אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק שני › דף יג.

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שני · דף יג.

דף יב:

מתני' הפילה אשתו אינו נזיר. ופי' התוס' ז"ל ולא ידעינן אי נפל הוא או בן קיימא וכלו לו חדשיו או שמת במעי אמו אינו נזיר עכ"ל. מה שכתבו דמת במעי אמו גם כן בכלל דינא דמתניתין ור"ש פליג עליה וחשיב ליה ספק נזירות אינו נראה דאם מת במעי אמו ודאי לא חשיב בן ואפילו כלו לו חדשיו דחיותו במעי אמו לאו כלום הוא. וכבר כתבתי בזה בחי' ליבמות על ד' מהרש"ל ז"ל לענין יבום אי מיפטרי בזה. ועוד דממ"נ אי ידע בודאי שכלו לו חדשיו אם כן מאי טעמא דת"ק דלא הוי נזיר. ואי לא ידע אי כלו לו חדשיו אם כן מאי טעמא דר"ש דחשיב ליה ספיקא כיון דמת במעי אמו חזקה דנפל הוא. ע"כ נראה כפי' קמא. וכן כתב בשיטה מקובצת בשם הר"ר עזריאל ז"ל דמיירי שמת בתוך למ"ד יום. וכדאמרינן בשבת דמת בתוך למ"ד ד"ה מת הוא. והיינו ספק מת ספק חי. אלא דגם זה קשה דכבר העליתי בחי' ליבמות דהא דאמר רשב"ג כל ששהה למ"ד יום באדם אינו נפל הוא מדרבנן אבל מהתורה אזלינן בתר רובא. והוא הדין במת בתוך למ"ד לרבנן מהתורה חי הוא אלא מדרבנן הוא דמחזקינן ליה בספק נפל ואם כן אמאי לא הוי נזיר לת"ק כיון דולד מעליא הוא לכ"ע מהתורה. וכי תימא כיון דאמר כשיהיה לי בן או ולד דעתו שלא יהיה בו שום ספק אלא ודאי בן קיימא דאם כן מאי טעמא דר"ש דפליג עליה אי נימא דבתר דעתיה אזלינן כי היכי דמודה ר"ש בטומטום ואנדרוגינוס דלא חיישינן ליה משום דלא היה דעתו לזה. אלא על כרחך הכא כל שהוא בן קיימא בחדשיו חשיב בן והוי נזיר. ואם כן אפילו מת בתוך למ"ד יום הא בחזקת בן קיימא הוא מהתורה. וצריך לומר דסבירא ליה להר"ר עזריאל ז"ל דמת בתוך למ"ד הוי ספיקא דאורייתא אי בן קיימא הוא. דאיתרע ליה רובא. ועיין מה שכתבתי שם ביבמות פרק הערל באורך בזה. וי"ל עוד דכל דמספקא להו לאינשי אי בן קיימא הוא חשיב ספק נזירות. ולישנא דמתניתין הפילה אשתו משמע קצת דהפילה מת ככל נפל שבש"ס. אבל בתוספתא תני לה בלישנא אחריתא ונולד לו בן ספק שהוא בן קיימא ספק שאינו בן קיימא. ועוד דלדעת הר"ר עזריאל תיכף כשנולד לו הבן צריך להתחיל בנזירות דבחזקת בן קיימא הוא. ואחר כך כשמת מפסיק נזירותו דנעשה ספק למפרע ולישנא דמתניתין לא משמע כן. וצריך עיון.

ומסקינן בגמרא דפלוגתא דת"ק ור"ש היינו פלוגתא דר"י ור"ש בספק נזירות. ובירושלמי בהלכה זו מייתי פלוגתא דאמוראי במאי פליגי ר"י ור"ש. ואמרי התם לא אמר ר"י דספק נזירות להקל אלא בתחלה אבל בסוף לא אמר. ופליגי התם מהו בתחלה ומהו בסוף. חד אמר בסוף היינו ספק ארבעים ספק חמשים והוא כסברת הש"ס דילן דנחית לנזירות. ואיכא מאן דאמר דאחת או שתים גם כן הוא בסוף וזה דלא כשיטת הש"ס דילן לעיל בפ"ק ועי' מש"כ לעיל בזה באורך.

שם גמ' בעי ר' אבא כו' והפילה והפריש וחזרה וילדה מאי. ומסיק דאליבא דר' יהודה מיבעי ליה דאמר ספק נזירות להקל קדיש אי לא. הלכה זו סתומה ועלומה היא ורבו בה הפירושים כאשר אבאר. רש"י ז"ל פי' דמיבעי ליה אי קדיש מתחלת הפרשה וגיזתו אסורה. ואם עבד בו גם כן עביד איסורא. או דלמא אינו קדוש אלא כשחזרה וילדה אבל מה שהקדיש קודם לידה השניה לאו כלום היא. ויש לדקדק בדבריו חדא דאמאי לא מיבעי ליה בלא חזרה וילדה אי קדיש אי לא ועל כרחך סבירא ליה דודאי אינו קדוש כיון דלר"י לא הוי נזיר כלל אם כן מאי אהכי ליה מה שחזרה וילדה. וכי היכי דאם לא הפילה והפריש קודם לידה ודאי דלא קדיש דאין יכול להפריש על נזירותו קודם שיזור. והפלתה גם כן מאי אהני.

והמשנה למלך ז"ל בפ"ט כתב בכוונת רש"י ז"ל דמיבעי ליה אם יכול להקדיש קודם חלות הנזירות בלידת הבן. והקשה כנ"ל דאם כן הפילה למה לי. וגם מה ענין זה לפלוגתא דר"י ור"ש. ומש"כ המשנה למלך ז"ל לפרש דדוקא בהפילה מיבעי ליה משום דשמא בשביל הפלה הפריש והוי הקדש טעות והא גופא מיבעי ליה אי קדיש משום דנתכוין על לידה הבאה והוי קדושה גמורה. או דלמא בשביל הנפל הוא דהפריש ולא קדיש. וגם זה אינו מובן דאם כן לר"ש גם כן מצי למיבעי ולענין מלקות על גיזה ועבודה מי אמרינן דבדעתו היה גם על הלידה הבאה וקדיש הוא קדושה ודאית מתחלתו ולוקה על גיזה ועבודה. או דלמא לא הפרישו אלא על הנפל ולא קדיש אלא מספק ואינו לוקה. ונהי דקודם לידה שניה ודאי לא שייכא מלקות דשמא לא תלד מכל מקום אחר הלידה מצי למיבעי אי קדושה זו קדושה ודאית היא ולוקה על גיזה ועבודה או אין בה אלא קדושת ספק על הנפל.

וראיתי בשיטה מקובצת שכתב בשם הרא"ש ז"ל דלר"ש קדוש קדושה ודאית דכיון שהפריש קרבן גילה דעתו שרוצה לקבל עליו עוד נזירות. והרי זה כמי שהפריש קרבן על נזירות שאקבל עלי דמסתברא דקדשי. ולדידי צ"ע דכבר כתבתי לעיל בשם התוספתא דקרבן שהפריש קודם חלות הנזירות פסול הוא. ואם כן נראה דאין קדושה חלה עליו כלל. וכן נראה להוכיח מהא דאיתא בחולין פ"ב השוחט לשם עולת נזיר הרי זה אסור דחיישינן שמא נזר בצינעא בתוך ביתו ואי נימא דיכול להפריש קודם חלות הנזירות למה ליה למימר שמא נזר בצינעא ואמאי לא קאמר דשמא הפריש על מה שיקבל עליו לאחר זמן לדברי הרא"ש ז"ל. ולד' רש"י ז"ל דלמא קיבל עליו בשביל נזירות של לידת בנו העתיד לבוא. וזה יש לדחות דנהי דקדיש מכל מקום אין בזה משום שחוטי חוץ דהא מחוסר זמן הוא אפילו בעולה ושלמים כיון דלא נזר עדיין. והיינו דתנן התם לשם עולת נזיר ולא תני לשם חטאת נזיר. דלחטאת ליכא למיחש דעל כרחך חטאת לא שייכי בה שחוטי חוץ אלא מיום הבאת קרבנותיו. וזה לא חיישינן דהיה ניכר בתגלחת. אבל עולה חייב משום שחוטי חוץ אפילו קודם זמנו כדאיתא בזבחים. להכי חיישינן ליה. אבל זה אינו דנהי דלית ביה משום שחוטי חוץ לחייב כרת מכל מקום אסור הוא ואכתי איכא למיחש בכולהו קרבנות נזיר שמא הקדישן על נזירות שעתיד ליזור ושחט קדשים בחוץ. ורש"י ז"ל פי' התם שמא נזר בצינעא והיום יום למ"ד הוא. משמע דעיקר החששא מיום למ"ד. דאל"ה ידעי ביה דמשקר דשלא בזמנה לאו עולה נזיר היא. ואם כן צריך לומר דהוא הדין לשם חטאת נזיר דאסור. והש"ך ז"ל כתב לשם קרבנות נזיר. ועיין תוספות יום טוב שם.

ועי' ברמב"ם ז"ל שלא כתב להך דשמא נזר בצינעא. ואין כאן מקומו בזה וצריך לעיין שם בדברי האחרונים. על כל פנים סברא זו מצד עצמה הוא פלאי דאיך מפריש קרבן לנזרו והוא עדיין אינו נזיר וכש"כ בגוונא דרש"י ז"ל דהנזירות תלויה בלידת הבן. אם כן הוי דבר שלא בא לעולם שמא לא היה לו בן ובחטאת פשיטא דלא אשכחן כה"ג להפרישו קודם שנתחייב.

וראיתי בשיטה מקובצת שכתב וז"ל מאי קדיש אי לא קדיש מי אמרינן כיון דבשעת הפרשה הוי ספק לידה ולא קדיש הכי נמי לא קדיש בתר הכי אף על גב דאכתי איתיה בשעת לידה גמורה או דלמא סוף סוף כיון דהשתא ילדה בן מעליא קדיש למאי נפקא מינה אי קדיש אי לא הא לא מתכפר בהאי לטעמיה דר' יהודה אלא באידך דמייתי כשחזרה וילדה וקאמר דנפקא מינה לגיזה ועבודה עכ"ל. נראה מדבריו ז"ל דמפרש לבעיא דר' אבא דמיבעי ליה אי חלה עליה קדושה לאחר לידה השניה אי לא אבל קודם לידה ודאי לא קדיש רק כיון דהשתא ילדה בן מעליא שמא חלה עליה קדושה הראשונה ממילא. וגם סברא זו לא זכיתי להבין מאיזה טעם תחול עליו הקדושה ממילא. ועוד אמאי לא מתכפר בהאי אלא באידך דמייתי כשחזרה וילדה ולמה לא יתכפר בהאי כיון דלא חלה עליה קדושה אלא כשחזרה וילדה. וי"ל דה"ק דעל קדושה זו לבד ודאי אינו מתכפר אלא צריך לחזור ולהקדיש לשם נזירות או להביא קרבן אחר. ואם כן ליכא נפקא מינה לענין להתכפר בו וכי קמיבעי ליה לגיזה ועבודה דשמא כשחזרה וילדה חלה עליה קדושה הראשונה ממילא לאסור בגיזה ועבודה. אבל לר"ש ליכא למיבעי הכי דהא קדיש בשעת הפרשה מספק וכשחזרה וילדה בלא"ה צריך לחזור ולקדושי. ונראה דפי' זה מד' הר"ר עזריאל ז"ל. וד' השיטה מקובצת שם מעורבבין ע"ש. אבל גם זה אינו מיושב וכנ"ל.

והתוס' ז"ל פירשו דחזרה וילדה היינו בו ביום שהפילה ומיבעי ליה כיון דאיכא הוכחה דהראשון גם כן בן קיימא היה דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וטיפה אחת היא ונחלקת לשנים ומדהא בן קיימא האי נמי בן קיימא ואפילו לר"י דסבירא ליה דלא מחית נפשיה לספיקא הכא דאיכא הוכחה קדיש מספק. או דלמא כה"ג נמי לא מחית לספיקא. דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד. ומקצת לאחר ב' או ביום ג' ולא כלו לו חדשיו. ושיטה זו גם כן צ"ע דהא על כרחך לענין חיוב נזירות לא מספקא ליה ופשיטא ליה אינו חייב בנזירות מחמת הוכחה זו מדלא מיבעי ליה לנזירות אי הוי נזיר בכה"ג וכגון שילדה בת. דהא פלוגתייהו קאי נמי ארישא כשיהיה לי בן אלא ודאי משמע דלענין נזירות לא מיבעי ליה וכיון דלאו נזיר הוא מהיכי תיתי למימר דחל הקדש על הקרבנות כיון דלאו נזיר הוא. ומש"כ דחיישינן שמא הטיפה נחלקה לשנים וא' נקלטה גם כן אחר ב' ימים צ"ע גם כן דאם כן הא דבעינן בעלמא כלו לו חדשיו היינו דוקא רע"ג ימים. ולא מצאתי כעת מבואר הדבר בדברי הפוסקים ז"ל וכבר כתבתי בזה בחי' ליבמות פ' החולץ.

