אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק ראשון › דף ב.

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון · דף ב.

פרק ראשון

תוס' בד"ה נזיר כו' וי"ל דאין ה"נ כו' אבל מהני לישני דמתניתין כו' חייל עליה נזירות כי נמי אין מתכוין כו'. והקשה התוי"ט ז"ל כי אין מתכוין אמאי הוי נזיר כלל הא בעינן פיו ולבו שוין ע"ש. ולכאורה אם יודע כוונת הלשון אלא דבלבו היה שלא לקבל עליו נזירות הוי דברים שבלב ולא הוי דברים והוי נזיר. ועל כרחך לא אמרינן דבעינן פיו ולבו שוים אלא בטעות בדבריו. אלא דאם כן בע' לשון נמי הדין כן אם יודע ומבין הלשון אלא דבלבו אין מתכוין לנזירות שפיר הוי נזיר. אבל כבר כתבתי בזה בריש נדרים (דף ב ע"ב) והבאתי דברי הירושלמי בשמעתין (ה"א) דמשמע התם דאם אינו מתכוין לנזירות אפילו אמר הריני נזיר לא הוי נזיר וכמו מי שקורא בתורה. עיין שם. אבל בתלמודין בקדושין (דף נ ע"א) מוכח דלכל מילי דברים שבלב לא הויין דברים. כדפריך התם מהא דיקריב אותו לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ומשליחות של מעילה דאמר בלבי היה מן החלון. ועל כרחך לאו משום דלא מהימנינן ליה בדברים שבלבו אלא דאפילו היה בלבו אינו כלום כל שהוא נגד הוצאת שפתיו כי היכי דהתם גבי כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת שאינה כהנת דהוי קדושין גמורים ואפילו נתקדשה לאחר הוא מותר בה. ואי משום דלא מהימן הא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

ועיין פני יהושע שם שכתב דלא שייך בזה חד"א כיון דאיכא עדים שנתקדשה לו. ולא ידעתי למה ומה אילו אמרו עדים קדשת את פלונית והוא אומר לא קדשתיה ואחר כך נתקדשה לאחר ודאי הוא אסור בה משום חד"א דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ואי אפשר לקיים דברי הפני יהושע ז"ל אלא למ"ד דטעמא דחד"א הוא משום דשויא כנדר וזה לא שייך הכא. על כל פנים בלאו הכי מוכח התם דמן הדין דברים שבלב לא הויין דברים והיה אפשר לומר דנדרים ונזירות שאני דבעינן שיקבל בלבו גם כן ואם אין פיו ולבו שוים לאו קבלה היא. אבל בנדרים דף כ"ח (ע"א) איתא להדיא דגם לענין נדרים דברים שבלב אינן דברים. וכל שכן בכה"ג דמחשבתו שבלב סותר דבריו לגמרי. דבשפתיו אמר הריני נזיר ולבבו לא כן ידמה. ופשיטא דהוי דברים שבלב. ועל כרחך צריך לומר דהירושלמי מיירי בדרך שיחה בעלמא וכקורא בתורה. וכבר כתבתי בזה בנדרים ועיין בא"מ מש"כ בזה ועיין בדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות (ה"ג) ובדברי הראב"ד ז"ל שם גבי תנאי היה בלבי ובש"ע סי' רל"ב בדברי הרמ"א ז"ל שם ובדברי הגר"א ז"ל. אבל בטעות שנתכוין לזה והוציא מפיו דבר אחר כתבתי בזה בנדרים דשניהן לא חלין לא מה שהוציא בשפתיו ולא מה שהיה בלבו. ואפילו בקדשים דסגי בהו בגמר בלבו לחוד אפילו לא הוציא בשפתיו. מכל מקום היכא דנתכוין להוציא בשפתיו לומר שלמים וטעה ואמר עולה. גם שלמים לא הוי. כיון דלא נתכוין שיהיה קדוש במחשבת לבו אלא בדבורו ועיין מה שכתבתי שם על דברי הש"ך ז"ל וכן צ"ע לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות שכתב שם הלכה י"א וכן אם נתכוין לישבע שלא יאכל אצל ראובן והוציא מפיו שמעון מותר בראובן גם כן שלא הוציא בשפתיו. משמע דמשום הכי מותר בראובן משום דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו וכמו שכתב שם לעיל הל' י'. והרי אפילו בקדשים דחלה קדושה אפילו בגמר בלבו מכל מקום אם נתכוין להוציא בשפתיו וטעה. גם מחשבת לבו לא חל. ודו"ק.

בא"ד והר"ר יחיאל כו'. גם בזה כבר הארכתי בנדרים בריש מכילתין (דף ב) עיין שם מה שכתבתי בדברי הירושלמי (ה"א) שהוכיחו מזה לחלק בין מלקות לקרבן. גם לא ידענא היכן מצינו נזירות לחצאין דלוקה ולא מייתי קרבן. תדע דאי מצינו נזירות לחצאין כה"ג אם כן מאי פריך הש"ס לקמן גבי מדיר את בנו בנזיר לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות היכי אכיל כהן מליקה. ולפי זה מנלן דמייתי קרבן כלל דלמא לא תקינו אלא למצוה בעלמא ולא לקרבן כמו בכינויים. (ואפשר לתרץ קצת דהא בלאו הכי מצינו לקמן נזירות שמשון דלוקה על יין ותגלחת ולא מייתי קרבן ואם כן אכתי תקשי מה פריך הש"ס דאמר לחנכו היכי מייתי קרבן ומנ"ל דמייתי קרבן דלמא באמת לא מייתי וכדאשכחן בנזירות שמשון. וההכרח לומר דסברת הגמרא כך היא דאם נימא דאין אב מדיר בנו בנזירות גמורה לא שייך סברת חינוך כלל כיון דסוף סוף לא יהיה נזיר גמור אם כן גם דברי ר' יחיאל אתי שפיר) וכבר כתבתי שם דהעיקר כדעת הר"ן ז"ל שם. ודברי הירושלמי בריש מכילתין (ה"א) דאמרינן התם אף על גב דאמר ר' שמעון אינו מביא קרבן מודה הוא הכא שהוא לוקה. ואף על גב דר' יהודה אמר ספק נזירות מותר מודה הכא שהוא לוקה. נעלם ממני כוונתו דמה שפירש הפני משה דקאי אדברי ר"ש דאמר גבי יודע אני שיש נזיר אבל איני יודע אם הנזיר אסור דלא הוי נזיר היינו לענין קרבן אבל לוקה על זה. וכן בהא דאמר ר"י ספק נזירות מותר היינו לענין קרבן אבל מלקי לקי. הוא פי' תמוה כיון דלר"ש לא הוי נזיר כלל אמאי לוקה. וכן לר"י דאמר ספק נזירות להקל גם כן לא הוי נזיר ולמה ילקה. והיה נראה דאמתני' קאי אף על גב דסבירא ליה לר"ש צריך לפרש נזירותו וכן ר"י דאמר ספק נזירות להקל היינו משום דצריך שיפרש מודים הכא בכינויים אף על גב דלא פירש דבריו דלוקה. וגם זה דוחק הוא. ואולי סבירא ליה להירושלמי דאע"ג דלא הוי נזיר מכל מקום לוקה משום לא יחל דברו כשאר נדרים. וצריך עיון.

בד"ה האומר הריני כזה כו' אלא לדיוקא איצטריך כו'. הא האומר הריני אפילו נזיר עובר לפניו לא מהני דטפי משמע אהא כזה מן הריני כו'. אבל בשיטה מקובצת כתב דהריני לחוד גם כן הוי נזיר כי נזיר עובר לפניו. וכן איתא בירושלמי (ה"ב) הריני יד לנזירות אלא דבירושלמי מוקי לה להריני כזה בתפוס בשערו ואם כן י"ל שפיר דהריני לחוד גם כן מהני היכא דנזיר עובר לפניו. אבל למאי דמוקמינן בתלמודין בנזיר עובר לפניו ודאי משמע דהריני לחוד לא מהני אפילו בנזיר עובר לפניו. ועי' נדרים דף ט'. ובר"ן ז"ל שם.

בד"ה הריני מסלסל כו' הני לאו ידות נזירות דאם כן ליתנינהו לעיל כו'. וצ"ע דהריני כזה גם כן לאו יד הוא וכן כתב בשיטה מקובצת. אלא דהריני כזה לכאורה מלתא דפשיטא הוא והתפסה גמורה היא ומאי קמ"ל והרמב"ם ז"ל כתב להך דהריני כזה בפ"ב (ה"ד מהלכות נזירות) בדין התפסה ובירושלמי משמע דכולהו משום כינויים הם. והרי עלי צפרים מפרש משום כינויי כינויים. ויתבאר בזה לקמן בגמרא בס"ד. ועיין ש"מ שכתב דאומר הריני כזה ביופי.

גמרא אלא תני הכי ותני הכי התם דאיסורא דנפשיה כו'. משמע דאיכא טעמא למאי דשני התנא בהני דוכתי ומשום הכי פריך הכא ליתני כינויין ברישא. ועי' ר"ן ז"ל בריש נדרים מה שכתב על הא דקאמר הש"ס ואי בעית אימא ידות דאתיין מדרשא כו' ומה שכתבתי שם.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה