אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק רביעי › דף כב:

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי · דף כב:

דף כב.

גמ' מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו בעיא דרמב"ח בהרי עלי כבשר זבח שלמים דמיבעיא ליה אי בעיקרא קמתפיס אי בצננא מתפיס. וכתבו התוס' ז"ל לפרש והוא שיטת ר"ת ז"ל כמו שכתב בשיטה מקובצת דמר זוטרא אתי לדחויי הא דפשיט הש"ס מברייתא דחברתה אסורה דמיגז גייז דאפילו מיעקר עקר חברתה אסורה. משום דבעיקרא מתפיס היינו קודם הפרה. ואמר מר זוטרא דאיכא למיפשט מינה לבעיא דרמב"ח. ודחי הש"ס דהכא הוא דאמרינן בעיקרא מתפיס משום דאחר הפרה אין עליה כלום ולפי זה מסיק הש"ס דמיעקר עקר. והרבו ז"ל להקשות על שיטה זו כמבואר בדבריהם ז"ל. וכ' בשם הר"מ ז"ל לפרש דמר זוטרא אתי למיפשט בעיא דרמב"ח מהא דתניא בברייתא דחברתה אסורה. אלמא דבעיקרא מתפיס דאי בדהשתא חברתה נמי תישתרי. והקשו ז"ל הא בעיא דרמב"ח מיירי בבשר שלמים לאחר זריקה אבל קודם זריקה משמע דפשיטא דאסור. וכתבו דסוגיא דהכא סבירא ליה דרמב"ח בעי לה אפילו קודם זריקה. וגם שיטה זו קשיא טובא. חדא דאמרי' התם בנדרים גבי הרי עלי כבכור אי לפני זריקת דמים פשיטא דאסור אלמא דליכא לספוקי בלפני זריקה. וגם אין שום סברא למימר דנתכוין לאחר זריקה. כיון דהשתא הוי דבר הנדור ודאי נתכוין להתכיס באיסור. ועוד דלדבריהם כי היכי דהתם מספקא ליה לרמב"ח אם נתכוין על אחר זריקה ולא הוי התפסה כלל הכי נמי הכא ואני דקאמרה נתכוונה לאחר הפרה ולא הויא נזירה כלל והא לכא למ"ד אלא כל זמן שחברתה אסורה השניה גם כן אסורה כיון דאמרה ואני תוך כדי דיבור של הראשונה ודאי לקבלת נזירות נתכוונה וגם לא ידעה דבעל הראשונה יפה לה. ועיקר שקלא וטריא דשמעתין הוא לאחר הפרת הראשונה אם השניה גם כן מותרת. ואם כן אין זה ענין לבעיא דרמב"ח דהתם מיבעי ליה אי הוי התפסה כלל והכא קיימינן באיסור השניה אחר הפרת הראשונה. ור"ש הוא דסבירא ליה הכי היכא דאמרה ואני כמותיך דאחר הפרה השניה מותרת למפרע לשיטת התוס' ז"ל וכמו שכתבתי לעיל. אבל כל זמן שלא הפר לה ודאי אסורה השניה.

והר"ן ז"ל בשבועות ביאר יותר בזה וכתב דרמב"ח מיבעי ליה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה והכל מחד טעמא אי מה שאמר זה כזה כוונתו לגמרי כזה. ונפקא מינה בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה. לפני זריקה אי כזה ממש קאמר אינו נאסר הנתפס אלא כל זמן שלא נזרק הדם של השלמים. אבל כשנזרק הדם הותר גם מה שהתפיס בו כיון דכזה ממש קאמר. ולאחר זריקה גם כן ודאי בהשתא מתפיס ומותר כמו זה או דלמא כזה לאו לגמרי קאמר אלא בעיקרא מתפיס ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה דבר הנתפס בו לעולם אסור ולפי זה שפיר בעי למיפשט מהא דאמרינן הכא דחברתה אסורה אפילו לאחר שהותרה הראשונה על ידי הפרה ושמע מינה דבעיקרא מתפיס ולא לגמרי כדבר שהתפיס בו. דאי ואני לגמרי כמותך קאמרה גם היא תישתרי כשהותרה הראשונה כמו לר"ש היכא דאמרה ואני כמותיך דשניהם מותרות.

וגם בשיטתו ז"ל יש לדקדק דהיכי מייתי ראיה מואני לחוד להיכא דאמר זה כזה דהוי כמו ואני כמותיך דאמר ר"ש דשניהם מותרות. ואי משום דרבנן פליגי עליה דר"ש ואפילו בואני כמותיך חברתה אסורה. גם כן אין ראיה דנזירות שאני דאין נזירות לחצאין ולא פקעי בכדי אפילו לאחר היתר הראשונה. וכמו שכתבתי לעיל. מה שאין כן בשהתפיס בשר היתר בבשר שלמים דיכול לאוסרו עז"מ הכי נמי דהותר גם הוא לאחר זריקה דזה כזה ממש קאמר. תדע דאטו אם התפיס בנזיר שכבר מנה חצי נזירותו ושמע חבירו ואמר ואני כמותך אטו השני לא יהיה נזיר אלא ט"ו יום כמו הראשון זה ודאי אינו אלא ואני כמותך אקבלת נזירות קאמר וצריך לנהוג נזירות שלימה והכי נמי דכוותה. גם מה שכתב ז"ל דאי כזה ממש קאמר הותר הנתפס גם כן לאחר זריקה של שלמים גם כן צ"ע דהתם זריקה הוא דשריא לה. אבל דבר הנתפס בו במה יותר. וכל שכן לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בעצמו בשמעתא דנטיעות האלו קרבן כו' דקונם כללי הוי כקדושת הגוף דלא פקעי בכדי. ואם כן היכי סלקא דעתך למישרי החתיכה הנתפסת והיכי פקעי קדושתה בכדי. ועוד לשיטתו לא אתי שפיר הא דקאמר הש"ס מי דמי התם כו'. אבל הכא אי סלקא דעתך כו' כיון דהשתא באיסורא מתפסה דהראשונה נמי אסורה ולאחר היתר הראשונה הוא דמיבעי לן אי הותרה נמי השניה משום דואני כמותך ממש קאמרי. ואם כן מאי נפקא מינה בין שלמים דיש עליה קדושה גם לאחר זריקה או בהאי דינא דשמעתין. וכי היכי דהכא לא הותרה השניה בהיתר הראשונה הכי נמי התם לא הותרה. וגם לשונו ז"ל שם אינו מובן מה שכתב דהריני כמותיך שאני משמע דבהריני כמותיך רבנן נמי מודו לר"ש. ואם כן זה כזה דמיא להריני כמותיך. ואין הלכה זו ברורה אצלי לכל הני שיטתא.

ולפי משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לעיל דמיגז גייז היינו דמה שעל האשה עוקרו מעיקרא וכמו שביארו דבריו הכסף משנה והלחם משנה ז"ל כמו שהבאתי לעיל א"ש קצת סוגיא דשמעתין דפשיט מינה הא דרמב"ח מהא דחברתה אסורה אפילו אם הפר לראשונה והיינו על כרחך משום דבעיקרא קמתפיס והנדר לא נעקר מעיקרו דאי בדהשתא מתפסא הרי הופר נדרה למפרע וחברתה נמי תישתרי. אבל כבר כתבתי לעיל דלדברי הרמב"ם ז"ל גם כן לא גייז אלא מכאן ולהבא. ולפמ"ש לעיל דלר"ש לא אמרינן אין נזירות לחצאין ואפילו הכי מודה היכא דאמר ואני לחוד דחברתה אסורה י"ל דמר"ש בעי לאוכוחי דבעיקרא קמתפיס. אבל גם זה קשה דהיכא פשיט מואני לחוד לזה כזה דהוי כמו ואני כמותיך וכמו שכתבתי לעיל בכמה מקומות דואני לחוד לאו לגמרי כמותו קאמר וכמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי היכא דהתפיס בנזיר מאה דלא הוי אלא נזיר שלשים. ולגירסת התוספתא דבעינן דוקא שתאמר לא נתכוונתי כו' אבל הריני כמותיך לחוד אסורה גם לר"ש אתי שפיר קצת.

וכתב עוד הר"ן ז"ל התם בשם הרמב"ן ז"ל דבעיא דרמב"ח איפשטא דבהשתא קמתפיס מהא דמסיק הש"ס בריש פרקין דחד בחבריה מיתפיס ולא בקמא דהוא עיקר. והר"ן ז"ל כתב דהתם שאני דהוי גופין מחולקין. והרמב"ם ז"ל כתב בשאני נהנה לזה ולזה כו' דגם כן חד בחברי' מיתפיס והרי התם ליכא גופין מחולקין ושמע מינה דבהשתא קמתפיס. ובהא דרמב"ח פסק הרמב"ם ז"ל דבעיקרו מתפיס. ונראה דהתם שאני דשתי קדושות שוות הן ויכא למיפשט מינה לשום צד. ואפילו אי בעלמא בהשתא קמתפיס בעלמא מצינן למימר דבעיקרו מתפיס. והכא שאני דאדסמיך ליה קאי וכן איפכא ועיין בר"ן ז"ל שם בשבועות ועיין מה שכתבתי בזה בהאי שמעתא דרמב"ח שם בנדרים.

אמרה לה הריני בעקביך מהו כו'. ופי' ז"ל דהך בעיא בתורת את"ל היא אפילו אי בואני לחוד חברתה אסורה. אבל אמרה הריני בעקביך בכולה מלתא קאמרה ושריא או דלמא הכא גם כן כקודם הפרה קאמרה ואסורה. מכאן מוכח כדברי התוס' ז"ל לעיל דלר"ש חברתה מותרת למפרע דאי כדכתיבנא דלר"ש לא אמרינן אין נזירות לחצאין תיקשי הכא דלרבנן קיימינן ואפילו הכי מיבעי לן אי גם חברתה שריא ועל כרחך צריך לומר דלא יחול עליה נזירות כלל. ועיין ר"ן ז"ל בשבועות שצדד לומר דאין זה בכלל אין נזירות לחצאין כיון דלא אפשר עיין שם. ופשיט לה ממתני' דשמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ואי נימא דמקמי דליפר לה קאמר ליפר לדידה וליקום לדידיה אלא לאו שמע מינה בכולה מלתא מתפיס. ומשום הכי אינו יכול להפר לה דקאי בלא יחל דברו.

ומכאן קשה למה שנסתפקו בתוס' ז"ל לעיל אי שייך לא יחל בכה"ג והא הכא ע"כ טעמא משום לא יחל הוא. דליכא למימר משום קיום וכמו שכתב הר"ר אליהו ז"ל לעיל. דהא קיימינן השתא דמיגז גייז. ואם נאמר דהא דהותר גם הוא כשהותרה היא היינו מכאן ולהבא י"ל דהא כ"ע מודו דשייך בזה לא יחל כיון דכבר התחיל בנזירות. אבל לעיל דשלו בטל מעיקרו י"ל דלא שייך בזה לא יחל. אבל התוס' ז"ל כתבו דהכא נמי השניה מותרת למפרע דהוי כאומרת בפירוש אם תותר את גם אני אהיה מותרת אם כן הדק"ל אמאי איכא משום בל יחל. ויותר תיקשה דהכא לכאורה לכ"ע ליכא משום בל יחל כיון דהוי כמתנה בפירוש כשתותר את גם אני אהיה מותר הרי זה כתנאי בעלמא ואמאי אינו יכול להפר לה דעל כרחך צריך לומר כמ"ש התוס' ז"ל דואני דבעל הוי כמו הריני בעקביך דאשה דעלמא ודעתו שאם יפר לה שיהיה מותר גם הוא הרי הוא כאילו התנה בפירוש כך. שוב ראיתי במשנה למלך ז"ל פ"ב מהל' נזירות (הלכה ד') שהקשה מכאן על דברי התוס' ז"ל לעיל.

ויש עוד לדקדק לפי מש"כ התוס' ז"ל דואני דבעל הוי כמו הריני בעקביך ודעתו כשיפר לה שיהיה גם הוא מותר ובנדרים מסיק הש"ס דואני כמ"ד קיים ליכי לעולם דמי ולא עלה על דעתו להפר וי"ל דסלקא דעתך דהש"ס לדמויי ואני דבעל להריני בעקביך והש"ס מדחי לה דואני כקיים לעולם דמי ולא דמי להריני בעקביך. וסלקא שמעתא בהריני בעקביך בבעיא דלא איפשטא. והרמב"ם ז"ל לא הביאה. ועמד על זה המשנה למלך ז"ל בפי"ג מהל' נדרים (הלכה י"ד). ולדידי ניחא מדבעי הש"ס למיפשט בנדרים מהא דאינו יכול להפר דקיים ליכי שעה הוי הקמה. ולא דחי הש"ס דמשום הכי אינו יכול להפר דהוי כמו הריני בעקביך ושלו נמי יותר והרי הוא בלא יחל דברו שמע מינה דאפילו בהריני בעקביך גם כן חברתה אסורה. ודו"ק.

רש"י בד"ה מי דמי כו' אפילו בצננא מתפיס אפילו הכי אסור עכ"ל. ואין זה מובן כדמוכח שמעתא דנדרים דלאחר זריקה לכ"ע אינו מתפיס בו. וק"ל.

גמ' ורמינהו הריני נזיר ואת אם אמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה. וכתבו התוס' ז"ל דפרכא זו אזלא למ"ד דמיעקר עקר ואם כן גייז לאו פרכא היא דנהי דהוי כתולה נדרו בנדרה מכל מקום יכול להפר את שלה ושלו קיים. כיון דעליה חל הנדר גם כן. אלא דמיגז גייז בהפרתו. ולשיטתם קשה היכי פריך הש"ס סתמא אליבא דמ"ד מיעקר עקר דלמא סבירא ליה כמ"ד מיגז גייז ולא תיקשה. ונהי דברייתא משמע להש"ס דסבירא ליה מיעקר עקר והיינו דתני שניהם אסורים היינו שאינו יכול להפר לה דאי לאו הכי מאי קמ"ל דשניהם אסורים. אכתי מנ"ל להקשות דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה כמ"ד מיגז גייז. ומשום הכי מיפר את שלה ושלו קיים. ורב יהודה משני הכי לפי שיטתם דברייתא נמי סבירא ליה כמ"ד מיגז גייז ויכול להפר את שלה והא דתני שניהם אסורים היינו קודם הפרה ולכ"ע הוי כתולה נדרו בנדרה. ואביי מחלק בין הריני נזיר ואת דזה הוי כתולה נדרו בנדרה ובהא מיירי ברייתא ואינו מיפר את שלה משום דבעל מיעקר עקר ואם כן שלו נמי יתבטל ועובר בבל יחל. ומתניתין מיירי דאמר הריני נזיר ואת מאי. דלא הוי תולה נדרו בנדרה ומשום הכי מיפר שלה ושלו קיים. וגם זה קשה דלשיטתם אביי סבירא ליה כמ"ד מיעקר עקר. והוא דלא כדמסיק הש"ס לעיל דמיגז גייז. וכן משמע בכוליה מכילתין דהכי קיי"ל דמיגז גייז. וכן משמע בנדרים פרק בתרא דאביי גופא סבירא ליה דמיגז גייז. בשמעתא דמיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה.

ובשיטה מקובצת כתב דלרב יהודה מצי מיפר אפילו למ"ד מיעקר עקר דמה שתלה נדרו בנדרה היינו בקבלתה לחוד. אבל אם קבלה אף על גב דהפר לה אחר כך שלו קיים. ולאביי נמי יש לומר דאפילו למ"ד מיגז גייז אינו יכול להפר כל שתלה נדרו בנדרה משום דהוי כתולה ממש ואם בטל שלה שלו נמי בטל. ובזה פליגי רב יהודה ואביי. לרב יהודה לא תלה אלא בקבלתה ולאביי תלה בנדרה ממש. ואפילו למ"ד מיגז גייז אינו מיפר את שלה משום דיעבור על שלו גם כן בבל יחל. והתוס' ז"ל לא ניחא להו לעשות פלוגתא בזה בין רב יהודה לאביי.

על כל פנים מוכח משמעתין דאיכא בל יחל בכה"ג שיבטל נדרו על ידי הפרתו את שלה. ולא תיקשי מהכא לדברי התוס' ז"ל לעיל שנסתפקו בזה דהתם תנן אינו יכול להפר משמע דאפילו דיעבד לא הוי הפרה. לזה נסתפקו אמאי לא הוי הפרה כיון דמכל מקום הפר לה. אבל הכא דתנן דלכתחלה מיפר את שלה ודאי איכא בל יחל. ועיין במשנה למלך ז"ל בפ"ב מהל' נזירות (ה"ד) שהקשה על דברי התוס' ז"ל לעיל מהא דשמעתין דאיכא בל יחל. ובפי"ג (מהלכות נדרים) כתב הוא ז"ל בעצמו כנ"ל דבדיעבד הוי הפרה. ואין כאן קושיא וע"ש בפי"ג (הלכה יג) בדברי הלחם משנה ז"ל והמשנה למלך שהאריכו בזה. ודברי הרמב"ם ז"ל יבוארו לקמן.

ובעיקר דין בל יחל שכתבו התוס' ז"ל הכא יש לי לדקדק כיון דהוי כמתנה בפירוש אם את תהיה נזירה אהיה נזיר גם אני אם כן אמאי אינו יכול להפר נדרה כיון דנדרו הוא על תנאי של נזירותה. ולא מיבעי למ"ד דמיעקר עקר ונדרה בטל לגמרי ודאי דנראה דיכול להפר לה ושלו גם כן בטל אלא אפילו למ"ד מיגז גייז גם כן נראה כי היכי דנדרה בטל מכאן ולהבא נדרו גם כן בטל כיון דתלה נדרו בנדרה בתנאי וצריך לומר דמכל מקום איכא בל יחל בזה כל שהוא עצמו גורם לבטל נדרו.

ועוד היה נראה לומר דהכא לאו משום בל יחל הוא דאתינן אלא משום דהוי קיום אף על גב דקיום קודם הנדר לאו כלום הוא מכל מקום הכא דקבלה על עצמה ואמרה אמן תוך כדי דיבור של קיומו הוי קיום בשעת הנדר והיינו דוקא היכא דאמר הריני נזיר ואת לחלוטין אבי ואת מאי לא הוי קיום כיון דבלשון שאלה אמר. ופריך הש"ס מתני' וברייתא אהדדי דמברייתא משמע דאינו יכול להפר את שלה. ומשני רב יהודה תני מיפר את שלה כו' והיינו משום דבברייתא נמי מיירי בואת מאי דלא הוי קיום. ומכל מקום הוי כתולה נדרו בנדרה ואם לא אמרה אמן שניהם מותרים. ואביי משני דברייתא מיירי דאמר ואת לחלוטין ומשום הכי אינו מיפר דהוי קיום. ומתניתין מיירי בואת מאי דלא הוי קיום משום הכי מיפר שלה ושלו קיים. ואף על גב דואת מאי נמי תלה נדרו בנדרה מכל מקום תרווייהו סבירא ליה דמיגז גייז ומשום הכי שלו קיים. אלא דמהא דאמר אביי אברייתא משום דהוי תולה נדרו בנדרה. משמע דדוקא ואת לחלוטין הוא דהוי תולה נדרו בנדרה אבל בואת מאי לא הוי כתולה נדרו בנדרה ואפילו הכי יש לומר דלאביי נמי טעמא דברייתא דאינו מיפר הוא משום דהוי קיום והא דאמר דקתלי נדרו בנדרה היינו להוכיח דברייתא מיירי בואת לחלוטין דאי לאו הכי לא הוי כתולה נדרו בנדרה.

ובתוספתא פ"ג (אות ד') מבואר להדיא כמסקנא דאביי לחלק בין ואת לחלוטין ובין ואת מאי דתני התם הריני נזיר ואת אם אמרה הן שניהם אסורים אם רצה להפר מיפר לה מפני שקדם הקם לנדר. ואם לאו הוא אסור והיא מותרת. הריני נזיר ואת אם אמרה הן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים. ועל כרחך צריך לומר דרישא מיירי בואת מאי ומשום הכי הוא אסור והיא מותרת דלא תלה נדרו בנדרה וסיפא מיירי בואת סתם דתלה נדרו בנדרה. אבל קשה לפי זה למה ליה ברישא טעמא דיכול להפר משום דקדם הקם לנדר הא בלאו הכי לא הוי קיום כיון דואת מאי קאמר. ובסיפא היכא דתלי נדרו בנדרה לא נתבאר כלל בתוספתא דין הפרתו.

ודברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' נדרים בהלכה י"ד נפלאים המה שכתב כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי את הרי זה יפר ואם היפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה. וכבר העירו בזה מפרשי דבריו ז"ל דהא במה תאמרי את לאו תולה נדרו בנדרה הוא וכדאמר אביי ואמאי שלו בטל. וכתבו ז"ל להגיה בדבריו דמה שכתב ואם היפר לה שלו בטל שייך לעיל ברישא אינו יכול להפר ואם היפר שלו בטל. ולהנוסחא אשר לפנינו יש מקום בירושלמי דגרס במתניתין מיפר את שלה ושלו בטל. והיינו כמש"כ אליבא דרב יהודה דבכל גוונא הוי תולה נדרו בנדרה אפילו במה תאמרי את. והא דברישא אינו יכול להפר היינו משום דהוי קיום וכמו שכתבתי לעיל. אבל לפי מה שהגיהו ז"ל בדבריו הא דואם הפר לה שלו בטל היינו ברישא דאת נזירה כמותי. על כרחך צריך לומר דהא דאינו יכול להפר משום דתלה נדרו בנדרה והוא בלא יחל. ומשמעות לשון הרמב"ם ז"ל הוא דמשום קיום אינו יכול להפר ע"ש. ועוד צריך לומר לפי זה דאף דאינו יכול להפר לכתחלה מכל מקום אם היפר הוי הפרה וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל שם. וכן צריך לומר דאפילו למאי דקיי"ל דמיגז גייז אפילו הכי שלו גם כן בטל משום דתלה נדרו בנדרה. ועל זה קשה דבשלמא שלה בטל ע"י הפרתו. אבל שלו ע"י מה תבטל הא לא אשכחן נזירות לחצאין. וכמו שהקשו התוס' ז"ל לעיל גבי ואני כמותיך. אבל מנוסחת הירושלמי דשלו בטל משמע כנ"ל. דהא שיטת הירושלמי הוא דבעל מכאן ולהבא הוא מיפר והיינו דמיגז גייז ואפילו הכי שלו בטל משום דהוי כאומר על מנת וכדאיתא בירושלמי במתניתין. ועיין בזה בנקודת הכסף בי"ד סי' רל"ד שהאריך בזה לקיים ד' הרמב"ם ז"ל על פי שיטת הירושלמי ומה שחילק התם בין תולה ממש לנעשה כתולה הוא דחוק ועיין בא"מ שהאריך גם כן בזה. ומש"כ שם בגירסת הירושלמי הותר הוא הותרה היא כו' אינו מובן לפי גירסתנו דארישא דמתניתין הוא דקאמר הכי הריני נזיר ושמעה היא ואמרה ואני. אבל בהריני נזיר ואת גרסינן הותרה היא הותר הוא. ומוכח דגירסת הירושלמי הוא דשלו בטל. והבה"ז ז"ל גם כן האריך בזה. והדבר פלא עד יבוא ויורה צדק. ועיין בא"מ שהביא דברי התוספתא ברישא מפני שקדם נדר להקם ולא הגיה כמש"כ דצריך לומר מפני שקדם הקם לנדר. והוא ברור.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה