אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק רביעי › דף ל.

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי · דף ל.

דף כט:

גמרא הא ברשותיה דאבוה קאי. פי' בזה רש"י ותוס' ז"ל דמשמע ליה להש"ס אם גדול אני היינו עונת נדרים ופריך מאי קאמר אהיה בשביל עצמי הא ברשותיה דאבוה קאים. ולא הבנתי מאי סלקא דעתא דהמקשה הא הבן השיב על הבדיקה שלא יצטער בבדיקה ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לרבי קאי על בדיקת סימנים ולר"י בר"י על עונת נדרים. ובשיטה מקובצת כתב בזה דהא דאמר אם קטן אני על כרחך היינו קטן. דאי קטנות שלא הביא שערות אבל כבר הגיע לעונת נדרים אם כן מאי קאמר אהיה בשביל אבא הא גם הוא יכול להזיר כיון שהגיע לעונת נדרים ע"ש ואם כן הא דגדול אני היינו עונת נדרים. וגם זה אינו מוכרח. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דצריך לומר איפכא בשלמא לרבי אתי שפיר הא דאמר אם גדול אני היינו שהביא ב' שערות. אלא לר"י בר"י אם גדול אני היינו עונת נדרים הא ברשותיה דאבוה קאי ולאו גדול הוא עדיין ומשני דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי ולא הזכיר לשון גדלות.

שם ואי אייתי בי מיצעי מאי. הניחא לר"י בר"י. ופרש"י ז"ל דפריך לרבי יתחייב ב' נזירות כיון דאמר אהא בשביל אבא ובשביל עצמי והגיע לעונת נדרים. ואין זה מובן דהא לרבי בעונת נדרים חל נזירות אביו ותו לא חייל נזירות עצמו דהא לא קאמר אהא בשביל עצמי אלא אם לא יחול נזירות אביו. וכן לאידך לישנא דהביא שערות קודם שבא לבית דין שכתב גם כן דחייב ב' נזירות משום אביו ודידיה ואמאי כיון דשל אביו חל עליו. דידיה לאו כלום הוא. וגם משמע מדבריו דשערות אינו מבטל נזירות אביו אם כבר חלה ובתוספתא מבואר דמבטלת. ועוד דנראה מדבריו דלא הביאו לבית דין ביום שהזירו אלא לאחר כמה ימים אם כן למה הביאו לבודקו ומה אהני בדיקה בזה אם כבר חלה עליו נזירות אביו ולא יתבטל עוד כדמשמע מדבריו ז"ל.

והתוס' ז"ל פי' לפי שיטתם דהביאו ביום שהדירו לבד והבן השיב כי אין צורך בבדיקה דנזיר הוא או בשביל אביו או בשביל עצמו והתינח אם הביא שערות מעיקרא קאים בנזירות דיליה ואי לבסוף קאים בנזירות אבוה ויוצא בנזירות אחת של ל' יום. אבל אכתי ניחוש דלמא אייתי שערות בי מיצעי ואם כן נזירות אביו בטלה ואיך יביא קרבנותיו סוף ל'. והקשו ממתניתין דמדיר את בנו בנזיר ואמאי לא ניחוש דלמא אייתי שערי בי מיצעי. ותי' פשיט דבאמת בדקינן ליה לבסוף ואי מספקא דלמא אייתי שערי בי מיצעי אינו מביא קרבן. אבל הכא דרצה לתקן בתנאו בלא בדיקה ומאי תיקן אי אייתי שערי בי מיצעי. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל דאפילו אם היה בודקו בתחלת נזירותו אכתי בספיקא קאי דלמא אייתי שערות בי מיצעי. וצריך לומר דמשמע להו דבתנאו רצה לצאת ידי ספק לגמרי שלא יצטרך לבדיקה כלל והרי לא תיקן דלמא אייתי שערות בי מיצעי ואינו יכול להביא קרבנותיו לאחר ל' לא בשביל אביו דבטלה הנזירות ולא בשביל עצמו. ומסיק דצריך למנות דידיה ודאבוה היינו ס' יום דממה נפשך איכא חד או דידיה או דאבוה. וגם בזה יש לדקדק דאם בטלה נזירות אביו אם כן אמאי לא יעלו אלו הימים לנזירות דידיה. דהא כך אמר שאם לא יהיה נזיר בשביל אביו יהיה בשביל עצמו. וצריך לומר כיון דנזירות אביו חלה אלא דבטלה אחר כך אינו עולה לנזירותו וצריך למנות שתים.

ולפי שיטת הר"ר עזריאל ז"ל דהבדיקה היה באמצע נזירות ורצו לבודקו אי בטלה נזירות אביו. צריך לפרש הא דפריך ואי אייתי בי מיצעי מאי היינו דכיון דאמר אהא בשביל עצמי משעת הדרת אביו. וכמו שפירש הר"ר עזריאל ז"ל. והתינח דסגי בנזירות אחת אם הביא שערות בתחלה או בסוף דנזיר הוא בשביל אביו או בשביל עצמו אבל אי אייתי בי מיצעי אם כן הרי נזירות אביו כמאן דליתיה וצריך להיות נזיר בשביל עצמו נזירות שלימה אחר שהביא שערות. ומה שכתב בשיטה מקובצת בשם הר"ר עזריאל דהקושיא היא דמה מועיל הבדיקה. אינו מובן דהעיקר הקושיא הוא מהא דאמר אהיה בשביל עצמי ע"ש.

שם גמרא הניחא לר"י בר"י כו'. והקשו התוס' ז"ל דלר"י בר"י נמי ליפרוך אם הגיע לעונת נדרים בי מצעי. וחידשו מפני דעונת נדרים אינה מבטלת נזירות אביו לכ"ע. ולדידי לא תיקשי מתרי טעמי חדא דכבר כתבתי דעונת נדרים דר"י בר"י הוא זמן ידוע. היינו שנת י"ג או י"ד בלא שערות לדברי הרמב"ם ז"ל. ואם כן כי הגיע לעונת נדרים בי מיצעי אין נזירות אביו כלום ואינו חייב לנהוג נזירות כיון דאין להם זמן להשלימן ואין כאן ספק. ועוד דאפילו אי נימא כשיטת התוספות ז"ל דעונת נדרים היינו שעה שיודע להפלות אפילו לר"י בר"י ניחא ואין צריך למיתב דיליה דמה שאמר אם גדול אני אהיה בשביל עצמי לאו כלום הוא כיון דבשעת הזרה קטן היה ולא הגיע לעונת נדרים. ואי אייתי בי מיצעי בטלה נזירות אביו גם כן ולא הוי נזיר כלל. אלא דאם כן האי תינוק לא היה יכול להביא קרבנותיו מספק דלמא הגיע לעונת נדרים בי מיצעי ולא הוי כלל נזיר ואם כן מאי אהני בתנאו. על כן נראה דלר"י בר"י ליכא לספוקי בהאי תינוק דלמא יגיע לעונת נדרים בי מיצעי. דכבר הגיע לעונת נדרים בדבריו בתנאו שאמר וכדאמר ר"ג מובטחני בזה כו'.

והר"ר עזריאל כתב גם כן כדברי התוס' ז"ל דעונת נדרים אינה מבטלת נזירות. ולא הבנתי דלשיטתו דהבדיקה היתה באמצע הנזירות אם כן ר"י בר"י דאמר דרצה לבודקו אם הגיע לעונת נדרים היינו נמי כדי לבטל נזירות אביו. ומוכח דעונת נדרים נמי מפסקת נזירות אביו.

ומשמעתין משמע כדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו למ"ד מופלא הסמוך לאיש מה"ת מדירו עד שיביא ב' שערות לרבי דאי דוקא למ"ד מופלא הסמוך לאיש דרבנן אם כן מאי תקנתא היא זו דיתיב דיליה ודאבוה. הא אינו יכול להביא קרבן על דיליה כיון דלא הוי נזירותו אלא מדרבנן. ובלאו הכי יש לדקדק גם כן למ"ד מופלא הסמוך לאיש מדרבנן אם כן אם הזיר בשעת הפלאתו אין לו תקנה דקרבן אינו יכול להביא כיון דנזירות דרבנן הוא. ואטו הוי נזיר לעולם.

והא דמשמע בעובדא דר' חנינא דהיה בזמן הבאת קרבן. קשה קצת דהא ר"ג היה אחר חורבן. ואולי היה הך עובדא סוף ימי הבית. ועיין בתוספתא נדה דאמר התם דר"א בר"צ ראה את התינוק שהורה הוראה בישראל. ור"א בר"צ היה גם כן בזמן הבית כדאיתא בעירובין.

ועוד משמע בשמעתין דאי אייתי שערות אחר למ"ד קודם הבאת קרבנותיו צריך להביא קרבנותיו והוא דלא כמש"כ לעיל במתניתין לענין מיחוי קרובים דאפילו אם מיחו קודם הבאת קרבנותיו לא מייתי קרבן כמו גבי הפרה ויש לחלק ודו"ק.

תוס' בד"ה הניחא לר"י כו' ליכא למיחש דהוי שומא. עיין בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל שהקשה הא לר"י הוי סימן כדאיתא בנדה ע"ש מה שתירץ בזה ויתר דברי התוס' ז"ל אינן מסודרין קצת. ועיין בשיטה מקובצת.

שם משנה האיש מגלח כו' כיצד כו'. רש"י גריס דהיכא דקיבל עליו נזירות אחר מיתת אביו יפלו לנדבה. ואם הוא ואביו נזירים מגלח על נזירות אביו והיינו משום דאם קיבל עליו אחר מיתת אביו כבר נפלו לנדבה אחר מיתת אביו ואינו יכול לגלח עוד עליהם. אבל אם היה הוא ואביו נזירים מגלח עליהם ומיד אחר מיתה אביו הוא יורש אותו לנזירותו. והתוס' ז"ל גרסי איפכא דאם הוא ואביו נזירים אינו מגלח דכבר נתחייב על נזירותו משל עצמו. אבל אם הזיר אחר כך על מנת לגלח ממעות אביו סבירא ליה לר"י דמגלח. ובגמרא מיבעי לן אי פליגי רבנן עליה דר"י ואי פליגי ארישא פליגי או אסיפא. ארישא וסבירא ליה דבכולהו מגלח. או אסיפא וסבירא ליה דבכולהו אינו מגלח. ואיפשטא מברייתא דרבנן ארישא פליגי ובכולהו מגלח כן הוא לשיטת התוס' ז"ל. ורש"י ז"ל פי' בגמ' או אסיפא היינו דרבנן סבירא ליה להיפך מר"י דבהיה הוא ואביו נזירים אינו מגלח ואם הזיר לאחר מיתת אביו מגלח. והיינו משום דמשמע ליה הכי לישנא דזהו שמגלח כו' משמע דוקא זהו שמגלח. ואם כן לשיטתו אין גירסתו במתניתין מכרעת כיון דאיכא טעמא להכי ולהכי י"ל דגרסינן במתניתין בדברי ר"י כטעמא דסבירא ליה לרבנן לפי המסקנא ורבנן סבירא ליה כר"י. אבל לשיטת התוספות ז"ל מסתבר יותר לגלח על נזירות אביו היכא דהזיר אחר מיתת אביו ולא מספקא לן אלא אי פליגי רבנן וסבירא ליה דאינו מגלח כלל או סבירא ליה דאתרווייהו מגלח.

והר"ר עזריאל ז"ל בשיטה מקובצת סבירא ליה גם כן כגירסת רש"י ז"ל דהיכא דהוא ואביו נזירים מסתבר יותר לגלח. והא דאיבעי לן בגמ' פי' ע"ד התוס' ז"ל או דרבנן סבירא ליה בתרווייהו אינו מגלח או בתרווייהו מגלח. ויש להכריע קצת כגירסת התוס' ז"ל דמשמע מדברי ר"י דאין זה מגלח על נזירות אביו. אבל נזיר מיהא הוי. ולגירסת רש"י ז"ל ברישא דאמר על מנת שאגלח על נזירות אבא אם כן לר' יוסי לא הוי נזיר כלל. וכמו שאמר בעלמא בעל מנת שאגלח בבית חוניו דלא הוי נזיר. אבל לגירסת התוס' ז"ל אתי שפיר. אבל בירושלמי מוכח כגירסת רש"י ז"ל דבהזיר אחר כך הוא דיפלו לנדבה. דאמרינן התם מאי טעמא דר' יוסי דאמר ברישא יפלו לנדבה משום שנאמר קרבנו על נזרו ולא נזרו על קרבנו. ואם הזיר אחר כך הרי נזרו על קרבנו. ויפלא בעיני מדוע לא הביאו הראשונים ז"ל דברי הירושלמי. וגם משמע התם קצת כפרש"י ז"ל דאסיפא וארישא פליגי. וכדאמרינן אודויי מודו להו כו' ע"ש. והרמב"ם ז"ל פסק בתרווייהו דמגלח וכשיטת התוס' ז"ל והר"ר עזריאל דאיפשטא דרבנן סבירא להו דמגלח בתרווייהו. ועי' הנוסחא בתוספתא דמכילתין.

גמרא פשיטא מאי למימרא כו'. צריך לומר דמשמע ליה להש"ס דר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר קאי אכוליה מלתא דמתניתין הא דאיש מגלח ואין האשה מגלחת. דמסברא גם האיש אינו מגלח וכדאמרינן לעיל בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. ולהכי אמר ר"י דהלכה היא בנזיר. אלא דמשמעות דבריו דהא דאין אשה מגלחת הוא גם כן הלכה. ועלה פריך פשיטא דבן יורש ולא בת ועי' תוס' ז"ל בד"ה פשיטא.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה