבנן כי היכא דלא גזרינן בדיר וסהר ה"נ לא גזרינן בפסין ואמר להו ר"י זו מחיצה וזו פסין והכא שייך למיגזר יותר דכיון שיראו שהתירו אפילו במחיצה גרועה יותר מב"ס וודאי אתי לאיחלופי להתיר בקרפף דאיכא מחיצה מעלייתא ומשמע מכאן כשיטת רש"י ז"ל דפסין חשיבי מוקף לדירה ועיין בתוס' ריש פירקין ובריטב"א ז"ל. ומדמיבעי לן אי בור ופסין או בור פסין ולא מיבעי לן אי פסין ולא בור ש"מ דהא לא מספקא לן כלל ופשיטא דלא התיר ר"י ב"ס לבד הבור אלא דהבור ודאי עולה למידת ב"ס ולא מיבעי לן אלא בשיעור ראשה ורובה אם זה ג"כ בכלל ב"ס או לא תדע דלר"י בכל ב"ס צריך שיהי' בור בתוכו והבור עולה מן המדה דאל"כ מאי קאמר אדם נותן עיניו במחיצתו וגזרינן אטו קרפף הא בקרפף כה"ג מותר אלא ש"מ דהבור עולה מן המדה וכ"כ הריטב"א ז"ל ועיין תוס' ד"ה בור ופסין ועיין מהרש"א ז"ל שם אבל בירושלמי מיבעי להו אי בור עולה למידת בית סאתיים ופשיט מהא דרשב"א דבור עולה מן המדה ועיין בק"ע שם:

דף כב:

תוס' בד"ה מעלות ומורדות ותימא דלרבנן כו' וי"ל דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי ולא ביארו ז"ל שיעור לדבר דליכא למימר דבכל מחיצה שאינה עשוי' בידי אדם ס"ל לרבנן דאתו רבים ומבטלי א"כ מאי קאמר הש"ס בתל המתלקט אליבא דרבנן לא תיבעי לך ואמאי כיון דרבנן מודו בזה דאתו רבים ומבטלי מחיצה וע"כ צ"ל דבמקום גדול מודו רבנן ומה שיעור יש לזה והריטב"א ז"ל כתב דכל שאינו רואה המחיצות לא חשיבא מחיצה וא"כ אין אנו צריכין לחלק בין עשוי' בידי אדם או לא ועוד לשיטת התוס' שכ' דרבנן מודו היכא דאתו רבים ומבטלי מחיצה אכתי תיקשי מכולי עלמא דמקיף אוקיינוס ולא בקעי בה רבים ע"כ היה נראה דלפי המסקנא לא מהני מחיצות כלל במדינה שלימה כיון דרה"ר הוא בתוך המחיצות ולא דמי לירושלים דמהני דלתות נעולות דהתם בשעת נעילות הדלתות לא בקעי בה רבים משא"כ במדינה שלימה ואפשר עוד לומר דהיכא דאיכא בתוך המחיצה ס"ר יש לחלק בין מחיצה העשוי' בידי אדם כיון דבכוונה עשאוה בני המדינה מיחזי כרה"י אבל אם יש סביבה מחיצות מימות העולם לא מהני לה כלל וחשיבא רה"ר וצ"ע יותר בזה ועיין מש"כ לעיל על ד' הרמב"ם ז"ל בדין ירושלים ועיין בבעה"מ ז"ל מה שהביא בשם רבינו אפרים ז"ל:

שם גמרא הוא דניחא תשמישתי'. מדלא מחלק הש"ס בין פרוץ מרובה על העומד כמו בפסי ביראות התם אמר רב יהודא דאתו רבים ומבטלי אבל בעומד מרובה מודה דלא מבטלי משמע דאין חילוק בזה דכל שרבים בוקעים בו לא חשיב כפתח אליבי' אלא כפירצה וא"כ גם העומד בטל אפילו הוא מרובה אלא דלפ"ז לא בטלו מחיצות אלא לטלטל אבל לזרוק אין פירצה פוסלת מה"ת בעומד מרובה אפילו יותר מעשר לר' יהודא ועיין רמב"ן ז"ל במלחמות שדעתו באמת דבעומד מרובה אינו פוסל בקיעת רבים אם לא שרוחב הבקיעה הוא וטומאה ע"ש בדבריו ז"ל וצ"ע ליישב הסוגיא לשיטתו ז"ל והוא ז"ל בעצמו כתב ליישב הא בחצר שרבים כו' וצ"ע לעיל בפ"ק גבי מבוי שנפרץ לחצר ונפרצה חצר כנגדו והדברים ארוכים לבארן די באר וכבר כתבנו קצת בפ"ק:

שם גמרא מבואות המפולשין לבורות כו'. יש לדקדק מנ"ל דאיירי בבקעי בה רבים וי"ל דא"כ פשיטא דהוי רה"י ועוד י"ל דמדהוי רה"ר לטומאה ש"מ דבקעי בי' רבים תדע מדלא קאמר דכל מבואות הוי רה"ר לטומאה והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות במס' טהרות פי' דהבור הוי מחיצה משמע דהולך מכותל לכותל. וכן בשבילי בית גלגל נראה דדייק דמיירי ברבים בוקעים בו מדהוי רה"ר לטומאה או דסתם שבילין רבים בוקעין בהם ובטהרות פליג עלה ר"א ואומר דאפי' לטומאה נמי הוי רה"י משמע מזה דלא בעינן בקיעת ס"ר דאל"כ וודאי לא הוי ר"ה לטומאה כיון דכ"כ רבים בוקעים בו ומש"ה נראה דלא משני הש"ס לעולם רבנן כו' משום דלא ניחא לי' להש"ס לומר דלר"י יהי' רה"ר אפילו לענין שבת ולר"א הוי רה"י אפילו לענין טומאה וגם י"ל דמש"ה אמר ר' ינאי כל שאין העבד כו' משום ד' ר"א ועיין תוס' ד"ה ואיזהו שבילי כו' ועיין בכ"מ פ"ך מאבה"ט על ד' הרמב"ם ז"ל בשבילין מפולשים מש"כ וכת"ק ולא ידענא מאן פליג עלי' והך דשבילי בית גלגל לא הביא הרמב"ם ז"ל כלל ועיין ריטב"א ז"ל בסוגיא זו:

דף כג.

משנה ועוד אמר ריב"ב כו' התוס' ז"ל כתבו לפרש ד' ריב"ב בג' אנפי הא' הא דבעי ריב"ב שומירה בית דירה היינו דווקא בב"ס אבל פחות א"צ שומירה ויתר לא סגי דשומירה ודחו פי' זה דלא מסתבר שיהא חלוק בג' משהויים הב' דיתר מב"ס שוה עם ב"ס ולשניהם סגי בשומירה וריב"ב אתי למעט פחות מב"ס דלא בעי שומירה ודחו דא"כ אין בין ריב"ב ור"ע ולא כלום למאי דקאמר הש"ס דריב"ב איירי בדבר מועט ולב"ס בשלימות הוא מצריך שומירה אבל פחות מעט א"צ שומירה והיינו דר"ע דלר"ע ג"כ ב"ס בשלימות צריך שומירה והא דאמר ר"ע אפי' אין בה אחת מכל אלו היינו בלא דבר מיעוט ובזה ריב"ב מודה ולפי' קמא לא תיקשי לה מאי בינייהו משום דלפי' זה י"ל הא דאמרינן דריב"ב איירי בדבר מועט היינו דעם הדבר מועט נמי דינו כב"ס ולא כיתר מב"ס אבל מ"מ גם בלא דבר מועט דינו כב"ס ולא כפחות דהא סתמא אמר שהן ע' אמה כו' וא"כ פליג עלי' ר"ע בע' אמה ושירים בלא דבר מועט דלריב"ב צריך שומירה ולר"ע אין צריך אבל אם נפרש דלריב"ב ביותר מב"ס נמי סגי בשומירה וא"כ ע"כ הא דאמרינן דריב"ב איירי בדבר מועט היינו דווקא ב"ס שלימות הוא דצריך שומירה אבל בלא דבר מועט ה"ה בכלל פחות מב"ס ולא צריך שמירה וא"כ במאי פליגי ועיין מהרש"א ז"ל ומסקו התוס' ז"ל דפחות מב"ס וב"ט הכל שוה וצריך שומירה ויתר מב"ס לא סגי לי' בשומירה. והתוס' ז"ל הביאו ראי' לזה מדברי ר"י דאליבי' ע"כ בור ושיח אינו מתיר אלא בב"ס כדאמר ר"י לעיל גבי פסין עד ב"ס ועיין מהרש"א ז"ל שהקשה דילמא התם שאני דלא הוי מחיצות גמורות אלא פסין וכדאמר ר"י זו מחיצה כו' ולדידי לא קשיא דהא בהדיא אמרינן לעיל דטעמא דר"י גזירה משום קרפף יותר מב"ס אלמא דלר"י יש חילוק בין ב"ס ליתר מב"ס וזה ברור:

דף כג:

גמרא ר"ע היינו ת"ק ופירש"י ז"ל ת"ק דאמרו לו כו' אלמא היכא דאיכא בית דירה אפילו טובא מלשון רש"י ז"ל כאן נראה דריב"ב פליג אפילו בדיר וסהר ומה שלא פי' ז"ל כפי' התוס' נראה משום דלא מסתבר לומר דלא פריך אלא איתור לישנא. ועוד כיון דריב"ב מצריך שמירה וגם שתהא מרובעת כדקתני שהן ע' אמה כו ואי הוי אמר ר"ע סתמא אפילו אין בה אחת מכל אלו ה"א דלא בעינן נמי מרובעת קמ"ל ובלבד אבל השתא פריך שפיר דהא דאפילו אין בו אחת מכל אלו ל"ל. והתוס' ז"ל הקשו ע"ז לימא ארוך וקטן איכא בינייהו ומסתמא לא פליגי אר"י דאמר לעיל אפילו ארוך וקטן ויש לדקדק דהא ממתניתין משמע דר"י ס"ל דווקא מרובעת דקאי אריב"ב דאמר שהן ע' אמה כו'. ועוד אי נימא דר"י לא מצריך מרובעת וכיון דהוא אפסיק במילתי' בין ריב"ב לדברי ר"ע א"כ מש"ה איצטריך לר"ע לחזור ולשנות ובלבד כו' לאפוקי מדר"י דלא מצריך מרובעת אבל הריטב"א ז"ל כתב לעיל דהא דמכשיר ר"י ארוך וקטן היינו דווקא בפסי ביראות דהקילו בה אבל בקרפף ס"ל דבעינן מרובעת וא"כ אמרו לו דר"י נמי הכי ס"ל ושפיר פריך היינו ת"ק אלא דלפי הנראה משיטת רש"י ז"ל דריב"ב אפילו בהיקף לדירה אינו מותר אלא ב"ס קשה הדבר לומר דבעינן אליביה ג"כ מרובעת דווקא וכל היקף שאין ארכו כרחבו יאסר לטלטל בו ועוד יש לדקדק בזה דלפי' רש"י ז"ל דר"ע ל"ל דבר מועט מדקאמר ע' אמה ושיריים וא"כ ריב"ב נמי לית לי' דבר מועט ור"י נמי עלי' קאי ואינו מכשיר אלא בלא דבר מועט ואתי אליבי' ד' ר"י בדבר מועט כפשטי' דלא שיערו בו חכמים א"כ אמאי לא קאמר לעיל דאיכא בינייהו בין ר"י לרשב"א דבר מועט דר"י אינו מכשיר אלא עד ב"ס היינו בלא דבר מועט ורשב"א מכשיר ב"ס שלימים ויש ליישב ודו"ק ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל:

שם גמרא איכא בינייהו רבוע דרבעוהו רבנן ועיין תוס' ז"ל ובפי' המשניות להרמב"ם ז"ל מבוארים הדברים יותר ע"ש ועיין במאור ובמלחמות:

תוס' בד"ה פשטי' דקרא כו' ומיהו בכיצד מעברין פריך כו'. ולא ידענא מאי מספקא להו ז"ל אי דרשא גמורה כיון דעיקר הדבר מדרבנן הוא מה"ת אפילו כור ואפילו כוריים מותר לטלטל אלא וודאי אסמכתא בעלמא ובכיצד מעברין פריך שפיר דהתם דריש לה למדוד בחבל חמשים והיינו נמי אסמכתא בעלמא דתחומים לאו דאוריי' ע"כ פריך שפיר הא איצטריך לטול חמשים וסבב חמשים וק"ל:

(שייך לעיל) ולפי הנראה מדברי הרא"ש ז"ל דר"א דווקא קאמר יתר אמה אחת ע"פ שנים א"כ אמאי לא קאמר הש"ס דאיכא בינייהו דלר"י אם הוא פ"ש ברחבה מטלטלין אבל במשהו יותר אין מטלטלין ולר"א בעינן דווקא אמה אחת וצ"ע:

רש"י בד"ה אבל ב"ס כו' הואיל ודחד גברא הוא עיין מהרש"א ז"ל שכתב דהיכא דפרוצין זל"ז או הוי של ב' בעלים הוי אסרי אהדדי אף דמותרין לטלטל מזל"ז אם יש מחיצה ביניהם ואיני יודע טעם לזה כיון דמותרים זל"ז א"כ הוי נפרץ למקום המותר לו וכמש"כ רש"י ז"ל לקמן בהאי שמעתא ואי משום דשני רשויות שולטין בו מה איכפת לן בזה לענין לטלטל כלים ששבתו בתוכו ועוד דא"כ מזל"ז כשמחיצה ביניהם נמי יהא אסור והריטב"א ז"ל פי' ד' רש"י ז"ל בע"א היינו שהחצר יהי' של אדם אחד אכל אם החצר הוא של ב' בני אדם ויש בו דיורין ואסרי אהדדי אז אסור גם מקרפף לתוכו וגם זה אינו מובן דאפילו אם יש דיורין בחצר כלים ששבתו בתוכו מותר לטלטל לקרפף ולשון רש"י ז"ל עדיין צ"ע:

דף כד.

גמרא אלא אי איתמר הכי איתמר כו' העולה מהלכה זו אם מקום הזרוע הוא יותר מב"ס לכ"ע אסור הכל אפילו אם מקום הזרוע הוא מיעוט ולא אמרינן דליבטל לגבי רובא ואם מקום הזרוע הוא ב"ס לרבנן אסור הכל בכל גוונא אפי' אם הוא מיעוט ולר"ש אם הוא מיעוט הכל מותר ואם מקום הזרוע הוא רוב גם לר"ש אסור ואפילו הוא פחות מב"ס משום דהשאר בטל לגבי' והא דבנזרע רובו אסור אפילו אם הוא פחות מב"ס אין זה מוכרח אלא ללישנא דהא דר"ה ברדר"י איתמר אליבא דרבנן ומיעוטא הוא דשרי בפחות מב"ס אבל אם הוא רוב אסור אבל אי ר"ה אליבא דר"ש קאמר ואיירי בב"ס א"כ הא דנזרע רובו אסור וי"ל דהיינו דווקא אם הוא ב"ס אבל בפחות מב"ס אפ"ל דאין המיעוט בטל לגבי' אלא דא"כ הוי מצי למימר דהא דר"ה אנזרע רובו איתמר לא אמרן אלא ב"ס אבל פחות מב"ס מותר אלא ש"מ דכל שנזרע רובו המיעוט בטיל והנה לרבנן דהש"ס איירי בפחות מב"ס א"כ הא דאמרינן הא מיעוטא שרי הוא דווקא אבל הא דאמר רובו אסור הוא לאו דווקא אלא אפילו מחצה ע"מ נמי אסור כיון דאינו בטל וקרפף וחצר אסרי אהדדי לרבנן ועיין בל' התוס' ד"ה לא אמרן שכ' ובנזרע רובו כו' דבטיל לגבי רוב כו' לא הבנתי ל"ל דאי בטיל אפילו אי לא בטיל זל"ז אסרי אהדדי ולמאן דמתני אליבא דר"ש ואיירי בב"ס א"כ הא דנזרע רובו הוא דווקא אבל מע"מ מותר אליבא דר"ש כיון דלא אסרי אהדדי ולשון הרמב"ם ז"ל בפי' צ"ע שלא הזכיר כלל הא דנזרע רובו אלא כתב סתמא דאם הזרוע הוא ב"ס מותר ואם הוא יותר מב"ס אסור ולא חילק כלל בין רובו למיעוטו וצ"ע ועיין ברא"ש ז"ל שדחה להנך יש אומרים דפחות מב"ס אין לו דין קרפף דהא דמחלקינן הכא בין ב"ס לפחות היינו משום דבטיל לגבי רוב אבל בנזרע רובא איכא למימר דאפילו פחות מב"ס אסור ואין זה מדוקדק דבזה כ"ע מודו משום דהמיעוט בטיל וחשיב יתר מב"ס ומסקנת הרא"ש ז"ל דפחות מב"ס דינו כב"ס וכן מסתבר מהא דלעיל שהוכיחו התוס' דלריב"ב בעי נמי בפחות מב"ס שומירה ואי כהנך יש אומרים מנ"ל הא וכן משמע מהא דקרפף שנפרץ לחצר וכמש"כ התוס' ז"ל שם ועיין בגליון תוס' ד"ה ונזרע רובו נראה לר"ח דדווקא יותר מב"ס אבל ב"ס אפילו נזרע כולו לא בטלה דירתו והביאו ראי' מריב"ב ולא זכיתי להבין למה להו ראי' לזה פשיטא דב"ס מותר אפילו בלא הוקף לדירה כלל כדאמר ר"ע בגינה אפילו אין בה אחת מכל אלו ועיין בדברי הרא"ש ז"ל ויש ליישב דבריהם בדבריו ז"ל ע"ש:

שם גמרא קרפף יותר מב"ס שהוקף לדירה ונתמלא מים סבור רבנן למימר כזרעים דמו ואסור נראה מפשט ההלכה דאיירי בנתמלא רובו מים כי היכא דאיתמר בזרעים נזרע רובו אסור ומסיק דכנטעים דמו דמותר אפילו נטע רובו ואמר אמימר והוא דחזיין לתשמישתא אבל לא חזיין לא א"ר אשי ודחזיין נמי לא אמרן אלא שאין בעומקו יותר מב"ס אבל יש בעומקו יותר מב"ס אסור ופי' התוס' ז"ל משום דהוי כזרעים וא"כ קשה אפי' ב"ס נמי אסור כיון דהוי רובו וכ' התוס' ז"ל דאיירי דלא הוי אלא מיעוט' ויש לדקדק א"כ מאי אירי' חזיין לתשמישתא אפילו לא חזיין לתשמישתא נמי מותר אי הוי מיעוטא וצ"ל דמיירי שנתמלא רובו מים אלא דהעומק לא הוי אלא מיעוטא ואכתי אינו מיושב א"כ ל"ל לחלק בין ב"ס ליותר מב"ס לימא ודחזיין לתשמישא לא אמרן אלא שאין עמוקים יו"ד אבל עמוקים יו"ד הוי כזרעים וממילא ש"מ האי חילוקא בין ב"ס ליתר מב"ס ופי' הר"י ז"ל מיושב יותר אלא דמש"כ אליבי' לחלק בין בור מתוקן לשוחה צ"ע דמנ"ל דבור יותר מב"ס מותר וחשיב מוקף לדירה ומהא דאמר ר"י זו מחיצה וזו פסין י"ל דלהרחיק המחיצות מן הבור קאמר אבל הבור עצמו יכול להיות דלכ"ע אסור לעשותו יותר מב"ס אלא דלעיל נראה דרבנן שרו אפילו בבור יותר מב"ס ולפי' ר"י ז"ל אמאי לא קאמר מידי דהוי אבור וא"ל דבור חשוב יותר מוקף לדירה כיון דמתוקן הוא דע"כ התיקון אינו מועיל בפ"ע אלא מפני שהוא עשוי לשאוב מים ממנו א"כ כריא דפירא נמי כיון דהוא עשוי ליטול ממנו פירות ג"כ אין לדמותו לשוחה שנתמלא מים מאיליו והריטב"א ז"ל חלק ג"כ אכריא דפירא וס"ל דאי הוי יותר מב"ס אסור ליטול ממנו כדמשמע בפירא דבי תורי אבל התוס' ז"ל כתבו לקמן דהכא שאני כיון דראוי למאכל אדם וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל:

דף כד:

גמרא ההוא רחבה כו' עיין בריטב"א ז"ל בביאור הלכה זו בפירש"י ז"ל ותוס' ז"ל:

שם תוס' בד"ה ההיא רחבה כו' ואע"ג דלרחבה הוי גיפופין כו' כיון דלא מהני לרחבה כו' והריטב"א ז"ל תמה על סברא זו. ובירושלמי בפ"ק משני על הא דחצר קטנה כו' דפריך מינה למ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי כדפריך בש"ס דילן ומשני בשם רבנן דתמן לגדולה היא נידון ואינו נידון לקטנה לכאורה משמע מזה איפכא מסברת התוס' דהתם כיון דנידונת היא לגדולה שוב אינו נידון לקטנה אבל הכא דאינו נידון לרחבה שפיר נידון לשביל אבל העיקר נראה בכוונת הירושלמי דכל שהיא מחיצה למקום אחר לא חשיב נראה מבחוץ דהכל רואין שם מחיצה לגדולה הוא ולא לחי וא"כ א"ש נמי הכא ובזה א"ש נמי הא דאמרינן לעיל תיובתא והילכתא משום דתני ר' חייא כוותיה ומאי אולמי' דהאי מהאי. אבל לפי הנ"ל ניחא דהש"ס דילן נמי סמיך אשינוי' דהירושלמי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק סתמא להאי מתניתין דחצר קטנה כו' קטנה אסורה וגדולה מותרת ולא כ' דאיירי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה אלא כדפרישית דזה לא חשיב נראה מבחוץ ודו"ק כי זה ברור:

דף כה.

גמרא מג' ועד ד' רבה אמר הוי מיעוט ורבא אמר לא הוי מיעוט דלאו מקום חשוב הוא לכאורה קשה דרבא אדרבא מהא דלעיל גבי כלאים דאם הוא פחות מד' אף כנגד העומד אסור ואוקמא רבא כרשב"ג ולא ניחא לי' לרבא לאוקמי כאביי דאתיא כרבנן ומשום דלא הוי דבר חשוב משמע דלרבא לרבנן פחות מד' כד' הוא חשוב ואפ"ל דמש"ה מתני רב שימי לקולא וסייעתא מזה לפסק הא"ז דפסק כרב שימי ועיין ברא"ש ובהג"א ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בזה ובדברי הה"מ שהי' לו גירסא אחרת בהרחיק מן הכותל ונראה דמודה גם לפירש"י לענין להועיל כדמוכח מפסקיו בהרחיק מן התל ג' ועשה מחיצה דהועיל ולא ביאר הרמב"ם ז"ל הא דאמר רב חסדא ומודה לי ר"ש שאם עשה מחיצה על התל כו' שוב ראיתי בריטב"א ז"ל שהעיר מהא דרבא לעיל גבי כלאים ע"ש עיין בש"ג פי' נפלא בהא דטחו בטיט ע"ש ודו"ק:

שם גמרא נבלעו מחיצות התחתונות כו' ואלא לענין שבת נראה דמיבעי להו אם הועיל להיקף לדירה כיון דבשעה שעשאן לדירה לא הועילו ע"כ י"ל דאפילו אחר שנבלעו מחיצות התחתונות ג"כ לא יועילו דהשתא נעשו מאליהם או דילמא כיון דעשאן לדירה והשתא ליכא אלא הני הרי זה מועיל וקמיבעי לי' אפי' נבלעו ע"ש וא"כ צריך להבין מה ענין מחיצה הנעשית בשבת לכאן וצ"ל דמדמי מילתא למילתא כי היכא דמחיצה הנעשית מאלו בשבת מתרת לטלטל ה"נ מחיצה שנעשית מאליה מועלת להקיף דירה אבל באמת אין הנידון דומה וצ"ע:

דף כה:

גמרא אי דעבדא כאכסדרה כו' עיין בריטב"א ז"ל מבואר יפה שיטת רש"י ותוס' ז"ל ולשיטת התוס' ז"ל צ"ל דר"ז ס"ל דהכא לענין למעט אמרינן פי תקרה אפי' בד' רוחות והרמב"ם ז"ל כתב סתמא להאי פיסקא ולא ביאר הא דעבדא כי אורזילא ויש לדקדק לשיטתו בפי"ז דפי תקרה יורד וסותם הוא רק מדרבנן כקורה א"כ אמאי לא תיהני הכא קורה בעלמא ואכ"מ בזה כי יש לדבר בשיטתו הרבה מהא דסוכה דפליגי אביי ורבא בזה ואם יזכיני ד' לקמן במכילתין יבואר יותר וזה אין לומר ליחשב פ"ת כמחיצה אחריתי להועיל אפילו אם נשאר יותר מב"ס דאין זה מחיצה גמורה:

תוס' בד"ה וכי אויר המותר לה אוסרה כללא דהאי שמעתא לרבנן קרפף שנפרץ במילואו לחצר אסור מתרי טעמא חדא דנפרץ במילואו למקום האסור לו ועוד דאויר החצר מייתרו והוי יותר מב"ס אבל לר"ש דאמר דכולן רשות אחת הם אין אויר החצר מייתרו וגם אינו אוסר משום נפרץ במילואו והקשו התוס' ז"ל דמשמע דמילתא דר' זירא אתיא כרבנן בפשיטות וא"כ ל"ל הא דאויר חצר מייתרו תיפוק לי' משום פרוץ במילואו למקום האסור לו ותירצו דנ"מ אם נפרץ מצד אחר לרה"ר צריך צה"פ מכאן ולחי מכאן אבל מטעם דנפרץ במילואו לא היה צריך אלא לחי לצד רה"ר כדמשמע בפ"ק דמבוי שנפרץ לחצר אין צריך כלום אפילו לא עירבו והדברים סתומים עיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל בפי' דבריהם מהרש"ל ז"ל פי' דמשום פרוץ במילואו לא הוי נאסר כיון דיש לו פתח אחר לרה"ר ואינו רגיל בפתח אשר לחצר ואף דנפרץ במילואו ניתר בנראה מבחוץ והא דמשמע מכאן דאסור משום פרוץ במילואו היינו היכא דלא נפרץ לרה"ר דרגיל בפתח זה וכבר תמה מהרש"א ז"ל ע"ז ופי' הוא ז"ל דמש"ה בעינן נפרץ לרה"ר משום דאי לאו לא היה נאסר משום אויר חצר משום דהכל אחד וקרפף בטל לגבי חצר ולענין פרוץ במילואו בנכנסין כותלי כו' נאסר אפילו לא נפרץ לרה"ר אבל היכא דאין נכנסין ונפרץ לרה"ר נאסר משום אויר החצר דלענין זה לא מהני נראה מבחוץ אבל מחמת פרוץ במילואו אינו נאסר ע"ש והדברים נפלאים לפרש בדברי תוס' דברים שאין להם שום רמז ועוד אמאי לא מהני נראה מבחוץ לענין אויר חצר כיון דמהני לענין פרוץ במילואו והנראה לי בכוונת דברי התוס' דלאו למעוטי הלחי שבין חצר לקרפף אתי אלא לענין צה"פ אשר לצד רה"ר איכא נ"מ דלטעמא דאויר חצר מייתרו ה"ז חשוב כאילו הקרפף פתוח לכרמלית וצריך צה"פ לצד רה"ר כדאמרינן לעיל בנפרץ לסרטי' ולבקעה אבל משום דנפרץ במילואו א"צ אלא לחי לצד רה"ר וכן משמע לעיל אם הי' מבוי כלה לרחבה אין צריך כלום אפי' לא עירבו ואין צריך צה"פ בצד השני והשתא איירי הכא בנכנסין כותלי קטנה כו' או כמש"כ לעיל דכה"ג לא חשיב נראה מבחוץ או כמו שהביא הה"מ בשם הרשב"א ז"ל דמיירי שהגופפין רחבים ד' דיצא מתורת לחי אלא דיש לדקדק ע"ז הא בפסי חצר לא איכפת לן אם רחבים כיון דהוי משום מחיצה וכן משמע לעיל בסוגיא דלחי הבולט ודו"ק. ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה נפלאה היא ועיין בדברי הה"מ ובמגדול עוז שגירסא אחרת הי' לו ז"ל ומש"כ הה"מ והטעם כו' עיין בלח"מ ולא הבנתי אמאי יאסר החצר כיון דלא נפרץ במילואו ואי נפרץ במילואו אמאי לא יאסר ומה שנראה מל' הרמב"ם ז"ל דהוי ס"ד דאויר החצר מתירו היינו משום דהוי ס"ד דהקרפף בטל לגבי החצר אבל נעלמה מאתי מוצא סברא זו וצ"ע:

תוס' ד"ה קרפף שנפרץ כו' א"נ כו' אבל במשהו פחות מב"ס שרי טפי וצריך לעיין לעיל בהא דאמרינן איכא בינייהו דבר מועט וגם בהא דפריך דר"א אדר"א ודו"ק היטב:

שם גמרא ההוא אבוורנקא כו' עיין פירש"י ותוס' ז"ל ומכולהו פירושא מוכח דהא דמחיצות אדרכלין ומחיצה העשוי' לנחת אינה מחיצה היינו לענין לעשות היקף לדירה ויש גורסין שאינה עשוי' לנחת היינו שאינו עומד להתקיים ועיין בש"ג והרמב"ם ז"ל גרס נמי שאינה עשוי' לנחת אבל פירשו בו בע"א דהיינו שאינה עשוי' לשום צורך כלל ופי' הה"מ דבריו ז"ל דלא הוי מחיצה כלל לענין שבת וגריעא מתל ונקע ויש לדקדק ע"ז מהא דבעינן למימר לעיל דשיבולת מקיפות אותה מיירי אפילו לא עשאו לשם מחיצה אלמא דחשיבא מחיצה לבית סאתיים וגם הא דפירא דבי תורא צריך ליישב לשיטתו ז"ל ויותר היה נראה לפרש בשיטת הרמב"ם ז"ל ג"כ כמו שפירש בש"ג דאינה עשוי' לנחת היינו שאינה אלא לפי שעה אלא דגם ע"ז קש' מהא דהותר' מחיצה של שתי או של ערב ביחיד או בשייר' ודו"ק:

דף כו:

גמרא פשיטא כו' עיין מהרש"א ז"ל שהקשה ע"ז הא איכא לספוקי כדאמר רב פפא לאביי דהטעם הוא משום דבית בלא חצר לאו דיירי אינשי ע"ש בדבריו ז"ל ולענ"ד נראה דליכא מחלוקת בזה דלרב ששת נמי פליגי בהאי סברא ר"א ס"ל בסתמא ביטל רשות ביתו דבית בלא חצר לא דיירי אינשי ומסתמא ביטל גם רשות ביתו אע"ג דלא הוכר בפירוש ורבנן ס"ל דמסתמא לא ביטל רשות ביתו דלא מסלק נפשי' לגמרי ושניהם מודים באלו הסברות אלא דר"א ס"ל דמבטל בעין יפה מבטל וביטל הבית והחצר כיון דשייכים זל"ז ורבנן ס"ל דמבטל צריך שיפרש ומה שלא פירש לא פירש ולרב פפא מיבעי לי' בפי' לר"א דאמר לא מבטילנא מי אמרינן דלאו בלב שלם אומר כן או דילמא כיון דגלי גלי וכן לרבנן אי אמר מבטילנא וא"כ מדרב ששת לא מוכח כלל לענין היכא דגלי וא"כ שפיר פריך פשיטא וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפי' לר"א דאמר מסתמא ביטל ולרבנן דאמרי מסתמא לא ביטל משמע דא"ד רב ששת קמיבעי לי' וכן משמע לקמן בפ' הדר דאמרינן לר"א טעמא הוא משום דבית בלא חצר לא עביד אינש דדייר. והנה משיטת תלמודין משמע דר"א ורבנן פליגי היכא דאמר הריני מבטל רשות חצירי ולא מיבעי לי' לר"א אלא אי אמר בהדיא לא מבטילנא. ובירושלמי נראה דבסתמא פליגי דאמר הריני מבטל רשותי אבל אם אמר הריני מבטל רשות חצירי הוי כמו דפי' ולא רשות ביתי ועיין בריטב"א ז"ל שהקשה על פירש"י ז"ל אמאי הא אסור לאחר שהחזיקו בחצירו כיון דתו לא מצי לאסור עליהם ובירושלמי פריך עלה ומשני דקנס הוא לר"א ע"ש:

שם גמרא מאי ערקבלין כו' עיין בריטב"א ז"ל שכתב דטעמיה דר"א דלא בעי מרור מין זרעים ולדבריו תיקשי אליבא דר"א אימא הירדוף כדפריך הש"ס בפסחים ונראה יותר כשיטת התוס' דמין זרעים הוא וק"ל:

הדרן עלך פרק עושין פסין

ונתחיל לפרש בעז"ה פ' בכל מערבין פ"ג

תוכן העניינים

קרן אורה על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה