קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף טז:
גמרא חומר מכלל דנדר הוא, והא מותר קתני, אלא אסיפא דאידך בבא. ופי' ז"ל דבזה אתי שפיר, דבנדרים נמי איכא איסורא בבל יחל מדרבנן. אבל אקרבן לא אוכל לך לא שייך למיתני זה חומר, כיון דהתם מותר לגמרי. ולענ"ד לא הוי צריכי לזה, דודאי שייך למיתני זה חומר אפילו אם בצד הקל היתר הוא לגמרי, אלא דהכא בקרבן לא אוכל לך לא שייך למיתני זה חומר, כיון דהתם לאו נדר הוא כלל. ואין זה קולא בנדרים, כיון דאין בלשונו נדר כלל, כמו בקרבן לא אוכל לך או לא קרבן לא אוכל לך. אלא דלפי מה שפירש בטעמא דלא שבועה לא אוכל לך משום מכלל לאו אתה שומע הן, אם כן שפיר שייך למיתני בהא זה חומר בשבועות מבנדרים. דבנדרים בלא קרבן לא אוכל לך לא אמרינן מכלל לאו כו', ודוקא בשבועה הוא דאמרינן הכי משום חומר שבועה, כמו שכתבו התוס' ז"ל (לעיל ד"ה לא שבועה). והתוס' ז"ל כתבו עוד (שם) דלא שבועה אסור משום גזירה בעלמא. ולפי זה גם כן לא אתי שפיר הא דפריך והא מותר קתני. משמע דאי הוי איסור בנדרים אתי שפיר. ולדברי התוס' ז"ל אפילו אי לא תני מותר גם כן תיקשי מאי חומר היא זו, כיון דבשבועה נמי ליכא אלא איסור דרבנן בלא שבועה. אבל לפי מה שפירשתי ניחא, דעיקר הקושיא דהכא לאו נדר הוא כלל, ולא שייך בזה חומר בשבועה, ובכמה דוכתי מצינו דתני חומר כה"ג ובצד השני היתר הוא, ואין להאריך בזה.
הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו'. עי' ר"ן ז"ל שהקשה הא הוי דבר שאין בו ממש. ותירץ דאמר קונם סוכה לישיבתה. ובשם התוס' ז"ל כתב דזה לא הוי דבר שאין בו ממש, כיון שהזכיר שם הסוכה הנאסרת, ולא הוי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ הנאסר, כמו שאני מדבר או שאני ישן. ולשיטה זו הא דאמרינן לעיל יאסר פי לדבורי היינו נעשה כאומר, דבקונם פי מדבר נמי סגי, כיון שהזכיר פיו, וכן כתב הרשב"א ז"ל. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג (מנדרים הי"א) נראה דפי מדבר וידי עושות לא מהני, והוי דבר שאין בו ממש. וכמו שכתב הלחם משנה ז"ל שם. ואפילו הכי כתב (שם ה"ו) גבי ישיבת סוכה אסורה עלי דהוי נדר גמור, וכן בהנאת תשמישך עלי (שם פי"ב ה"ט) וכמ"ש לעיל. ולענין ישיבה יש לומר דלא חשיב דבר שאין בו ממש, ודמי לאכילת ככר זה עלי דהוי נדר גמור, דכוונתו על הככר עצמו. והכי נמי על הסוכה הוא מכוין. אבל בהנאת תשמישך אסורה עלי קשה מאי שנא דבשאיני משמשך כתב (שם פ"ג ה"י) דהוי דבר שאין בו ממש, משום דהוי כאומר שימושי אסור עליך דהוי דבר שאין בו ממש. וכי אמר תשמישי עליך או תשמישך עלי אמאי הוי נדר. הלא מפורש כתב שם דבדיבורי או הילוכי או שימושי עליך קרבן הוי דבר שאין בו ממש, ואינו אסור אלא פי לדיבורי ורגלי להילוך, והוא הדין פי מלדבר ורגלי (מלהילוך) [מלהלוך]. ואפשר פי מדבר גם כן סגי, וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל בדעתו, והכי משמע בפירוש המשנה שלו, ואם כן בתשמישי עליך הוי דבר שאין בו ממש, וכן ישיבת סוכה גם כן מי עדיף משימושי עליך או שימושך עלי.
והא לא תיקשי במה שכתב (שם פי"ב ה"ו) דלא בעינן דוקא יקדשו ידי לעושיהן אלא מעשה ידיה גם כן יכולה להקדיש. ובפ"ג (ה"י) כתב דעשייתו אינו יכול לאסור. דיש לחלק, דעשייתו הוי דבר שאין בו ממש, דכח הפועל אין בו ממש. אבל מעשה ידיה דהיא הפעולה יכולה להקדיש, אלא דהוי דבר שלא בא לעולם. וכבר האריך הר"ן ז"ל בזה לקמן, וצריך לומר דדוקא דיבורי והילוכי קרבן או שימושי הוא דהוי דבר שאין בו ממש. אבל כשהוא אומר דיבורי והילוכי ושימושי עליך קרבן שאני, דקמכוין לגופו לעשותו קרבן לדברים אלו. ועדיין צ"ע.
והנה לפי דברי האומרים דנדר דרך איסור בעלמא הוא נדר גמור. וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל גם כן. אם כן בכה"ג מנ"ל דאינו חל על דבר שאין בו ממש. דבשלמא להתפיסו בקרבן אתי שפיר דאין על מה שיחול הקדושה כיון שאין בו ממש. אבל דרך איסור בעלמא למה לא יוכל לאסור על עצמו כל דבר. וצריך לומר דדרך איסור גם כן צריך שיהיה ממש בדבר הנאסר, דאי לאו הכי על מי יחול האיסור. ואין הלכה זו ברורה אצלי עדיין.
בא"ד הקשה הר"ן ז"ל כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי אמאי יאסר. הא אינה בכלל הנאה כלל, ולא עדיף מאם הקדיש הסוכה לגמרי דמותר לישב בה, כיון דאין זה בכלל הנאה. והכי נמי נהי דאסר סוכתו עליו כקרבן למה יאסר בישיבה. ותירץ בשם התוס' ז"ל כיון שאסר עליו הישיבה בפירוש יכול להקדיש גם לזה. אף על גב דבסתם הקדש היה מותר לישב בה. אבל היכא דאסר בפירוש אפילו דבר שאין בו הנאה חל הנדר. ולפי זה איכא לאשכוחי בדבר מצוה גם כן חומר בשבועה מבנדר. דהיכא דנשבע סתם שלא לישב בסוכה השבועה חלה בכולל על ידי שאר ימות השנה, ובנדר אינו נאסר כלל, דלשאר ימות השנה קמכוין. דישיבתה הנאה היא ולא מצוה. אבל ימות החג לא נאסר כלל, כיון דמצוה היא ולא הנאה. וי"ל דעל כרחך אין בישיבת סוכה הנאה אפילו בשאר ימות השנה, דאם היה בה הנאה אפילו אם מצוה גם כן היא לא נתבטלה הנאתה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל. וכיון (שאמר) [שאסר] ישיבתה נאסר בימות החג גם כן, אלא דלא מסתבר לומר דישיבת סוכה לאו הנאה היא כלל, ואטו אם הקדיש הסוכה מותר לישב בכולה. וכן מוכח בירושלמי בשמעתין (פ"ב ה"ב) דמייתי ראיה דנדר חל על הדבר מצוה שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. וכבר הבאתי לעיל דברי התוס' בר"ה (כ"ח ע"א ד"ה המודר) דמספקא להו בתקיעת שופר עלי קונם אם נאסר. ושמא דוקא בישיבת סוכה דיש בה הנאה הוא דמיתסר. אבל בתקיעת שופר דבלא המצוה אין בו הנאה כלל אפשר דלא מיתסר, וכקושייתם כאן. ולא אבין דבריהם ז"ל, דהא תנן נמי תפילין שאני מניח, ובהנחת תפילין גם כן אין בהן שום הנאה אם לא המצוה, ואפילו הכי נאסר. ואפשר כוונתם ז"ל דהיכא דנתכוין לשיר שפיר יש בו הנאה. וכי קאמר תקיעת שופר עלי לשיר קמכוין. אבל למצוה מותר, דאין בזה הנאה, כיון דלא מכוין לשיר, אבל בישיבת סוכה בכל גוונא יש בה הנאה, ומשום הכי נאסר גם בישיבה של מצוה.
ולפי זה על כרחך סבירא ליה כדברי הרשב"א ז"ל דגם במצוה דאית בה הנאת הגוף גם כן איתמר כללא דמצות לאו ליהנות ניתנו. ומ"מ לא הוי להו לחלק סתמא בין סוכה לשופר, דודאי בשופר נמי אם אמר תקיעת שופר של מצוה עלי אסור כמו בתפילין, ועיין שם בר"ה (ז' ע"א וע"ב בדפי הרי"ף) דנחלקו בעל המאור והר"ן ז"ל במצוה של דבריהם אי גם בזה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו. בעל המאור ז"ל סבירא ליה דבמצות דרבנן לא אמרינן דלאו ליהנות ניתנו, והר"ן ז"ל חולק עליו שם דמ"מ מצוה היא. ונראה דמחלוקתן תליא בהא. דבעל המאור ז"ל סבירא ליה דתקיעת שופר גם כן קצת הנאה היא, ותקיעה של מצוה דוקא הוא דשרינן משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומבטלה הנאתה דרשות. ואם כן דוקא תקיעה של מצוה דאורייתא הוא דשרי. אבל מצוה דרבנן אינה מבטלת הנאתה ואסור כמו תקיעה של רשות. והר"ן ז"ל סבירא ליה דליכא הנאה כלל בתקיעת שופר אם אינו מכוין לשיר. ובזה לא נאסר כלל. אלא דסלקא דעתך דמצוה גם כן הנאה היא, קמ"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואם כן הוא הדין דמצוה דרבנן לא חשיבא הנאה, וכ"ש הוא, ועיין בשער המלך בהלכות לולב שהאריך בזה. והרשב"א ז"ל הקשה גם כן קושיית הר"ן ז"ל, והביא תירוץ התוס' הנ"ל. ומשמע מדבריו דסברת התוס' זו הכל אחד עם מש"כ לענין דבר שאין בו ממש. דכל שהוא מזכיר שם החפץ חל שפיר, והכי נמי דכוותיה. אף על גב דאין לאסור המצוה מחמת איסור חפצא כיון דליכא הנאה, מכל מקום כיון שהזכיר החפץ לאסור גם בזה חל בל יחל שפיר. ולא הבנתי, דמה ענין זה לזה. ומדברי הר"ן ז"ל נמי נראה דלאו דברים אחדים הם, והך סברא לחוד והך סברא לחוד, ודו"ק.
והקשה הרשב"א ז"ל בשמעתין בהא דנדר חל על דבר מצוה ליתי עשה דמצוה ולידחי לא תעשה דבל יחל. ותי' דהוי עשה ולא תעשה, ככל היוצא מפיו יעשה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ואין זה מספיק, דהא בריש יבמות (ה' ע"א) משמע דעשה השוה בכל דוחה לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, וקונם הוא איסור שאינו שוה בכל, אלא על הנודר לבד הוא האיסור. ונהי דיש לומר דזה דומה לנזיר דלא מיקרי אינו שוה בכל, כמבואר בד' מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שם בריש יבמות. וכמו שכתבתי שם בחי'. אכתי תיקשי הא ישנו בשאלה. וגבי נזיר נמי נדחית עשה ולא תעשה שלו מטעם דישנו בשאלה, כדאמרינן התם. אבל לא הבנתי קושיתו, דהא משמע בגמרא דמקרא דידור נדר לה' יליף דחל על דבר מצוה. וצריך לומר דמשמע ליה דלמסקנא מסברא ידעינן דנדרים חל על דבר מצוה, כיון דאסר חפצא עליה. והמצוה בטילה מאליה. וכן משמע בירושלמי (פ"ב ה"ב) דמייתי מסברא דנדר חל על דבר מצוה, שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. אלא דנראה דזה אינו אלא לאביי דסבירא ליה דמצוה הנאה מיקרי, שפיר י"ל דמסברא אית לן דחלין על דבר מצוה. אלא לרבא דמיירי דאסר עליו המצוה בפירוש. אם כן ליכא למילף מסברא דאדם מקדיש סוכתו לשמים. ועל כרחך מקרא דכי ידור נדר לה' הוא דילפינן. וגבי נזיר גופא מצינו (נזיר ג' ע"ב) יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. ולא דחי עשה ולא תעשה. ואין כאן מקומו. ושם יתבאר בעז"ה.
אך לפי זה יקשה שמעתא דריש יבמות (ה' ע"א) הא דלא ילפינן מנזיר דעשה דוחה לא תעשה ועשה משום דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה. תיפוק ליה דמנדרים איכא למילף איפכא, דאפילו עשה ולא תעשה דישנו בשאלה גם כן אינה נדחית. וממה נפשך סתרי אהדדי שמעתא דיבמות עם שמעתין, דאי מקרא ילפינן. אם כן מאי פריך התם. ואי מסברא תיקשי איפכא, אמאי אינו דוחה עשה ולא תעשה דישנו בשאלה. ונראה לומר דאפילו אי מסברא שמעינן דנדרים חלין על דבר מצוה לא תיקשי לידחי העשה את לא תעשה ועשה. כיון דעל כרחך לא נדר אלא לזמן מצוה לחוד, כמו מצה בליל פסח וסוכה בימות החג. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ג ה"ו). ואם כן אי נימא דהעשה ידחה העשה ולא תעשה אם כן יצאו דבריו לבטלה ולא חלין כלל. ולבטל לגמרי העשה ולא תעשה לא שמענו דיש כזאת בכח העשה. אלא דאם כן בהקדיש סוכתו לשמים ליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה, דהא ההקדש חל. אלא דבחג העשה דוחה הל"ת. על כן נראה יותר דמקרא יליף לה. ובאמת שמעינן מינה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה שישנן בשאלה. ועיין מה שכתבתי שם בחי' ליבמות. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נזירות (הט"ו). ועיין בשער המלך שהאריך בזה עיין שם.
והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב דמשום הכי נדרים חלין על דבר מצוה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, כמו אכילת טבל והקדש דהוי מצוה הבאה בעבירה. ובאמת גם באלו יש להקשות ליתי עשה ולידחי לא תעשה. וכבר האריכו בזה המפרשים. ובחבורו (ה' נדרים פ"ג ה"ח) כתב ז"ל כשתתבונן בכתובים כו'. דבנדר כתיב ככל היוצא מפיו יעשה, בין רשות בין מצוה. ובשבועה כתיב להרע או להיטיב, היינו רשות דוקא. מדבריו ז"ל נראה גם כן דעיקר הדבר מסברא הוא דשמעינן. אלא דיש לזה סמך במקרא. ומה שהביא מלהרע או להיטיב הא בגמ' (י"ז ע"א) מסקינן דמהתם לא שמעינן אלא למעוטי מקרבן. ולאיפטורי מלאו מלא יחל דברו הוא דילפינן לה. והוא ז"ל לא הביא הך דרשא כלל. ומה שכתב לענין מככל היוצא מפיו, בירושלמי (פ"ב ה"ב) משמע איפכא, דר' ישמעאל יליף מינה דאפילו במזיד אין שבועה חלה על דבר מצוה, שנאמר ככל היוצא מפיו, ולא היוצא מפי שמים. עיין שם.