קרן אורה על עירובין· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ג · דף ל.
גמרא והתניא רשב"א אומר כו' כללא דשמעתא היכא דאיכא אתרא שדרכן לאוכלו בפ"ע במקומן משערינן כדי לאכול היינו דכיון דאתרא הוא לא בטיל ומידי דחזיא לאחריני בשאר מקומות זה לא אמרינן ודווקא ברעבתן הוא דבטלה דעתו אצל כל אדם אבל כה"ג דפרסאי לא בטלו לכ"ע כמש"כ התוס' לעיל דכ"ע נמי אי הוי להו בשר כו' אבל בדבר שמשונה מדעת האדם אפילו אתרא בטיל לגבי רובא דעלמא וצ"ע בירושלמי גבי הדין כלבודא הואיל ואכלין לי' כותאי כו' ע"ש ואי"ה לקמן יתבאר יותר:
שם גמרא לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל כו' ולא ניחא לי' להש"ס לחלק ולומר דבלשון בני אדם הכל נקרא מזון דא"כ היכא מצינו דבלשון תורה לא מיקרי מזון וכיון דחשוב לאינשי ומיקרי מזון אפילו שאר מילי א"כ אמאי אין מברכין במ"מ ומה שהקשו התוס' משאר דברים לכ"ע נראה דמדברים שמברכין עליהם בפה"ע או בפה"א לא תיקשי דהא עדיפי ליתן לו מעין ברכותיו ולא קשי' להו אלא מדברים שמברכין עליהם שהכל ובירושלמי נראה דבלשון תורה כל מילי מיקרי מזון ובנדרים הלכו אחר לשון תורה ולפ"ז יש ליישב הא דלא פריך לכ"ע דכיון דכל מילי לא איקרי מזון אצל בני אדם ע"כ לא תיקנו לברך עליהם במ"מ אבל אורז ודוחן דגם בלשון בני אדם מיקרי מזון שפיר מברך עליהם במ"מ אבל רב ושמואל דס"ל דמברך אאורז ודוחן שהכל ש"מ דס"ל דגם לענין ברכה הולכין אחר לשון תורה וא"כ תיקשי ממתני' דמשמע דכל מילי מיקרי מזון בלשון תורה ואין כאן מקומו בזה:
שם גמרא אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ופי' רש"י ז"ל ב' פירושי ל"ק משום דאסר לככר עלי' בהנאה ע"כ אסור לערב בו ופריך מברייתא דהנודר מן הככר מאי לאו דאמר עלי ואפ"ה מערבין אלמא דלא אסר אלא אכילה דרך עיקר הנאתה ומסיק דתנאי הוא וא"כ פליגי בהא מילתא או אסר עליו כל הנאות או דווקא אכילה אסר עליו ויש לדקדק ע"ז הא תנן בנדרים קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהם אלמא דאסור בכל הנאות אלא דבד' נ"ב מספקא להש"ס איוצא מהן אי אסור א"כ אינו פשוט כ"כ דאסור בכל הנאות. ולב' פי' רש"י ז"ל דמאן דאמר מותר לערב באומר ככר זו עלי משום דס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ולפ"ז צ"ל דרב הונא ס"ל מצות ליהנות ניתנו והקשו התוס' ז"ל על אלו הפירושים א"כ הוי מצי לפלוגי בשבועה או בקונם גופא ועוד דלא מסתבר למימר דאיכא תנא דס"ל מצות ליהנות ניתנו ע"כ פי' בשם רשב"ם ז"ל דאין מערבין בככר זו עלי משום גזירה דהקדשות. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דלא כרב הונא ובככר זו עלי נמי מערבין וכתב כן לענין עירובי חצרות ושיתופי מבואות ובהם מערבין אפילו לדבר הרשות וא"כ אמאי מערבין בככר זו עלי הא אסרו בהנאה. ועוד אמאי לא משני דר"א אדר"א כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות וי"ל דא"כ תיקשי מאי טעמי' דת"ק אבל לדברי הרמב"ם ז"ל וודאי תיקשי ובאמת מסתמא דהש"ס משמע דאין חילוק בין עירובי חצירות לעירובי תחומין אבל צ"ע דהא טובא איכא בינייהו ואילולי דמסתפינא הייתי אומר דמחמת הנאה לא מתסרה לעירוב לכ"ע דלא אסר עלי' הנאה בזו כמו שהביא הר"ן ז"ל ירושלמי דמיבעי לי' בנדר מן הככר אי מותר לחמם בו ידיו אלמא דלא מיתסרו כל הנאות וטעמא דמאן דאסר לערב בככר זו עלי אע"ג דחזי לאחריני הוא משום דעיקר סברת חכמים דהתירו לערב במידי דחזי לאחריני היינו דלא בעינן שיאכל הוא אלא כיון דחזי לאכול לשום אדם חשיב אוכל וסמכי' דעתו וכן נזיר ביין או שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה אכתי חשיב לאכול לגבי' לסמוך עליו לשם עירוב אבל ככר זה עלי הרי דחה עצמו מככר זה ועשאו כהקדש לגבי' ע"כ אף דחזי לאחריני מ"מ הוא לא סמיך דעתו עילוי' ולא מיקני דירתו עי"ז כמו ע"י הקדש. ועפ"ז א"ש דלא מהני נמי מיגו דאי בעי מיתשיל עליו כיון דהשתא לאו שלו הוא כהקדש ותרומה לא חשיבי אוכל הנאסר לאדם דלא נתכוין לאסור עליו אלא לקיים מצות תרומה וממילא מיתסר ליה. והנה הא דרב הונא מצי אתיא אפילו לסומכוס לכולהו פירושא והא דשרי בשבועה שלא אוכל היינו משום דאי בעי מיתשיל עלי' אבל בככר זה עלי לא מטעמי דאמרן וצ"ע בדברי הרא"ש ז"ל שהביא ראיה דהלכה כרבנן דסומכוס מהא דרב הונא ובילדותי אמרתי אי נימא דרב הונא כסומכוס ס"ל א"כ מ"ק הוא דאמר כר' אליעזר דילמא ר"א לטעמיה דס"ל אין שאלה בהקדש וקונמות כהקדש ומש"ה אמר דככר זו עלי אין מערבין אבל לדידן דס"ל יש שאלה בהקדש מ"ט אין מערבין אבל ז"א דאפילו אי נימא דרב הונא ס"ל כרבנן אכתי דילמא ר"א ס"ל כסומכוס אלא וודאי נראה דלענין שאלה קונמות לאו כהקדש הם ולכ"ע ישנן בשאלה והדק"ל מנ"ל דרב הונא כרבנן וצ"ע ובירושלמי פריך לה על הא דאין מערבין בהקדשות. וכי אין אדם שואל על הקדישו ולא משני לה. וסוגיית הירושלמי בזה סתומה היא דנראה דגרס בדברי סומכוס גירסא אחריתי והדברים נפלאים למעיין שם:
שם גמרא מתניתין דלא כב"ש נראה קצת דב"ש דעת שלישית הוא ומחמיר טפי מסומכוס דלא אמרינן מיגו דאי בעי מיתשיל אבל לפי האמת ב"ש וסומכוס אמרו ד"א דלב"ש אין שאלה בנזירות וצ"ל דסומכוס ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וק"ל: