קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף ט:
גמרא מתני' דלא כו' ר"נ אומר בש"א נדור ונזיר משום דסברי לה כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומשום הכי הוי נזיר וסברי לה כר' יהודה דמתניתין דאמר דב"ש נמי לא אמרי אלא דהוי נדור מן הגרוגרות וכמו שפירש"י ותוס'. וב"ה סברי לה כר' יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס ולא הוי אלא נדור משמע דטעמיה דר' יהודה אליבא דב"ש לאו משום דבגמר דבריו אדם נתפס אלא טעמא אחרינא איכא. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה לב"ש אליבא דרבי נתן דלתרווייהו איכוין ובמה שאמר הריני נזיר לנזירות נתכוין ובסוף דבריו שאמר מן הגרוגרות מלתא אחרינא אמר להדיר את עצמו מן הגרוגרות והיינו נמי טעמא דר"י במתניתין אליבא דב"ש ולא משום דבגמר דבריו אדם נתפס דאם כן מאי טעמייהו דב"ה דלא הוי נדור. אלא לכ"ע סבירא ליה לר"י דתפוס לשון ראשון ובהריני נזיר לנזירות נתכוין ואפילו הכי לא הוי נזיר גם לב"ש משום דסבירא ליה דיש שאלה בנזירות ויכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכי אמר תוך כדי דיבור מן הגרוגרות שפיר הוי נדור מן הגרוגרות כאילו אמר הרי הן עלי קרבן. ולפי זה מוכח מכאן דלא כד' התוס' ז"ל לעיל דטעמא דרבי יהודה גם כן הוא משום דבכה"ג לכ"ע בגמר דבריו אדם נתפס דאם כן ר' יהודה היינו ר' יוסי ואמאי הוי נזיר לב"ש ובלישנא אחרינא אליבא דר"נ סבירא ליה לב"ש דהוי נדור וכר' יהודה ולא הוי נזיר וב"ה ס"ל כר"ש. ולהאי לישנא קצת קשה אמאי לא אמרינן דב"ש סבירא ליה כר' יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס והוי נדור כמו בלישנא קמא אליבא דב"ה ולמה ליה למימר דב"ש כר' יהודה. ובשיטה מקובצת ראיתי דגריס בלישנא קמא נמי וב"ה סברי לה כר' יהודה דהוי כאומר הרי הן עלי קרבן. ונוסחא זו אתי שפיר טפי דשמעינן ליה לר' יהודה בהדיא דמפרש לשון נזירות בלשון פרישות. משום הכי מוקמינן למאן דסבירא ליה דהוי נדור כר' יהודה בין לב"ה ללישנא קמא ובין לב"ש ללישנא בתרא. אבל מר' יוסי נהי דסבירא ליה דבגמר דבריו אדם נתפס מכל מקום לא שמעינן דאיכא לפרושי לנזירות בלשון פרישות.
עוד כתב שם בשם הרא"ש ז"ל פירוש מחודש דב"ש דאמרי נדור ונזיר היינו נדור או נזיר. דאם אמר שנתכוין בלבו לנדור מן הגרוגרות הוי נדור וכר"י. והכי פירושא דר' יהודה דמתני' אף ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. פי' שיאמר שנתכוין באמרו הריני נזיר מן הגרוגרות היינו שיהא עליו קרבן. אבל אם לא אמר שנתכוין לנדור מן הגרוגרות הוי נזיר אפילו בסתם. וכן נראה שיטת התוס' ז"ל במנחות (דף ק"ג ע"א) שכתבו גם כן דלר' יהודה לא הוי נדור מן הגרוגרות אלא אם אומר נתכוונתי לכך ופי' דברי ר' יהודה כנ"ל אבל שיהיו חלין שניהם כאחת לא מסתבר. אלא דלפי זה לא הבנתי דבריו ז"ל שם במנחות שכתב דהיינו טעמא דר' יהודה דמהני אם אומר בלבי היה לנדור מן הגרוגרות משום דהוי פיו ולבו שוין דהריני נזיר לא משמע ליה לנזירות. ולת"ק לא מהני אפילו אם אומר בלבי היה כו' משום דהריני נזיר משמע נזירות ואין פיו ולבו שוין והא לר"נ אליבא דב"ש סתם לשונו משמע לנזירות ואפילו הכי מהני אם אמר בלבי היה שיהיה קרבן עלי. והיכי קאמר הש"ס דב"ש סבירא להו כר"י וי"ל דלא לגמרי כר' יהודה סבירא ליה דלר' יהודה לא הוי נזיר כלל ולב"ש אליבא דר"נ בסתם הוי נזיר. אבל אם אמר בלבי היה לעשותן קרבן עלי מהני וגם בזה חשיב פיו ולבו שוין.
והנה מלשון רש"י ז"ל לעיל בד"ה מתניתין כו' משמע דהא דאמר הש"ס מתני' דלא כר"נ היינו לב"ה דמשמע דאפילו נדור לא הוי ולר"נ אליבא דב"ה הוי נדור. משמע דב"ש אתיא שפיר כר"נ דב"ש אף נזיר קאמרי וה"ה דהוי נדור. אבל כל המפרשים פירשו דבין ב"ש ובין ב"ה הוא דלא כר"נ דלתנא דמתני' לב"ש הוי נזיר ולא נדור ולר"נ הוי נדור גם כן. ולב"ה לתנא דמתניתין נדור גם כן לא הוי. ולר"נ הוי נדור. וי"ל עוד דאליבא דב"ש לחוד הוא דאמרינן דמתני' דלא כר"נ דלתנא דמתני' משמע דלב"ש לא הוי אלא נזיר ולא נדור. ולר"נ הוי נדור ונזיר. אבל ב"ה מצי סברי דהוי נדור ובנזיר הוא דפליגי אב"ש. וכן מסתבר דלב"ש דהוי נזיר לא הוי נדור ולב"ה דלא הוי נזיר הוי נדור. ועל פי זה יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתב דלתנא דמתניתין אליבא דב"ה הוי נדור. וכן כתב בחבורו פ"א מהלכות נזירות (הלכה י') להלכה דאסור בגרוגרות והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאמרינן מתני' דלא כר' נתן ולפי הנ"ל ניחא קצת דאליבא דב"ש הוא דאמרי' דהוי דלא כר' נתן. אבל אליבא דב"ה לא פליגי תנא דמתניתין ור' נתן. והכסף משנה ז"ל כתב דנוסחת הרמב"ם ז"ל היתה מתניתין כר' נתן וכבר כתב הלחם משנה ז"ל דהוא דחוק אבל מה שהקשה עליו דאם כן לר' יהודה לא פליגי ב"ש וב"ה כיון דב"ש נמי לא אמרי אלא דהוי נדור אין כאן קושיא לפירוש הרמב"ם ז"ל בפירוש דברי ר' יהודה דהוא נמי סבירא ליה לב"ש דהוי נזיר. ואם כן שפיר מצינן למימר דלב"ה הוי נדור. וכבר כתבתי דפי' הרמב"ם ז"ל בדברי ר"י הוא פלאי. וגם לא משמע הכי מהא דאמרינן בגמרא דהוי נדור לב"ש משום דסבירא ליה כר"י ולפי' ז"ל ר"י מלתא אחריתי אמר. אם לא לפי מה שכתבתי לעיל בטעמיה דר' יהודה דאם לא אמר הרי הן עלי קרבן מפרשינן להריני נזיר מן הגרוגרות דלנדור מן הגרוגרות נתכוין אלמא דסבירא ליה לר' יהודה דבכלל הריני נזיר מן הגרוגרות משמע נמי דהוי נדור. וכבר כתבתי לעיל דלא משמע כן מדבריו ז"ל.
אבל מהא דאמרינן לעיל דב"ה כר"ש ודאי משמע דלב"ה דמתני' נדור נמי לא הוי. וכדמסיק הש"ס הכא ללישנא בתרא דר"נ דב"ה כר"ש ומשום הכי לא הוי נדור. ודבריו ז"ל בחיבורו יש ליישב על פי הנ"ל דמוקמינן להא דלא הוי נדור כר"ש ואם כן אנן דלא קיי"ל כר"ש שפיר הוי נדור ונהי דתנא דמתניתין סבירא ליה אליבא דב"ה דנדור גם כן לא הוי מ"מ להלכה קיי"ל דהוי נדור כיון דלא קיי"ל כר"ש דמנחות. אבל מדבריו בפיה"מ משמע דלתנא דמתניתין נמי הוי נדור לב"ה. ועיין בלחם משנה ז"ל שכתב גם כן כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלא קיי"ל כר"ש. ומש"כ עוד שם בדברי הראב"ד והרמב"ם אליבא דר' יוחנן למסקנא אינם מובנים וגם צריך להגיה בדבריו ע"ש. ועוד נראה דהירושלמי (במכילתין) מסייע ליה להרמב"ם ז"ל דתני התם סתמא ב"ש אומרים נדור ונזיר ובה"א נדור ואינו נזיר ומשמע דאמתני' קאי ובפירושא דמתני' תני הכי. ועי' בקרבן העדה ובפ"מ שם ועי' בא"מ מש"כ בזה.
שם אמר חזקיה במחלוקת שנויה וב"ש היא. כבר כתבתי לעיל דר' יהודה סבירא ליה בתוספתא דמנחות דצריך להביא מן החטים. ואם כן לחזקיה תיקשי דר"י אדר"י. דהכא אמר דלכ"ע לא הוי נזיר אפילו לב"ש והתם אמר דצריך להביא מן החטים. והתוס' ז"ל שם במנחות הקשו בהא דאמרינן לעיל וב"ה כר"ש אטו רבנן דר"ש כב"ש סבירא ליה. ותירץ דהכא במנחה שאני דיש מנחה מן השעורים וקטעי אבל למנחה נתכוין ומשום הכי סבירא ליה לרבנן דצריך להביא מן החטים אבל בנזיר מן הגרוגרות דליכא למיטעי לא נתכוין כלל לנזירות ולא הבנתי מה חידשו בזה. הלא זה הוא מחלוקת חזקיה ור' יוחנן דר' יוחנן אמר דהכא כ"ע מודים ובאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך כו' והיינו משום דדיינינן ליה בטעותא ולהכי כשאמר אילו הייתי יודע כו' חייב במנחה מן החטים. אבל הכא בנזיר מן הגרוגרות ליכא למידן בטעותא ולא נתכוין לנזירות כלל.
וביאר הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בפרק המנחות והנסכים (פי"ב משנה ג) טעמו של דבר דכשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים גמר לקבל עליו מנחה אלא שהתנה שיהיה מן השעורים וכי מבטל תנאו אחר כך חייב להביא מנחה כדינה אבל אם לא ביטל תנאו פטור מכלום משום דלא תלינן ליה בטעותא אלא אמרינן דהוציא דבריו לבטלה ולא נתכוין למנחה כשירה כלל ואפילו אם נתכוין הוי נדר ופתחו עמו דחזר בו מיד ולדידן יכול לחזור בו דיש שאלה בהקדש ומשום הכי מוקי לה ר"י דוקא במנחה מן השעורים דאיכא למימר טעותא היא והיה דעתו למנחה כשירה אלא שטעה אבל מנחה מן העדשים ודאי לאו טעותא היא ולא נתחייב אלא מנחה מן העדשים והוא דבר שאינו ופטור מכלום. ואפילו אמר דטעותא היא ואילו הייתי יודע כו' אינו נאמן כיון דלא שכיחי למיטעי בהא. וכן בהריני נזיר מגרוגרות לא מהני אם אמר אילו הייתי יודע כו' אלא דלכאורה אם הוא יודע בעצמו שטעה ונתכוין למנחה או לנזירות אלא שטעה וחשב דנזירות שייכא בגרוגרות אמאי לא נתחייב בנזירות כשאמר אילו הייתי יודע. ואפשר לומר דהכי נמי דאם אמר כן דנתכוין למנחה אלא שטעה וסבר דמנחה באה מן העדשים ה"נ דחייב להביא מן החטים אלא דאין אנו צריכין לשואלו למה נתכוין אבל במנחה מן השעורים שואלין אותו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהל' מעשה הקרבנות (ה"ג) ויותר נראה דטעותא כי האי ליכא כלל.
והנה כבר תמהו על הרמב"ם ז"ל הכסף משנה והלחם משנה שם בפרק הנ"ל. בהני תרי דיני שכתב שם נגד סוגית הש"ס הכא והתם. חדא במה שכתב דאפילו במנחה מן העדשים שואלין אותו ואם אמר אלו הייתי יודע כו' חייב להביא מן החטים. ובסוגיין ובמנחות שם מבואר דוקא היכא דאמר מן השעורים הוא דאיכא למיתלי בטעותא. ועיין מה שכתב הכסף משנה ז"ל ליישב דבריו דלזעירי דמוקי מתניתין דוקא דאמר מנחה אין חילוק בין עדשים לשעורים. וכבר הקשה הלחם משנה ז"ל דאם כן הכא גבי נזיר נמי נישייליה ואילו אמר אילו הייתי יודע שאין נוזרין כך כו' וי"ל דלפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דהכא במתניתין הוי נדור אליבא דב"ה אבל לא שייך הכא בדיקה כלל. כיון דמשמעות דבריו הוא להיות נדור מן הגרוגרות ואם כן לפי שיטתו שם במנחה מן העדשים דבודקין אותו כו' מוכרח הוא לפרש כנ"ל דלב"ה דמתניתין הוי נדור. דאי לאו הכי אמאי פטרי ב"ה ולא מצרכי בדיקה כמו במנחה מן העדשים. אלא דאכתי תיקשי עליו מב"ה אליבא דר"נ לל"ב דלא נדור ולא נזיר הוי אמאי לא בדקינן ליה. ועוד דהא משמע הכא בשמעתין דלמ"ד אדם מוציא דבריו לבטלה אין אנו חוששין לדבריו כלל. ואם כן על כרחך הא דאיצטריך לבודקו התם היינו דוקא במנחה מן השעורים דאיכא למיחש לטעותא. אבל היכא דליכא למיחש לטעותא ודאי אין צריך לבודקו כלל. וגם סתמא דהש"ס הכא ובמנחות דאמרי' ר"י לדבריו דחזקיה קאמר קשה על דבריו. ותי' הכסף משנה והלחם משנה ז"ל דחוקים המה. ועדיין דבריו ז"ל צ"ע.
ועוד מסיק הש"ס במנחות דלזעירי דבעינן דוקא דאמר מנחה הא דתנן התם הרי עלי מנחה עשרון ומחצה הוא ל"ד. אלא דאמר חצי עשרון ועשרון. אבל עשרון ומחצה אינו חייב אלא עשרון אחד דאמחצה לא קאמר מנחה. והרמב"ם ז"ל כתב כסתמא דמתניתין דאפילו עשרון ומחצה חייב ב' עשרונות. ומסתבר בזה דברי הלחם משנה ז"ל שכתב שם דהא דמסיק הכי שם במנחות היינו להאי אוקימתא דמתניתין ב"ש היא ומשום תפוס לשון ראשון. ובזה שפיר קאמר כיון דאמר הרי עלי מנחה עשרון כי אמר תו וחצי עשרון לאו כלום קאמר. ולא שייך בזה תפוס לשון ראשון. אבל לר' יוחנן דמוקי מתניתין ככ"ע ובאומר אילו הייתי יודע כו' ודאי דאפילו אמר חצי עשרון לבסוף הוי נדר. ובאמת יש לדקדק מה בין הרי עלי מנחה עשרון וחצי עשרון להריני נזיר אחת ומחצה דתנן במתניתין לעיל בפ"ק דחייב ב' נזירות וליכא שום חולק בזה. ואפילו ר"ש דפליג במנחות משמע דמודה בהא ומ"ש. וצריך לומר דנזירות שאני דהתנן נמי הריני נזיר יום אחד חייב בנזירות ל' יום ולא פליג ר"ש. ועל כרחך היינו משום דנזירות ממילא קאתי. וכיון דחייל על יום אחד ממילא הוי נזיר כל למ"ד. ולא אמרינן בזה שלא התנדב כו'.
ובילקוט בשם הספרי מייתי לה מקרא עיין שם. ומשום הכי נמי כי אמר הריני נזיר ומחצה חייב ב' נזירות לכ"ע ואין צריך שום בדיקה כמו במנחה. וכבר כתבתי לעיל בזה בפלוגתא דר"ש ורבנן בהריני נזיר מיין דלא שייכא לפלוגתייהו גבי מנחה מן השעורים והבאתי התם הא דאמרינן בריש נדרים דזו חידוש הוא הא דהוי נזיר אפילו אם לא הזיר אלא מחרצן. וכתבתי שם דאפילו למאן דסבירא ליה תפוס לשון ראשון הוי חידושא דבזה לכ"ע אף בגמר דבריו אדם נתפס כיון דיין גם כן מדיני נזיר הוא. ולא אמרינן דחזרה הוא. ולהכי איצטריך קרא לכ"ע אפילו לב"ש. וי"ל דמטעם זה נמי לא ניחא ליה לר' יוחנן לאוקמי מתניתין דמנחות כב"ש משום דבגוונא דהתם הרי עלי מנחה בלא שמן ולבונה לא אמרי ב"ש תפוס לשון ראשון כיון דקיבל עליו מקצת מנחה כתיקונה וכמו הריני נזיר מיין.
אלא דזה אינו דהא בפ' התודה תניא בהדיא דהרי עלי תודה בלא לחמה לב"ש מביא תודה ולחמה משום דתפוס לשון ראשון. ואפילו ר"י מודה בהא כדאיתא התם. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא לב"ש דסבירא ליה תפוס לשון ראשון למה לן קרא בהריני נזיר מיין דכל דקדוקי נזירות עליו תיפוק לן מסברא דתפוס לשון ראשון. ומה בין מנחה בלא שמן ולבונה או תודה בלא לחמה ובין הריני נזיר מיין. ואולי באמת למ"ד תפוס לשון ראשון לא צריך קרא להריני נזיר מיין ויתבאר עוד בזה בהלכות אשר לפנינו בס"ד שם.
ובאותו ענין ראיתי להתוס' ז"ל שם במנחות במתניתין דאין מתנדבים לוג או ב' או חמשה כו' והקשו שם אמאי לא אמרינן דאם התנדב לוג יין יביא שלשה כמו במנחה חצי עשרון. ותי' דהתם מיירי בהרי זו אבל בהרי עלי הכי נמי דחייב להביא ג'. ובאמת בלאו הכי אין כאן קושיא דדוקא היכא דאמר מנחה דמה שאמר חצי עשרון הוי כתנאי וכי אמר אילו הייתי יודע כו' ביטל תנאו. אבל נדבת יין דאמר הרי עלי לוג יין ודאי דאינו חייב להוסיף. וכן כתב הלחם משנה ז"ל והמשנה למלך שם. אלא דעיקר הדבר מה שנראה מדברי התוס' דאם התנדב לוג או ב' אינו מביא כלום. דאל"כ בלאו הכי לא תיקשי כיון דחייב לקיים כמה שנדר משום הכי אין צריך להוסיף לא ידענא מנ"ל. ומידי דהוי אחמשה דחייב להביא חמשה אפילו אם אין קבע. וי"ל דשלא יפחות ממעטינן התם מככה. אבל להוסיף איתרבי מיהי' והיינו חמשה כדאיתא התם. ואכתי אינו מובן מה שהקשו התם מחמשה דיביא ששה כמו בעשרון וחצי עשרון דמביא שנים. ומאי קושיא הא איתרבי מקרא דחמשה לחוד גם כן יכול להביא. ואי מביא ששה אין צריך קרא לרבויי. אלמא דלא דמי לעשרון וחצי דאינו יכול להביא כזה כלל.
וראיתי שם במשנה למלך ז"ל שיצא לידון בדבר החדש דמה שכתב הרמב"ם ז"ל בהרי עלי עשרון וחצי עשרון ולא הזכיר מנחה הוא בכוונה מכוונת דאפילו בלא מנחה חייב להביא שנים משום דיש קבע למנחה. כי היכי דיש קבע לנסכים. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל גבי נדר חמשה לוגין דצריך להשלים משום דקבען לקרבן. ודבריו ז"ל נפלאו ממני דאם כן אמאי לא פליג ר"ש התם כמו בעשרון ומחצה דפוטר ר"ש משום שלא התנדב. ואלו התם כ"ע מודו דיכול להוסיף. ועוד דבעשרון ומחצה צריך לשואלו ולומר אלו הייתי יודע כו' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל והכא גבי נסכים אין צריך שאלה כלל אלא אומרים לו השלם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ויש לי עוד לדקדק בדבריו ז"ל שם מה שכתב גם בהרי זו סברת אלו הייתי יודע כו'. ולענ"ד לא שייך בזה האי סברא כלל וכמו שבאר הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סברא זו דשעורים ואינך הוי כמו תנאי וזה אינו אלא בהרי עלי ולא רציתי להאריך בזה ולצאת הרבה חוץ לסוגיא דשמעתין ועוד יתבאר בזה לקמן בס"ד.
ועיין בירושלמי (בשמעתין) דפליגי ר' יוחנן ור"ל בטעמא דב"ש דמתניתין ר"י אמר משום שהוציא נזירות מפיו ור"ל אמר משום כינוי כינויים. מה נפיק מביניהם הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה. ופי' הפני משה דאמר בפירוש דלנדור מן הגרוגרות נתכוין למ"ד משום כינויים לא הוי נזיר ולמ"ד משום שהוציא נזירות מפיו הוי נזיר. ולפי זה משמע דלא כמו שכתבתי לעיל דלשיטת הירושלמי ב"ש נדור ונזיר סבירא ליה אבל הלשון דחוק לפי' ועיין קרבן העדה. ומשמעתין מוכח דהא דסבירא ליה לב"ש אין שאלה בהקדש היינו אפילו בהרי עלי אף על גב דילפי לה מתמורה תחלת הקדש מסוף הקדש ואם כן לא שמעינן אלא בהרי זו אבל בהרי עלי י"ל דהוי כשאר נדר. והכא מוכח דאפילו בהרי עלי סבירא ליה לב"ש דאין שאלה כמו בהרי עלי מנחה כנ"ל.
רש"י בד"ה אלא ב"ש כו' ומיהו אפילו הכי אסור ביין. כצ"ל.