קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שמיני · דף נז:
גמ' והא קעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן. קצת קשה אי בקטן אם כן אפילו ברשות היחיד ספיקו טהור דהא אין בו דעת לישאל כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אבות הטומאה. וי"ל דלאו כל קטן חשיב אין בו דעת לישאל אלא דווקא כששואלין אותו ואינו יודע להשיב. והכא מיירי בקטן מופלא הסמוך לאיש דבקטן ממש לא אשכחן נזירות אלא על ידי הדרת אביו. ואיכא למ"ד דלא הוי אלא נזירות דרבנן כדי לחנכו במצות. ומכאן משמע דג' נשים גם כן הוי כרשות הרבים דאי לאו הכי מאי פריך לעיל דהוי תלתא כיון דמיירי בנשים. ודלא כיש אומרים דנשים לא חשיבי רשות הרבים כדי לישב הך דחברותיה נושאות אותה במטה. ואולי י"ל דווקא כשכולם נשים לא חשיבי רשות הרבים. אבל כשאיש אחד ביניהם הוי כרשות הרבים. והכא זה העד איש הוא אף על גב דאשה נמי נאמנת באיסורין מכל מקום פשטיה דמתניתין באיש מיירי. והדבר פשוט דבגדול דלא מצי מגלח אין לו תקנה כלל דאינו יכול להביא קרבן טומאה בלא תגלחת וגם אינו מתחיל בנזירות טהרה כל שלא גילח תגלחת טומאה והרי הוא באיסורו לעולם. ודברי הלחם משנה ז"ל בפ"ט מהלכות נזירות בד"ה ואין מגלחין אינן מובנים. ע"ש שכתב דבגדול דלאו בר גילוח הוא לא יביא אלא חטאת העוף ספק לקרבן טומאה ועולת בהמה יביא לאחר זמן עם כל הקרבות. וזה אי אפשר שיביא קרבן טומאה בלא תגלחת. וכל זמן שלא גילח הרי הוא בנזירות טומאה עדיין ונהי דגדול יכול לגלח תגלחת אחת ממה נפשך שיעלה לו או לתגלחת טומאה או לתגלחת טהרה. אבל אחר כך אסור לעולם ביין דאינו יכול לגלח תגלחת שניה מספק. וי"ל דתגלחת טהרה אינו מעכב ויכול להביא קרבנות טהרה לאחר שלשים בלא תגלחת שניה. ואם כן בגדול נמי צריך לגלח תגלחת ראשונה לסוף שלשים לצאת ידי ספיקו מנזירות טומאה. וצריך להביא חטאת העוף ספק ועולת בהמה שמא תגלחת טהרה היא ואחר ל' יביא שאר קרבנותיו בלא גילוח. וכבן זומא לקמן. ואין חילוק בין אשה וקטן לגדול אלא בתגלחת שניה אבל בתגלחת ראשונה שוין הם בגילוח ובקרבנות. ולפי זה הא דאיצטריך לאוקמי באשה וקטן אף על גב דלא הוזכר במתניתין תגלחת שניה משום דמשמע ליה דחוזרין וסופרין ועושין כל דיני נזירות ומגלחין גם כן שנית. וזה דווקא באשה וקטן ועיין בשיטה מקובצת. ובזה י"ל הא דמר זוטרא מתני לה אסיפא משום דארישא לא תיקשי ליה כל כך ודילמא אין מגלחין תגלחת שניה כלל. אבל בסיפא דתנן ד' תגלחות שפיר קשיא ליה היכי מגלח מספק כל הני תגלחות הא עביד הקפה או השחתה. ובכהאי גוונא בגדול ליכא תקנתא כלל דנהי דיכול לגלח תגלחת אחת אכתי לא נפיק מימי צרעתו אם לא על ידי תגלחת שניה לימי ספירו ועומד הוא באיסורו בקדשים ובשתיית יין לעולם כיון דאינו יכול למנות נזירות טהרה ואינו יכול להקריב קרבן מצורע וגם תגלחת ראשונה אינו יכול לגלח כדין תגלחת מצורע גילוח כל גופו דילמא לאו מצורע הוא ועבר משום השחתת זקן.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות נזירות (ה"ט) דבגדול אינו מגלח אלא תגלחת טהרה שכל אלו התגלחות אינן אלא למצוה ולא לעכב. ודבריו ז"ל צ"ע חדא דהיכי יכול לגלח תגלחת טהרה שמא מצורע הוא. וכיון דאינו מגלח כל גופו אלא ראשו בלבד לא קעביד מצוה ולתגלחת נזירות גם כן לא עלתה כיון דמצורע הוא ונמצא מקיף ראשו שלא במקום מצוה וכל גופו אינו יכול לגלח דילמא לאו מצורע הוא ועבר בהשחתת זקן. ועוד בלאו הכי היכי מגלח תגלחת טהרה כיון דלא יצא עדיין מידי ספק מצורע. ונהי דמשמע מדבריו ז"ל דתגלחות אלו אינן מעכבין. ואם כן יכול להקריב קרבן מצורע בלא תגלחת והוי כמו מצורע וודאי וטמא וודאי דאוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין לאחר מ"ד יום. אבל מכל מקום קשה נהי דלא מעכבי מכל מקום לכתחלה מצוה להקריב קרבן מצורע ונזיר טמא אחר התגלחת ולא בלא תגלחת. ואמאי שרי ליה לכתחלה להקריב קרבנותיו בלא תגלחת. ועוד דהא תנן לעיל אפילו אם גילח בשמיני לא יקריב אלא בתשיעי ותנינן לעיל בפירוש דמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. ומשום הכי אינו יכול להקריב בו ביום משום דצריך הערב שמש אלמא דתגלחת מעכבת טהרתו. וכן פסק בהלכות מח"כ. ועיין פי"א מהלכות טומאת צרעת מה שכתב בדבריו ז"ל שם. ובהשגות הר"א ז"ל. ומה שכתב הלחם משנה ז"ל בפ"י מהלכות נזירות דיצא לו להרמב"ם ז"ל דתגלחת אינו מעכב ממשמעותא דשמעתין לא ידענא משמעותא דבגדול באמת אין לו תקנה. וגם תגלחת נזיר טמא משמע במתניתין דלעיל דמעכבא מהא דפליגי ר"ט ור"ע אם גילח בשמיני אם מביא קרבנותיו בו ביום. אבל קודם תגלחת לכ"ע אינו מביא. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזירות גם כן אינו מובן מה שכתב שם הלכה ט"ו דאין מגלחין תגלחת טומאה לא אשה וקטן. אבל גדול אינו מגלח תגלחת טומאה. משמע דאינו מגלח תגלחת טומאה כלל אלא תגלחת טהרה. וזה גם כן הולך על זה הדרך דיכול להקריב קרבנות טומאה בלא תגלחת. דאי לאו הכי איפכא מסתברא דשניהם יגלחו תגלחת טומאה לסוף שלמים ויביאו קרבנות וסופרין עוד שלשים ומביאין קרבן טהרה בלא גילוח. וכמו שכתבתי לעיל. ולדברי הרמב"ם ז"ל אשה וקטן חמירי בדין זה מגדול דגדול כיון דמקריב קרבן טומאה בלא תגלחת יכול להקריב אחר ז' מיד וסופר שלשים ומגלח ומביא קרבן ומגלח ומותר ביין לאחר ל"ח ימים ואילו אשה וקטן אין שותין יין אלא לאחר ס' יום. והדברים נפלאים.
מר זוטרא מתני כו'. והא קעביד השחתה כן הוא גירסת התוס' ז"ל. ולפי זה יש לומר דמר זוטרא לא מתני לה ארישא משום דסבירא ליה הקפת כל הראש לא שמה הקפה ואסיפא קשיא ליה שפיר מהשחתת זקן דמצורע. ולפי זה אתי שפיר דמוקי לה באשה וקטן דלכאורה קשה דהא קי"ל כרב הונא דהמקיף את הקטן חייב. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות טומאת צרעת דהקפת מצורע מצוה בכהן. וכדאיתא בתוספתא דנגעים. ואם כן אכתי תיקשי היכי מקיף ליה. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר. דמשום הקפה לא מיחייב דהקפת כל הראש לא שמה הקפה. ומשום השחתת זקן מיירי באשה וקטן דלית להו זקן. וללישנא קמא דסבירא ליה לשמואל הקפת כל הראש שמה הקפה ע"כ מוקי לסיפא באשה לחוד דבקטן איכא איסורא לכהן המגלח. ובירושלמי איכא נמי כלישנא דמר זוטרא. ופריך אסיפא והאיכא משום בל תשחית. ומשני שמואל בר אבא היינו שמואל דשמעתין בסריס דלית ליה זקן. ופריך מברייתא דתניא מגלח זקנו בהדיא אית לך לאוקמי בסריס ובעי לשנויי כר' יוחנן דאם נטלן לפאות הזקן מלמטה למעלה אינו עובר ופליגי עליו שם בירושלמי ע"ש.
אבל דברי הרמב"ם ז"ל שכתב גם כן גבי הא דמצורע ספק דמיירי באשה וקטן אי אפשר לישב כנ"ל דהא הוא ז"ל פסק דהקפת כל הראש שמה הקפה. ואם כן גבי מצורע היכי מקיף ליה כהן לקטן הא קעביד הקפה. וכמו שפסק ז"ל דמקיף את הקטן חייב כרב הונא. ועל כרחך צריך לומר דנהי דמצוה בכהן מכל מקום כי מקיפו אשה או הוא מקיף את עצמו גם כן עשה מצות תגלחת דבכהן קטן ליכא לאוקמי דקטן אין עליו דין כהונה במידי דבעי כהונה. ודו"ק.
ועל פי הנ"ל יש לישב קצת גם שיטה זו דסבירא ליה דג' נשים לא מיקרי רשות הרבים מסוגיא דשמעתין דפריך לעיל הא הוו תלתא משום די"ל דסוגיא דלעיל סבירא ליה כלישנא דמר זוטרא דלא בעינן לאוקמי רישא באשה וקטן אלא הקפת כל הראש לא שמה הקפה וסתמא מיירי באנשים. וק"ל.
שם גמ' ודידך מאן מגלח להו א"ל חובה. וכ' התוס' ז"ל דרב הונא לטעמיה דאמר הנשים מותרות להקיף. וקשה לי מאי שנא מכל איסור שבתורה דאסור להאכיל לקטן בידים. והכא נמי היכי שרינן לכתחלה אפילו אשה להקיף את הקטן. ונהי דלענין חינוך אמרינן לעיל דף כ"ט דאין אשה חייבת בחינוך אבל להאכיל בידים גם אשה אסורה כיון דילפינן לה מלא תעשה דלא תאכילום ושוה אשה לאיש לכל לא תעשה שבתורה. וכל שכן למאן דסבירא ליה דלהאכילו בידים איסור תורה הוא. ולעיל נמי משמע הכי דאיכא איסורא להקיף את הקטן. גבי הא דפריך לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות הא קעביד הקפה ולא משני דסבירא ליה כרב אדא דמותר להקיף את הקטן משום דלכ"ע איכא איסורא להאכיל לקטן בידים. ורש"י ז"ל פירש דחובה מגלחת לבניה אחר חוליין כדי להברותן י"ל דבאמת איכא איסורא ומשום חולי שרי. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דלכתחלה שרי ולא ידענא טעמא מאי. והרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים (הלכה ה') כתב דאשה אסורה לגלח בין גדול בין קטן. וכדברי הראב"ד ז"ל שם דמשמע הכי מהא דאיענש רב הונא כל שני דרב אדא ב"א. והיינו משום דעל כל פנים עבדא איסורא. והאי דיוקא צ"ע דהא משמע דלרב אדא גופיה דסבירא ליה דמקיף את הקטן פטור אפילו לגדול מותר לגלח. ולר"ה הוא דקאמר דידך מאן מגלח להו. ומנ"ל לרב הונא באשה לאיסורא ואי משום דאמר ראב"א חובה כו' הא לדידיה אשה גם כן מוזהרת. וצריך לומר דמהא דאיענש משמע דאפילו לדעתו של ר"ה שלא כדין נעשה דמכל מקום איכא איסורא באשה המקפת. וכן כתב בש"ע י"ד סימן קפ"א דבאשה איסורא איכא ומשמע דהאיסור הוא על האשה ולא מחמת הקטן דאסור להאכילו בידים. ומשום הכי כתב בש"ע שם דמותר לומר לעובד כוכבים להקיף את הקטן. וגם על זה קשה לי כנ"ל אמאי ליכא איסורא בזה ככל איסורין שבתורה דאסור להאכיל לקטן בידים ואפילו לומר לעובד כוכבים להאכיל איסור לקטן וודאי נראה דאסור. ומ"ש לאו דהקפה. ומה שכתב הרמ"א ז"ל שם בשם הר"ן דמכות דעובד כוכבים מותר להקיף את הקטן לא מצאתי הדברים בדברי הר"ן במכות שם. ומש"כ שם דאפילו לרב הונא דאמר מקיף את הקטן חייב. אבל לעובד כוכבים מותר להקיפו. כוונתו דגדול ישראל מותר להקיף את העובד כוכבים. אבל דברי הרמ"א ז"ל דעובד כוכבים מותר להקיף את הקטן אינו מובן דלעובד כוכבים ולקטן לא שייך שריותא ועל כרחך דמותר לומר לעובד כוכבים להקיף את הקטן קאמר ואין זה מבואר בדברי הר"ן ז"ל. ואפילו אשה סבירא ליה דמותר להקיף את הקטן. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דאשה אסורה להקיף היה נ"ל דזה מטעם איסור להאכיל לקטן נבילה בידים. ואף על גב דהניקף לא עביד מעשה מכל מקום איסור דאורייתא עבד. ואם כן הוא הדין דאסור לומר לעובד כוכבים להקיף את הקטן כמו דאסור לומר לו להאכיל דבר איסור. והא דמשמע הכא דמותר לכתחלה להקיף את הקטן י"ל דמיירי בקטן גמור דיש אומרים דמותר להאכילו בידים כדאיתא בש"ע א"ח. ובלאו הכי נמי נראה דאסור לומר לעובד כוכבים להקיף את הקטן משום דקי"ל אמירה לעובד כוכבים שבות אפילו באיסור לאו כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק השוכר את הפועלים על כן דברי רמ"א ז"ל אינן מובנים לי.
ומהא דאמרינן בריש ב"מ (דף י ע"ב) באיש דאמר לאשה אקפי לי קטן דלחד לישנא חייב המשלח משמע דאיכא איסורא באשה המקפת גם כן דאי היתר גמור הוא לאשה להקיף את הקטן אם כן אמאי לא יותר לכתחלה לשלחה להקיף כיון דליכא איסורא גבה כלל דאטו אם כהנת דאינה מוזהרת על הטומאה אסור לכהן לומר לה לך בטמא. ובשלמא בקדש לי אשה גרושה אתי שפיר דמילתא דאיסורא היא לקדש לכהן גרושה. אבל הכא בהקפה איהי קעבדי ולאו איסורא קעבדי. וכיון דהיא מותרת מותר לומר לה גם כן. ואי משום דאמר אקפי לי קטן זה לא כלום הוא דמכל מקום היא המקפת והיתרא קעבדי אלא שמע מינה דאיסורא מיהא איכא ולא מיקרי מעשה דהיתרא אלא האשה אינה מוזהרת. ומכל מקום איסורא קעבדא ושפיר יש לחייב המשלח. ויש לישב בזה מה שמקשים לפי דעת האומר דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא. אם כן הא דקי"ל אמירה לעובד כוכבים שבות הא איסור תורה איכא להך לישנא דיש שליח אי לאו בר חיובא הוא. ולפי הנ"ל ניחא כיון דהעובד כוכבים מותר במלאכה מותר לשלחו גם כן ואין כאן איסור כלל ועוד יתבאר בזה לקמן.
תוס' בד"ה ורב אדא כו'. וקיצור דבריהם בפלוגתייהו דר"ה. ור"א ר"ה סבירא ליה דמקיף את הקטן חייב ולא מקשינן מקיף לניקף ואשה פטורה אפילו בהקפת אחרים דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה ואשה שאינה בהשחתה אינה בהקפה כלל אפילו בהקפת אחרים. ור"א סבירא ליה דנהי דאימעוטי בהקפת עצמה אבל בהקפת אחרים לא אימעוטי. והרי היא מוזהרת כאיש. ועל הקפת קטן אפילו גדול פטור. ונראה דחדא בחברתה שייכא דלרב הונא דסבירא ליה דמקיף את הקטן חייב. אם כן איסורא דהמקיף לאו בפני עצמו הוא ולא משום איסורא דניקף. משום הכי אשה ליתא נמי בהקפת אחרים כי היכי דליתא בהקפת עצמה כיון דלא נאמרו לאוי דהקפה באשה בין לאו דמקיף בין דניקף וראב"א דסבירא ליה דעיקר חיובא דמקיף הוא משום איסורא דניקף ואי ניקף בר חיובא הוא חייב המקיף ואי לאו בר חיובא גם המקיף פטור. אם כן מהיכי תיתי למיפטר אשה מהך חיובא דנהי דאימעיטא מהקפת עצמה אבל להקיף אחרים הרי היא כאיש כיון דהניקף בר חיובא ומחיובא דניקף מתחייב גם המקיף. ומכאן נמי קשה קצת לשיטת הרמב"ם ז"ל דעבדים חייבין בהקפה ואשה דווקא פטורה הואיל וליתנייהו בהשחתה שאין לה זקן דאם כן אמאי פטורה בהקפת אחרים כיון דפטורא דידה הוא רק משום דליתא גבה וזה לא מהני אלא להקפת עצמה אבל לא להקפת אחרים. וצריך לומר כיון דקרא לא איירי באשה. ממילא גם מלאו דהקפת אחרים פטירי.
והקשו התוס' ז"ל לראב"א ליקש ניקף למקיף. ואי מקיף לאו בר חיובא הוא יפטר גם הניקף ויהיה מותר להיות ניקף מן העובד כוכבים. ובשבועות נסתפקו התוס' ז"ל בזה. ושם הביאו ראיה דלא מקשינן ניקף למקיף מדלא אמרינן בבבא מציעא איש דאמר לעובד כוכבים אקיף לי גדול. ואין זה ראיה דאין שליחות לעובד כוכבים. ועיין בשיטה מקובצת שם בב"מ. ועוד דאי היתר הוא אם עובד כוכבים הוא המקיף אין כאן מעשה איסור ומותר גם לומר לו כנ"ל אבל בלאו הכי הדבר פשוט דלא מקשינן ניקף למקיף דוודאי עיקר חיובא אניקף הוא והתורה אמרה דמקיף נמי חייב היכא דהניקף בר חיובא הוא. אבל לפטור הניקף אם המקיף לאו בר חיובא הוא זה וודאי ליכא למ"ד.
והתוס' ז"ל כתבו עוד ראיה מהא דילפינן דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה. ואי נימא דאם המקיף לאו בר חיובא הניקף נמי פטור. אם כן אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם על ידי מקיף עובד כוכבים או אשה וקטן. ומה שכתבו אשה היא אשגרת לישן דהא אליבא דרב אב"א קיימינן ואליביה אשה בת חיובא היא. ובשבועות כתבו התוס' ז"ל להני תלתא בהדי הדדי עובד כוכבים אשה וקטן. וכתב המהרש"א ז"ל שם דסבירא להו להתוס' ז"ל התם דלר"א ב"א אשה גם כן לאו בת חיובא היא ולא פליגי אלא בקטן ולא משמע הכי בגמרא דאמרינן רב הונא סבר לא תקיפו כו'. כל שיש לו השחתה כו'. ולפי הנ"ל מאי קאמר ר"ה סבר הא ראב"א נמי מודה בהא. וגם מהא דאמר חובה תקברינן כו'. לא משמע הכי. ויותר נראה דגם שם אשגרת לישן הוא. או י"ל דכוונתם למאן דסבירא ליה כר"א ב"א במקיף את הקטן דפטור. ובאשה סבירא ליה לפטורי כרב הונא דלפי משמעות פשטיה דשמעתא לאו הא בהא תליא. אם כן אשה נמי בכלל מקיפין דלאו בר חיובא הם. והתוס' ז"ל שם כתב דשמואל דמוקי באשה וקטן כראב"א סבירא ליה דמקיף את הקטן פטור. וכבר כתבתי לעיל בזה.
עוד נסתפקו התוס' ז"ל לרב הונא דמקיף את הקטן חייב ולא איתקש מקיף לניקף אי מקיף את העובד כוכבים ואת האשה נמי חייב. וכן כתב בשו"ע דיש מסתפקין בזה. ולענ"ד אין כאן ספיקא כלל. ודווקא במקיף את הקטן הוא דמחייב משום דפטורא דקטן לאו משום דהותרה לו אלא משום דלאו בר עונשים הוא. וכל שכן למאן דסבירא ליה דב"ד מצווין להפרישו. ואם כן נהי דהקטן פטור. אבל גדול המקיפו חיובי מיחייב ושפיר עבר על לאו דלא תקיפו. אבל עובד כוכבים ואשה דלא שייכא בהם הקפה כלל פשיטא דמותר להקיפו גם כן. ועיין ברי"ף ונימוק"י במכות פרק אלו הן הלוקין. ובהך פלוגתא דר"ה וראב"א לענין בל תקיף איכא נמי לענין לטמא את הכהן. לפי מה שכתב הרמב"ם דמטמאו נמי לוקה. אם כן לילקי נמי אם מטמא לכהן קטן כמו אם הקיף את הקטן. וביבמות פרק חרש מבואר להדיא דאין זה אלא מכלל שאר איסורין דמצווין להפרישו. וכבר כתבתי לעיל בזה. וכן לענין אשה שטימא את הכהן נמי נימא שתהא פטורה כיון דליתא בבל תטמא. ויש לחלק דמה שלא הוזהרה אשה על טומאה היינו משום דאין עליה דין כהונה דלאו בת עבודה. וזה לא מהני לפוטרה אם טימאה את הכהן. אבל הכא בהקפה דשייכא נמי בהקפה. ואפילו הכי פטרה התורה אם כן ליתא בהקפה כלל אפילו אם הקיפה אחרים.
ומדברי התוס' ז"ל כאן ובשבועות נראה דסבירא להו דהקפת מצורע כשירה בכל אדם ולאו דווקא כהן מדכתבו דהא אפשר לקיים שניהם על ידי עובד כוכבים וקטן. ודו"ק.