אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק רביעי › דף כט.

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי · דף כט.

דף כח:

גמרא ריב"ח אמר ר"ל כדי לחנכו במצות. ולפי זה משמע דאינו מדירו אלא בשעה שהגיע לחינוך. וכן כתב התוי"ט ז"ל בריש פרק כה"ג אפילו לר"י דאמר הלכה היא בנזיר היינו גם כן בשעה שהגיע לחינוך. אבל קודם לכן לאו בר שמירה הוא ע"ש. אבל בירושלמי בשמעתין ובפ' כה"ג מבואר להדיא דיכול להדירו מרחם. ושיטת הירושלמי בשמעתין נראה דסבירא ליה כטעמא דר"ל דהדרת בנו אינו אלא מדרבנן כדפריך התם ר"י בר חנינא היכי אכיל כהן מליקה ואפילו הכי סבירא ליה דיכול להדירו מרחם. וכ"ש לר"י דאמר הלכה היא בנזיר. וכן משמע מדברי רש"י ז"ל בסוף מכות שהבאתי לעיל וכן משמע מדברי התוס' ז"ל לעיל דף ד' בד"ה שמשון לאו נדור כו'. ע"כ נראה דחנוך זה לא דמי לשאר חינוך מצוה דצריך לחנך את הקטן לעשות איזה מצוה דלזה צריך שיגיע לכלל דעת קצת כל חד כדינו. וחינוך דהכא הוא להפרישו מן המותרות ולהקדישו לשמים בזהירות ופרישות לזה אין צריך דעתו אלא על האב מוטל לשמרו מכל טומאה. וכדאשכחן גבי שמשון ושמואל שהזירום לה' מעת הולדם ובחינוך כזה הוא דאמרינן דאיש חייב לחנך ולא אשה וכן בבנו חייב לחנכו ולא בתו משום דחינוך זה אינו בדבר המחויב אלא אזהרה יתירה להרגילו בפרישות ולא חייבי אלא האב לבנו דוקא אבל לא האם והבת דנשים לאו בנות חינוך הם בזהירות ופרישות. אבל במצוה המחויבת ודאי דמחויב לחנך גם בתו וכדמשמע מהא דיומא דאחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותן. וכן משמע מהא דאמרינן בפסחים ובגיטין הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון ומעשה שקדמו בנות לבנים וכדי לזרזן במצות אומר כן. וכן י"ל דאשה מחויבת לחנך במצוה חיובית וכעובדא דהילני המלכה אף על גב דמדין תורה אינה מחויבת אפילו למול את בנה כיון דלא שייכא בה וכדאמרי' בקדושין. ואם כן כל שכן בשאר מצות שהיא עצמה אינה מחויבת. מכל מקום מדרבנן חייבת גם היא לחנכו. ועיין בזה בא"מ שהאריך גם כן בזה ויפה כתב בזה דלישנא דהש"ס משמע דר"ל סבר הכי דאשה אינה מצווה לחנך וגם בתו אינו חייב לחנכה ולאו כ"ע מודו בזה.

שם לא מיבעי נדרים כו'. ופירש"י נדרים היינו שמדירו להביא קרבן וכן כתבו התוס' ז"ל. ולא הבנתי חינוך זה כיון דקרבן של קטן אינו קדוש. ולא די שאין בו מצוה אלא גם עבירה איכא להקריב חולין בעזרה. ונהי דקרבן נזיר הוא מביא אף על גב דאית ביה כל הני איסורי דרבנן היינו משום דהנזירות עצמה היא חינוך מצוה ולזה דוחה כל הני איסורי דרבנן. וכדאמרינן לקמן אבל להביא קרבן גרידא נראה דלא שייך חינוך בזה. והתוס' ז"ל כתבו עוד או שיקבל עליו לקיים מצות סוכה ולולב. וגם לשון זה אינו מובן וצריך לומר דכוונתם כמש"כ השיטה מקובצת דאמר האב קונם פירות עליך אם לא תקיים מצות סוכה ולולב ולר"ל יכול האב לאסרו בכל נדר שירצה. ומה שכתב שם קונם פירות הללו עליך צריך לומר דהפירות לאו של אביו הם. דאי הם של אב בלאו הכי יכול לאסור פירותיו על בנו. אלא בפירות של אחרים מיירי. וק"ל.

שם גמרא בשלמא לר"י היינו דקתני מיחה או שמיחוהו קרובים דכך נאמרה הלכה. יש לדקדק קצת הא דאמרינן בגיטין ריש פרק המגרש דלא אשכחן בכל התורה זה אוסר וזה מתיר ופריך מהפרת בעל ומשני כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. וכן צריך לומר בהפרת האב דנודרת על דעת אביה. ואכתי תקשי מהכא דהאב אוסר והקרובים מתירים וי"ל דהכא נמי לא ניחא ליה לאב להזירו נגד דעת הקרובים. עוד י"ל דאין למדין מהלכה. וק"ל.

שם גמ' אלא לר"ל הא קעביד הקפה. פירוש דהמקיף עובר אדאורייתא והוי מצי למימר דקסבר ר"ל כרב אדא בר אהבה דמקיף את הקטן פטור כדאיתא לקמן פ' שני נזירים. ואפשר לומר דמכל מקום איכא איסורא דאורייתא דהוי כמו להאכילו נבילות בידים. ולקמן פרק הנ"ל יתבאר בזה.

שם גמ' אלא לריב"ח אמר ר"ל הא קמייתי חולין בעזרה קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא. יש לדקדק אמאי לא פריך ממתני' דתנן דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין משמע דבדמי חטאת הכשירים מועלין בהן ומייתי קרבן מעילה אלמא דקדושתן מדאורייתא. וי"ל דלר"ל מייתי נמי קרבן מעילה אדרבנן כיון דחולין בעזרה לאו דאורייתא. אבל אין זה נראה דבשלמא הכא בנזיר תיקנו להביא קרבן כדי לחנכו במצות ויקיים המצוה בשלימות. אבל להביא קרבן מעילה אדרבנן למה להו לתקוני הכי. ועוד הא דשלמים נאכלין ליום אחד היכי מביאין קדשים לבית הפסול הא אפילו לתקוני גברא אין מביאין קדשים לבית הפסול. ועוד קשיא לי נהי דשחיטת חולין בעזרה לאו דאורייתא מכל מקום היכי עביד כהן איסורא דרבנן משום חינוך של זה ולמה תקינו רבנן הכי להתיר כל האיסורין כיון דאין עליהם שם קרבן כלל וחולין גמורים הם. ואיזה מצוה יש בהם. ולקמן בשמעתין יתבאר יותר בזה.

תוס' בד"ה קסבר חולין כו' בין בהבאתו ובין דשרי לאוכלין כו'. מדבריהם נראה דלמ"ד דאורייתא איכא איסורא דאורייתא גם בהבאת חולין לעזרה ואכילה בעזרה. (ועי' במשל"מ ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה באורך בזה ובלשון הרמב"ם ז"ל שם) ובכמה דוכתי כתבו התוס' ז"ל דבהבאה ואכילה ליכא איסור דאורייתא. וכדמוכח מהא דמביאין תבלי חולין. והכא משחיטה קשיא ליה וגם מאיסור אכילה אפילו שלא בעזרה. דלמ"ד דאורייתא אסורים באכילה גם כן מן התורה. ומטעם זה לא הבנתי מה שכתב דהאימורים מעלין לשם עצים והדם לשם מים דאפילו לשם קרבן לא אשכחן איסור בחולין גמורים אפי' להקריבן על גבי המזבח. ובשלמא למ"ד חולין שנשחטו בעזרה אסור באכילה מן התורה י"ל דגם למזבח איכא איסור עשה דממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמו שכתב רש"י ז"ל בריש כל הפסולים בזבחים לענין מעלה אברי בהמה טמאה. אבל למ"ד לאו דאורייתא ליכא לכאורה שום איסור תורה בזה. וכן משמע מהא דאמר ר"ל התם המעלה אברי חיה למזבח אינו עובר בלא כלום. והרי חיה חולין היא ואפילו הכי אינו עובר בלא כלום. אלא דאין זה מוכרח דלר"ל התם דחיה רשות יש בה קדושת הגוף כיון דרשות להקריבה.

ומה שכתב דלשם עצים ולשם מים כשר לכ"ע. אזלי לשיטתם בזה בפ' התערובות שכתבו שם דבדבר דלא חזי להקרבה רבנן נמי מודו דלשם עצים יכול להעלותן עיין שם דף ע"ז ע"ב תוס' בד"ה בדם בהמה כו' ועי' במל"מ ז"ל פ"א מהלכות איסורי מזבח דנראה מדבריו ז"ל דבבעל מום גם כן שרי לשם עצים. ולא משמע הכי בזבחים שם כדאמרינן התם הני מאיסי והני לא מאיסי. ובשחיטה שפיר י"ל דצריך שיהיה לשם קרבן דאי לאו הכי לאו קרבן הוא כלל. אבל בזריקה והקטרה אפילו לשם עצים אסור ואין כאן מקומו בזה.

ויש לדקדק הא דאמרינן דקסבר ר"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא מאן האי תנא דסבירא ליה הכי דלא אשכחן בשום דוכתא תנא דסבירא ליה הכי. דר"ש מסקינן בפסחים ובקדושין דסבירא ליה נמי דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ובפסחים אמרינן אליבא דר' אבהו דר' יהודה סבירא ליה לאו דאורייתא. אבל מנ"ל דסבירא ליה דשחיטה ואכילה נמי לאו דאורייתא דלמא לא סבירא ליה הכי אלא באיסור הנאה כיון דאיצטריך אותו לשאר איסורין דכתיב בהן לאו בהדיא. אבל חולין בעזרה דלא כתיב בהן לאו בהדיא לא שמעינן מדרשא דאותו. אבל שחיטה ואכילה שפיר מודה דהוו דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ברחוק מקום אתה זובח ואוכל אבל לא בקרוב מקום וכדאיתא בקדושין דדריש הכי ר' יוחנן משום ר"מ בדף נ"ח שם. ורש"י ז"ל פי' כן בפסחים דר"י באיסור הנאה לחוד הוא דסבירא ליה לאו דאורייתא. והתוס' שם הקשו עליו מהא דשמעתין דמשמע דלגמרי לאו דאורייתא גם בשחיטה ואכילה. ולפי הנ"ל דברי רש"י ז"ל נכונים דמנלן דר"י לא דריש לקרא דכי ירחק כו' וגם מיעוטי דושחטו ושחט אותו כדאיתא בקדושין שם למילף איסור זביחה ואכילה. דלמא לא פליג אלא באיסור הנאה לחוד דמיעוטא דאותו איצטריך ליה לשאר איסורין. ועלה דשמעתין איכא למידק כנ"ל היכי אשכחן תנא דסבירא ליה הכי לאו דאורייתא הוא לגמרי. אבל בפסחים שם דף כ"ג ע"ב גבי ההוא מרבנן דיתיב קמיה דרשב"נ ואמר מנין לכל איסורים שאסורין בהנאה ומסיק התם דמאותו לא שמעינן דסבירא ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. ומסתבר לאוקמי מיעוטא דאותו אחולין בעזרה ולא אשאר איסורין. ולהכי איצטריך קרא אחרינא לשאר איסורין. ואם כן על כרחך ר"י דמוקי אותו לשאר איסורין על כרחך סבירא ליה דבאכילה גם כן לאו דאורייתא דאי באכילה אסור מדאורייתא הוה ליה לאוקמי מיעוטא דאותו לחולין בעזרה וכמו שכתב רש"י ז"ל התם אותו שנאסר מחמת חוץ למחיצה כו' וכן כתב מהרש"ל שם בדברי התוס' הנ"ל. ודבריו ברורים בזה אלא די"ל דהתם נמי הכי פירושא קסבר חולין בעזרה דאורייתא ועל כן יליף מאותו ואם כן צריך לומר דלשאר איסורין איכא קרא אחרינא דאי לאו הכי מנ"ל דחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה מדאורייתא דהא מסתבר לאוקמי דרשא דאותו לשאר איסורין וכן משמע מפירש"י ז"ל שם.

ואכתי איכא למידק נהי דשמעינן דלר' יהודה חולין בעזרה לאו דאורייתא אפילו באיסור אכילה. אבל מנ"ל דאפילו בשחיטה שרי מדאורייתא דלמא יליף שפיר שחיטה מכי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום. וי"ל דאי דריש קרא דכי ירחק להכי הא כתיב התם גם כן ואכלת דמשמע מה שנשחט בקירוב מקום אי אתה אוכל כדאיתא התם ואם כן מאן דסבירא ליה דמן התורה אסור בשחיטה הוא הדין דאסור באכילה ומאן דסבירא ליה דמותר באכילה הוא הדין דמותר בשחיטה ועיין בקדושין ברש"י דף נ"ח בד"ה בחולין בעזרה ובדברי מהר"ם ז"ל שם.

שם גמ' קסבר ריב"ח אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא. משמע דבהא נמי איצטריך למימר דחולין בעזרה לאו דאורייתא אף על גב דאין שחיטה לעוף מה"ת ולמ"ד חולין בעזרה דאורייתא גם בעוף אסור מה"ת דנחירתו זהו שחיטתו. אבל בדברי המקשן לא קאמר הש"ס אלא דקאכיל כהן מליקה. אבל מחולין בעזרה לא תיקשי למאי דס"ד דיש שחיטה לעוף דהוי כנוחר ומעקר דלא הוי שחיטה. ואינו מובן לפי זה מה שכתב רש"י בד"ה אלא לר"ל כו' אישתכח דמייתי חולין בעזרה ואכיל נבילה ולפי הנ"ל תרתי לא עבר אלא או איסור נבילה או איסור חולין בעזרה. אלא דלקמן בברייתא דר"י בר"י תניא תאמר בנקבה ששתי איסורים נבילה וחולין בעזרה. ולפי הנ"ל ליכא לאשכוחי תרי איסורי כלל במליקת עוף דלמ"ד יש שחיטה לעוף ליכא אלא איסור נבילה ולא איסור חולין בעזרה דמליקה לאו שחיטה היא. ולמ"ד אין שחיטה ליכא איסור נבילה אלא איסור חולין בעזרה.

ובירושלמי בשמעתין (ה"ה) איתא להא שמעתא בלישנא אחרינא ר"י בר' חנינא שאל מליקת עוף שלו מהו שתאכל עד דאתה מקשי למליקת עוף קשיתיה לשחיטת עוף דהא הוי חולין בעזרה. ומשני תמן ספק אחד בשחיטה ליכא אלא ספק אחד. להכי פריך ממליקה דהוי תרי ספיקי היינו שני איסורין. אמר ר' מני ואפילו הכי ספק אחד הוא דהנוחר והמעקר אין בו משום חולין בעזרה והיינו כדכתיבנא דממה נפשך ליכא אלא חד איסורא. רבנן דקסרין בשם ריב"ח אפילו ספק אחד אינו כמ"ד אין שחיטת עוף מחוורת מן התורה משמע דאם אין שחיטה לעוף מה"ת ליכא עוד שום איסור גם חולין בעזרה כיון דלא שייכא ביה שחיטה וחולין בעזרה לא נאסר אלא בזביחה ודלא כמו שכתבתי לעיל. אלא דאי נימא דריב"ח בירושלמי אליבא דמאן דסבירא ליה חולין בעזרה דאורייתא קאמר. אם כן אכתי תיקשי משחיטת בהמה ומקרבנות טהרה היכי שחיט ואכיל להו והיכי משני בזה ריב"ח. ועל כרחך צריך לומר כאוקימתא דש"ס דילן דסבירא ליה חולין בעזרה לאו דאורייתא. ובקדושין שם דף נ"ז משמע נמי דאפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מכל מקום מוזהר עליה משום חולין בעזרה דאמרינן התם מרבה אני חיה שטעון שחיטה כבהמה מנין לרבות העופות. ופרש"י ז"ל שם שאין שחיטתן מפורשת משמע דמשום הכי איצטריך לרבויי עופות משום דאין שחיטתן מפורשת מה"ת ואפילו הכי איתרבו לאיסור חולין בעזרה. אלא דבזבחים גבי הא דפליגי במלק ונמצא טריפה משמע דר"מ סבירא ליה דיש שחיטה לעוף מה"ת והתם בקדושין איירי הש"ס אליבא דר"מ וצריך לומר בכוונת רש"י ז"ל דאין שחיטתן מפורש כל כך כמו בחיה אף על גב דיש להם שחיטה מה"ת. ובלאו הכי יש לפרש חיה טעון שחיטה כבהמה היינו ב' סימנים אבל עוף די בסימן אחד. ומה שהקשיתי מהא דאמר ר"י בר"י דבחטאת העוף איכא שני איסורין יתבאר לקמן.

ולפי מה שכתבו התוס' ז"ל בפ' כיסוי הדם לחד פירושא דר"ש סבירא ליה דחיה שנשחטה בעזרה מדרבנן הוא הוי מצי הש"ס למימר הכא דריב"ח סבירא ליה כר"ש דבעוף נמי ליכא משום חולין בעזרה. דהא משמע בקדושין דחיה מסתבר יותר למיסר מעוף. וכיון דחיה מדרבנן כל שכן עוף. אלא די"ל דעוף הראוי לקרבן כמו תורים ובני יונה מסתבר יותר למיסר חולין בעזרה מחיה דלא חזיא כלל לקרבן אף על גב דלא משמע הכי מפרש"י שם ועוד דעל כרחך צריך לומר דריב"ח סבירא ליה חולין בעזרה לאו דאורייתא משחיטת קרבנות טהרה וכו'.

ועיין בשיטה מקובצת שכתב דבשר אשם והלחם אכיל ליה על ידי פדיון דאין עליהם אלא קדושת פה. ולא הבנתי דהא מהתורה חולין גמורים הם ואין עליהם שום קדושה ואין קדושת פה שייך בזה. עוד כתב שם בשם הר"ר עזריאל בד"ה חולין כו'. דעולת העוף של נזיר טמא מעלה לשם עצים וגם זה אינו מובן אמאי לא יעלה אותה לשם נדבה ואפילו לר' ישמעאל לעיל דעולה לאו דורון הוא מכל מקום הכא בתחלתה באה לנדבה ודו"ק.

שם ר"י בר"י אומר מנין לחטאת העוף שבאה על הספק שאינה נאכלת. עיין בשיטה מקובצת שכתב דתרתי קאמר מנין שהיא באה ומנין שאינה נאכלת ועיין בא"מ.

תוס' בד"ה לזכר ולנקבה. דבריהם ז"ל מגומגמים אבל מה שכתבו ונראה לר"י דמיירי בזב שבא על הזבה כו' כן הוא הנכון וכן כתב בשיטה מקובצת ומה שהגיה בא"מ דמיירי בזב שמביא על הזיבה אינו מובן ע"ש.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה