אור ברסלב

קרן אורה על עירובין· רבי יצחק מינקובסקי

פרק א

דף ב.

תוס' בד"ה סוכה דאורייתא הקשו אמאי תני בחנוכה פסולה ע"ש ונראה דדווקא בסוכה ומבוי שאין עשייתן עיקר המצוה שייך לומר בהו תקנתא ולא לשון פסלות. אבל בנר חנוכה דהנחה או הדלקה הוא עיקר המצוה שייך בהו יותר לשון פסלות ולא קיים המצוה באותה שעה ועיין בריטב"א ז"ל:

תוס' בד"ה אשכחן מקדש משכן דאיקרי מקדש ונפ"מ כו' לענין דחיית שבת מסקינן ביבמות דלא צריך קרא ועיקר תלמודא דהאי קרא אתי למורא מקדש. וזה נמי נראה דמסברא ילפינן לכל מקום מקודש ואפי' בביה"כ אסור לעשות קפנדריא ועיין תוס' שביעית שהאריכו בזה:

שם גמרא דאלת"ה הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כו' לכאורה לא דמיא דהתם ילפינן שפיר כי היכא דבמשכן צריך לפתוח הדלתות ה"נ במקדש דמנ"ל לחלק אבל הכא לענין פתח ליכא למילף מהאי קרא דאיקרי פתח בגובהה יותר מיו"ד כיון דאמשכן קאי ולא הוי אלא יו"ד וי"ל דהא בהא תליא דאי נימא דבמקדש לא הוי פתח א"כ קרא דפתח אהל מועד לא קאי אלא אמשכן ומנ"ל פתיחת דלתות היכל במקדש אלא ש"מ דבמקדש נמי הוי פתח:

דף ב:

גמרא בין לרבנן בין לר"י לילפי מפתח שער החצר. יש לדקדק לר"י מאי קושיא הא אליבי' אפילו גבוה מעשרים ורחב מעשר כשר דילפינן מפתחו של אולם וכן הקשה הריטב"א ז"ל ומה שתירץ דהוי ס"ד דלא פליג ר"י ארוחב אינו מובן דא"כ תיקשי ליה מפתחו של אולם גופא ואפ"ל דהכי פריך היכי ילפי רבנן ור"י כלל שיעור לפתח דהיינו גובה פי שנים ברחבו דהא בשער החצר הוי גובה ה' ורוחב עשרים ואפ"ה איקרי פתח א"כ ה"נ אפילו גובהו יותר מארבעים נמי ליקרי פתח ומאי קאמר רב דיליף מפתחו של אולם ואינו כשר אלא עד ארבעים ודוחק:

שם גמרא אמר אביי פליג בברייתא והקשו התוס' הא אמר ר"א לקמן דלא מכשיר ר"י אלא עד י"ג אמה ושליש וי"ל דלא ילפינן הכא אלא לענין גובה ולרוחב יותר מעשר אבל להכשיר רוחב עשרים לא מסתבר לן כיון דהוא יותר מרוחב ר"ה בזה לא התירו חכמים וכיון דמצינו בפסי ביראות דלא התירו אלא י"ג אמה ושליש ה"נ לא התירו יותר מזה אבל בלא"ה לא אמרינן לקמן אלא סבר רב אחי לומר הכי ובמסקנא לא איפשיטא ואי"ה לקמן בהלכה דכיצד מערבין דרך ר"ה יבואר יותר אי"ה:

שם גמרא אלא מעתה לא תיהני ליה צורת הפתח עיין בתוס' מה שהקשו ול"נ דהא דאמר רב דרבנן ור"י ילפי מפתחי המקדש היינו לענין גודל החלל שלא יחשב פירצה. ולהכי ילפי רבנן מפתחו של היכל דגובה עשרים ורוחב יו"ד חשיב פתח ולא פירצה ויותר מזה חשיב פירצה וא"כ אין חילוק בזה בין צה"פ לקורה דכל שחללו עשרים חשיב פתח ולא פריך הש"ס אלא דמנ"ל כלל דהוי פתח בחלל דילמא לא מיקרי פתח אלא בדלתות דנעולות הם אבל חלל בלא סתימה הוי פירצה. ומשני דדלתות לצניעותא בעלמא עבידא אבל נקרא פתח בלא"ה ולהכי פריך לא תיהני ליה צה"פ דהא היכל הוי ליה צה"פ ואפ"ה לא הי' רחבו אלא עשר. וכללא דמילתא דלרב אין חילוק בין קורה לצה"פ לרבנן אינו מתיר אלא בגובה עשרים ורוחב עשר והנה הא דאמר רב דר"י יליף מפתחו של אולם אמר רב חסדא דמתניתא אטעיתא ומסיק דר"י מפיתחא דמלכין גמר. ויש לדקדק דילמא ברייתא דמכשרת לר"י אפילו גובה נ' אזלא בשיטת הן ברייתא דמהני אמילתרא אליבא דרבנן משום דס"ל דרבנן נמי לא ילפי מפתחו של היכל אלא טעמייהו משום הכירא ולהכי ר"י מכשיר אפילו נ' כי היכי דמכשיר בסוכה ולא ס"ל טעמא דהכירא אבל להך ברייתא דרבנן ילפי מפתחו של היכל טעמיה דר"י דיליף מפתחו של אולם וי"ל דבלא"ה לא ניחא ליה לרב חסדא למימר דר"י נמי בעי שיעורא כיון דקאמר סתמא אין צריך למעט וצריך להבין לרב מ"ט דלחי מתיר במבוי הא לאו פתח הוא כיון דלמעלה הוא גבוה הרבה וי"ל דמה"ת אין צריך תיקון כלל כיון דיש לו ג' מחיצות אלא דרבנן אצרכוהו לתיקון והם אמרו דסגי בלחי אבל בקורה ס"ל לרב דטעמא הוא משום דמשוי לי' פתח ע"כ בעינן דומיא דהיכל ובזה י"ל מה שהקשו התוס' אמאי לא פריך הש"ס ליבעי צה"פ משום דבלא"ה סגי בקנה מכאן וחשיב לחי כמש"כ התוס' לקמן דף י"א ד"ה איפכא. והנה לקמן דף ח' איכא מ"ד דרב ס"ל קורה משום הכירא וא"כ תיקשי לכאורה דרב אדרב דהכא יליף מפתחו של היכל וי"ל דהתם אמרינן הכי אעיקר מילתא מפני מה הצריכו רבנן לקורה אבל שיעורא דך' אמה לא ס"ל לרב סברא דלא שלטא בי' עינא ובסוכה נמי לא ס"ל כרבה אלא כאינך אמוראי בריש סוכה ע"כ אמר דטעמא משום דילפינן מפתחו של היכל ואפילו אם נאמר דרב ס"ל להא דרבה בסוכה הכא במבוי לא חיישינן להכי משום דמחיצות מגיעות עד הקורה וע"כ צ"ל כן לר' יאשי' דאמר משום רב בריש סוכה מחלוקת כשאין דפנות מגיעות לסכך ומשום הכירא כרבה ואפשר לומר דרב לטעמיה דמוכח מברייתא דהכא דאצטריך למילף מפתחו של היכל אלמא כיון דמחיצות מגיעות לקורה שלטא בי' עינא וה"נ בסוכה במחיצות מגיעות לסכך ועיין שם בתוס' חד נוסחא דלא פליגי אינך אמוראי אליבא דרב אהא דר' יאשי'. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' לרבה דג' למה להו לאיפלוגי בתרתי ולמש"כ ניחא דלא מוכח כלל מהא דאמר רבה קורה משום הכירא דטעמא דרבנן דהכא נמי משום דאפשר דסבר כרב דהיכא דמחיצות מגיעות לקורה שפיר שלטא בי' עינא אלא דמהא דאמר רבה במבוי פסול גבי מקצת קורה למעלה מעשרים כו' מוכח דס"ל טעמא דרבנן משום היכירא ודוק היטב:

דף ג.

גמרא רב נחמן בר יצחק רמי מתניתא אהדדי לא קשיא קורה משום היכירא כו'. מפשט ההלכה משמע דטעמי' דר"י ג"כ משום דלית ליה הא דלא שלטא בי' עינא כמו גבי סוכה ולפ"ז יש לדקדק מ"ט דר"י דפליג נמי ברוחב. ונראה דעיקר טעמיה דר"י הוא משום דמיקל במחיצות כדאמר גבי מי שהי' לו שני בתים בשני צדי ר"ה והא דעביד הש"ס צריכותא היינו משום דמתניתין לא פליגי אלא בגובה ובזה איפליגי בתרתי למה לי ולזה עביד הש"ס צריכותא ולמש"כ לעיל הוי מצי למיעבד צריכותא לאידך גיסא דאי תני מבוי ה"א התם הוא דפליג ר"י משום דמחיצות מגיעות לקורה ועיין בר"ן ז"ל בסוכה גבי בנה איצטבא שהוכיח משום דלית הלכתא כרבה דע"כ איירי התם במחיצות מגיעות לסכך ולפמש"כ י"ל דרבה גופא אינו מחלק בין מחיצות מגיעות לאין מגיעות ורב הוא דמחלק התם לטעמיה דס"ל הכא גבי מבוי עיקר הטעם משום דיליף מפתחו של היכל ולא משום היכירא וצריך אתה לדעת דבין למ"ד קורה משום היכירא בין למ"ד משום מחיצה לתרווייהו בעינן תוך כ' שיהי' ניכר ההיכר או המחיצה ובירושלמי ריש מכילתין מפרש להדיא טעמיה דר"י דאזיל לשיטתיה בהא דשני בתים בב' צידי ר"ה ע"ש וכ"כ רבינו יהונתן להדיא:

שם גמרא מקצת קורה למעלה מכ' כו' עיין בתוס' ז"ל בזה. ולענ"ד נראה דהא דפוסל רבה הכא בסוכה או במבוי אי מקצתו למעלה מעשרים הוא רק מדרבנן דמה"ת ודאי כשר בחלל כ' דהרי שלטא בי' עינא דאל"כ אין שיעור לשליטת עין אלא דרבנן גזרו שיהיה בתוך כ' שמא יעשה למעלה מכ' אם נתיר לו חלל כ' ומש"ה לא מיקרי מה שלמעלה מכ' סכך פסול דמה"ת לאו סכך פסול הוא ובאמת לא ידענא למה יקרא מה שלמעלה מכ' סכך פסול כיון דהכי שלטא בי' עינא ומותר לעשות כן לכתחילה והיינו דקאמר הש"ס ע"כ נעשית צלתה מרובה מחמתה ע"כ נראה דבהא פליגי רבה ורבא רבה ס"ל דצריך שיהיה מקצת בתוך כ' דאם יהיה כולו למעלה מכ' תו לא שלטא ביה עינא והא דפוסל רבה בסוכה או במבוי היינו משום גזירה שמא יתמעט אותו המקצת כיון דאין צריך אלא שיהיה משהו בתוך כ' וטעמא דגזרינן או משום דזה יחיד וזה רבים או משום דזה דאורייתא וזה דרבנן ורבא ס"ל דזה וזה כשר דחלל סוכה וחלל מבוי תנן ואפילו יהיה כולו למעלה מכ' שפיר שלטא ביה עינא עכ"פ אין בזה משום סכך פסול וע"כ הא דהוצין שאני דאם חמתן מרובה מצלתן לא חשיבי סככה והרי כולו למעלה מכ' וצ"ע בזה בהא דסוכה תחת סוכה ועיין בדברי הראשונים ז"ל שם ובירושלמי במכילתין ראיתי דפליגי בזה רב אמר דכל הקורה כשר למעלה מכ' ודוקא קתני מבוי שהוא גבוה למעלה מכ' אמה ור' יוחנן אמר דכל הכשר קורה צריך שיהיה למטה מכ' ובתר הכי קאמר דרב נמי מודה בזה משום גזירה כי היכא דגזר במחצה למחצה דשחיטה שמא לא יעשה כדי מראית העין וה"נ גזרינן שמא יעשה למעלה ג"כ ולפ"ז אין דברי התוס' שכתבו להוכיח דגרסינן רבה מוכרחים דהא רב סבר נמי בירושלמי דבעינן שיהיה הקורה בתוך כ' והוא עצמו אמר שם דיליף מפתחו של היכל ועוד אני אומר דרבה נמי מצי סבר כרב דיליף מפתחו של היכל ומהא דאמר רבה מבוי וסוכה בחדא מילתא אין ראיה דחד טעמא להו דהא רבא נמי כללינהו ביחד ולרבא ודאי לאו חד טעמא הוא דבסוכה ס"ל לרבא דטעמא הוא משום דסוכה דירת עראי בעינן ולא משום דלא שלטא בי' עינא והנה מל' הש"ס משמע קצת דלא מכשר רבא אלא מקצתו בתוך כ' דאמר זה וזה כשר אבל מברייתא דמסייע ליה לרבא משמע דכשר בחלל כ' ועיין ברבינו יהונתן ובד"ת שם:

דף ג:

גמרא אמת סוכה ואמת מבוי באמת בת חמשה. התוס' בד"ה תניא כתבו דברייתא דקתני יותר מפתחו של היכל אתיא אפילו כאביי דלסימנא נקטי' דחללו עשרים אבל באמות דידי' ויש לדקדק דבתוספתא איתא נמי על רוחב עשר ג"כ כפתחו של היכל והתם מאי סימנא שייך בה אלא ש"מ דאתיא לסימנא דבאמת בת ששה וי"ל דלפי המסקנא דמסיק דאביי תנאי היא באמת בהא פליגי ת"ק סבר כברייתא דילפינן מפתחו של היכל ע"כ אמרו דכל אמות באמת בת ששה ורשב"ג ס"ל כברייתא דמשום היכירא הוא ולהכי ס"ל דבאמת בת חמשה משערינן אלא דכלאים לחוד פסיקא לי' דבאמת בת ששה משערינן ורבא לטעמיה דס"ל כברייתא דילפי' מפתחו של היכל כדאמר לעיל חלל סוכה תנן וחלל מבוי תנן ויליף נמי להא מילתא דבאמת בת ששה ולסימנא בעלמא נקטי' וליכא פלוגתא כלל אלא דיש לדקדק דע"כ למאן דיליף מפתחו של היכל לענין מבוי ומשערינן באמת בת ששה ה"נ הא דתנן גבי סוכה שיעורא דכ' אמה ג"כ היינו באמת בת ששה דבחד לישנא קתני להו וא"כ היכן מצינו פלוגתא בזה דילמא אפילו מאן דלא יליף מהיכל מודה בזה דבאמת בת ששה משערינן ועוד דבשלמא בגובה איכא לספוקי דילמא באמת בת חמשה משום דהכא שלטא ביה עינא אבל ברוחב מהיכי תיתי לן לומר דיותר מעשר אמות קטנות חשיב פירצה כיון דמצינו בפתחו של היכל דהוי רוחב עשר אמות גדולות ומיקרי פתח ולמה יחשבוה רבנן לפירצה ע"כ היה נראה דאביי נמי מודה דמה"ת הכל באמת בת ששה כמו כל אמות בנין האמור בתורה אלא דרבנן גזרו לחומרא לשער באמת בת חמשה והיינו דאמר אביי דברוב אמות סוכה ומבוי החמירו לשער באמת בת חמשה וברוב אמת כלאים העמידו על ד"ת באמת בת ששה וראיה לדבר מהא דתניא בסוכה בית שאין בו ארבע על ארבע פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואי נימא דמספקא ליה לאביי א"כ לפטור מן המזוזה ומן המעקה אינו אלא אם אין בו אפילו ד' אמות קטנות הא לא"ה חייב מספק ולענין ליטמא בנגעים כל שאין בו ד' אמות גדולות אינו מטמא בנגעים מספק ואינו נחלק בבתי ערי חומה וכי תימא דאין זה בכלל ספק ואפילו אביי פשיטא ליה או באמת קטנות או באמת גדולות א"כ למה חשיב הכא הא דרבי דאמר דבעינן סוכה דע"ד בכלל ספיקא דאביי הא טעמא דרבי דסוכה דומיא דבית ובעינן בה שיעורא כמו בבית אלא ש"מ דבאמת מודה אביי דצריך לשער באמת בת ששה אלא דבסוכה ומבוי החמירו לשער באמת בת ה' ולענין מזוזה ומעקה אוקמוה אדאורייתא ולא גזרו בה ועדיין צריך ביאור ועי' לעיל גבי מקצת קורה בתו"כ דאמר התם סוכה דאורייתא ובריש סוכה בפלוגתא דרב חנן בר רבא ורב הונא אליבא דרב ודו"ק:

דף ד.

גמרא גפן כדי רביעית יין לנזיר עיין תוס' שהביא ופרש"י ז"ל בסוכה והדבר צ"ע למה נרבה בשיעורא דעלין ולולבין דליבעי יותר מרביעית אם נשער ביין ומנ"ל הא דהאי קרא מסיק הש"ס דאסמכתא בעלמא היא ומסברא ודאי אין צריך אלא שיעור רביעית ולשון רש"י ז"ל בברכות ג"כ צריך ביאור וז"ל שם אבל חרצנים כשיעור רביעית יין חייב ושיעור רביעית יין ורביעית מים אינן שוין לפי שהיין עב ומים קלושים ויש ברביעית יין יותר מרביעית מים שיין אם יקרוש יהי' בו כזית ומים לא יהי' בו כזית ויש להבין לענין דבר מאכל מאי נ"מ אם נשער ברביעית מים או יין כולי' חד שיעורא כביצה ומחצה ואין חילוק בין יין למים אלא אם יקרשו אבל בכמות הכל אחד וצ"ע ועיין ריש פ' המוציא יין דאיכא פלוגתא ברביעית יין אם יהיה כזית כשיקרש וליין קרי לה התם דבר קלוש:

דף ד:

גמרא כי איצטריך הלכתא לשערו שערו נמי דאורייתא כו' כי אתיא הילכתא לרובו ולמיעוטו ופירש"י ז"ל רוב שערו. ונראה דרש"י ז"ל אין כוונתו דדווקא בשערו בעינן רוב אלא דאף בשערו פוסל רוב כמו בכל הגוף לאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל דשערו נחשב בכלל הגוף ואינו פוסל אלא רוב הגוף אלא דאכתי תיקשי קושיית התוס' דע"כ לפ"ז צ"ל דבהלכה למשה הוזכר שער בפירוש דאי הלכה סתמא איתמר א"כ מנ"ל הא דשער פוסל בו רוב בפני עצמו דילמא לא ריבתה תורה אלא דגם השער צריך שיבא במים אבל לא שיפסל בו רובו וי"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דלזה לא צריך קרא שהשער יהי' טעון ביאת מים ועיקר קרא אתי שיפסל בו חציצה כמו בגוף וכן משמע מלשונו בד"ה וכדרבה דאמר חציצה פוסלת בשער ואי לאו הילכתא היה פוסל חציצה משהו בין בשער בין בגוף אבל השתא דאיתמר הילכתא דאינו חוצץ אלא ברובו א"כ ע"כ הא דמרבינן מאת היינו דווקא ברובו ובפ"ע דאי בכלל הגוף ל"ל קרא פשיטא דבכלל הגוף היא אלא דלפ"ז קשה גם לפי מה דלא ס"ד עדיין מהילכתא תיקשי ג"כ ל"ל קרא לשערו פשיטא דבכלל הגוף הוא כיון דחציצה כ"ש פוסל. והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מקוואות נראה מלשונו דעיקר רבויא דאת בשרו אתי שיצטרך השער לביאת מים ושפיר פסק דשער הוא בכלל הגוף כיון דהילכתא סתמא איתמר לכל דבר הצריך טבילה לאדם או לכלים א"כ לא שמעינן דשער יהי' לו דין בפ"ע לענין חציצה וכן משמע קצת מהא דאמרינן ביבמות פ' הערל דכולו אפילו אינו מקפיד עליו חוצץ למה לן כולו אפילו כל שערו נמי יהי' חוצץ אפילו אם אינו מקפיד עליו כיון דשער יש לו דין בפ"ע וכל ההלכות שנאמרו בגוף נאמרו ג"כ בשער אלא ש"מ דשער בכלל הגוף הוא ועדיין צ"ע ולא מצאתי מבואר כעת בדברי הרמב"ם ז"ל האי דינא דכולו חוצץ אפילו אם אינו מקפיד ע"ש ועיין בתוס' ריש סוכה שהקשו למה לי קרא דבשרו כיון דאיתמר הלכתא דרובו המקפיד חוצצו ואין זו קושיא כ"כ כיון דהלכתא סתמא איתמרא ובלאו קרא דבשרו ה"א דהלכתא לכולם איתמרא ועיין מהרש"א ז"ל כאן:

דף ה.

גמרא היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו עיין ברא"ש ז"ל ובבעה"מ מה שהשיגו על הרי"ף ז"ל ונראה כפי' הר"ר יהונתן דהרי"ף ז"ל ג"כ כוונתו שיתן הקורה למטה בקרקע ודי בטפח ולא בעינן ד' טפחים דהיכר של מטה כהיכר של מעלה ומ"ש הרי"ף ז"ל האי טעמא ובג' מסקינן דפליגי בשמא יפחות משום דבירושלמי משמע דפליגי בהאי סברא אי היכר של מטה כהיכר של מעלה דאמר רב אחא התם ממעטו כדי מקום משמע דבעינן דוקא ד' טפחים שיעור מקום ועיין בק"ע בירושל' ואישתמיט לי' ד' הרא"ש ז"ל דגרסינן בירושלמי כדי מקום ע"ש ובעה"מ ז"ל כתב דהלכה כאביי דבעינן ד' טפחים מהא דאמרו בירושלמי הא דרב אחא ברישא ש"מ דהוא רבי' ואין זה מוכרח דהא בירושלמי פליגי בהיכר של מטה ובש"ס דילן מסקינן דכ"ע ס"ל היכר של מטה כהיכר של מעלה ובשמא יפחות פליגי ורב יוסף דהוא רביה דאביי אמר דלא גזרינן ולשון הרא"ש ז"ל דמסופק בד' הרי"ף ז"ל הלכה כד' מי אינו מובן דהא כתב בהדיא דהיכר של מטה כהיכר של מעלה והוא כרב יוסף ויש לדקדק בהא דאמר הש"ס דפליגי בקורה אי משום מחיצה או משום היכר ומ"ד בד' ס"ל משום מחיצה ופירש"י ז"ל דס"ל דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם למעלה מך' א"כ לפ"ז מאי מהני אמלתרא בגובה בשלמא אי משום היכירא כי איכא אמלתרא הוי היכר אלא אי משום דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם למעלה מך' מאי מהני אמלתרא וי"ל דהא מיבעי' לן לקמן אמלתרא אי מהני ברוחבה אלמא משום אמלתרא חשיבא מחיצה יותר ועוד אפשר לומר דהא דאמרינן הכא קורה משום מחיצה היינו כרב דיליף מפתחו של היכל דלמעלה מך' הוי פירצא אלא דלפ"ז לא הוי דומיא דקורה משום מחיצה או משום היכר דאמרינן לקמן במכילתין דהתם קאי על עיקר תקנתא דקורה ויותר נראה דזה שאמרו חכמים דלא אמרינן יורד וסותם למעלה מך' היינו נמי משום דתקרה שהוא למעלה מך' אמה דלא שלטא ביה עינא לא אמרינן יורד וסותם ולפמש"כ רש"י ז"ל בריש שמעתא דאפילו למ"ד משום מחיצה עכ"פ טעמא דעשרים אמה היינו משום הכירא א"כ הוי מצי למימר דתרווייהו ס"ל משום מחיצה ולמר סגי בטפח ולמר בעי ד' טפחים. וראיתי לא' מהמפרשים שרצה לקיים פירושא דכמה ממעטו היינו בגובה כפי משמעות ד' הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והא דבעי אביי ד' טפחים משום דס"ל כרבה רביה דמקצת קורה למעלה ומקצת למטה פסול ולא אבין דהיכא דאיכא הכשר קורה למטה כ"ע מודו דכשר ועיין בדברי הה"מ שמפרש ג"כ כפי הר"ר יונתן וכמש"כ לעיל ודו"ק:

שם גמרא היה פחות מי' טפחים ובא להשלימו משכו בכמה. רש"י ז"ל דקדק מ"ש דלעיל גבי מיעוט נקט רחבו בכמה והכא נקט משכו בכמה. והיה נראה דלעיל נקט רחבו משום דהמשך הוא לרוחב המבוי דהמיעוט בעינן על כל רוחב המבוי לאורך המבוי אין צריך אלא טפח וזה נקרא רוחב אבל הכא דלאביי צריך ארבע אמות לאורך המבוי ע"כ נקרא משך דרוחב המבוי אולי היא פחות מד' אמות והנה פשט הלכה זו נראה דפליגי במבוי גדול אלא דבשיעור השלמה לרב יוסף סגי בד' טפחים במשך המבוי ועל כל רוחב המבוי ולא הוי מבוי שרחבו יתר על ארכו משום דנחשב למבוי מה שחוץ לד' טפחים ואביי ס"ל דבעינן ד' אמות במשך המבוי בשיעור משך מבוי ולפ"ז הי' אפשר לומר דרב יוסף מודה דבעלמא משך מבוי בד' אמות אלא דהכא די בד' טפחים להכשיר הקורה כיון דהמבוי בעצמו גדול הוא וכן משמע להדיא בירושלמי דהכי אמרינן התם ר' יוסי אמר כדי מקום ר' אחא אמר כדי מבוי משמע דתרווייהו ס"ל דמשך מבוי בד' אמות אלא דר' יוסי לא בעי כדי מבוי היינו ד' אמות אלא כדי מקום לחוד דהיינו ד' טפחים ולפ"ז הוי פלוגתא זו דומיא דהא דפליגי לעיל במיעוט אלא דמהא דאמר אביי מנא אמינא לה משמע דפליגי במשך מבוי גופא ולרב יוסף משך מבוי בד' טפחים וכן מוכח לעיל גבי הא דאמר אביי אמת מבוי באמת בת חמשה דפריך והא איפא משך מבוי ומשני כרב יוסף משמע דל"ל לרב יוסף שיעורא דד' אמות כלל אלא דלפמש"כ התוס' בד"ה אמר אביי כו' דמודה רב יוסף דלחלק את המבוי בעינן ד' אמות אכתי תיקשי דהא לרב יוסף כי איכא משך מבוי כמו לחלק מבוי לב' מבואות דהוי לקולא עכ"פ מסוגיא דשמעתין משמע דבשיעור משך מבוי פליגי והיינו משום דכל למטה מי' לאו מבוי הוא כלל והא דרב יוסף ס"ל בד' טפחים היינו משום דמשך מבוי כך היא אלא דיש לדקדק א"כ אמאי לא פליגי בעלמא בשיעור משך מבוי והנה לפ"ז א"א לומר דבמבוי גדול צריך שיהי' ההשלמה על כל רוחב המבוי דא"כ יהי' מבוי שאין ארכו יתר על רחבו ומש"ה כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דצריך להשלים לרב יוסף דע"ד טפחים וע"כ האורך יהי' משהו יותר כמש"כ התוס' ולאביי יהי' ההשלמה ד' אמות על ד' אמות ולרב יוסף ניחא דבעינן דע"ד משום דרוחב המבוי צריך שיהי' לא פחות מד' טפחים אבל לאביי לא ידענא אמאי צריך שיהיה נמי ד' אמות ברוחב דהא נראה מדבריהם שאין צריך שיגיע ההשלמה עד כותלי המבוי וא"כ אמאי לא יהיה די ברוחב המבוי שיעור ד' טפחים כשיעור רחבו בכ"מ דהא דוקא במשך פליגי ועוד קשיא לי אמאי לא בעינן שיגיע ההשלמה לכותלי המבוי מ"ש מסוכה דבעינן שיגיע ההשלמה עד פחות מג' מן הדפנות והיינו משום דצריך שיגיעו הדפנות עד הסכך וה"נ צריך שיגיעו הדפנות עד הקורה וא"כ צריך שיגיעו ההשלמה עד הדפנות וי"ל כיון דלענין שבת די בחקק דע"ד אף שהמחיצות רחוקות הרבה מן החקק שפיר משתריא בקורה אלא דלפי זה לא הוי פלוגתא זו דומה להא דפליגי לענין מיעוט בע"כ התם צריך שיהי' המיעוט על פני כל רוחב המבוי דהא לרב יוסף ודאי ליכא למימר דסגי בטפח על טפח וה"נ לאביי דאמר בד' טפחים ברוחב המבוי צריך שיהי' ע"פ כולו ובהשלמה אין צריך שיהי' ע"פ כל רוחב המבוי וצ"ל דהתם משום דלשלטא בי' עינא צריך שיהי' כל הקורה בתוך עשרים אבל הכא לענין לשוויא מבוי לא איכפת לן מה שהקורה בצידי המבוי למטה מעשרה ואכתי קשה מהא דאמרינן לקמן היא למעלה מעשרה ועקמומיתה למטה מעשרה צריך שיהא בין זה לזה פחות מג' אלמא דכל למטה מעשרה כמאן דליתא דמי ולא ירדתי בזה לסוף דעת קדושים ה"ה הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובש"ע פסק באמת דצריך שישלם ע"פ כל רוחב המבוי ולא מצאתי מבואר דצריך שיהי' רוחב המבוי לא יותר מד' אמות דאל"כ הוי רחבו יתר על ארכו וצ"ע. והנה התוס' ז"ל בד"ה ורב יוסף הקשו מהא דאמר רב יוסף לקמן משך מבוי בד' אמות ותירצו בדוחק ולפמש"כ לעיל הי' נראה דסוגיא דלקמן אזלא בשיטת הירושלמי דלרב יוסף נמי משך מבוי בד' אמות אלא דהכא סגי בכדי מקום וסוגיא דהכא אזלא לסברת אביי דחשיב לה להאי השלמה לתחלת מבוי ולסברתו הא דאמר רב יוסף דסגי בד' טפחים היינו משום דס"ל כן במשך מבוי וע"ז קאמר הש"ס דאפילו לסברת אביי אין ראיה מכל הני שהביא אביי ראיה מהם אבל רב יוסף בעצמו ס"ל דמשך מבוי בד' אמות אלא דהכא סגי בד' טפחים ודוק היטיב ועי' בריטב"א ז"ל שכתב ג"כ סברא זו דשיעור המבוי מצטרף ע"ש ועי' בזה ברבינו יהונתן מש"כ כאן בהא דלחי המושך בדופנו של מבוי ואין דבריו ז"ל מתיישבין לפירש"י שם:

דף ה:

גמרא ד' אמות נידון משום מבוי הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ז דאפילו הלחי רחב הרבה נידון משום לחי אלא דאם הלחי הוא פחות מרוחב המבוי או שהי' כחצי רוחב המבוי נידון משום לחי וכשהוא רחב יותר מחצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ ועיין במגיד משנה ז"ל מה שכתב דלשיטת רש"י ז"ל אפ"ל דמיירי בהועמד לשם לחי ואכתי אינו מיושב מש"כ דאם הוא כחצי רוחב המבוי נידון משום לחי ואמאי לא ידון משום פרוץ כעומד דמותר לדידן דקי"ל כרב פפא ונראה לומר כמש"כ המ"מ בר"ד דמפרש הכי לדברי רב אשי דלא ניחא ליה לפרש כפירש"י דמספקא ליה במדידה מהא דפליגי בפרוץ כעומד אלמא דאפשר לצמצם ולא ניתנה התורה למה"ש והמדידה היא כפי אומד הדעת וכמו שתירץ הש"ס שם בבכורות במדות המזבח והמקדש ומה שפירשו התוס' בשם הר"ר שמעי' דפרוץ כעומד מותר מספיקא ג"כ קשה דהא מחייבינן לי' מיתה אם זרק מרשות הרבים לתוכה. ואגב בעיון זה הנה התוס' הקשו לפי' הר"ר שמעי' לרבנן אמאי מביאין עגלה בשותפות יביאו שני עגלות שמא צמצמו וכתב מהרש"א ז"ל דלפי' קמא דאנן קי"ל אפשר לצמצם איכא למימר דלמ"ד אי אפשר לצמצם היינו דבשום אופן אי אפשר לצמצם וזהו דעת רש"י ז"ל בבכורות. אבל התוס' השיגו עליו מהא דנמצא מכוין בין שתי עיירות יביאו שני עגלות נהי דבמדידה אפשר לצמצם אבל בנפילת ההרוג הוי בידי שמים ובזה א"א לצמצם ולא הבנתי איך אפשר לומר דא"א שיארע שיפול ההרוג מכוון דילמא דרך מקרה הרגו מכוון בין שתי עיירות ומה שפירש"י בבכור דא"א לצמצם בשום אופן היינו משום דאין כחות הוולדות שוות וא"א שלא יקדים אחד לחבירו והיינו דקא מיבעיא לן התם בידי אדם אם אפשר לצמצם או בידי אדם ג"כ א"א שיהי' שם מדידות שוות וא"א לכוין בשום אופן ועי' בזה בתוס' חולין ובכורות שהאריכו בזה יותר ואין כאן מקומו עכ"פ לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בידי אדם א"א לצמצם בה' רוצח ע"כ צ"ל דהא דפרוץ כעומד מותר היינו משום דהכי אגמרי' רחמנא למשה וכמה דמצית למיעבד עביד וא"כ אמאי קרי לה ספק דבריהם ע"כ פי' דרב אשי הכי קאמר דממ"נ מותר אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואם פרוץ נפיש ניתר משום לחי ואם שוו תרוייהו נמי לא יצא מתורת לחי דאינו יוצא מתורת לחי אלא אם הוא רחב יותר מחצי רוחב המבוי אז אין עליו תורת לחי אלא דין עומד מרובה אבל אם שוו תרווייהו אכתי תורת לחי עליו משום דהוי ספק אי פרוץ חשיב ותורת לחי עליו או העומד חשיב ויצא מתורת לחי הוי ספק דבריהם ונידון משום לחי ורב אשי נקט מבוי שמנה לדוגמא בעלמא ועיקר חידושו בזה דלא יצא מתורת לחי אלא אם הוא רחב יותר מחצי רוחב המבוי ואז ניתר בעומד מרובה אלא דאכתי קשה למה לן לידון משום לחי בשוו תרווייהו תיפוק ליה משום פרוץ כעומד ודרכו של הרמב"ם ז"ל נפלאה מאתי:

שם גמרא אבל מבוי שבעה ניתר בעומד מרובה כו' ק"ו מחצר כו' מה לחצר שכן פריצתו בעשר קסבר רב הונא בריה דרב יהושע מבוי נמי פריצתו בעשר. יש לדקדק הא אמרי' לקמן דהיכא דבקעו בה רבים לכ"ע פירצתו בד' וא"כ אכתי איכא למיפרך מה לחצר שכן פירצתו בעשר אפילו אי בקעו בה רבים כדמשמע לקמן ועי' מ"א סי' שס"ג וי"ל דודאי ליכא לדמוי' חצר למבוי לכל מילי דלא ילפינן דברי סופרים מדברי סופרים ועיקר הק"ו הכי הוא מה חצר דבעינן בו סתימה יותר שאינו ניתר בלחי אפ"ה עומד מרובה הוי כסתום א"כ פשיטא במבוי דלא בעינן סתימה כ"כ שיותר בעומד מרובה ופריך מה למבוי שכן פרצתו בד' אלמא דבמבוי מחמרינן במחיצתו יותר שלא יהי' בו פירצות ומשני קסבר ר"ה מבוי נמי פריצתו בעשר ואם כן חצר ומבוי שוים בתורת מחיצות ומה שבמבוי פירצותא בד' אי בקעי בה רבים היינו מטעמא אחריני דשבקי פיתחא רבא וקממעט בהלכתא ובטל ההיכר אלא דלפ"ז אפילו אי הוי ס"ל לר"ה דפירצתו בד' אפילו לא בקעי בה רבים ע"כ נמי מטעמא דשבקי פיתחא וא"כ שפיר מצינן למילף מחצר דעומד מרובה מכשיר במבוי וע"כ צ"ל כן לגדולי הראשונים ז"ל שפסקו כרב הונא דמבוי פירצתו בד' אטו אליבייהו אין עומד מרובה מתיר במבוי אלא ע"כ הא דמבוי פירצתו בד' לאו פירצה היא ומה שצ"ע מבוי שניתר בעומד מרובה אי פסיל ביה נמי פירצא ד' דבזה לא שייך ביטול ההיכר דלאו משום הכירא הוא והנה התוס' ז"ל בד"ה ק"ו כתבו דלהועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות ליכא למילף ולא הבנתי כיון דקאמר הש"ס דס"ל פירצותיה בעשר א"כ מבוי ניתר בעומד מרובה בכל המחיצות וביותר מעשר גם חצר אינו ניתר ובאמת לא שייך למימר דיו כאן דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא דעומד מרובה הוא תיקון יותר מלחי ומה לי במחיצה אחת או בכל המחיצות ובמש"כ אתי שפיר נמי הא מבוי פירצותו בד' מראשו כמו בקרן זויות אלא דאפשר בחצר נמי פוסל פירצה בקרן זוית כיון דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וצריך עיון בראשונים בזה:

תוס' בד"ה אינו דין שם וליכא למימר פס ד' יוכיח כו'. עיין מהרש"א ז"ל וכבר עמדו על דבריו ז"ל המפרשים וצ"ע ליישב:

דף ו.

גמרא אמר רב חנן ב"ר מצידו בעשר מראשו בד'. ומפרש הש"ס בראשו היינו בקרן זוית ור"ה אמר אחד זה ואחד זה בד' משמע דלרב הונא לא צריך לאוקמא בנפרץ בקרן זוית כיון דמצידו נמי בד' אלא דהתוס' כתבו דלרב הונא נמי ע"כ בנפרץ בקרן זוית איירי דלא פליג אדרב יהודא. ולולי דמסתפינא הייתי מפרש מראשו היינו בראשו השני הסתום והשתא לרב חנן צריך לאוקמא בקרן זוית דמ"ש מצידו ומ"ש מראשו אבל לר"ה פירצותא בד' בין מראשו בין מצידו ומסייע לו לישנא דהירושלמי דאיתא התם מבוי שנפרץ מכנגדו בד' מן הצד בעשר חברייא בשם ר' בין מכנגדו בין מן הצד בד' סברין מימר מאן דמר מצידו בעשר בשיש שם רוחב ד' ומאן דמר בד' בשאין שם רוחב ד' ולא סברין מימר רב כר' יוחנן במבוי עקום וא"ר יוסי בר בון וכדי לעשות הכל רשות אחד רבנן דקסרין מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראש ואם יש שם לעומד ארבעה צריך קורה אחרת ואם אין שם עומד ארבעה אין צריך קורה אחרת. ולכאורה הוא סותר למאי דבעינן למימר לעיל דבאיכא רוחב ארבעה עדיף ועי' בק"ע ע"כ נראה דהכי פירושא כנגדו היינו בכותל שכנגד הקורה. ובזה לכ"ע בד' כיון דהוא כנגד הקורה מיחזי כמפולש מצידו בעשר ורב אמר מצידו נמי בד' והוין בעי מימר הא דאמר רב מצידו בד' היינו שלא נשתייר ד"ט עד הכותל האמצעי דהוי כאלו הפירצה מראשו אבל נשתייר רוחב ארבעה מודה רב דעד עשר הוי פתח ולא סברין מימר רב כר"י וכדי לעשות כל הרשות אחת אלמא דחשיב לה פירצה לעשות הכל רשות אחד כמו שיבואר לקמן אי"ה בשיטת הירוש' בפלוגתא דמבוי עקום והתם הוי כמו מצידו ונשתייר ארבעה דלא שייך לעשותו כמפולש דהא איכא עומד כל המבוי השני אלמא דמצידו בכל גוונא לאו פיתחא היא ובתר הכי אמר דמצידו כלפי ראשו הוי איפכא אם יש שם עומד ארבעה צריך קורה משום דיעמול בהילוך וילך דרך הפירצה אבל אם אין שם עומד ד' הוי כמו שני פתחים בראש המבוי דמותר בקורה על פתח אחד כן נראה נכון לפרש שיטת הירושלמי. ואחכ"ז היה נראה לפרש מראשו דאיתמר בש"ס דילן נמי היינו מראשו השני אלא דלפ"ז קשה איך הוי ס"ד דמראשו נמי בעשר א"כ הוי מבוי מפולש ובפסק ההלכה בדינים אלו עי' בדברי הרא"ש ז"ל ומש"כ דהרי"ף ז"ל לא הזכיר הא דאיכא גידודי ולפנינו איתא להאי מילתא בדברי הרי"ף ז"ל וגם לשון הרמב"ם ז"ל צריך ביאור:

שם גמרא מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש ושמואל אמר תורתו כסתם רש"י ז"ל פי' תורתו כמפולש דזה שפתוח א' לחבירו הוי כמפולש ובעי תיקון בעקמימות ושמואל אמר תורתו כסתום פירש רש"י ב' פירושים או דחשיב כ"א כסתום ממש ואינו צריך אלא לחי בסוף כל מבוי ולפי זה הלשון כפשוטו דפליגי על מה שנפרצו זל"ז רב חשיב לה כפירצה ומש"ה בעי תיקון ושמואל חשיב לה כפתח וא"צ בעקמימות שום תיקון כלל ולפ"ז צ"ל דס"ל לשמואל מבוי פירצותיה בעשר אפילו אי בקעי בה רבים ופי' עוד בשם מורו הזקן ז"ל דתורתו כסתום היינו דדי בפירצה זו תיקון של מבוי סתום היינו לחי או קורה ולפ"ז שמואל נמי ס"ל דחשיב פירצה אלא בהא פליגי רב חשיב לה כאלו כל מבוי מפולש משני צדדיו ובעי צה"פ ושמואל סבר דלא חשיב אלא כמו פירצה מצידו דדי בתיקון לחי או קורה אלא דיש לדקדק מאי טעמא דרב דבעי צה"פ כיון דלא הוי אלא פירצה מצידו סגי בלחי וע"כ צ"ל דלרב הפירצה משוי לשני המבואות כאלו הם אחד ועומדים ביושר וא"כ מסתברא כפי' ר"י ז"ל דאין צריך אלא צה"פ בראשו אחד וצה"פ בראשו השני וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל כמו שכ' הה"מ בשמו וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב מבוי עקום הרי הוא כמפולש והתוס' ז"ל הביאו ראיות לפירש"י ז"ל דאי כפי' ר"י ז"ל או מיירי ביותר מעשר לרב נמי תיקשי הא צה"פ אליביה לא מהני ביותר מעשר ויש להבין אמאי קאי האי יותר מי' אי ארוחב הפירצה שהוא רוחב המבוי א"כ אכתי תקשי לכ"ע האיך ניתר בלחי וקורה או בצה"פ לרב וע"כ צ"ל דהמבוי בסופו אינו אלא עשר א"כ גם לפי' ר"י יש לומר כן דשני ראשי המבוי אינן רחבים אלא י' אלא דהפירצה היא יותר מעשר ומש"ה פריך לשמואל אמאי תורתו כסתום כיון דנפרצו זל"ז ביותר מעשר ואם נפרש דיותר מעשר קאי אעקמימותו אף על פי שהמבוי אינו רוחב אלא עשר מ"מ כיון שאלכסון עקמימותו הוא יותר מעשר הוי כפירצה אפילו לשמואל א"כ פשיטא דניחא לפי' ר"י ז"ל דאראשי המבוי צריך לעשות צה"פ ושם אינו רחב אלא עשר. שוב ראיתי בריטב"א ז"ל שכ"כ דלפי' ר"י ז"ל ודאי אתי שפיר ולפרש"י ז"ל צריך לישב דבעקמימות מודה רב דצה"פ מתיר אפילו יותר מעשר ע"ש היטב ולקמן יבואר עוד בענין זה אי"ה ומה שהביאו ראיה ממבוי עקום דנהרדעא כבר כתבו התוס' דאיירי בגוונא אחרינא ויותר מזה דעת הרשב"א ז"ל דעקום כמין ח' לכ"ע א"צ אלא לחי וקורה בשני ראשיו אפילו לרב כמו שהביא הה"מ בשמו ועי' ריטב"א ז"ל שכתב מילתא בטעמא ועיין בב"י שתמה על הרשב"א ז"ל בזה בסי' שס"ה ולמש"כ ניחא אבל מהלכה דמבוי העשוי כנדל צ"ע דודאי משמע התם כפירש"י ז"ל. אבל כבר האריך הריטב"א ז"ל בשם ר"ת לפרש הך דמבוי העשוי כנדל דאביי ורבא פליגי במילתא אחריתי ע"ש באורך ומה שיש לדקדק בהא דמבוי העשוי כנדל לפירש"י שפירש דלשמואל הוי כסתום לגמרי משום דהוי פירצה מן הצד וזה אינו אלא במבוי עקום דכותל אחד הולך עד סופו והפירצה הוא מצידו אבל התם במבואות קטנים שנפרצו במילואן למבוי הגדול מנ"ל דס"ל לשמואל בזה תורתו כסתום וצ"ל דאין לחלק בזה. והנה מש"כ לעיל לפי' הזקן ז"ל דהא דמצריך שמואל לחי בעקמימותו היינו כמו בכל פירצה מצידו. אבל ראיתי בריטב"א ז"ל שכתב דלא מהני לחי בפירצה אלא צה"פ וא"כ לא ידענא טעמא דהאי לחי וצ"ל כיון דהפירצה לאו לר"ה היא אלא למבוי סגי בלחי וא"כ אפ"ל דאפי' לפי' קמא דלשמואל נמי מודה בעלמא דפירצת מבוי בד' ואפ"ה א"צ כלום כיון דהפירצה היא למבוי אלא דאם כן מאי פריך אילימא ביותר מעשר מ"ט דשמואל דילמא היינו טעמא דאין הפירצה לר"ה וצ"ל דביותר מעשר אין לחלק וכן צ"ל לפי' הזקן ז"ל דלהאי פירושא שמואל נמי ס"ל פירצת מבוי בד' מדבעי לחי ואפ"ה ביותר מעשר לא סגי בלחי דאין לומר דפריך בהא לימא שמואל תורתו כסתום משום דלחי לא מהני ביותר מעשר ז"א דהא מעקמימותו שפיר מהני אפילו ביותר מעשר כמש"כ מהר"מ ז"ל במרדכי ע"ש. ודברים אלו מונחים עד יבא המורה צדק. והנה התוס' ז"ל והרא"ש ז"ל הביאו ראיה מהירו' לפי' ר"י ז"ל וצריך אני להאריך קצת כשיטת הירושלמי מפני שלא נתבארה כ"צ בדברי המפרשים. והכי איתא התם מבוי עקום ומפולש ר"י אומר עושה צה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ר"ל אמר נותן לחי או קורה ומתיר ע"ד דר"ל בקשו לעשות להם תקנה אלו משתמשים עד מקום הכותל ואלו משתמשין כו' ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות ברשות אחת והכי פירושא ר"י ס"ל דשני מבואות נעשין אחד וסגי בתיקון בשני הראשין ור"ל לא סגי ליה בהכי דשני המבואות אסרי אהדדי אלא נותן לחי וקורה בין אחד לחבירו ור"י ס"ל כרב דהוי כאלו עומד ביושר והכל אחד ור"ל ס"ל כשמואל דכל חד מבוי לנפשי' ומש"ה סגי בלחיים וגם צריך לחי בעקמימות דלא ליסרי אהדדי ומש"ה מבוי כמין כ"י היינו כמין ח' אמר ר"ל דאפילו כמה קורות אין מתירין כיון דמבוי האמצעי דרכו על שני המבואות הרי מבואר כפי' הר"י ז"ל ועי' ברבינו יהונתן ז"ל בזה אלא דתיקשי מכאן להרשב"א ז"ל שכתב דכמין ח' לכ"ע הוי כסתום ובירושלמי אמרו דבזה נמי אמר ר' יוחנן דצריך צה"פ ולקמן יתבאר דלפי' ר"ת במבוי העשוי כנדל מוכח מש"ס דילן דהעשוי כח' לכ"ע תורתו כסתום ועי' ק"ע ודוק היטיב:

שם גמרא כיצד מערבין דרך ר"ה כו'. הנה התוס' עמדו כאן מה מועיל לחי וקורה בר"ה רחב ט"ז אמה וכן לר' יהודא דאמר דאפילו רה"ר מיערבא בצה"פ ולחי וקורה הא סבר רב אחא למימר דר"י אינו מתיר אלא י"ג אמה ושליש. והנה מצאתי דברים אלו מבוארים בירושלמי פ' עושין פסין דרמי התם אהדדי דר"י אדר"י מהא דאם הי' דרך הרבים מפסקתן אהא דגשרים המפולשים ומשני ר"א דלא התיר ר"י בגשרים אלא במפולשים לבקעה אבל לר"ה לא התיר ר"י ופריך מהא דתני ר' חייא כיצד מתירין ר"ה ר' יהודא אומר לחי מכאן ולחי מכאן וחכ"א צה"פ מכאן כו' אלמא דאפילו מפולש לרה"ר מתיר ר"י ומשני הא בעשר הא דמתיר ר"י כשאין רוחב הפירצה אלא עשר והא בי"ג גבי פסי ביראות דאוסר משום הפירצה רחבה שלש עשרה ופריך מהא דאמר רב אחא פירצת מבוי לר' יהודא בי"ג ומשני כשינוייא דש"ס דילן גבי פסי ביראות פרוץ מרובה והכא עומד מרובה הרי לפניך דר' יהודא לא התיר אלא ברוחב י"ג אלא דיש לדקדק דלפ"ז ליכא למילף מפסי ביראות לר' יהודא דהא חזינן דמבוי מפולש עדיף דרבים לא מבטלי מחיצה ובפסין רבים מבטלים מחיצה וי"ל דהיינו הך דפריך בש"ס דילן והיא הנותנת כו' והנה מלשון הירושלמי נראה דבצוה"פ רבנן נמי מכשרי אפילו ברה"ר גמורה דאי מפרש לה במבואות המפולשין א"כ מאי פריך דר"י אדר"י הא בפסי ביראות הוי רה"ר גמורה כדמשמע לקמן דאתי רבים ומבטלי מחיצות אלא ש"מ דה"נ מיירי בדרך הרבים גמורה ומש"ה לא פריך התם דרבנן אדרבנן דהא דמצרכי רבנן צה"פ משום דס"ל ג' מחיצות דאורייתא אבל בש"ס דילן מסקי' דברה"ר גמורה לא מהני צה"פ דאתו רבים ומבטלי לה ולהכי לרבי יהודא בירושלים לא מהני צה"פ ובדרך הרבים דאיכא שתי מחיצות שלימות מהני אפילו לחי משום דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות שלימות ולרבנן שם ד' מחיצות עדיפא להו והיכא דאיכא ב' מחיצות אתו רבים ומבטלי להו אבל במבוי המפולש דלא דרסי רבים כ"כ גם לרבנן סגי להו בצה"פ ולפ"ז מצינן למימר דגם רבנן ס"ל ב' מחיצות דאורייתא אלא דרבים מבטלי להו ועיין תוס' לקמן דף כ"ב מש"כ בזה והא דחשיב מבואות המפולשים בכלל רה"ר בריש שבת היינו כמבוי דבקעי בה רבים והא דאמר ר"י דרה"ר אין לו תקנה אלא דלתות נעולות מסברא פשיטא לי' דצוה"פ או לחי אפילו למ"ד משום מחיצה אינו מועיל במקום רה"ר אלא רבים מבטלי לה ומה שאינו מועיל לר' יהודא ברוחב יותר מי"ג אמה תקנת חכמים היא כמש"כ התוס' אלא דמירושלמי הנ"ל משמע דאפילו מה"ת יש לחלק מהא דמשני ברישא הא בעשר הא ביותר. והא דמשמע מהא דפריך הא בדלתות מיערבא דרה"ר בשתי מחיצות לרבנן ושם ד' מחיצות לר"י דלא שרי בדלתות מב' צדדים וגם נעולות הכל הוא משום דכל שפתוח מצד אחד אתו רבים ומבטלי כיון שהוא תמיד מעבר לרבים כן נראה מפשט הלכה זו ומכולהו תנאי אין ראיה דס"ל ג' מחיצות דאורייתא היכא דלא הוי מעבר לרבים אלא דלקמן פליגי אמוראי במבוי מפולש וס"ל התם דג' מחיצות דאורייתא וע"כ משום דמפרשי הא דאמרי רבנן אין מערבין רה"ר בכך היינו משום דג' מחיצות מה"ת אבל א"א לומר כן דהא אינו מועיל לרבנן אפילו צה"פ או דלת מרוח אחת וע"כ היינו משום דאתו רבים ומבטלי וא"כ מנ"ל במבוי מפולש דלא הוי מעבר לרבים דלא הוי רה"י בב' מחיצות וצ"ל דמסברא קים להו הכי או מדברי ב"ה דמתניתין דלקמן והא דאמרינן לקמן וכי כבר עושה אותו רה"י או רה"ר לאו דווקא דרה"ר וודאי לא הוי כיון דאינו מעבר לרבים וגם אינו רוחב ט"ז אמה והחילוק בין המבואות מבואר בדברי התוס' והריטב"א ז"ל דאם דרך הרבים עוברת לארכה כציור הראשון שבתוס' גם המבוי רה"ר הוא אף דאינו רחב ט"ז אמה אבל כשרה"ר מהלך בצדו אין זה רה"ר אלא כרמלית ונראה עוד מדברי הריטב"א ז"ל דבמבוי רחב ט"ז אמה אפילו לר' יהודא לא מהני לחי וקורה דלא מסתבר למימר ב' מחיצות דאורייתא ברה"ר גמורה וכתב כן לתרץ הא דהקשו התוס' אמאי לא דייק בריש שבת מהא דחשיב מבואות המפולשין בכלל ר"ה דאתיא דלא כר' יהודא והא דפריך מירושלים מתרץ לה התם בריטב"א כללא דהאי שמעתא דברה"ר גמורה בב' מחיצות לא מהני שום תיקון אלא דלתות נעולות דאתו רבים ומבטלי מחיצה ובמבוי מפולש פליגי ת"ק וחנני' לחנני' בעי' דלת אחד ופליגי אמוראי אליבי' אי צריך לנעול והא דפליגי לקמן ר' אליעזר ור"י בפסי ביראות הוא מחלוקת בפ"ע ר"א ס"ל כחכמים דבשם ד' מחיצות לא אתו רבים ומבטלי לה ור"י דאמר אלמלא ירושלים כו' ס"ל כר' יהודה דבשם ד' מחיצות נמי אתו רבים ומבטלי אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהל' שבת נראה מדבריו דברה"ר גמורה בב' מחיצות נמי אין צריך לנעול וכתב הה"מ משום דפסק כר"א דאמר כאן הודיעך כחן של מחיצות ולמש"כ אין מזה הכרח דהא ר"א פסק כחכמים דלא בעי שום תיקון בשם ד' מחיצות אבל היכא דליכא אלא ב' מחיצות דילמא מודה דבעי דלתות נעולות כדמסקי' הכא ועוד כיון דלפי שיטתו צריך לפרש הא דאמרי רבנן אין מערבין רה"ר בכך היינו בכך הוא דלא מיערבי הא בדלתות מיערבא ומנ"ל דבעינן כלל דלתות דילמא סגי בצה"פ כמו במבוי מפולש לת"ק. והיה נראה דהוא ז"ל מפרש להא דבעי מיני' מרב ענן צריך לנעול כו' דקאי אפילו ארה"ר מדאמר להו רב ענן תא חזי הני אבולי דנהרדעא כו' ואבולי דנהרדעא מסתמא הוי רה"ר כמו אבולי דמחוזא ואפ"ה מסיק דאין צריך אלא שיהיו ראויות לינעל וכבר הקשה הרשב"א ז"ל מהא דכתב בפ"א מהל' עירובין מדינה שהיא מוקפת חומה ויש לה דלתות נעולות הרי היא רה"י אלמא דבעינן נעולות אם לא שנחלק בין חומת מדינה למחיצות דרך אחד וע"כ צ"ע כן דהא גבי פסי ביראות פסק דשם ד' מחיצות מהני אפילו בלי שום תיקון וכן חצר שרבים נכנסין לה בזו כו' ובמדינה בעינן דלתות. העולה מכל הנ"ל שהמבואות שלנו שהם על ציור הראשון שבתוס' לא מהני בהו צה"פ לשיטת התוס' ועיקר הסמך משום דעכשיו אין לנו רה"ר להנך דסברי דבעינן ס' ריבוא בוקעין בו ואי"ה לקמן יבואר עוד בזה ועיין בס' בית אפרים על א"ח מה שנתווכח בזה עם אחי הגאון מוהר"ר יעקב ז"ל. והנה בהא דפשיטא להו להמפרשים דלרב אין צה"פ מתרת יותר מעשר נראה לי דזה אינו אלא לרב יהודא משמיה דרב דרבנן ילפי מפתחו של היכל אבל לר' אלעאי אליבא דרב דאמר אמלתרא נמי מהני משום דס"ל כהאי תנא דקורה משום הכירא מודה נמי דצה"פ מהני ביותר מעשר:

דף ז.

גמרא השתא סרטיא מכאן כו' ודקדקו התוס' דילמא קמ"ל דצריך צה"פ וי"ל דזה לאו רבותא היא דלא מצינו התירא דלחי וקורה בשני מחיצות אלא אליבא דר' יהודא דס"ל לחי וקורה משום מחיצה כמש"כ בריש מכילתין אבל לרבנן ודאי לא מהני לחי בשני רוחות אלא דלקמן משמע דגם אליבא דידן איכא מאן דס"ל דלחי מחיצה גמורה היא גבי מבוי שהכשירו בלחי:

שם גמרא אם הי' מבוי כלה לרחבה מותר שיטת רש"י ז"ל דקמ"ל דלא הוי כמפולש משום דנפרצה חצר כנגדו אבל משום איסור דיורין אהדדי חייש מדנקט דווקא רחבה אבל חצר אסרי אהדדי אם לא עירבו ואמר אביי דמשמיה דשמואל הוא דאי דרב קשיא דרב אדרב בתרתי דאמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו מבוי אסור וחצר מותר מדנקט ונפרצה חצר כנגדו משמע דאיסור המבוי הוא משום מפולש אבל בלא פירצה משום דיורין לא אסרי אהדדי ומסיק הש"ס כאן שעירבו כו' דהא דאוסר רב המבוי הוא משום דאסרי אהדדי ולא משום מפולש משום דנפרצו זשלכנ"ז כו' והנה לפי פי' רבינו תם לקמן במבוי העשוי כנדל דזה חשיב מבוי העקום מה שמבואות הקטנים הם מפולשים מזל"ז אף שהם זשלכנ"ז א"כ הכא שמואל לטעמי' דמבוי עקום הוי כסתום ולא חשיב מפולש ורב לטעמיה דס"ל מבוי עקום כמפולש אבל למאי דמסיק כאן שעירבו כו' ורב נמי ס"ל דזשלכנ"ז לא הוי כמפולש קשה מ"ש ממבוי העשוי כנדל דהא התם נמי כותל המבוי הגדול נמשכין לכל צד ונראה שהוא מפולש למבוי הגדול ולא לרה"ר דאידך גיסא ולרש"י ז"ל לא תיקשי דרש"י ז"ל מפרש התם באנפי אחריתא אבל לשיטת התוספ' דלמאי דס"ד נמי מודה רב דבאמצע רחבה לא הוי מפולש ולמסקנא נמי בהכי איירי תיקשי מ"ש במבוי העשוי כנדל לפי' ר"ת וי"ל דשאני הכא כיון דחצר מותר לא חשיב כמפולש דדווקא במבוי עקום דשניהם אסורים וחשובים כאלו עומדים ביושר חשיבי כמפולש אבל הכא דחצר מותר אין המבוי נידון כמפולש והא דחצר מותר היינו משום דבי' איכא שם ד' מחיצות שלימות ולא אתו רבים ומבטלי אבל זכנ"ז אסור המבוי משום דהפילוש נראה והחצר מותר ובצידי רחבה ג"כ אסור אפילו זשלכנ"ז כיון דהכותל נמשך מזה לזה ומכוליה שמעתא משמע דחצר וודאי מותר באיזה אופן שיהיה הפירצה אבל בסוף שמעתא אמרינן דרב אתי לאשמעינן שריותא דחצר ופריך פשיטא מהא דחצר קטנה ומשני אי מהתם ה"א ה"מ היכא דלא דרסי בה רבים היינו דלא הוי פירצה אבל אם נפרצו דבקעי בה רבים חצר נמי אסור קמ"ל הא נמי תנינא חצר שהרבים נכנסין לה בזו כו' אי מהתם ה"א ה"מ זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה אימא לא קמ"ל ולרבה דאמר לא שנו אלא זשלכנ"ז אבל זכנ"ז אסור הא דרב במאי מוקי לה בזשלכנ"ז מאי קמ"ל ומשני ה"מ לזרוק אבל לטלטל לא קמ"ל מכאן נראה דלרבה זכנ"ז אפילו חצר אסור וי"ל דילמא דס"ד דאיסורא דמבוי הוא מחמת מפולש א"כ שמעינן מינה דבחצר לא חיישינן לבקיעת רבים כלל אבל לפי המסקנא דאיסורא דמבוי הוא בלא עירבו ומשום דאסרי אהדדי א"כ לא שמעינן דיש חילוק בין מבוי לחצר לענין מפולש והיכא דמבוי אסור חצר נמי אסור אבל זה נראה לי דוודאי ליכא למימר דחצר אסור אפילו לזרוק כיון דאיכא ד' מחיצות וקי"ל כרבנן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה אלא האי איסורא אינו אלא לטלטל כמו המבוי דאיסורו מדרבנן הוא כמש"כ לעיל. ובזה מיושב מאי דקאמר לרבה אי מהתם ה"א ה"מ לזרוק כו' ולא קאמר הכי לעיל כי פריך הא נמי תנינא משום דהשתא וודאי מתני' לא איירי אלא לזרוק דמתני' בכל גוונא איירי אפילו זכנ"ז וא"כ אפילו זשלכנ"ז לא שמעינן דמותר לטלטל וקמ"ל רב בזשלכנ"ז מותר אפילו לטלטל וזו היא שיטת הריא"ז בשלטי הגבורים ע"ש ועיין מהרש"א ז"ל ומהרש"ל ז"ל מש"כ על ד' רש"י ז"ל בזה והרי"ף ז"ל כתב מבוי אסור משום מפולש וחצר מותר כדתנן חצר שרבים נכנסין לה בזו כו' ולא הביא כל החילוקים דרב יוסף ורבה ורב משרשיא ויש לדקדק הא מסקינן טעמא דמבוי אסור הוא משום דלא עירבו ולא משום מפולש אם לא שנאמר דסמך אהא דאמר רבא במבוי העשוי כנדל דצריכי צה"פ אף דאיירי בזה שלא כנגד זה דאל"כ לא הוי אמר אביי דסגי בצה"פ ועיין בהג"א מש"כ ולפי' רשב"ם אפילו זה כנגד זה והוא צריך ביאור ועיין בריטב"א ז"ל שכתב אם לא נפרץ המבוי במילואו גם המבוי מותר ולפ"ז אין חילוק בין חצר למבוי דבחצר נמי אם נפרץ במילואו וודאי אסור והיכא דאיכא גיפופי מבוי נמי מותר. והיכא דכל חד לחודי' אינן שוין דמבוי אם נפרץ משתי רוחות אפילו איכא גיפופי אסור לטלטל וחצר מותר וגבי מבוי עקום נמי לא מהני אם יעשה גיפופי בעקמימות וא"כ נראה דזה נמי דמיא למבוי עקום ועיין רש"י ז"ל שכ' בכלה לצידי רחבה מידי דהוי אמבוי עקום שיש בעקמימותו יותר מעשר ועיין לעיל גבי מבוי עקום מש"כ בזה ובעה"מ ז"ל כ' כאן פי' מחודש דהיכא דעירבו אסור משום מפולש דהכל אחד הוא ואם לא עירבו גם המבוי מותר ולא ביאר מאורן של ישראל כל סוגיא דשמעתא אליבא דהאי פירושא כי פירוש נפלא הוא ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל ואין לשונו ז"ל מדוקדק:

דף ח:

גמרא מבוי העשוי כנדל עיין ריטב"א ז"ל שביאר דברי רש"י ז"ל באורך ופירש ר"ת שהביאו התוס' ז"ל הוא ליישב שיטת ר"י ז"ל לעיל גבי מבוי עקום ומפרש הא דאמר רבא עושה צה"פ להאי גיסא ואידך גיסא בלחי וקורה קאי אמבואות שבשני הצדדים ומצד אחד עושה צה"פ ולצד השני לחי וקורה והכל בראשי המבואות הפתוחות לרה"ר משום דמבוי קטן שבצד זה הוי מבוי עקום למבוי שבצד שני והגדול היה מפולש ע"כ גם אביי הצריך למבוי הגדול צה"פ ולפי' זה מוכח דעשוי כח' לא חשיב מבוי עקום דאל"כ איך מכשרינן כל המבואות שבצד אחד בלחי הא כ"א הוי לחבירו עקום כמין ח' ועיין בדברי הרא"ש ז"ל וכן נראה דעת הרב אלפס בפירושא דהאי שמעתא ויש לדקדק בדברי הרא"ש ז"ל דלעיל בסוגיא דמבוי עקום נשאר בקושיא על פי' הר"י ז"ל מהא דמבוי העשוי כנדל וכאן כתב גירסת הרי"ף ז"ל ופירושו ותו לא קשיא ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל והר"ר יהונתן פי' ג"כ דברי הרי"ף ז"ל ע"ד שיטת רש"י ז"ל ול"נ כמש"כ וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שהוא הולך תמיד בשיטת הרי"ף רבו ובש"ג כתב בשם המז"ה דהא דצריך צה"פ למבואות הקטנים היינו דווקא אם המבוי הגדול הוא מפולש אבל אם הוא סתום הוי כמבוי שכלה לאמצע רחבה והוא סיוע למש"כ לעיל בהא דמבוי שכלה לרחבה אבל הוא דבר מחודש:

שם גמרא אמר רב כהנא מבוי שצידו אחד ארוך וצידו אחד קצר כו' עיין בדברי הרא"ש ז"ל שכ' מדהביא הרי"ף ז"ל הא דרב כהנא אם יש באלכסונו יותר מעשר נראה דהוא פוסק כשמעתי' דכהנא ותמה ע"ז אמאי לא פסק כרבא דבתראה הוא וי"ל כיון דרב כהנא דהוא בתרא מפרש למילתייהו דבהני הלכה כמותן וכמדומה ששמעתי כן מהגאון מהר"ח מוואלאזין ז"ל אבל אכתי תקשי הא אנן קיי"ל קורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר והנה לפי מה שכתבו התוס' בטעמא דמותר להשתמש נגד כותל הארוך אף דאין שם ג' מחיצות היינו משום דקורה הוי מחיצה מה"ת א"כ הא דקאמר למ"ד משום היכירא באלכסון לא הוי היכר היינו משום דליכא מחיצות וא"כ פשיטא היכא דרוצה להניח קורה באלכסון באמצע המבוי מותר ולפ"ז איכא נפ"מ בהא דרב כהנא גם לרבא דאם מניח הקורה באמצע המבוי לא יהי' אלכסונו יותר מעשר אבל לאידך תירוצא דהיתירא הוא משום דבטל הוא לגבי מבוי וע"כ טעמא למ"ד משום היכר דאסור היינו משום דקורה מונחת באלכסון לא הוי היכר וא"כ אפילו באמצע המבוי אסור להניח באלכסון וא"כ לדידן ליכא נפ"מ בהא דרב כהנא אבל הרא"ש ז"ל כתב דמתוך המבוי לכ"ע מותר להניח באלכסון ואפשר לומר דבתוך המבוי מותר אפילו יש באלכסונו יותר מעשר עוד אפ"ל דאיכא נ"מ לדידן כגון דכותל אחד ארוך מחבירו פחות מג' דבאלכסון כי האי אפשר מודה רבא דמותר להניח באלכסון ועכ"פ צריך שלא יהי' אורך האלכסון יותר מעשר אלא דבירושלמי מצאתי דבפחות מג' מותר אפילו יותר מעשר וי"ל דהוא לשיטתיה דמתיר קורה שחוץ למבוי בפחות מג' וא"כ ה"נ אמרינן לבוד בראש האחד אבל למאי דקי"ל דבעינן קורה ע"ג מבוי דווקא אפשר דאפילו בפחות מג' פוסל יותר מעשר והנה למש"כ התוס' דקורה משום מחיצה מה"ת צריך ליתן טעם אמאי אינה מתרת ביותר מעשר ועיין בהג"מ פי"ז מהל' שבת מש"כ בזה משום מהר"מ ז"ל:

דף ט.

גמרא תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן בין לחיים ותחת הקורה נידון ככרמלית ועיין בדברי הראשונים ז"ל שהאריכו לחלק בין קורה ללחי ולענ"ד נראה פשוט לחלק דבקורה שפיר איכא למימר או חודו החיצון יורד וסותם למ"ד משום מחיצה או היכירא מלבר למ"ד משום היכר וא"כ תחת הקורה הוא מוכשר בד' מחיצות כמו המבוי דהקורה מונחת ע"ג מבוי אבל בלחי עיקר שריותא הוא משום דעושה למבוי מחיצה רביעית אפילו משהו לא הוי פרוץ במלואו ואין תיקון זה מועיל אלא תוך המבוי דשם איכא ד' מחיצות אבל בין הלחיים ליכא אלא ג' מחיצות דליכא למימר חודו החיצון הולך לרוחב המבוי דלא מצינו כזאת שמחיצה יתפשט לרוחב וליכא טעמא להתירא בין הלחיים אלא מחמת דבטל הוא אצל המבוי ובהא פליגי אביי ורבא אביי מביא ראיה מהא דאמר רב חמא בר גוריא תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו אלמא דלא בטיל אפילו אין בו דע"ד ורבא אמר דמיירי בפתוח לכרמלית דמצא מין את מינו אבל פתוח לרה"ר יותר הוא מינו עם רה"י כיון דתוך הפתח איכא ג"כ ג' מחיצות ורבא דייק מהא דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו דע"ד מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתוב עליו דבטיל להכי ולהכי אלמא דמקום שאינו חשוב מיבטיל למקום חשוב ואף דהכא בטל הוא לשניהם לרה"ר ולרה"י היינו משום דאינו מינו הוא עד שניהם אבל בין הלחיים יותר הוא מינו עם המבוי כיון דיש בו ג' מחיצות ודינו כרה"י ואפשר עוד לומר דלרבא בין הלחיים בטל הוא אפילו רחב ד' כיון דמין אחד הוא עם המבוי ולא בעינן אין בו דע"ד אלא במקום פטור שהוא רשות בפ"ע. ובזה יש ליישב דעת הרי"ף ז"ל שלא חילק אלא בין רה"ר לכרמלית ועיין במלחמות שהאריך בזה ואביי אמר מהא לא איריא דהתם בגבוה ג' ולהכי לא בטיל לרה"ר אבל בין הלחיים שהוא סמוך לרה"ר דין כרמלית עלי'. והנה התוס' ד"ה ורבא כתבו דהוי מצי לשנויי גבי אסקופה לאביי דאיירי בגבוה ג' דהוי מקום פטור צ"ל דלאו דוקא מקום פטור כיון דיש לאיסקופה ג' מחיצות כן הי' נראה פשטי' דשמעתא אבל מדברי כל הראשונים משמע דיש לחלק בלחי ג"כ בין חודו החיצון לחודו הפנימי והנה דעת הרמב"ם ז"ל להשוות קורה ולחיים ובתרווייהו לרה"ר מותר לכרמלית אסור נראה מזה דגם בקורה לאו מטעמיה דחודו החיצון יורד וסותם אלא מחמת דבטיל למבוי וע"כ רבא מפרש הכי פלוגתייהו דפליגי לעיל בקורה דמאן דשרי הוא ג"כ מהאי טעמא דאל"ה תיקשי מכל הני אמוראי דפליגי בקורה ש"מ דבלחי מודו דאסור אלא ש"מ דלרבא קורה ולחיים דין אחד להם ומאן דשרי בקורה שרי נמי בלחיים אבל קשה ע"ז מהא דאיתא בשבת אחרים אומרים איסקופה משמשת שתי רשויות כו' ופריך אע"ג דלית ליה לחי והאמר רב חמא בר גוריא תוך הפתח כו' וכ' התוס' ז"ל בסוגיין ובשבת דהא דלא משני דאיירי בפתוח לרה"ר לרבא משום דא"כ אפילו פתח נעול כלפנים והשתא מאי משני התם רב יהודה דאיירי באיסקופות מבוי והכשירו בקורה וקירויו כלפי פנים ולפי הנ"ל גם בקורה תיקשי אי פתוח לכרמלית אפילו פתח פתוח כלחוץ ואי בפתוח לרה"ר אפילו פתח נעול כלפנים כיון דלאו מטעם חודו החיצון יורד וסותם אתינן עלה וקורה ולחי שניהם שוין וצ"ל דסוגיא זו לא אתיא כרבא אלא כאביי דקורה מותר דחודו החיצון יורד וסותם ובין הלחיים אסור ורבא מתרץ לה כשינויא דרב אשי דבאיסקופת בית איירי ובזה אמרינן פי תקרה יורד וסותם. והנה הרמב"ן ז"ל במלחמות כתב על הא דנראה מדברי הרי"ף ז"ל דאפילו ברחב ד' אמר רבא דמותר היינו משום דעיקר טעמיה הוא משום חודו החיצון הוי היכירא ואפ"ה בפתוח לכרמלית אסור וא"כ ה"נ בקורה אפילו אם חודו החיצון יורד וסותם מ"מ בפתוח לכרמלית אסור וא"כ נראה דדעת הרי"ף ז"ל ג"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל דקורה ולחי שוין והרא"ש ז"ל לא כ' כן ולפ"ז הדק"ל כיון דלדעת הרי"ף ז"ל ג"כ קורה ולחי שוין א"כ מאי נ"מ בהא דפתח נעול או פתח פתוח אלא דהרמב"ן ז"ל במלחמותיו בריש מסכת שבת כתב בדעת הרי"ף ז"ל דבקורה אין חילוק בין כרמלית לרה"ר ולא ידענא טעמא מאי כיון דבלחי נמי הטעם הוא משום חודו החיצון ואפ"ה אסור בפתוח לכרמלית אלא דא"כ למה כתב הרי"ף ז"ל שם בשבת אוקימתא דחציו מקורה וקירוי כלפי פנים הא לפי הנ"ל אפ"ה מותר הוא אי איירי בפתוח לרה"ר אי בפתוח לכרמלית אפילו פתח פתוח כלחוץ והדברים עמוקים דוק בהם ועיין בתוס' שבת בסוגיא דאיסקופה מש"כ בזה ועיין בריטב"א ז"ל מש"כ על לשון רש"י ז"ל ובין לחיים נמי כו' ובטל להכא ולהכא ע"ש:

דף ט:

גמרא רב אשי אמר כגון שרצפו בלחיים כו' לפי' רש"י ז"ל בשם רבותיו דהא דצריך לחי אחר להתירו היינו בין הלחיים וקשה מאי איריא ארבע אמות אפילו ד' טפחים נמי צריך לחי אחר דרבא לא התיר אלא פחות מד' וסייעתא מזה לד' הרי"ף ז"ל דאפילו ד' מותר לרבא וכן הביא הרמב"ן ז"ל ראיה מהא דאמרינן לקמן גבי לחי המושך בדופנו של מבוי ש"מ בין לחיים אסור אלמא דמאן דמתיר מתיר כל שהוא פחות מד' אמות ויש לדקדק לפי' רבותיו מ"ש הכא דמתיר את המבוי אפילו בד' אמות ולקמן גבי לחי המושך אמר רב הונא דאסור להשתמש בכולו ונפלאו מאתי דברי הר"ר יהונתן ז"ל בריש מכילתין דנראה מדבריו ז"ל בהא דלחי המושך היינו שנמשך בתוך המבוי כמו הכא שרצפו בלחיים ואם הוא ד' אמות ניתר המבוי הגדול בנראה מבפנים והמבוי הקטן ניתר בנראה מבחוץ ואם הוא פחות מד' אמות המבוי הקטן אסור דבין הלחיים אסור ולא זכיתי להבין דברים אלו דלכאורה הוא נגד סוגיית הש"ס והרי"ף ז"ל השמיט הא דלחי המושך ואולי משום דכבר השמיענו כל ההלכות דשמעינן מינה:

שם גמרא ולרשב"ג ליהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים הנה ג' עניני נראה מבחוץ איכא בלחי הא' הוא כזה כדמוכח גבי חצר קטנה שנפרצה לגדולה והב' הוא כזה והוא מה שפי' רש"י ז"ל גבי כותל שצידו אחד כנוס. והג' כזה מה שפירש לעיל בהא דפריך לרשב"ג והתוס' חולקין על הצורה הג' מהא דמוקמינן בנכנסין כותלי קטנה לגדולה ולא ביארו ז"ל איך יפרשו הקושיא ולרשב"ג כו' ואפ"ל לפי' רבותיו של רש"י ז"ל דהמבוי הגדול ניתר אלא דמבוי הקטן צריך לחי אחר משום דלדידיה לית לי' היכירא ולהכי פריך כי היכי דשרינן בנראה מבחוץ אף דבפנים אין להם היכר ה"נ המבוי הקטן אף דבתוכן אין היכר מ"מ כיון דהוי הכירא למבוי הגדול גם לעצמו יהי' נחשב ללחי וזש"א ליהוי כנראה מבחוץ היינו דומיא דנראה מבחוץ ולא נראה מבחוץ ממש ולפ"ז יש מקום לומר היכא דהוי הלחי ד' אמות דהוא מבוי בפ"ע וניתר בנראה מבחוץ וודאי מותר להשתמש בין הלחי אבל אם הוא פחות מד' אמות דאין בין הלחיים תורת מבוי אסור להשתמש נגד הלחי דלמ"ד בין הלחיים אסור ובזה י"ל קצת דברי הר"ר יהונתן שהבאתי לעיל אבל לא מצאתי חבר לדבר זה והנה בירושלמי ראיתי טעם להא דלחי המושך מתיר משום דרואין אותו כאלו הוא כנוס וי"ל דהיינו כיון דהוא יוצא להלן מכותל המבוי שכנגדו רואין אותו כאלו הוא כנוס לתוך המבוי ונידון משום לחי וא"כ י"ל דהיינו דווקא אם הוא יוצא מצד אחד אבל אם שני הכתלים שוין הרי הן ממחיצות המבוי ולפ"ז לא קשיא לרש"י ז"ל מהא דנכנסין כותלי קטנה כיון דשני הצדדים שוין ועדיין צ"ע ועיין בב"י וט"ז ז"ל והרא"ש ז"ל כתב ג"כ כלשון התוס' דלא חשיב נראה מבחוץ אם העמיד הלחי בשוה עם הכותל לפנים והכותל בולט בחוץ והא דכתב בלחי המושך בין אם הכותל בולט מלפניו או מלאחריו כוונתו ז"ל משום דרש"י ז"ל פי' בלשון לחי המושך היינו שנמשך בשוה עם הדופן מבפנים וכשיטתו ע"כ כתב דיש לפרש לשון המושך בין שהכותל בולט מלפניו בין מלאחריו והעיקר הוא שהכותל בולט מלפניו לצד פנים ודו"ק:

דף י.

גמרא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה כו' ומסיק עושה פס גבוה יוד במשך ד' אמות ומעמידו לארכו של מבוי אי נמי כדרב יהודא דאמר מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות נראה דנפ"מ בין אלו השתי תקנות דלתיקון הראשון צריך שתהא הקורה על שני הפתחים דכ"א הוא פתח בפ"ע והתוס' כתבו דצריך צה"פ למבוי זה וקשה א"כ ל"ל כל התקנות יעשה צה"פ ויותר הכל ועוד דאי חשבינן להו לשתי מבואות א"כ יצטרך בתים וחצרות לכ"א אלא ודאי הכל מבוי אחד הוא אלא דלענין זה הוי כשני מבואות דמהני להו קורה ועיין בר' יהונתן שכתב דפחות מד' אמות אתי אוירא דהאי כו' ומבטל לה מבואר מדבריו דהא דצריך הכא ד' אמות הוא רק כדי שלא תבטל בין האוירים ובזה א"ש מאי דקשיא לפי' רש"י לעיל גבי הא דר' אמי ור' אסי דאפילו אם לא נשתייר שם פס יכול לעשות פס ד' טפחים לכתחילה וזה חשיב סוף מבוי א"כ אמאי בעינן הכא ד' אמות אמאי לא תיהוי בסוף מבוי אבל לדברי ה"ר יהונתן ניחא ולשון הרא"ש ז"ל צ"ע שכתב אם יש בין הכותל האמצעי למבוי יותר מעשר הא קי"ל כרב דאפילו בעשר הוי מבוי עקום וצריך לעיין בד' האחרונים ז"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל דהכא דפס אינו אלא להיכירא ע"ש וקאמר הש"ס אי נמי כדרב יהודא היינו אם רוצה להכשיר בקורה אחת יעשה כדרב יהודא ואין המרחק ב' אמות צריך שום תיקון משום דניתר בעומד מרובה על הפרוץ. והנה התוס' כתבו לעיל דלרב הונא נמי דאמר לעיל אחד זה ואחד זה בד' צ"ל דנפרץ בקרן זוית מהא דרב יהודא דהכא ול"נ כיון דרב הונא דאמר פירצת מבוי בד' ליכא למילף אליבי' דמבוי ניתר בעומד מרובה וכדכתיבנא לעיל א"כ ודאי לא ס"ל הא דרב יהודא כיון דאין עומד מרובה מתיר א"כ הוי כמבוי שיש לו שני פתחים שוין שצריך תיקון לשניהם וי"ל דאליבא דרב הונא בנפרץ מראשו די בשניהם בקורה כיון דשני הפתחים שוין אבל בנפרץ מצידו צריך צה"פ כיון דהוי כפירצה נחשב כמבוי מפולש ועקום אי אפשר לש"ס דילן לא מהני כלל תיקון לשני פתחי מבוי מצד אחד כיון דהוא הכל אחד והוא יותר מעשר אבל בירושלמי איתא דמהני לכמה פתחים וכברייתא דתני לוי ע"ש ועיין בדברי האחרונים ז"ל מש"כ על דברי הטור ז"ל שכתב סתמא מראשו בד' ולא ביאר דאיירי בקרן זוית ועיין בריטב"א ז"ל שהאריך בזה הרבה ומצאתי בו קצת סיוע לדברי ע"ש:

ופריך הש"ס משמעתא דר' אמי ור' אסי דאמרי אם לא נשתייר פס ד' פוסל בו אפילו פחות מעשר כיון דשבקי רבים פיתחא רבא ולא נשתייר שיעור מבוי לקורה נשאר המבוי בלא תיקון ה"נ שבקי פיתחא רבא והוי מבוי בלא תיקון כיון דעיקר ההילוך יהי' בלא תיקון ומשני הכא ממעט בהלוכא ועיין ריטב"א ז"ל מה שדקדק מלשון שבקי פיתחא רבא כו' אם היה המבוי רחב ל"א אמות ובאמצע עומד י"א אמה אי מהני אי לא כיון דשני הפתחים שוין. ולכאורה נראה דאחד ניכר בעומד מרובה על הפרוץ והשני צריך לחי או קורה וכן משמע קצת בירושלמי אבל מלשון הש"ס דאמרינן לא שבקי פיתחא רבא כו' משמע אם שניהם שוין צריך תיקון לשניהם והא דמשמע לעיל מדרב חנן בר רבא דמראשו נמי בעשר תירץ המהרש"א ז"ל דהתם שאני דהורגלו בפתח הראשון ואח"כ נפרץ מותר אפילו בשניהם שוין והכא איירי בתחילת מבוי ע"כ צריך תיקון לשניהם והוא להיפך מסברת הט"ז בישוב ד' הטור ז"ל ויש להאריך בזה הרבה בדברי הט"ז והמ"א ז"ל ואני לדרכי דרך הפשט אני הולך:

תוס' בד"ה ועושה פס ג' אמות וצריך לחי אחר כו' יש לדקדק בד' ל"ל טעמא דהרחוק מן הכותל תיפוק להו דצריך שלא יהי' עשר בלא לחי והלחי צריך שיהי' בתוך עשר וכן מבואר להדיא בירושלמי דיעשה פס ג' ומשהו לצורך הלחי ועוד דהכא בלא"ה נראה דלא הוי לחי כיון דשתי אמות הם כסתומים א"כ הוי רוחב הלחי יותר מד' אמות ואם לא נחשב השתי אמות א"כ הלחי מתיר ביותר מעשר ואפי' אם יעשה משהו יותר לא מהני כדאמרינן לעיל או דמוקים לי' בהדיא כו' והנה לשיטת הירושלמי לא תיקשי מהא דהרחיקו מן הכותל די"ל דהג' אמות אינן נידונין משום לחי כלל אלא משום עומד והמשהו הוא דעולה לתורת לחי ואפילו אם הי' פס שלם רחב ה' אמות ומשהו לתוך עשר נידון משום לחי ועוד דנראה משיטת הירושלמי דלא פסיל הרחיקו מן הכותל אלא בלחי משהו אבל בלחי רחב כמו האויר לא פסיל המרחק דהכי איתא התם אפלוגתא דר' יוסי ורבנן בשיעור לחי מתניתין במשוכים מן הכותל אבל בסמוכים גם ר"י מודה דסגי במשהו ותני כן הרחיקו פחות מג' מותר ג' והוא שיהא עומד רבה על החלל ולפי נוסחא זו צ"ל דברייתא אתיא כר' יוסי וזה דוחק ואפ"ל דמשוכין היינו פחות מג' ולרבנן סגי בזה במשהו ולר' יוסי בעי ג' טפחים כל שמשוכים קצת אפילו פחות מג' ויותר נראה דגרסינן איפכא מתניתין בסמוכים אבל במשוכים גם רבנן מודו ותני כן ג' והוא שיהי' עומד רבה על החלל ואיך שיהי' עכ"פ שמעינן דלרבנן אינו פוסל המרחק אם העומד רבה עליו וכ"כ הש"ג וכן נראה מדברי הר"ר יהונתן שכ' דלהכי מצריך ר' יוסי ג' משום גזירה שמא ירחיקנו ג' והוא כשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן נראה דהרחיק ג' בכל ענין פסול דהירושלמי לשיטתו גם פס דאם עושה משהו יותר הוי לחי אף דהשאר לאו לחי הוא אבל לתלמודין דבעינן שיהי' ניכר לשם לחי א"כ אם הרחיק מן הכותל ע"כ צריך אתה לומר דהוי כסתום משום דעומד מרובה ומנ"ל דתקינו רבנן תרתי קולא דעומד מרובה ואפ"ה יהיה עליו תורת לחי ואף דבאינו רחב אלא עשר יש להקל אבל אם המבוי רחב יותר מעשר והוא מעמיד לחי רחב עד שממעטו מעשר וודאי יש לדון בזה דאם הוא נידון כולו משום לחי א"כ הרי לחי מתיר ביותר מעשר ואם נאמר דמה שהוא עד עשר נידון משום עומד והמשהו תורת לחי עליו גם זה לא מהני כדמוכח מהא דאמרינן אי דמוקים לי' בהדיא ועיין תוס' לעיל דפשיטא להו דמהני כה"ג בסוגיא דכיצד מערבין מבוי המפולש. ועוד לר' יוסי דאמר שיעור לחי ג' טפחים אטו אליבי' יכשר לחי מבוי שהוא רחב י"ג פחות משהו כיון דהאויר אינו אלא עשרה אלא ודאי אין לחי מתיר אלא במבוי שאינו רחב אלא עשר ואם הוא רחב יותר ימעטנו בפס ואח"כ יעמיד לחי אצל הפס וצ"ע יותר בזה בדברי הפוסקים ז"ל:

שם גמרא ת"ה עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח פירש"י ותוס' ז"ל לענין טע"ט של טומאות אהל ובשם הגאון ר"א ז"ל מווילנא שמעתי דקאי לענין קבלת טומאה דפחות מטפח לאו כלי הוא וכן נראה מדברי התוספתא למעיין שם. והנה לשיטת רש"י ז"ל יש לדקדק במאי פליגי רבנן ורב דימי הא אי הטומאה מונחת תחת העומד והכלי תחת האויר מה שכנגד האויר טהור כמו בארובה שאין בה פותח טפח ושם ודאי הוי עומד מרובה וצ"ל דמחלוקתן היכא דשניהם תחת העור טהור. וכ"כ התוס' ז"ל. ומה שדקדקו התוס' מתורת לבוד הוא ש"ס ערוך בסוכה דף י"ח ע"ש ולפי מאי דמסקינן תרווייהו ס"ל עומד מרובה משתי רוחות לא הוי עומד ובפרוץ כעומד פליגי. והנה הא דקי"ל פרוץ כעומד או לרב הונא ברי' דרב יהושע עומד מרובה היינו דחשיב כסתום אפילו כנגד הפירצה וא"כ הכא דאפילו עומד מרובה אין הפרוץ חשוב כסתום א"כ מנ"ל דמצרפין הפרוץ ולמאן דמצריך הכא עומד מרובה י"ל דמ"מ כיון דהעומד מרובה בטל האויר כמו אויר פחות מג' בסוכה. אבל למ"ד דפרוץ כעומד נמי מצטרף צריך טעמא אמאי יצטרף הא הפרוץ חשוב כמו העומד ואם נפרש דלענין טומאת כלים איתמר א"ש טפי דדמיא לשאר פרוץ כעומד דהעומד חשוב לבטולי הפרוץ וה"נ לענין כלי שיהי' העומד כפרוץ ועיין בירושלמי בפירקין דאמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין לד' והוא שיהא העומד רבה:

דף יא.

גמרא איפכא מאי מהני צה"פ בגובה והקשו התוס' תיפוק לי' בקנה מכאן יהי' נידון משום לחי ותירצו דאיירי ביותר מעשר או במפולש א"נ כר' יוסי דבעי ג' טפחים ובהכי מיתוקמא נמי ברייתא וקשי' לי הא ברייתא איירי במבוי שניתר בקורה דקתני ימעט וא"כ ע"כ לא איירי ביותר מעשר ולא במפולש וא"כ ל"ל צה"פ תיפוק לי' משום לחי ודוחק לומר דהא באם יש לו צה"פ לא קאי ארישא אלא אמבוי שדינו בצה"פ דלשון אם יש לו משמע דקאי אמבוי דרישא וי"ל דנפ"מ לענין בין הלחיים למ"ד אסור ובצה"פ מותר תחתיו. ועוד י"ל דבלחי בעינן או נראה מבחוץ או מבפנים ובקנים של צה"פ מהני אפילו אינן נראין מבפנים ומבחוץ כיון דמחיצה גמורה היא והאחרונים ז"ל דקדקו מד' התוס' דבצה"פ אם הרחיקה מן הכותל ג' נמי אינה מתרת דאל"כ איכא לאוקמא כגון שהרחיק מן הכותל ועיין בית אפרים שהאריך בזה:

שם גמרא אמלתרא ברוחבה מאי לא איפשיטא ופסקו הראשונים ז"ל לחומרא והש"ג פסק דמהני לקולא בשל סופרים ולפ"ז מה שכ' לעיל דבשיעור הרוחב לכ"ע ילפינן מפתחו של היכל א"כ מסתברא דלא תיהני אמלתרא ברוחבה ודווקא בגופה הוא דמהני משום היכירא דשלטא בי' עינא ועיין ברא"ש ז"ל אבל בירושלמי איתא בהדיא דאמלתרא מהני ברוחבה אבל לא נתבאר פי' אמלתרא לשיטת הירושלמי:

שם גמרא אמר לי' רב אתניי' צריך למעט. הנה הראשונים ז"ל עמדו על ד' הרי"ף ז"ל שהשמיט הא דאמר ר"ל צה"פ צריכה היכר ציר וכתב הרא"ש ז"ל משום דבירושלמי פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל ור"י ס"ל דלא בעי היכר ציר והלכתא כר' יוחנן. ויש להקשות הא איתא התם בירושלמי דהך פלוגתא אי מהני צה"פ ביותר מעשר אי לא תליא בהך פלוגתא אי בעי היכר ציר דלמ"ד בעי היכר ציר מתיר אפילו יותר מעשר דהוי כמו דלת ולמ"ד לא בעינן היכר ציר אינו חשוב להתיר אלא עשר אבל לא יותר מעשר וא"כ ר"ל לטעמיה דס"ל דבעינן היכר ציר להכי ס"ל דמהני ביותר מעשר ור"י דס"ל דאינו מתיר יותר מעשר לטעמיה דס"ל בירושלמי דסגי בקנה מכאן וקנה מכאן ולא בעינן היכר ציר אלא דבירושלמי נראה דברייתא דקנה מכאן כו' פליגי אר"ל דבעי היכר ציר ומש"ה השמיט הרי"ף ז"ל למימרא זו ולא לאידך מימרות דרב חסדא דאמר צריכה שתהא בריאה כו':

תוכן העניינים

קרן אורה על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה