קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף לו.
תוס' בד"ה אין היתר מצטרף לאיסור אם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב כו'. מלשון התוס' ז"ל נראה דסבירא ליה דהיתר מצטרף לאיסור אפילו שלא על ידי תערובות. ולעיל בפתיחת דברינו כתבתי לצדד דבדבר שההיתר מצטרף לאיסור לא אמרינן ביה דחצי שיעור אסור מה"ת דטעמא דחזי לאיצטרופי לאו חומר הוא דהיתר נמי מצטרף. אבל י"ל איפכא דאי היתר מצטרף לאיסור ודאי חצי שיעור אסור מה"ת דאי מותר מה"ת אם כן היכן מצינו שיתחייב על דבר שכולו היתר. וגם זה אינו מוכרח דהתורה אסרה שיהנה מן האיסור דרך אכילה היינו בכזית אפילו בצירוף היתר. אבל חצי שיעור דאין בו שיעור אכילה לא אסרה תורה.
בא"ד ואין לגרוס משרת וכל משרת כו'. ויש לדקדק למאן דדריש כל האוכל מאי דריש ביה. ועוד אמאי לא קאמר דר"ע נמי דריש כל ואתי לטכ"ע ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור ולא תיקשי קושית אביי לקמן בגמרא. ואפילו למאן דלא דריש כל הא כתבו התוס' ז"ל דלאיסורא דריש. ולהסוברים דלמסקנא דר"ע יליף מגיעולי עובדי כוכבים לא לקי אטעם כעיקר. אם כן אמאי לא קאמר דיליף לה מוכל. וצריך לומר דוכל איצטריך לשום דרשא. ובספרי איתא לרבות משרת בוסר. אבל לר"ע ליכא למימר הכי כיון דלא מוקי לה בשורה ענבים במים. אלא בשורה פת ביין. אם כן לא שייך לרבות משרת בוסר ועי' תוס' מנחות דף נ"ו מש"כ שם. וכן בפסחים (דף מג ע"ב) כתבו דרבנן לא דרשי כל היכא דלא מסתבר לרבות וכמו שהבאתי לעיל. ואם כן צריך לומר דטעם כעיקר גם כן בכלל הני דלא מסתבר לרבות דאל"כ לכ"ע מצינן לרבויי טכ"ע מוכל.
וכתבו עוד התוס' ז"ל התם דר' יהודה לא דריש כל באלו עוברין. וכוונתם בהא דפליג ר"י אר"מ בשיאור דהיינו נוקשה ולא מרבי ליה מכל. וכתב במלחמות שם דהוא הדין דפליג אתערובות חמץ וסבירא ליה דאין היתר מצטרף לאיסור. וק"ק למאי דמסקינן בגמ' דלהכי לא ילפינן בעלמא לר"ע דהיתר מצטרף לאיסור משום דהוי ב' כתובים. ולר"י הא ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין. ואמאי לא ילפינן מינה לכל התורה. ואי נימא דר"י מוקי למשרת לטעם כעיקר לשיטת רש"י בפסחים (דף מג ע"ב) אכתי תיקשי אמאי פליג ר"י אכותח הבבלי ולא אמרינן ביה דטעם כעיקר. אלא אפילו לשיטת הראשונים ז"ל (שם) שכתבו דלא שייך טעם כעיקר בהני ד' מיני תערובות. מכל מקום אמאי לא יליף ר"י חמץ מק"ו מנותר דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים לכ"ע כי היכי דיליף לענין ביעור חמץ בשריפה. על כן נראה דר"י לא פליג אלא אנוקשה ולא אתערובות. ואפשר ליישב בזה קושית התוס' ז"ל התם בפ' כל שעה דרבנן לדבריהם בחטאת העוף הבא על הספק דבשריפה אמאי לא ילפי חמץ בק"ו מנותר דלדידהו בלאו הכי סבירא להו דחולין מקדשים לא גמרינן כי היכי דלא גמרינן מקדשים להיתר מצטרף לאיסור. ודו"ק.
גמרא זעירי אומר אף שאור כו'. כמאן כר"א דדריש כל דאמר גבי חמץ על עירובו בלאו. ויש לדקדק אמאי לא קאמר דזעירי סבירא ליה כר"מ דדריש נמי כל ומרבי נוקשה. וי"ל דהש"ס סבירא ליה כמ"ד נוקשה חמור מתערובות. ואם כן י"ל דאע"ג דדריש ר"מ כל לרבות נוקשה. אבל לענין תערובות היינו להיתר מצטרף לאיסור אפשר דלא דריש כל וכסברת התוס' הנ"ל. דהיכא דמסתבר לרבות לכ"ע דרשינן כל. להכי קאמר כמאן כר"א דמרבי נמי היתר מצטרף לאיסור. ואכתי יש לדקדק דלמא לעולם זעירי כרבנן סבירא ליה דלא דרש כל ואפילו הכי סבירא ליה דהיתר מצטרף לאיסור היינו להשלים הקומץ כיון דליכא לדידהו אלא חד ריבויא כי כל לא מרבינן אלא דהיתר מצטרף לאיסור להשלים קומץ שלם. וי"ל דעל כרחך לא איצטריך לרבות חצי קומץ אלא לר"א דסבירא ליה בשחוטי חוץ דלא מיחייב אלא אקומץ שלם. וה"א דלענין שאור נמי אינו חייב אלא אקומץ שלם להכי איצטריך לרבות מקצת הקומץ. אבל לרבנן לא איצטריך לרבות חצי קומץ כלל כל שיש בו כזית אלא דאם כן כי כל לרבנן מאי דרשי ביה דלמקצת הקומץ הא לא איצטריך ועל כרחך אתי לתערובות ואם כן לרבנן נמי היתר מצטרף לאיסור ובשלמא לפי' רש"י ז"ל דעירובו איצטריך שלא יתבטל ברוב אם כן לא שמעינן מינה דהיתר מצטרף לאיסור דאפילו איכא שיעורא איצטריך שלא יתבטל ומה שהקשו התוס' ז"ל לשיטתו דלרבנן נמי ניליף מכי כל מקצתו הדרשה ראשונה י"ל דבאמת מסתבר יותר לרבות עירובו בדאיכא שיעורא והא דמרבי ר"א מקצתו ראשונה היינו משום דכל משמע ליה לר"א ריבויא יותר ומשום הכי מרבינן מיניה מקצתו היינו היתר מצטרף לאיסור ואפילו הכי איצטריך לרבות עירובו משום דלא מצינן למילף חד מחברי' אבל לרבנן דכל לאו ריבויא הוא לא מרבינן אלא עירובו שזה מסתבר יותר לרבות אבל לשיטת התוס' ז"ל דמעירובו הוא דשמעינן דהיתר מצטרף לאיסור ואי למקצת קומץ לא איצטריך ריבויא לרבנן אם כן על כרחך לעירובו אתי ושמע מינה דהיתר מצטרף לאיסור גם לרבנן. ועל כרחך צריך לומר לשיטת התוס' ז"ל דאיצטריך למקצת קומץ ולא מסתבר למידרש דהיתר מצטרף לאיסור להשלים הקומץ כי היכי דבעלמא הוי הקטרה בכזית לחוד ה"נ מרבינן הכא גבי שאור ועיין מש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל.
שם תוס' בד"ה אין הכי נמי אלא כו' והכי מפרש ליה לברייתא כו' זה קאי לאביי דהכי מפרש לברייתא כו' והוכפלו דבריהם בזה דכבר כתבו כן לעיל בד"ה כמאן. דלאביי איצטריך לעירובו משום דאינו ניכר ונתערב. והקשו התוס' ז"ל לאביי אמאי לא מרבינן מכל מחמצת גם כן פחות מכזית כמו בשאור למזבח. ותירץ כיון דכתיב לשון אכילה לא מרבינן חצי שיעור ובהכי ניחא ליה דאינו לוקה על חצי שיעור. לר"א דדריש כל אם כן מכל חלב נרבי למלקות גם כן. ואין לומר דאיצטריך כל לרבות חלב כוי. דהא לר"א כוי ספיקא הוא דאמר ר"א דאין חייבים על חלבו אשם תלוי ואין צריך קרא לרבויי ובתרווייהו גרסינן ר' אלעזר דהוא ר"א בן שמוע ולפי הנ"ל ניחא דאחצי שיעור לא מצינן לרבות למלקות כיון דכתיב אכילה וכבר דקדקתי לעיל אמאי לא מרבינן מכל חלב דהיתר מצטרף לאיסור ע"ש וי"ל דבין לר"ע בין לרבנן כיון דכתב רחמנא בקדשים דהיתר מצטרף לאיסור שמע מינה דבשאר איסורין אינו מצטרף דאי לאו הכי קרא בקדשים למה לי.
תוס' בד"ה ה"ג רש"י מקום מגעו אמאי פסל כו'. ותוכן דבריהם ז"ל דרש"י בפסחים (דף מד ע"א) פי' דפריך מטעם ביטול דדימוע דרבנן הוא ואפילו מקום מגעו אמאי פסל ואמר ר"י הואיל וזר לוקה עליו בכזית ומשום דהיתר מצטרף לאיסור ובאיזה מקום שנגע פסל מקום מגעו כיון דמיירי במעורב. ודחי ליה רב דימי לא משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. וכיון דשם תרומה עלה לענין מלקות הכי נמי לענין לפסול מקום מגעו. והתוס' ז"ל הקשו עליה מהא דתנן בפ"ד דטבול יום בעיסה שנדמעה בתרומה דלר"מ לא פסל אפילו מקום מגעו. ולר"י ור"ש פסל את כולו. אלמא דבמעורב לא מחלקינן בין מקום מגעו לשאר התבשיל או העיסה. ופי' ר"ת ז"ל דמיירי כשהן בעין ומפוזרין כמקפה. וכי פריך מקום מגעו אמאי פסל היינו משום דליכא כביצה במקום אחד ופחות מכביצה אינו מקבל טומאה. ואמר ר"י הואיל וזר לוקה בכזית לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור וכיון דהיתר מצטרף לענין איסור הוא הדין דמצטרף לכביצה לקבל טומאה. ודחי רב דימי לא משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. והקשו לקמן בד"ה אמר ליה כו' מאי מהני הא דאיכא איסור כזית בכדי אכילת פרס מכל מקום הא במקום מגעו ליכא כביצה וההיתר אין מצטרף. ותי' בדוחק דאם היה מלקט האיסור לבדו ואכלו היה פטור דאין דרך אכילה בכך. ואינו חייב אלא אם אוכלו עם המקפה. הרי דההיתר מצטרף קצת לאיסור והכי נמי מצטרף לענין טומאה. ועיין תוס' ז"ל בד"ה ומשני הואיל כו' שכתבו וז"ל הואיל וזר לוקה בכזית דין הוא להחשיבה ולא יתבטל אגב המקפה. ולשון ביטול אינו מובן לשיטתם דמיירי כשהוא בעין. ומהיכי תיתי שיתבטל. וכן כתבו להאי לישנא עוד בסוף דבריהם שם. ומשום הך טעמא לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה. וביטול מאן דכר שמיה. ועוד דבלאו הכי לא תיקשי לימא הואיל ויכול ללקט כזית משם וכי משום זה יקבל טומאה אפילו פחות מכביצה הואיל ויכול לצבור. מכל מקום השתא מפוזר הוא.
ונראה דדבריהם בזה הוא לפי תי' אחר שכתב הש"מ ז"ל על קושייתם לעיל (וכן פי' הר"י ז"ל בעצמו בתוס' פסחים שם דף מ"ד ע"ש) הא פחות מכביצה נמי מקבל טומאה מדרבנן. ותי' דאי אין טומאה זו אלא מדרבנן היה לו להתבטל אגב המקפה אפילו כשהוא בעין. ואמר ר"י דחשיב הוא ולא בטיל אגב מקפה הואיל וזר לוקה עליה בכזית. ולפי זה הקשו שפיר לימא דמשום הכי לא בטיל הואיל ויכול לצבור כזית ממנו. ותי' כיון דאין דרך אכילה בכך אין לומר בשביל זה שלא יתבטל. ועל כרחך צריך לומר משום דהיתר מצטרף לאיסור. ורב דימי משני ליה משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ולפי זה אתי שפיר נמי קושייתם לפר"ת בד"ה אמר ליה דודאי מהני הא דלוקה בכזית בכדי אכילת פרס שלא יתבטל אגב המקפה. וכן מבואר בדברי הר"ש ז"ל לשיטת ר"ת ז"ל דהא דפריך מקום מגעו אמאי פסל היינו משום דבטל אגב המקפה. אך לא נראה לו להר"ש ז"ל שיטת ר"ת ז"ל דמיירי כשהן בעין מהך קושיא דאמאי לא קאמר הואיל ויכול ללקט ממנו כזית. ודוחק הוא לומר דאין דרך אכילה בכך. ובאמת דבר תימה הוא לומר דאם ליקט כזית איסור ואכלו לא יתחייב. וגם מי הכריחם לזה דאינו לוקה אם אכל הא סגי בזה דאין דרך לאוכלו כך ומשום הכי לא חשיב ובטיל אגב המקפה. אבל אם ליקט ואכלו למה לא יתחייב כיון שאכל כזית איסור. ולקמן בתוס' בד"ה וכזית בכדי אכילת פרס כו' יבואר מה שהכריחם לזה.
אבל לפי מש"כ כאן דלשון פסל משמע מדאורייתא ועל כרחך היינו משום דמצרפינן ההיתר וכס"ד דאביי או משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ובזה גם כן ההיתר מצטרף וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה א"נ ולפי שיטה זו על כרחך צריך לומר דאינו חייב אם ליקט האיסור ואכלו דאי לאו הכי לא משני מידי בהא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס.
והר"ש ז"ל קיים פי' רש"י ז"ל דמיירי במעורבין. ומה שהקשו התוס' ז"ל מעיסה שנדמעה דלמר פוסל את כולו ולמר אינו פוסל כלל. תי' שם דיש לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו לר"מ דסבירא ליה בעיסה דאינו פוסל כלל היינו משום דמין במינו לכ"ע בטיל. ולרבי יוסי ור' שמעון דאמרי דפסל את כולו איכא למימר איפכא דמין במינו חמיר. וכמש"כ הר"ש ז"ל בפ"ג דטבול יום דאיכא מאן דאמר בעלמא דמין במינו לא בטיל. אלא דלפי זה קשיא לי דבנדה פ' יוצא דופן מייתי ברייתא דר"מ ור' יהודה אמרי דאינו נפסל בטבול יום ולר' יהודה הא מין במינו לא בטיל וחמיר ממין בשאינו מינו ואמאי אינו נפסל כלל אפילו מקום מגעו. וכן יקשה מאי דקרי לה התם דימוע דרבנן לר"י גם כן וכמו שכתב רש"י ז"ל התם. והא לר"י מדאורייתא לא בטיל. וע' תוס' שם דף מ"ז בד"ה אתי דימוע דרבנן מש"כ בזה. והתוס' שם בד"ה ואינה נפסלת בטבול יום הקשו גם כן מהא דמקפה דפסל מקום מגעו. ותי' דהתם מיירי בגוש בקערה והיינו כשיטתם הכא דמיירי כהוא בעין. אלא דמש"כ דהא דפסל מקום מגעו מיירי כשהוא גוש בקערה אינו מובן דר' יהודה הוא דאמר הכא בסיפא דמתניתין דאם היה שום מרובה הולכין אחר הרוב ופסל את כולם. ועלה קאמר ר"י דוקא כשהוא גוש בקערה. אבל כשהוא מפוזר במדוכה טהור. ופי' הר"מ והר"ש ז"ל דלא פסל אלא מקום מגעו. אבל רישא על כרחך מיירי כשהן מפוזרין במקפה וכמו שכתבו התוס' ז"ל כאן. ולהכי פריך אמאי פסל מקום מגעו הא ליכא כביצה במקום מגעו. ואי מיירי כשהכל גוש אחד לא הוי פריך מידי. ובאמת לפשטא דמתניתין מיירי רישא נמי כשהוא גוש בקערה דאי במפוזר אם כן מאי קאמר התם ואם היה השום מרובה הולכין אחר הרוב הא במפוזר אפילו השום מרובה אין הולכין אחר הרוב ולא בטיל המקפה. וכדאמר ר"י אימתי כו' אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור. וכמו שפי' הרא"ש ז"ל שם בפ"ב דטבול יום דבעינן תרתי שיהיה רוב וגוש בקערה. ואם כן רישא על כרחך מיירי כשהוא גוש בקערה. ותיקשי לדברי התוס' ז"ל הכא שפי' דמיירי כשהן מפוזרין. וכן פרכת הש"ס והא לא הוי כביצה לא יתיישב לפי זה וכנ"ל.
ואף על גב דיש לומר דהש"ס פריך שפיר במקום מגעו הא לא הוי כביצה דנהי דהכל גוש אחד בקערה מכל מקום לא פסל אלא מקום מגעו ובמקום מגעו ליכא כביצה. אבל לפי זה לא הוי צריך למימר דטעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור אלא משום דיכול לאכול האיסור בבת אחת. אלא ודאי משמע דאיירי במפוזר וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ומפשטא דמתניתין לא משמע כן. וצריך לומר דרישא דמתני' כשהשום מועט משמע ליה להש"ס דמיירי בכל גוונא בין כשהוא גוש בין כשהוא מפוזר. ומשום הכי איצטריך לטעמא דהיתר מצטרף לאיסור. ואם כן דברי התוס' ז"ל בנדה שכתבו דמיירי דוקא כשהוא גוש בקערה אינו מדוקדק ועדיין צ"ע.
ועיין מהרש"א ז"ל בפסחים (שם) שדקדק על דברי התוס' ז"ל שכתבו דמיירי כשהוא בעין דלאו בעיו ממש קאמר. דאם כן לא הוי אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור לשיטת התוס' ז"ל דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא על ידי תערובות. וכבר כתבתי לעיל דנראה לי דבאכילת איסור מודו התוס' ז"ל דבכל גוונא מצטרף ההיתר דבשעת אכילה מתערב הוא.
ויש לדקדק עוד לשיטת התוספות ז"ל דאביי דייק דהיתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין מדפסל מקום מגעו אף על גב דלא הוי כביצה. אם כן יקשה לאביי מאי טעמא דר' יהודה דאמר בשום מרובה אם היה מפוזר במדוכה טהור. והיינו דלא פסל אלא מקום מגעו. ואמאי הא לר"י לא מצינן למימר דהיתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין דהא בחמץ סבירא ליה דלא מצטרף. וכמש"כ לעיל בשם התוס' מנחות. ואם כן מנ"ל למילף בשאר איסורים דהיתר מצטרף לאיסור מנזיר נילף מחמץ איפכא דאין היתר מצטרף. והפני יהושע ז"ל בפסחים שם הקשה כנ"ל. היכי בעי אביי למימר דלר' יוחנן בכל איסורין היתר מצטרף לאיסור. והיינו משום דילפינן כולהו מנזיר והא ר"י משמע דסבירא ליה דבחמץ אין היתר מצטרף דלא אמר אלא חוץ מנזיר. ואם כן מנ"ל למילף בשאר איסורין מנזיר. נילף מחמץ דאין מצטרף. ונראה דלא קשיא דודאי אביי דבעי למימר דבכל האיסורין היתר מצטרף לאיסור לר"ע דמרבי מנזיר ה"ה דסבירא ליה דבחמץ גם כן היתר מצטרף. אפילו למאן דלא דריש כל דאיכא למילף בק"ו מנזיר דהא מיעוט מפורש ליכא בחמץ אלא דמסברא אמרינן דאין היתר מצטרף. וכיון דבנזיר איתרבי. קל וחומר בחמץ דמיעוט דכי כל אוכל חמץ בכרת הוא דכתיב. ואף על גב דהר"ן ובעל המאור ז"ל כתבו שם בפ' אלו עוברין (דף מד ע"א) דרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום לאו מסברא הוא דאמרי הכי. אלא מדאימעיט מכרת הוא הדין דאימעיט מלאו. והוכרחו לזה דאי מסברא בעלמא קאמרי אם כן מיעוט בכרת למה לי. ע"ש בבעל המאור ז"ל. אביי על כרחך לא סבירא ליה הכי דלא מסתבר למעוטי חמץ דחמיר שלא יצטרף ההיתר ובנזיר דקיל יצטרף. ומה שכתב הבעל המאור ז"ל שם דאי לאו מיעוטא הוה אמינא דהוי כמו נתחמץ על ידי דבר אחר דבלאו. לא הבנתי דאם כן מנ"ל דלר"א טעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור דלמא משום דהוי כנתחמץ על ידי דבר אחר. אבל ודאי דלרבנן לא איצטריך קרא למעוטי ומסברא בעלמא אינו עובר עליו ומיעוט דכתיב גבי כרת על כן לא דרשי ליה כלל. ועי' מהרש"א ז"ל בפירש"י בד"ה לענין כרת מש"כ שם. ועי' עוד שם בדבריו ז"ל בדברי התוס' בד"ה מאן תנא שתמה על דבריהם שכתבו דלרבנן בנוקשה אפילו איסורא ליכא. ומנ"ל הא בתערובות גם לרבנן איכא איסורא וכן בנוקשה לר"י ע"ש. ואין דבריו מוכרחים דהא דאיכא איסורא לרבנן בתערובות הוא משום דעל כל פנים איכא חצי שיעור וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם. אבל נוקשה ודאי אין בו אלא איסור דרבנן. אבל מה"ת מצה מעלייתא היא. ונהי דלא הוי מצה מעלייתא מכל מקום חמץ לא הוי אי לאו קרא. ושפיר הקשו בלחמי תודה מנ"ל דהוי חמץ. והרבה יש להאריך בזה. וגם יש מקום עיון בפלוגתא דר"נ ור"י אי נוקשה חמיר אי תערובות חמיר. ואם יעזרני ה' בסוף שמעתין אבאר עוד בזה.
וחוזר אני לענין הראשון דע"פ הדברים הנ"ל יש ליישב גם מה שהקשיתי לשיטת התוס' ז"ל בטעמא דר' יהודה אם היה מפוזר דפוסל מקום מגעו הא לית ליה היתר מצטרף לאיסור בתערובות חמץ כיון דלא דריש כל. דלשיטתיה דאביי השתא דילפינן כל האיסורין מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור נהי דלא דריש ר"י כל ופוטר בנוקשה. אבל בתערובות מחייב שפיר דילפינן בק"ו מנזיר וסבירא ליה בכל האיסורין דהיתר מצטרף.
ובעיקר דברי ר"י בטבול יום יש לדקדק דאמר בד"א כשהיה גוש בקערה אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור מפני שהוא רוצה בפיזורו. פתח בקערה וסיים במדוכה. והיה נראה דבקערה בכל גוונא הוי גוש אחד אף על פי שהן מפוזרין דהמקפה מחברן ועושה אותן גוש אחד. אבל כשהוא במדוכה דאין להם חיבור על ידי מקפה טהור. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דאין חילוק בין קערה למדוכה. וכמו שכתבתי לעיל.
ואפשר לפרש דברי ר"י לשיטת התוספות ז"ל דר"י קאי ארישא דהשום מועט. וכשהוא גוש בקערה היינו כשהוא במקפה פסל מקום מגעו על ידי צירוף היתר לאיסור או דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. אבל כשהוא מפוזר במדוכה ואין צירוף היתר אפילו מקום מגעו טהור דליכא כביצה. וזה אינו אלא לשיטת ר"ת ז"ל דבעינן לטומאה גם כן צירוף היתר. אבל לשיטת ר"י ז"ל דלענין טומאה לא בעינן צירוף דפחות מכביצה נמי מקבל טומאה מדאורייתא והא דאיצטריך לצירוף היתר היינו כדי שלא יתבטל אגב המקפה אם כן במדוכה ודאי מקום מגעו טמא. וכן לשיטת רש"י ז"ל. ועדיין צ"ע בזה.