קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף טו:
ר"ן בד"ה והא משעבד לה כו'. ואם תאמר והא הוי נדרא דרבנן כו'. להר"ן ז"ל פשיטא ליה דהאי נדרא גם כן מדרבנן הוא. ועיין רשב"א ז"ל שהאריך בזה, וסבירא ליה דמדאורייתא חייל נדרא. וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל דבהאי לישנא דשאני משמשך ודאי לא חל נדרא לענין זה להפקיע השעבוד. וסמך על מה שדקדק כבר בקונם שאני ישן. ואף על גב דרבינא מוקי לה התם (לעיל כפשטיה, ומדרבנן. הכא על כרחך לא מיירי מדרבנן. ואם כן אי נימא דהנאת תשמיש גם כן הוי דבר שאין בו ממש ודאי לא חייל הנדר. דאי לאו הכי מאי קשיא ליה היכי חל הנדר בלשון זה. דלמא מדרבנן קאמר, וכדשני רבינא נמי לענין שאני מדבר שאני מהלך, אלא ודאי סבירא ליה דהכא הוי נדרא דאורייתא, וכן כתבו התוס' ז"ל. ולפי דברי הר"ן ז"ל דהכא נדר מדרבנן הוא אם כן מאי קשיא ליה והא קונמות מפקיע מידי שעבוד. דלמא דוקא קונם דאורייתא הוא דמפקיע מידי שעבוד, אבל לא קונם דרבנן. ונהי דהיכא דאמר תשמישך עלי מהני להפקיע אפילו נדרא דרבנן, כמו שכתב הוא ז"ל. היינו דוקא בהנאת תשמישך עלי, דנדרא משכח רווחא וחייל וממילא נפקע השעבוד. אבל היכא דעיקר חלות הנדר הוא נגד השעבוד ודאי דאין בו כח להפקיע מידי השעבוד.
וראיתי במשנה למלך ז"ל בפי"ב מהלכות אישות (הלכה כג) שהקשה שם דברי הרמב"ם אהדדי. מה שכתב דלענין מזונות יכול להפקיע שעבודו על ידי קונם. והנאת (תשמישו) [תשמישי] עליך כתב דאינו יכול להפקיע השעבוד. והביא בשם יש אומרים לתרץ דברי הרמב"ם דדוקא גבי הנאת תשמישו הוא דאין מפקיע השעבוד, משום דהנדר אין בו ממש, והוי נדר מדרבנן. והוא ז"ל השיב על זה, הא הר"ן ז"ל כתב דנדר דרבנן גם כן מפקיע השעבוד. ואין דבריו מוכרחים בזה. וכנ"ל, דדוקא בהנאת תשמישך עלי דהנדר משכח רווחא וחייל. וכיון שהנדר חל אפילו מדרבנן יכול אחר כך להפקיע השעבוד ממילא, דחכמים מתנין כו' (יבמות פ"ט ע"ב). אבל בהנאת תשמישי עליך ודאי יפה כתבו דאין הנדר חל כלל נגד השעבוד, וזה ברור. אלא דמטעם אחר אין נראה לי ישוב זה בדברי הרמב"ם ז"ל דמדבריו ז"ל בפ"ג מהלכות נדרים (הי"ב) נראה דלרבינא נמי אין הנדר חל אפילו מדרבנן בדבר שאין בו ממש, אלא שאין מורין לו היתר, ופותחין לו פתח ממקום אחר. והר"מ בר יוסף כתב התם דלא צריך פתח אלא בעם הארץ. ואם כן היכי קאמר בזה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, כיון דאין כאן איסור כלל. ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין אם יזכני ה'. ועי' ברשב"א ז"ל שהאריך בזה גם בדין דבר שלא בא לעולם ע"ש.
בא"ד והא מצות לאו ליהנות ניתנו ותירצו דמצוה לאו הנאה היא אבל אי מתהני גופיה בהדי קיום מצוה ודאי מיקרי הנאה. ובאמת יש לדקדק בדברי רב כהנא מאי שנא דבתשמישי עליך נקט סתם ולא הזכיר הנאה ובתשמישך עלי נקט בהנאת תשמישך ולקמן דף פ"א (ע"ב) גרסינן בתרוייהו הנאה. והרמב"ם ז"ל בהלכות אישות (פי"ד ה"ו) העתיק כגירסא דהכא ובהלכות נדרים (פי"ב ה"ט) העתיק כגירסא דלקמן. וי"ל דהכא בא לרמז על זה דהתשמיש עצמו לאו בכלל הנאה הוא, דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ז"א, דכל שכן אם אמר תשמישך עלי דחייל, דנדר חל על דבר מצוה. והרשב"א ז"ל (ד"ה ואמר רב כהנא) האריך גם כן בקושיא זו, ומדבריו נראה דלא סבירא ליה תירוץ הר"ן ז"ל.
אבל לא הבנתי קושייתם ז"ל, כיון דאמר בפירוש הנאת תשמישך עלי ודאי דחל הנדר. ודוקא לקמן (ט"ז ע"ב) גבי הנאת סוכה הוא דפריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו, ואין זה בכלל הנאה. והנאה אחריתא הוא דאסר עליו, ולא ישיבתה, דמצוה היא. אבל היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שפיר חייל, כדאמרינן לקמן. והכי נמי כיון דאמר הנאת תשמישך עלי ודאי חייל, כיון דעל כרחך לזה נתכוין. ונהי דגבי סוכה יש לומר דאפילו אמר הנאת ישיבת סוכה עלי מותר לישב, משום דישיבת מצוה לאו הנאה. היינו משום דבאמת אין לו הנאה בזה. אבל בכה"ג מי לא מיקרי הנאה, דאטו אם אמר הנאת מצה עלי בליל פסח מי לא חייל נדרא, ומי גרע מאכילת מצה עלי.
והרשב"א ז"ל תירץ בזה דמצות עונה העיקר הוא מחמתה, ולא מחמתו. וכיון דפקע השעבוד אין כאן מצוה. וגם זה צ"ע, כיון דעל כל פנים מצוה קעביד ומחויב בדבר יהיה מאיזה טעם שיהיה אכתי הויא בכלל מצות דלאו ליהנות ניתנו. וכן קשה לי מה שתירץ על עשה דפרו ורבו, משום דיכול לקיים באתתא אחריתא. אם כן בכה"ג אם נדר הנאה בשופר זה או מסוכה זו אטו חייל נדרא, מפני שיכול לתקוע בשופר אחר או לישב בסוכה אחרת. ובר"ה (כ"ח ע"א) איתא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, והא יכול לשמוע מאחר, אלמא כיון דמצוה היא לא מיקרי הנאה כלל. והכי נמי מאי איכפת לן אם יכול לקיים על ידי אחרת. ואם אסר תשמישו על כל הנשים צידד שם לומר דבאמת לא חל הנדר, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואם כן אשה שאמרה נטולה אני מן היהודים אמאי חל הנדר, הא גם באשה איכא מצוה דשבת. ויש לדחות. מ"מ דבריו ז"ל צ"ע, והעיקר בזה כמו שכתב הר"ן ז"ל דמצוה שיש בה הנאה מצד עצמה הנאה גופנית ודאי אינה בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו. ועיין תוס' ר"ה (דף כ"ח ע"א ד"ה המודר) שכתב דגבי ישיבת סוכה יש גם הנאה מחמת ישיבתה, ע"ש מה שכתבו. וצ"ע בזה בדברי הפוסקים.