ובשיטה מקובצת כתב דספיקא הוא כגון שנולדו לשבעה וחיישינן שמא זה נגמרה צורתו לז' וזה לט' ולא כלו לו חדשיו ולפי זה גם כן תיקשי דאם כן אין כאן הוכחה דהא שכיחא מלתא שזה נגמר לז' והשני לט' כדאיתא בנדה ביהודה וחזקיה בני ר' חייא. ועיין ביו"ד סי' שע"ד שכתב המחבר בדין תאומים שמת אחד מהם בתוך למ"ד והשני חי דאין מתאבלין על הראשון לפי מה שכתבו שם הט"ז והש"ך ז"ל אלמא דלא חשבינן ליה להוכחה גמורה. וכ"כ בשיטה מקובצת דלענין פדיון הבן ואבילות לא מיבעי ליה דודאי אין מתאבלין עליו ואינו חייב בפדיונו. ומ"ש דלענין קרבן מיבעי ליה. ומה שכתב השיטה מקובצת הך ספיקא לענין פדיון אינו מובן דהא לענין פדיון הבן אפילו אם כלו חדשיו ומת תוך למ"ד אינו חייב בפדיונו וליכא למיבעי לענין פדיון כלל.

עוד יש לדקדק בד' התוס' ז"ל דעל ידי מה נתברר דהשני בן קיימא אי משום דאחד הפילה מת והשני נולד חי אכתי לא נתברר דהשני בן קיימא הוא כל שלא חי למ"ד יום ואם כן ליכא הוכחה על הראשון שיחול הקדושה עליו. וי"ל דסבירא ליה להתוס' ז"ל דכל שנולד חי לא חיישינן לומר דלא כלו לו חדשיו מחמת ימי הקליטה כל זמן שהוא חי דחזקה דנקלטה מיד. ובנפל הוא דחיישינן להכי כיון שהפילה. ועוד י"ל דבאמת לאחר שחי השני למ"ד יום מיבעי ליה אי חל קדושה ראשונה למפרע מחמת הוכחה זו מדהאי בן קיימא כנ"ל. עוד יש לדקדק דהא אליבא דר' יהודה הוא דמיבעי לן הכא. ור"י סבירא ליה בנדה היולדת לט' יולדת למקוטעין. ואם כן אפילו נקלט אחר ב' ימים לאו נפל הוא והא כלו לו חדשיו וחייב קרבן על הראשון. וי"ל דאפילו למ"ד יולדת למקוטעין אפילו הכי כל שיצא נפל מחזקינן ליה דנגמר לט' שלמים ויצא קודם זמנו ולא כלו לו חדשיו. ולפי זה יקשה על הרמ"א ז"ל באה"ע סי' קנ"ו שכתב דהאידנא נשתנה הטבע ויולדת לט' יולדת למקוטעין וכשנולד בתוך ט' חשיב כלו לו חדשיו אפילו לפטור מיבום. ואמאי לא ניחוש כנ"ל שזה נגמר לט' שלמים וכמו שכ' אליבא דר"י. אבל באמת נראה דתשעה אליבא דר' יהודה הוי כשבעה אליבא דכ"ע דיולדת למקוטעין ולא חיישינן שמא נגמר לז' שלמים והכי נמי בתשעה לר"י ודברי הרמ"א ז"ל ברורים. דהשתא דנשתנה הטבע ט' וז' שוים הן. אלא דקשה למה לא כתב כן גם לענין אבילות. ועיין בספר תפארת למשה על יו"ד. ובדברי התוס' כאן צריך לומר דאליבא דר"י בספק נזירות הוא דמיבעי ליה. ולמאי דקיי"ל דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין. או י"ל דמיירי שנולדו בתחלת ט' והשני הוא בן קיימא דנקלט מיד ונולד בתוך ט' והראשון שמא לא נקלט עד אחר ב' ימים והוי בן שמונה. על כל פנים עיקר שיטה זו לא נתברר אצלי וכש"כ כיון דאין כאן נזירות אם כן אין כאן קדושה על הקרבן גם כן.

והיה נראה לפרש בעיא דר' אבא בדרך זה דמה שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי דטעמיה דר' יהודה הוא משום דלא מחית נפשיה לספיקא ולאו נזיר הוא בודאי כבר כתבתי לעיל במכילתין ובנדרים דאין הדבר פשוט כל כך והרי הרמב"ם ז"ל לא הביא הך טעמא אלא מסברא בעלמא הוא דסבירא ליה דספיקו לקולא. והשתא מיבעי ליה היכא דהפילה והפריש קרבן וחזרה וילדה מאי אי קדיש למפרע כיון דהשתא נתחייב בנזירות ממה נפשך אם כן י"ל דחל עליה קדושה מעיקרא מחמת הנפל דעל כל פנים ספיקא הוי אלא דאי לא חזרה וילדה אזלינן לקולא וליכא נזירות ולא קדושה על הקרבן אבל השתא דחזרה וילדה ונתחייב בנזירות אם כן אין כאן חזקה לפטור. ודומה קצת להא דמודה ר"י היכא דכבר נחית לנזירות. והכי נמי כיון דנחית השתא לנזירות אפשר מחמרינן עליה למפרע מספיקא לחול קדושה על הקרבן אי לא קדיש למפרע כיון דספיקא הוי ואזלינן לקולא ואין עליו נזירות לא חלה קדושה גם כן. וגם לפי זה אכתי תיקשי הא דאמר דנפקא מינה לגיזתו ועבודתו. ובשלמא בגיזה איכא למימר לאסור מה שגזז קודם שחזרה וילדה דכיון שחזרה וילדה חלה קדושה למפרע. אבל לעבוד בו קשה מאי נפקא מינה הא קודם שחזרה וילדה מותר היה לעבוד בו דלא היה עליו קדושה וכשחזרה וילדה מאי נפקא מינה לענין עבודה אי חל עליה קדושה למפרע הא כבר עבד בו. וי"ל דמיבעי ליה נמי איסור עבודה לאחר לידה שניה כל זמן שלא חזר וקדשה אם אסור בעבודה מחמת קדושה הראשונה אי לא.

ודברי הרמב"ם ז"ל בבעיא זו גם כן נפלאים המה שכתב ז"ל בפ"ט הלכה י"ג (מהלכות נזירות) האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן והפילה אשתו וחזרה וילדה הרי הקרבנות ספק ואסורים בגיזה ועבודה. ודבריו ז"ל צ"ע גדול. ואין להעמיס בדבריו ז"ל כל הני פירושי דלעיל בבעיא זו. כיון דהוא ז"ל כתב דהפרשת קרבן היה קודם שהפילה. אם כן ממה נפשך אי סבירא ליה דיכול להפריש בכה"ג אפילו קודם שיהיה לו בן. אם כן הא איכא קדושה גמורה על הקרבנות כיון שהפריש על הנזירות העתידה לכשיהיה לו בן והרי יש לו בן. ואי סבירא ליה דאינו יכול להפריש קודם שיהיה לו בן אם כן הפרשתו לאו כלום היא ואין כאן קדושה כלל. ומה הוא הספק בזה. ועוד דמשמע מדבריו ז"ל דהקרבנות הם ספק לעולם ולא חזיין להקרבה. ואמאי לא חזו להקרבה לאחר שחזרה וילדה. ואולי סבירא ליה כיון דחלה עליהם קדושה מספק בשעה שהפילה תו לא חזיא להקרבה אפילו כי חזרה וילדה דכבר קדשי קדושה דחויה. אלא דאם כן מאי אריא שהפריש ואחר כך הפילה הוא הדין בהפילה ואחר כך הפריש איכא למיבעי בעיא זו אי חייל עליה קדושה מספק. ועוד כיון דלא מיבעי לן אלא אי חייל עלייהו קדושת ספק אם כן הוי לן למיזל לקולא בבעיא זו דהוי כעין ספק ספיקא. ובעניותי לא עמדתי על בירור דבריו ז"ל. ונושאי כליו לא דברו בזה כלל. והדבר פלא. השי"ת יאיר עיני בתוה"ק להבין תעלומות.

שם גמ' בעי מיניה רב רחומי מאביי הריני נזיר כשיהיה לי בן כו'. גירסת רש"י ותוס' ז"ל באלו האבעיות אחת היא. ותרתי בעיי קמייתא הכל באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן. אלא דבעיא קמייתא היכא דהשני אמר ועלי ומיבעי ליה אי אדיבוריה משמע שגם הוא יהיה נזיר כשיהיה לראשון בן או אגופיה משמע שגם הוא יהיה נזיר כשיהיה לעצמו בן. וקאמר את"ל דעלי אגופיה משמע שיהיה נזיר כשיהיה לו בן אמר השני ואני מאי. מי אמרינן נמי אנפשיה משמע או דלמא כי אמר ואני משמע רחימנא לך כוותך וקיבל עליו נזירות כשיהיה לראשון בן. ואמר עוד את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מלתא. בזה נראה דנחלקו רש"י ותוס' ז"ל דרש"י ז"ל פי' דקאי אתרתי בעיי קמייתא ואפילו היכא דאמר ועלי כסיפא ליה מלתא לקבל עליו נזירות כשיהיה לו בן אלא אבן חבירו קאמר. ודקדק כן מלישנא דהש"ס כל באנפיה. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דאם תמצי לומר בתרא לא קאי אלא היכא דאמר ואני דשייך למימר רחימנא לך כוותך. אבל בעיא קמייתא קאי כאת"ל קמא דאגופיה משמע. ותו מיבעי ליה אם אמר הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני ולרש"י הוא הדין בעלי מי אמרינן הכא דאנפשיה משמע כשיהיה לו בן או דלמא הכא נמי רחימנא לך כוותך קאמר ואבן פלוני קאמר וסלקא בתיקו. וקצת יש לדקדק בשלמא בבעיא קמייתא יש לפרש לשון ואני בתרי אנפי דהראשון קאמר כשיהיה לי בן והשני דאמר ואני י"ל דגם אני אהיה נזיר כשיהיה לך בן וי"ל גם כן דכוונתו שאהיה נזיר כשיהיה לי בן והיינו דקאמר ואני גם כן כמו שאמרת. מה שאין כן הכא בבעיא זו אי נימא דואני נזיר כשיהיה לפלוני בן א"ש לישנא דואני. אבל אם נאמר שנתכוון כשיהיה לו בן אם כן אין זה דומה לזה. ולישנא דואני משמע שהוא דומה לו בקבלתו. ויש ליישב.

אבל הרמב"ם והראב"ד ז"ל היה להם נוסחא אחרת באלו האיבעיות. קמייתא מיבעי ליה היכא דאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני. ואידך כשאמר כשיהיה לך בן וחבירו אמר ואני. ובתרייתא כשאמר כשיהיה לפלוני בן וחבירו אמר ואני. אבל בין ואני לועלי לא הוזכר שום חילוק כן הוא נוסחת הרמב"ם והראב"ד ז"ל וכל אחד מפרש להו בשיטתא אחריתא.

שיטת הראב"ד ז"ל לפי גירסתו הוא גם כן על דרך שיטת רש"י ותוס' ז"ל דקמייתא מיבעי ליה כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני אי אדיבוריה משמע כשיהיה לראשון בן או אגופיה משמע וכשיטת רש"י ותוס' ז"ל. ואידך מיבעי ליה כשאמר כשיהיה לך בן מי אמרי' ה"נ השני אנפשיה קאמר שיהיה נזיר כשיהיה לו בן או דלמא רחימנא לך כוותיך. וכוונתו שיהיה נזיר כשיהיה לראשון בן דכשם שהראשון אוהב לשני ומקבל עליו נזירות כשיהיה לשני בן הכי נמי מקבל עליו השני כשיהיה לראשון בן. וקאמר את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מלתא ומסתמא רחימנא לך כוותיך קאמר וכשיהיה לראשון בן קאמר תו מיבעי ליה היכא דאמר הראשון כשיהיה לפלוני בן מאי הכא שלא בפניו אנפשיה קאמר וכשיהיה לו לשני בן קאמר או דלמא הכי נמי רחימנא ליה כוותיך קאמר וכשיהיה בן לפלוני מכוין. זו היא שיטת הראב"ד ז"ל.

ולשיטתו צריך לומר גם כן דאת"ל בתרא קאי גם אבעיא קמייתא דכל באנפיה רחימנא לך כוותיך קאמר דאין לומר דהיכא דאמר הראשון כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני אנפשיה קאמר. ודוקא היכא דזה שמח בטובת חבירו חבירו שמח בטובתו כמו בבעיא מציעתא. דאם כן מאי מיבעי ליה היכא דאמר כשיהיה לפלוני בן וחבירו אמר ואני אי רחימנא לך כוותיך קאמר. השתא בבעיא קמייתא דהוי בפניו של הנודר לא אמרינן דרחימנא ליה כוותיך קאמר. כל שכן הכא דשלא בפניו הוא דלאו רחימנא ליה כוותיך קאמר. אלא נראה דשיטתו כשיטת רש"י ז"ל דכל באנפיה כו' קאי אתרתי בעיא קמייתא.

והרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה דבעיא קמייתא הוא אי אדיבוריה משמע היינו אכל דיבוריה וגם לא יהיה נזיר אלא כשיהיה לו בן או דלמא אגופיה משמע היינו שיהיה נזיר מיד ואיפשטא בעיא זו באת"ל דאגופיה משמע והוי נזיר מיד ואידך בעיא כשאמר הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר היינו שגם הוא יהיה נזיר. ונחלקו בזה הכסף משנה והמשנה למלך ז"ל. הכסף משנה ז"ל כתב דהכא להאי צד הוי נזיר כשיהיה לו בן. והמשנה למלך ז"ל כתב דהכי נמי הוי נזיר מיד כמו בבעיא קמייתא והכי מסתבר אלא די"ל כיון דהכא נזר ראובן כשיהיה בן לשמעון וענה שמעון ואני י"ל דגם הוא על נזירות כשיהיה לו לעצמו בן קאמר אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לבעיא זו בהאי גוונא דראובן אמר לשמעון הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו היינו לוי ואמר ואני מהו אנפשיה משמע או רחימנא ליה כוותיך.

וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל דהכי מפרש להאי בעיא וגרסי בגמרא א"ד ה"ק רחימנא ליה כוותיך דלוי אומר דרחים לשמעון כמו ראובן ולפי זה לא תיקשי נמי מבעיא קמייתא דלא אמרינן רחימנא לך כוותיך דדוקא בכהאי גוונא ששניהם הנודר והמתפיס מדברים על שלישי הוא דשייך לומר רחימנא ליה כוותיך. אבל אם אמר כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני לא שייך למימר רחימנא לך כוותיך דמה לו לומר כן. ונראה דהוא הדין כשאמר ראובן לשמעון הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמעון אמר ואני דלא שייך למימר רחימנא לך כוותיך וכן כתב המשנה למלך ז"ל וי"ל דאדרבה בהא ודאי שייך רחימנא לך כוותיך כמו שאתה אוהב אותי כמו כן אני אוהב אותך. ומכל מקום קשה לפי זה אמאי לא הוזכר בעיא זו בש"ס. ומשמע להו לפרושי הכי כי היכי דליהוי תרתי בעיא בתראי בחד גוונא ואין חילוק ביניהם אלא שזה היה בפני השלישי וזה שלא בפניו. ובבעיא בתרייתא ע"כ שמע חבירו היינו לוי השלישי. וכמו שפירשו התוס' ז"ל גם כן ולא משמע להו לפרש ושמע חבירו היינו אותו הפלוני דהא משמע דחבירו גביה קאי. הדרן לשיטת הרמב"ם ז"ל או דלמא רחימנא ליה כוותיך ולא נתכוין לנזירות כלל אלא שאוהב הוא את חבירו כמו זה וכן פסק להלכה בבעיא קמייתא הוי נזיר מיד ובבעיא אחריתי לא הוי נזיר כלל. ולשיטתו לכאורה הא דאמרינן ואת"ל אגופיה משמע הכי נמי הוי מצי למימר אדיבוריה משמע אפילו הכי מצי למיבעי אינך בעיא דלמא לא הוי נזיר כלל ולא נתכוין לנזירות כלל וי"ל דאשכחן כה"ג והש"ס הוא דקאמר הכי משום דסבירא ליה להלכה כן וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי.

ובעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל דאגופיה משמע היינו שהוא נזיר מיד. לכאורה יש להביא סעד לדבריו מהירושלמי שהבאתי לעיל הריני נזיר מאה יום ושמע חבירו ואמר ואני לא הוי נזיר אלא ל' יום. והכי נמי דכוותיה. אלא דיש לדקדק הא השני מתפיס הוא בראשון. וכיון דהראשון לא חל עליו נזירות עדיין היכי מצי השני להתפיס בו נזירות לאלתר ומה אילו אמר על ככר הרי זה הקדש לאחר ל' ואמר על השני וזה. אטו השני קדוש מיד. וי"ל דאה"נ. והיכא דאמר זה כזה ודאי דלא חל עליו הקדש אלא לאחר ל'. והוא הדין בנזיר היכא דאמר השני ואני כמותך וכמבואר לעיל בירושלמי שהבאתי. אבל היכא דאמר וזה או ואני לחוד הככר השני קדוש לאלתר וכן השני הוי נזיר מיד. ואם כן הוא הדין בקדושין היכא דקידש לאחת על תנאי ואמר להשניה ואת דהוי קדושין מטעם יד השניה מקודשת בלא תנאי. ואפשר לחלק דדוקא הכא דהשני הוא דמתפיס בראשון י"ל דהשני נתכוין לנזירות מיד. אבל הני דלעיל דהנודר עצמו הוא שהתפיס עוד דבר אחד מסתמא דעתו בהתפסה כמו בעיקר הנדר. ולדברי הרמב"ם ז"ל הא דתנן לקמן האשה שאמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר דכבר קיים לה כשאמר ואני. ולדבריו ז"ל אשכחן גוונא דמצי מיפר כגון שהיא אמרה הריני נזירה כשיהיה לה בן והבעל אמר ואני דהוי נזיר מיד שפיר יכול להפר לה דהא הקיום שלו הוי עד שלא חל הנדר. ויתבאר עוד בזה בהלכות לקמן בס"ד.

ולענין מה שכתב הרמב"ם ז"ל בזה דבעיא דלא איפשטא הוי ספק נזירות להקל כתב הראב"ד ז"ל לשיטתו דהכא לא אמרינן הכי כיון דמכל מקום חייב בנזירות או בלידת בן לחבירו או לעצמו וכיון דלא פליט מחד נזירות לא נפיק ידי חובתו עד דמני חד לנזירות בן חבירו וחד לבן עצמו. כן השכל מורה עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהיכי מצי למימני תרי נזירות מספק. אם כוונתו שימנה שני נזירות על פי תנאי כמו אליבא דר"ש דמתניתין בהפילה. גם זה לא אבין למה ליה כולי האי דממ"נ אם כבר נולדו שני הבנים לחבירו ולעצמו. הוי נזיר ודאי. ונוהג נזירות אחת ויוצא בזה. ואם לא נולד עדיין אלא אחד. הוי ספק נזירות ולהקל ואיזה חומרא יש בזה משום דיש עליו נזירות בלידת בן כיון דלא זה הוא הבן שנתכוין לו. דאם נולד לחבירו בן שמא לעצמו נתכוין. וכן איפכא. והוי כמו הפילה דמתניתין דאע"ג דקיבל עליו נזירות כשיהיה לו בן מכל מקום כיון דספק הוא אם בן קיימא פטור וה"נ דכוותיה. ומה שהקשה המשנה למלך ז"ל עליו מהא דלא מחית נפשיה לספיקא אין כאן קושיא דעל כרחך בתנאי קאמר וכמש"כ. ועיין תוס' ז"ל לעיל בפ"ק. מכל מקום דברי הראב"ד ז"ל צ"ע ודו"ק.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה