אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק שלישי › דף כט:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שלישי · דף כט:

דף כט.

גמרא אפילו למ"ד התם חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ופי' הר"ן ז"ל דהוי כאומר מעכשיו ולאחר ל' דאינו יכול לחזור בו. ומהא שמעינן בסלע זו לצדקה לאחר ל' יום דאינו חוזר. והרשב"א ז"ל (ד"ה אפילו למאן) כתב דלא איצטריך הש"ס להכי אלא לבר פדא. אבל לרבא איכא למימר דתרווייהו בקדושת דמים מיירי, אבל יכול לחזור בו. ויש לדקדק לפי מה שכתב הר"ן ז"ל אליבא דבר פדא דלאחר ל' יום הוי כאומר מעכשיו ולאחר ל', אם כן למה ליה להש"ס לתרץ אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה, אפילו אם אמר מעכשיו שלמים גם כן עולה ליהוי, כיון דהוי כאומר מעכשיו ולאחר ל' יום, ואין יכול עוד להקדיש קדושה אחרת, והכי אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן בירושלמי פרק האומר בקדושין (פ"ג ה"א) הרי זה עולה לאחר ל' יום הקדישה אינה מוקדשת. ומפרש התם ליידא מילא אמר לאחר ל', לשייר לו גיזותיה וולדותיה, אבל ההקדש מתחיל מעכשיו.

וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל שהביא דברי הירושלמי (שם) בזה, וכתב דבר פדא סבירא ליה כר"א בשם ר"י, ולא הבנתי, דאם כן אפילו אמר מעכשיו שלמים הוי עולה ולא שלמים, וכדאמר הקדישה אינה מוקדשת. ועוד דאם כן למה ליה להש"ס למימר דהכא שאני משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, והיינו כמו שאמר מעכשיו, הא ר' יוחנן התם בירושלמי אמר הכי גם לענין מכירה, דאם אמר לחבירו לך תלוש מן השדה שתקנה לך לאחר שלשים אינו יכול למכור ולהקדיש, משום דלא כוון אלא לשייר לעצמו אכילת פירות כל ל' יום, אלמא דטעמיה דר"י לאו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ועל כרחך צריך לומר הכא, דהא דאינו חוזר היינו דאמירה לגבוה כמסירה היא, והוי כמעשה, ולא אתי דיבור דחזרה ומבטל ליה דיבור הראשון. אבל אם הקדיש לקדושה אחרת שפיר חל הקדושה, דדיבור השני נמי כמעשה הוא. וכן מסיק הרשב"א ז"ל, וכאידך אמורא אליבא דר"י דאמר התם אם מכרה מכורה. וכתב עוד דאפשר דהא דאמרינן דאינו יכול לחזור בו היינו לבר פדא אבל לרבא יכול לחזור בו גם כן. והא דאמר אם מכרה מכורה הוא הדין דיכול לחזור בו בדיבור.

ולכאורה החליף הרשב"א ז"ל שיטתו כאן עם שיטתו בקדושין, דהתם כתב דאם מת שני או גירשה אינה חוזרת לראשון, וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם בשמו (קידושין כ"ג ע"ב בדפי הרי"ף) דמה שנתקדשה לשני לא עדיף מחזרה בעלמא. והכא כתב דאמורא משום ר' יוחנן סבירא ליה דיכול לחזור בו. ואפילו הכי אמר אם מכרה וחזר ולקחה חל הקדש עולה, ולא אמרינן דהמכירה הוי כחזרה, אלא דדברי הירושלמי התם (שם פ"ג ה"א) צריך ביאור דהכי איתא התם (אמורא) [ר' אבהו] בשם ר"י הרי זו עולה לאחר ל' יום מכרה הרי זו מכורה, הקדישה מוקדשת, חזר ולקחה בתוך ל' חל עליה הקדש [עולה]. לא דמיא עולה לאשה. ובמה דמיא אשה לעולה, כגון שמת שני (וחלה) [ונפלה] לפני יבם דלא חלו קידושי ראשון. במה דמיא עולה לאשה, תיפתר שהקדיש בעלת מום קבוע. ופי' הקרבן העדה דלא דמיא עולה לאשה הוא קושיא על אמורא בשם ר"י דיכול למוכרה, הא לא דמיא עולה לאשה, דבעולה אמירתה לגבוה כמסירה להדיוט, ואינו יכול למוכרה. ולפי זה מאי קאמר במאי דמיא אשה לעולה, לענין דלא יחול קדושה הראשונה, וכיון דאינו יכול למכור ולהקדיש קדושה אחרת בעולה, כדאמר דלא דמיא עולה לאשה, אם כן אין זה דומה לזה, דבעולה חלה קדושה ראשונה ובאשה קדושין הראשון לא חיילין. וכן הא דקאמר במה דמיא עולה לאשה אם הקדיש בעלת מום קבוע פי' דבקדושת דמים יכול למכור ולהקדיש, וחיילין, זה לא שמענו [לחלק] בין קדושת הגוף לקדושת דמים.

ונראה לפרש דלהא קאמר לא דמיא עולה לאשה, דבעולה אם הקדישה הקדש אחר אי אפשר שתפקע ותחול קדושה הראשונה. אבל באשה אפשר שימות השני או גירשה וחל קדושה הראשונה, ובמה דמיא אשה לעולה שלא יניח לחול קידושין הראשונים אפילו אם מת השני, כגון שהיה לו יבם. ובמה דמיא עולה לאשה דהקדושה השניה תפקע ותחול הראשונה כגון שהקדיש בעלת מום קבוע, דאז פקעי (קדושי) [קדושה] שניה וחלה קדושה ראשונה, דקדושת דמים פקעי בכדי. אבל בזה גם כן אין דברי הירושלמי מיושבין כ"כ.

ומדברי הרא"ש ז"ל נראה דהא דאינו יכול לחזור בו הוא מטעם נדר. ובאמת כן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל, דבכל דבר שלא בא לעולם נהי דאין יכול להקדיש אבל מטעם נדר מחויב לקיים, כמו שכתב פ"ו מהלכות ערכין (הלכה ל"ב) דאם אמר הרי עלי להקדיש מה שתעלה מצודתי מחויב לקיים. והביא ראיה לזה (שם הל"ג) מנדרו של יעקב אבינו ע"ה, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, דהוי דבר שלא בא לעולם, אלא בתורת נדר אמרה, שקבל עליו לעשר מה שנותן לו. עוד הביא ראיה לזה מהא דאמרינן בריש מכילתין (ג' ע"ב) לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. ועיין במפרשי דבריו מה שכתבו בפי' של ראיה זו. ונראה דכוונתו להביא ראיה דבזה שקבל עליו לנדור הוי נדר גמור ומחויב לקיים, כי היכי דאמר התם לא אפטר עד שאהיה נזיר, הרי לא קיבל עליו נזירות, אלא קיבל עליו שיהיה נזיר, מחויב לקיים. והכי נמי שקיבל עליו להקדיש כשיבוא לעולם מחויב הוא לקיים ככל נדר. ועיין מה שכתבתי לעיל בהך שמעתא דלא אפטר מן העולם. ולפי זה לכ"ע אינו יכול לחזור בו בהקדש, אלא דאכתי יש לומר דיכול לחזור בו, דהא לא כתב הרמב"ם ז"ל דההקדש חל, אלא דמחויב לקיים נדרו ועובר בבל תאחר ובבל יחל, ואם חוזר בו עובר בבל יחל, אבל ההקדש אינו חל, ועדיין צ"ע בזה.

וצריך לדקדק עוד במה שהביא הרשב"א ז"ל לשון הירושלמי (קידושין פ"ג ה"א) לענין הקדש, חזר ולקחה תוך ל' חל עליה הקדש. לאחר ל' לא חל עליה הקדש. ולכאורה בהקדש כל אימת דמשכח רווחא חייל, כיון דמוטל עליו חובה לקיים נדרו. ולפנינו הנוסחא שם סתמא חזר ולקחה ממנו חל עליה הקדש. ועיין בפני יהושע בקדושין שם שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל, שכתב גבי ביטול שליחות דתרומה דהיינו דוקא אם שינה בשליחותו, על פי מאי דמסקינן בשמעתין דגבי הקדש אינו יכול לחזור בו, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ואין זה מוכרח, דלא שייך בהא דתרומה אמירה לגבוה כלל. ועיין בש"ע יו"ד הלכות צדקה (סימן קמ"ו) דמבואר דאמירה לגבוה לא הוי כמסירה אלא היכא דאיכא רווחא להקדש. ויש לומר דגבי תרומה אין צריך שליחות גמורה, דסגי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, ואם כן כל שלא שינה לא מהני ביטול שליחות. אבל אין כאן מקומו.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה