קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שמיני · דף ס:
גמ' כמאן אזלא הא דר' ירמיה כו', כר' נתן. פרש"י ז"ל דפליג ארב יוסף, וסבירא ליה דטעמא דצריך שאלה לאו משום גזירה אלא מטעם קנסא. ואפילו הכי כתב דדוקא בהיום הוא דצריך שאלה, משום דאיכא למימר דמעת לעת קאמר. אבל בשבת זו ואינך דמתניתין לא שייך למיגזר. ולכאורה הוא תרתי דסתרי. כיון דלאו משום גזירה הוא דמחמרינן עליה אם כן הוא הדין בשבת זו דהוה ליה למיקנסיה. וצריך לומר דסבירא ליה לרש"י ז"ל דגם לרבינא לא קנסינן אלא היכא דאיכא לאוקמי ביה שאלה, כמו היום דאיכא למימר מעת לעת קאמר. אבל בשבת זו ודאי לא משמע טפי, אלא דלא ידענא לחלק בין היום לשבת זו. ואי משום דשבת זו דוקא קאמר, אם כן היכא דקאמר יום זה גם כן אטו לא צריך שאלה. ועוד אי לרבינא גם כן משום דשייכא ביה שאלה, אם כן היינו דרב יוסף דאיכא למיגזר ביה משום יום אחד.
והרע"ב ז"ל בפי' המשנה כתב דהוא הדין בשנה זו דגזרינן אטו שנה אחת. אלא דכתב דגזרינן היום אטו יום סתם. וכן שנה זו אטו שנה סתם, והיינו למאי דמסקינן לקמן דהוי בעיא דלא איפשיטא. וי"ל דלרב יוסף דטעמא משום גזירה הוא הדין דגזרינן בשנה זו אטו שנה אחת או שנה סתם, אבל לר' ירמיה דמשום חומרא הוא לא מחמרינן אלא היכי דאיכא לאוקמי קצת שאלה. ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות נדרים (הלכה א') משמע נמי דלא שייכא הך גזירה אלא בהיום אבל לא באינך דמתניתין וכן כתב הש"ע (יו"ד סי' ר"כ סע"ג) בשם רבינו ירוחם ז"ל. ועיין ט"ז וש"ך מה שכתבו שם. ועיין לחם משנה ז"ל (שם) מש"כ בדברי הרמב"ם ז"ל בזה.
איבעיא להו קונם יין שאני טועם יום, כהיום דמי, או כיום אחד דמי. וכן מיבעי להו בשנה. ונראה דלא מיבעי ליה אלא בלשון בני אדם. אבל בלשון תורה אפילו יום אחד ושנה אחת משמע עד תשלום היום ועד תשלום השנה, אם לא היכא דאיכא קרא יתירא כדאיתא בערכין (ל"א ע"ב). והרשב"א ז"ל כתב לקמן במתניתין (דף ס"א ע"ב) דאסור בה ובעיבורה, דאפילו שנה דלשון תורה כשנה אחת דמי. והוכיח כן מהא דאיצטריך (שם) תמימה להביא חודש העיבור, ובלא תמימה היה מונה י"ב חודש. ודבריו ז"ל צ"ע דהא מעד תום שנת ממכרו נפקא (שם י"ח ע"ב) דאין מונה למנין עולם. אבל בלא קרא דממכרו הוה אמינא דלשנות עולם הוא דמונה. וכן הקשה עליו הק"ע בפרקין (בשירי קרבן כ"ח ע"א). אלא ודאי נראה איפכא, דאפילו יום אחד ושנה אחת בנדרים לחוד דאזלינן בתר לשון בני אדם הוא דמשמע מיום ליום ומיבעי להו ביום ושנה.
והנה לפשטא דבעיין אי נימא דיום הוי כיום אחד הוא לחומרא, דאסור מעת לעת. אבל איכא חד צד לקולא גם כן, דאי כיום אחד ושנה אחת דמי יכול לאחר את נדרו על יום אחר ושנה אחרת, ובבל תאחר הוא דעבר, כמו שכתב הרשב"א ז"ל הביאו הר"ן ז"ל לקמן. אבל נדרו יכול לשלם. אבל אי יום כהיום ושנה כהשנה דמי אינו יכול לאחר את נדרו, כיון דהיום והשנה קאמר חל נדרו מיד.
ופשיט רב אשי מהא דתני קונם יין שאני טועם השנה אסור בה ובעיבורה. ובמתניתין לקמן (ס"ג ע"א) גרסינן קונם יין (שאני) [שאיני] טועם לשנה. ואם נאמר דהך דהכא ברייתא היא, אם כן לשיטת הרשב"א ז"ל דבשנה זו מותר בעיבורה אם כן אמאי לא פשיט ממתניתין דלקמן דשנה הוי כהשנה, דאי כשנה זו אם כן כשאמר לשנה אמאי אסור בעיבורה. אלא דהרשב"א ז"ל מפרש התם דלשנה לאו דוקא, אלא דקאמר לשנה זו או השנה. והרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ח ה"ב) גרס לקמן במתניתין קונם יין שאני טועם השנה, והיינו הך דהכא. ולכאורה משמע משמעתין כדברי הרשב"א ז"ל, מהא דאמרינן אלמא שנה כהשנה דמי. וכמו שכתב הר"ן ז"ל, דאי כשנה אחת לא מתסר בעיבורה. אלא דאין זה מוכרח, דאפילו אי שנה זו גם כן אסור בעיבורה מכל מקום דייק שפיר דשנה כהשנה דמי, כיון דתנן השנה. ועיקר רבותא קמ"ל דשנה גם כן כהשנה.
אלא דמדברי הרא"ש ז"ל משמע דהא דאמרינן אלא לאו דאמר שנה היינו דצריך להגיה הכי במתניתין. וכתב איפכא, דאי כשנה אחת דמי כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעיבורה. ולא הבנתי דבריו ז"ל, דהא בהשנה גם כן למאי דסלקא דעתך מילתא דפשיטא היא דאסור בעיבורה, אלא אגב אורחא קמ"ל דשנה כהשנה. אם כן אכתי דילמא כשנה אחת דמי, וקמ"ל דכשנה אחת דמי, וצריך לומר דבשנה אחת לא שייך כלל לאשמעינן הך רבותא דאסור בעיבורה, כיון דאסור מיום ליום. אבל בפסקיו לקמן במתניתין דבשנה אחת גם כן רבותא היא, דלא אמרינן דעתו היה על שנה סתם ולא מעוברת. וכן נראה דבשנה אחת הוי רבותא טפי, דאיכא למימר דלי"ב חודש נתכוין. אבל בהשנה פשוט יותר דעד ר"ה קאמר וגם העיבור בכלל, אלא דהש"ס מסיק דגם בהשנה איכא רבותא, דלא נימא הלך אחר רוב שנים. ועיין שם בפסקיו שהביא ראיה לזה מהירושלמי, ואיני יודע למה הוצרך לזה, דהא גם בתלמודין אמרינן הכי. והרמב"ם ז"ל לא כתב להך רבותא דאסור בה ובעיבורה אלא בשנה אחת (ה' נדרים פ"י ה"ד). אבל גבי שנה זו לא כתב להך רבותא. והר"ן ז"ל כתב דגם בשנה זו לא הוי רבותא אלא בעומד מתחלת השנה, דאיכא י"ב חודש לבד מחודש העיבור. אבל באמצע החורף פשיטא דאסור עד ר"ה. ולא משמע כן בירושלמי אמתניתין דלקמן (פ"ח ה"ו עיין שם בק"ע) דאמרינן התם הא דאסור בעיבורה היינו שנתעברה השנה ואחר כך נדר. אבל נדר ואחר כך נתעברה לא בדא. ובנדר לאחר העיבור ודאי לאו בתחלת השנה הוא, דאין מעברין בתחלת השנה אלא מפני הדחק כדאיתא בסנהדרין (י"ב ע"א). ושמע מינה דרבותא קמ"ל אפילו נדר באמצע החורף. אבל בתלמודין לא מחלק בהכי. ומשמע דבכל גוונא אסור בעיבורה, בין נדר ואחר כך עיברו בין עיברו ואחר כך נדר.
והש"ך ז"ל (ביו"ד) בסי' ר"כ (סקט"ו) כתב כעין הכרעה בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש ז"ל בחודש העיבור היכא דאמר שנה אחת, דאם עומד באמצע שנה ונדר שנה אחת אין איסור אלא י"ב חודש. דאם נתכוין גם לחודש העיבור אמאי לא קאמר שנה זו. אלא ודאי לא נתכוין אלא לרוב שנים שהן י"ב חודש. ויישב בזה מאי דהכא פשיטא ליה להר"ן ז"ל דבשנה אחת לא מתסר בעיבורה, ולקמן חוכך להחמיר דגם בשנה אחת אסור בעיבורה, והיינו דהכא מיירי בעומד בתחלת השנה. ובזה מודה הר"ן ז"ל והרשב"א דאין אסור אלא י"ב חודש. וכן כתב הסמ"ע בח"מ סי' שי"ב (ס"ק כ"ג). ולענ"ד אין הדבר מוכרח, דלא מיבעי לפי מה שכתב הרשב"א דהיכא דאמר שנה אחת לא חייל נדרו מיד, אלא דעבר בבל תאחר. אם כן פשיטא דאין לדייק מדלא קאמר שנה זו שמע מינה דלי"ב חודש נתכוין, דלמא להכי קאמר שנה אחת דלא ליחול נדריה מיד. ומכל מקום לאחר שעלה בדעתו לקיימו מיד אסור כל השנה וגם עיבורה. אלא גם לדעת הר"ן ז"ל דהנדר חייל מיד גם כן אין כאן הוכחה, דמה לי שנה זו או שנה אחת, הא בכל גוונא חייל מיד. ומנ"ל למידק מדלא קאמר שנה זו דלי"ב חודש נתכוין, כיון דשנה אחת גם כן שנה זו קאמר. וגם לא הוי ליה להר"ן ז"ל לסתום כל כך, ומפשט דבריו ז"ל לקמן ודאי משמע דאין חילוק. וכמו שכתב הב"ח ז"ל. ועוד דבעומד בתחלת השנה מסתמא לא ידע דמיעברא שתא. וכמו שכתבתי לעיל. ואם כן אין לדייק מדבריו כלל, כיון דלא ידע דמיעברא שתא. ונראה דהר"ן ז"ל כתב הכא לפי ריהטת שיטת הרשב"א ז"ל, ולקמן כתב דחוכך להחמיר בזה.
אבל דברי הטור ז"ל בח"מ (סימן שי"ב) ודאי צ"ע מה שכתב דברי הרשב"א ז"ל לענין שכירות. ומדברי הרשב"א ז"ל ודאי נראה דלא סבירא ליה לחלק, כמו שתי' הסמ"ע (שם סק"ג) והש"ך ז"ל (יו"ד סימן ר"כ סקט"ו). ולא מצאתי מבואר דין שנה סתם לענין שכירות. דלמאי דסלקא הכא בתיקו נראה דלענין שכירות קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואין לשוכר אלא עד ר"ה. ואפשר לומר דלענין שכירות כיון דרוב שכירות היא לשנה שלימה לכ"ע אפילו כי אמר לשנה סתם לי"ב חודש קאמר. ולא מצאתי כעת הדבר מבואר בפוסקים.