קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף טז.
זבה גמורה היכי משכחת לה כיון דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק ליה. ופי' ז"ל דאידך פלגא היינו תחלת יום שני כי היכי דאמר ר' יוסי דתחלת יום שני או שביעי הוי מקצת היום ככולו ולפי זה קשיא להו להתוס' ז"ל אמאי לא מוקי דחזיא בלילה דלא היתה תחלת יום שני בטהרה כלל. ופרש"י ז"ל בפסחים דתחלת לילה נמי סלקא לשימור. והקשו התוס' ז"ל על זה ממתניתין דנדה ושוין ברואה כו'. ועוד הקשו בפסחים כו' מהא דתנן במגילה דלא תטבול שומרת יום עד שתנץ החמה. על כן פירשו בשם ר"ת כי היכי דלר' יוסי הוי שימור מקצת יום שני הכי נמי הוי שימור מקצת אותו היום שראתה בו אם נגמר היום בטהרה. ואף על גב דבזבה גדולה אין סוף יום ראייתה עולה לספירה היינו משום דתחלת ספירה היא. אבל בשומרת יום דסוף ספירתה היא. עולה לה מקצת היום. וכ' עוד דהא דילפינן בר"ה בק"ו מנדה דאם תחלת היום עולה לה בסופה כ"ש דסוף היום יעלה בתחלתה הוא דלא כר' יוסי דלדידיה זבה תוכיח דתחלת היום עולה לה בסופה ואין סוף היום עולה לה בתחלתה. ולפי' רש"י ז"ל ניחא והיינו דלפרש"י לא אשכחן כלל דליהוי סוף היום שימור ונקיים בעינן לגמרי. אבל לדברי ר"ת דבזבה קטנה הוי סוף היום שימור ובזבה אינו עולה. שפיר איכא למימר זבה תוכיח. ועיין תוס' ר"ה בזה באורך ושם הקשו עוד לפרש"י מהא דאמרינן בפסחים כגון דחזיא שני ביה"ש. ולשיטת רש"י ז"ל הא גם ראיה שלישית צריכה להיות ביה"ש. דאי לאו הכי מקצת ליל שלישי הוי שימור. אבל לשיטתם ניחא דלילה לא הוי שימור אלא דגם לשיטתם קשה דליהוי סוף יום שני שימור לראיה שניה. ואכתי על כרחך צריך לומר דראיה שלישית גם כן היתה ביה"ש. ואם תפרש דב' ימים חזיא סמוך לשקיעת החמה דליכא סוף היום אכתי תיקשי דליהוי תחלת יום שני שימור לראיה ראשונה דתחלת היום ודאי הוי שימור לר' יוסי. וכן הקשה המהרש"א ז"ל שם בפסחים. ומה שכתב שם המהרש"א ז"ל ליישב דהא דאמרינן בפסחים דחזיא ב' ביה"ש היינו ג' ראיות בתחלת ביה"ש ובסופו עיין שם. אם כן לרש"י נמי אתי שפיר. ומה הקשו בזה לשיטת רש"י ז"ל שם בר"ה שם דהל"ל שלש ביה"ש וכנ"ל. ובשיטה מקובצת פי' הא דחזיא ב' ביה"ש כפירוש מהרש"א ז"ל. והיינו הך דסוגיין. אבל מד' בר"ה לא משמע הכי דאם כן לרש"י נמי לא תיקשי שוב ראיתי במהרש"א ז"ל בר"ה שהרגיש בזה עיין שם ועיין בא"מ מש"כ בזה.
אך בעיקר דבריהם ז"ל שכתבו דסוף היום הוי שימור לר' יוסי קשיא לי טובא. דהא רבנן ור"י לא פליגי בעיקר דין מקצת היום ככולו. דלרבנן נמי הוי מקצת היום ככולו. ומותרת לטבול ביום ז' לזבה גדולה וביום ב' לזבה קטנה. אלא דסבירא ליה דאם ראתה אחר כך סותרת וטמאה למפרע. ואם כן אי נימא דשימור דסוף היום הוי שימור אם כן לרבנן נמי אמאי לא תטבול בערב יום שני דכבר עבדי לה שימור ואם לא תראה אחר כך תהיה מותרת מטבילתה. אלא ודאי לרבנן סוף היום לא הוי שימור. ומנ"ל דלר' יוסי הוי שימור. ועוד דאם כן מאי מרבי קרא דיהיה לה ששומרת אחד לאחד ואי סוף היום די לשימור הא בלאו הכי היא טמאה כל היום. אפילו אם לא היתה צריכה שימור. כמו ראיה ראשונה של זב. ופשטיה דקרא מיירי בזבה דיממא כדאיתא בהוריות. ומהא דאמרינן התם דשומרת יום כנגד יום הוי דבר שהצדוקים מודים בה. משמע דאפילו לפי דבריהם דמונין בזבה גדולה סוף היום ככותאי מכל מקום בזבה קטנה לאו ספיקה היא ובעינן דוקא יום שני. דאי לא תימא הכי אם כן שפיר הוי שומרת יום כנגד יום דבר שאין הצדוקים מודים דלדבריהם מותרת בלילה אחר יום שראתה דסוף יום הוי שימור. אלא בזבה קטנה לא הוי שימור דמיהיה לה איתרבי שתשמור אחד לאחד והיינו יום שני. ועוד דאם כן מאי אריא דאמר ר' יוסי ששחטו עליה בשני שלה הרי זו פטורה מפסח שני אפילו בראשון שלה אשכחן דעבדי שימור סוף היום. אלא דהא לא קשיא דהא לא טבלה אלא בליל שני ואם כן אכתי לא היה הערב שמש וכדאמרינן שם בפסחים לענין נדה. ומכל מקום דבריהם ז"ל צ"ע. ועיין בשיטה מקובצת שתירץ בזה דקרא מיירי בזבה דיממא ועלה קפריך היכי משכחת לה.
ואחר כל הנ"ל בהא סלקי שמעתא דרב דאמר יום שבעים עולה לכאן ולכאן סבר כר' יוסי דאמר בזבה קטנה בשני שלה ובזבה גדולה בשביעי מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא הוא מטמא. ויש כאן מקום עיון בד' הרמב"ם ז"ל דהכא בהלכות נזירות משמע מדבריו ז"ל דפסק כסתם מתניתין דאינו עולה לכאן ולכאן. ולענין פסח פסק כר' יוסי דאפילו ראתה אחר כך פטורה מפסח שני. ועוד דהא גופא קשיא היכי פסק כר' יוסי כיון דפסק בכמה דוכתי דלמפרע הוא מטמא. וכן הקשה הלחם משנה ז"ל בפ"ד מהל' נזירות (ה"ו). אלא דסוף דברי שם מה שכתבו בשם התוס' ז"ל אינן מובנים עיין שם. ובאמת איכא כמה סתמי דלא כר' יוסי עד דקשיא לי מה שהביא הש"ס להא דזב שראה בז' שלו סותר את שלפניו בשם ר' אושעיא ומשמע דמימרא בעלמא הוא וכמו שהגי' מהרי"ף בפסחים. דלא מצינו ר' אושעיא בלישנא דתנאי. והרי משנה מפורשת היא בפ"א דזבים. אבל אם ראה זוב אפילו יום שביעי סותר את שלפניו. ור"י גם כן אמאי לא פריך אמתניתין. ונראה דר"א תני ליה להאי מתניתין לר' יוחנן ועלה קפריך ר"י ואתי שפיר לישנא דאבל זב. וכדאיתא במתניתין התם.
והא"מ ז"ל רצה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל על פי קושית התוס' ז"ל בפסחים דף פ"א אמאי לא קאמר דטעמא דר"י דפטורה מפסח שני משום דנשים בשני רשות. ותי' דר' יוסי סבירא ליה דנשים בשני חובה. אבל הרמב"ם ז"ל סבירא ליה נשים בשני רשות. ואם כן מהאי טעמא פטורה מפסח שני. והוא תמוה דהא בזב שראה בשביעי שלו גם כן פסק דפטור מפסח שני וגבי זב מא"ל. וקושית התוס' ז"ל בלאו הכי אינה מכרחת דהא על כל פנים קצת מצוה איכא בנשים גם בפסח שני. אם כן כיון דהכא טמאה היא למפרע והרי היא כאילו לא עשתה פסח ראשון אמאי פטורה מפסח שני. וכי נפ"מ יש בזה בין איש לאשה ואם תרצה לעשות פסח שני אמאי לא תעשה. ועל כרחך צריך לומר דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה דטעמא דר' יוסי הוא משום דטומאת התהום דזיבה התיורו. אך יש לדקדק מנ"ל הא כיון דרב על כרחך סבירא ליה דמקצת היום ככולו ומכאן ולהבא מטמא דאי לאו הכי הוא דאמר כמאן וכן ר' אושעיא סבירא ליה דלר' יוסי מכאן ולהבא הוא מטמא. ואם כן אדחי הא דר' יוסי מהלכתא. ומנ"ל להרמב"ם ז"ל לפסוק כוותיה ומטעמא אחרינא דהותרה טומאת התהום ועוד דאם כן הא דאמר ר' חייא לא הותרה טומאת התהום אלא למת בלבד למעוטי מאי אי למעוטי שרץ תיקשי השתא טומאת התהום דשרץ דקיל לא הותרה. וטומאת התהום דזיבה הותרה. ובירושלמי סוף מכילתין אמרינן דליכא למימר דר' חייא אתי למעוטי נבילה דהשתא טומאת מת דחמיר הותרה לו טומאת התהום כ"ש נבילה הקלה דהותר בה טומאת התהום. ומסיק שם דאתי למעוטי משכב ומושב. ונהי דבש"ס דילן בעינן למימר דאתי למעוטי טומאת התהום דשרץ מכל מקום לא מסתבר למימר דטומאת שרץ חמיר מטומאת זיבה. ולזה י"ל דעל כרחך לפי שיטת הש"ס דילן לא דיינינן בזה ק"ו. דהא מת חמור משרץ ואפילו הכי אמרינן דבמת הותר טומאת התהום ובשרץ לא הותר. ועל כרחך למאי דאמרינן דטעמא דר' יוסי משום טומאת התהום הא דר' חייא אתי למעוטי טומאת שרץ. ועיין בפסחים פרק אלו דברים דף ס"ז דאיתא התם להדיא דזב חמור משרץ. עיין שם.
אלא דלא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל האי דינא דלא הותר טומאת התהום בשרץ. על כן נראה דהוא ז"ל סבירא ליה דכל טומאת התהום מכל הטומאות הותרה והא דר' חייא דאמר אלא למת בלבד אתי למעוטי הרוג וכמו שכ' בפרק ו' מהלכות נזירות (הלכה י"ח). והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דאתי למעוטי טומאת התהום דזיבה. והרמב"ם ז"ל סבירא ליה דר' יוסי אמר דטומאת התהום דזיבה הותרה ופסק כוותיה. אם כן על כרחך לא אתי למעוטי אלא הרוג. דשרץ גם כן לא ניחא ליה למימר דאתי למעוטי וכנ"ל. כיון דאפילו טומאת התהום דזיבה הותרה כל שכן דשרץ. ואין חילוק בזה בכל הטומאות. ועיין בלחם משנה ז"ל שם בפ"ו מהלכות נזירות שכתב שם דהראב"ד ז"ל מסברא משמע ליה הכא דאתי למעוטי טומאת התהום דזיבה. והוא פלאי שלא הביא סוגיא דפסחים דבהדיא אמרינן הכא דאתי למעוטי טומאת התהום דזיבה. וכן איתא בזבחים דף כ"ג ע"ש. ועכ"ז עדיין לא נתיישבה דעתי בזה דהוי ליה להרמב"ם ז"ל לבאר הטעם משום דטומאת התהום דזיבה הותרה. ומאי טעמא מסתם לה סתומי. וקצת נראה מדבריו ז"ל דהא דפטור מפסח שני הוא לאו מטעם הלכה דטומאת התהום. דאם כן הוי ליה לבאר הטעם אלא סברא בעלמא היא כיון דבשעת שחיטה וזריקה היה בחזקת טהרה קצת. אף על גב דראה אחר כך יצא ידי פסחו דטומאת למפרע לא אלים כ"כ למיפסל פסחים. ועיין בתוספתא פסחים פרק ז' (ה"ג) דמייתי לה התם בשם ר"י בר' יהודה. ומסיים בה שכבר יצתה בזריקה. משמע כנ"ל כיון דהזריקה היתה בכשרות.
ולענין מאי דכתיבנא מנ"ל להרמב"ם ז"ל דטעמיה דר' יוסי משום הכי הוא כיון דרב ור"א סבירא ליה דר"י סבירא ליה מכאן ולהבא הוא מטמא. נראה דלא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל בהאי טעמא ולמימר דר' יוסי פליג אכל הני סתמי דסוף נדה וריש זבים דתלינן בהו דסותרת למפרע וב"ה וב"ש הכי סבירא ליה. וקצת ראיה יש להביא דרב גופא סבירא ליה דסותר למפרע מהא דאמר בסוף נדה דאם בדקה בראשון ובשמיני ומצאה טהורה דהרי היא בחזקת טהרה וקמ"ל דתחילתן אף על פי שאין סופן. והשתא אי נימא דרב סבירא ליה כר' יוסי דבז' נמי לא סתר אם כן מאי קמ"ל דהא אם בדקה בז' גם כן הוא כמו בשמיני כיון דלא סתרה עוד. ור' יוסי גופא הוא דאמר התם דהלכה כר"א דמתניתין דהרי היא בחזקת טהרה אם בדקה בראשון ושביעי ולא מייתי סייעתא מינה לרב דלר' יוסי אם בדקה בז' גם כן כבר עברו הז' נקיים. אלא משמע דלר' יוסי נמי כל יום ז' בתוך ימי הספירה הוא. וכן אמר רב התם דאם לא בדקה אלא בשביעי גם כן הוי ספורים דסופן אף על פי שאין תחילתן. ואי לרב מכאן ולהבא מטמא הא ליכא סופן גם כן כיון דאפילו תראה לא תסתור. ודוחק לומר דמיירי דוקא אם בדקה בליל שביעי.
ולפי נוסחת התוספתא דר"י בר' יהודה הוא מריה דהאי שמעתתא יש להביא קצת סמך מהא דפרק המפלת דף כ"ט דמייתי התם פלוגתא דב"ש וב"ה באשה שיצתה מליאה כו' והביאה ג' שבועין טהורים ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור משמשת לאור שלשים וחמש. ופליגי התם במנין הטבילה ור"י בר"י אמר דיה לטבילה שתהא באחרונה ומשמע דמודה בהא דמשמשת לאור שלשים וחמש. ואי סבירא ליה לר"י בר"י דמכאן ולהבא הוא מטמא אם כן תשמש בעשרין וחד. דהא מוקי לה התם כר"ש דאמר דאסור לעשות כן שמא תבוא לבית הספק. ולר"י בר"י הא ליכא ספק דאפילו תראה לא תסתור. אלא משמע דלר"י בר"י נמי סתרי והוי ספק. ועוד יש קצת ראיה מהא דאמרינן פרק בנות כותים הא דאין יום שפוסת בו עולה למנין ז' אף על גב דקיי"ל מקצת היום ככולו משום דאם כן ש"ז דסתרא היכי משכחת לה. ועיין תוס' שם שהקשו מר' יוסי דסבירא ליה מקצת היום ככולו אטו ככותאי כו' ותירץ כמו שכתבתי כאן דלא סבירא ליה לר"י מקצת היום ככולו אלא בסוף המנין אבל לא בתחלתו. ואכתי תיקשי אליביה בש"ז אמאי לא הוי מקצת היום ככולו כיון דאינו סותר אלא יום אחד. זה חשיב סוף מנינו. אבל אי טעמא דר"י משום טומאת התהום אתי שפיר.
אלא דיש לחלק דסתירת ש"ז לא חשיב סוף מנין כיון דבאמצע הנקיים הוא. ויש לדקדק בש"ס התם אמאי לא מייתי ראיה מהא דמרבינן מוהיה לה דשומרת יום צריכה להיות יום אחד. ואי נימא דמקצת היום ככולו. אם כן על כרחך צריך לאוקמי דחזאי סמוך לשקיעת החמה וכמו שכתבתי לעיל. ולפי מה שכ' לעיל דכותאי נמי מודו בזבה קטנה דאין מקצת יום עולה לה. אם כן קשה היכי מייתי ראיה מש"ז לזבה גדולה דהא בש"ז כותאי נמי מודו כמו בזבה קטנה. והדברים ארוכים בזה ואין כאן מקומן. גם הא דאמר רמב"ח התם דקיי"ל מקצת היום ככולו קצת צ"ע דהיכן קיי"ל כן דהא למתניתין דילן לא אמרינן מקצת היום ככולו. וחשבינן ליה כיום שלפניו כיון דמקצתו טמא הוא. על כל פנים צריך לומר דהרמב"ם ז"ל בחר יותר דטעמא דר' יוסי משום טומאת התהום כי היכי דלא נפלוג ר' יוסי אכולהו סתמי. ורב דאמר דמקצת יום עולה לכאן ולכאן ע"כ צריך לומר דכא"ש סבירא ליה ולא מחלק בין דאורייתא לדרבנן ועדיין צ"ע.
ויש עוד מקום ליישב דברי הרמב"ם ז"ל על פי גירסת רש"י והשיטה מקובצת דר"י נמי סבירא ליה דלמפרע מטמא. ומכל מקום מטעם מקצת היום ככולו פטורה מפסח שני. אלא דלא מרווחנא בזה דעל כרחך צריך לומר משום טומאת התהום הוא דפטורה. וכדאמרינן בגמרא. ועוד דאם כן אמאי לא פסק כרב דיום שבעים עולה לכאן ולכאן. ודו"ק בכל הנ"ל ועיין בא"מ.