קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי · דף כז:
רש"י בד"ה והוא דלא אניס באונסא דמוכחא לאינש כו'. ואין דבריו מובנים, דמי הכריחו לזה. ועיין במשנה למלך ז"ל בפרק ג' (הלכה א') מהלכות שבועות.
גמרא והילכתא אסמכתא קניא כו'. הנה פרטי דיני אסמכתא רבו הדעות בין הראשונים ז"ל, וכבר האריכו בזה הפוסקים ז"ל, וגם אני בעניי אכתוב קצת בזה דרך פלפול בעיקר דין אסמכתא, אי הא דאין קנינו קנין הוא מדאורייתא או מדרבנן. בסנהדרין (כ"ד ע"ב) חשיב משחק בקוביא בפסולי עדות מדרבנן. משמע דאין זה אלא מדרבנן. אבל אין זו ראיה, וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בסנהדרין (שם ד"ה ואילו) דמשום הכי לאו פסול דאורייתא הוא משום דאין דעתו לגזילה גמורה. ואדרבה משם מוכח דמהתורה הוא דלא קניא, מדמוקי להא דמשחק בקוביא הוי אסמכתא כר' יהודה משום ר"ט דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. אלמא דדין אסמכתא מהתורה הוא. ונהי דבכה"ג קיי"ל דלאו אסמכתא הוא, וכדאידך דר' יהודה שם, מכל מקום שמעינן דבשאר אסמכתות מהתורה לא קניא מסברא בעלמא דלא גמר ומקני. והמרדכי פרק שור שנגח (ב"ק סימן מ"ו) כתב בשם ר' נתנאל דאסמכתא לא קניא רק מדרבנן. ויליף מדערב משתעבד אף על גב דהוי כעין אסמכתא. אבל מהא דסנהדרין מוכח דמהתורה הוא דלא קניא.
ויש לדקדק בהא דפסקינן דלא כר' יוסי גבי מי שפרע מקצת חובו (ב"ב קס"ח ע"א). אלא כר' יהודה דאסמכתא לא קניא. דלמא האי ר' יהודה לשיטתו משום ר"ט דאפילו אסמכתא כמשחק בקוביא לא קניא. וכל שכן כה"ג דמי שפרע מקצת חובו. אבל לדידן דקיי"ל דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא. הוא הדין דבשאר מילי הלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא. וי"ל דלא מסתבר לאוקמי הא דר' יהודה אליבא דר"ט, כיון דהוא עצמו לא סבירא ליה הכי. וכדאמר בסנהדרין (כ"ד ע"ב) אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא. וכן ר' יהודה דכרי (לעיל י"ט ע"א) לא סבירא ליה כר"ט וכמו שפי' לעיל הר"ן ז"ל. ודלא כהתו' ז"ל בנזיר (ל"ד ע"א ד"ה אלא) שפירש ר' יהודה דכרי כר"ט. ועוד דאי ר' יהודה משום ר"ט היא מאי אריא השליש שטרו, אפילו היה השטר ביד מלוה גם כן אסמכתא הוא. כיון דר"ט סבירא ליה אסמכתא אפילו בנזירות והקדש. דאמירתן לגבוה הוי כמסירה להדיוט. אלא ודאי ר' יהודה אליביה דנפשיה הוא, ודוקא השליש שטרו. אבל אם הוא ביד המלוה לית ביה אסמכתא. וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל דכל שבא ליד חבירו לית ביה משום אסמכתא. אלא דיש לומר דלענין זה לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט. דדוקא במסירה להדיוט דעביד מעשה אמרינן דגמר ומקנה. אבל באמירה לגבוה אכתי אית ביה משום אסמכתא. וכבר דקדקתי לעיל מנדרים האמורים בתורה כמו נדרו של יעקב אבינו דחזינן דלא הוי אסמכתא.
וראיתי במרדכי פרק שור שנגח (ב"ק סימן מ"ד) שכתב מפני זה דלענין הקדש לית ביה דין אסמכתא כלל, משום דגמר ומקני. אף על גב דלדידן דקיי"ל דמשחק בקוביא לית ביה משום אסמכתא. והיינו משום דבדבר שאין בידו לגמרי גמר ומקני. וכמו שכתבו רש"י (ד"ה כל) ותוס' ז"ל (ד"ה כל) בסנהדרין שם (כ"ד ע"ב). אם כן לא שמעינן מהני נדרים דלית בהקדש משום אסמכתא גמורה, צריך לומר דהמרדכי סבירא ליה במשחק בקוביא כשארי תירוצים שכתבו התוס' ז"ל. אבל בכה"ג דנדרו של יעקב אבינו אית ביה משום אסמכתא. אלא דאכתי תיקשי מאי קאמר בסנהדרין (שם כ"ה ע"א) ר"י משום ר"ט היא, הא לרבנן נמי בכה"ג דר"ט אית ביה משום אסמכתא. אלא דבמילי דהקדש לא חיישינן משום אסמכתא. ועוד דלר"ט גופא תיקשי מהני נדרים, דהא לדידיה על כרחך בהקדש נמי איכא אסמכתא. וכדאמר שלא ניתן נזירות אלא להפלאה.
ועוד יש לדקדק לפי זה דבהקדש ליכא משום אסמכתא משום דלגבי הקדש גמר ומקנה. אם כן מאי שנא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (ערכין כ' ע"ב). דהא דבר שלא בא לעולם גם כן טעמא הוא משום דלא גמר ומקני, כדמוכח בב"מ פ"ק (ט"ז ע"א) גבי מה שאירש מאבא היום מכור לך. ואם כן גבי הקדש נימא דגמר ומקנה כמו לענין אסמכתא. ובש"ע ח"מ סימן ר"ז כתב גם כן דבנדר והקדש אין כאן אסמכתא. אבל לאו משום דגמר ומקני, אלא דחייב לקיים משום נדר, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' ערכין פ"ו הל"א - לג) לענין דבר שלא בא לעולם גם כן. ועיין בזה בטור יו"ד סימן רנ"ח ובב"י שהביא שם מחלוקת הראשונים ז"ל בזה, ומבואר שם גם כן מה שכתבתי לעיל דנודר בעת צרה שאני, דודאי לית ביה משום אסמכתא. ולפי הנ"ל הוא פלוגתא דתנאי, דלר"ט ודאי איכא בהקדש משום אסמכתא. והוא הדין דדבר שלא בא לעולם אינו יכול להקדיש אליביה. כיון דחד טעמא הוא. ולרבנן דפליגי אר"ט הוא דמצינן למימר דהקדש שאני. אבל מהא דסנהדרין משמע דרבנן לא פליגי עליה דר"ט אלא משום דסבירא ליה דזה לאו אסמכתא הוא, וכמו שכתבתי לעיל. וכבר הקשיתי לעיל אם כן לרבנן נמי איצטריך כי יפליא בגוונה דהוי אסמכתא. ולא משמע הכי דהא דרשינן כי יפליא לידות כדאיתא בנזיר. ובחגיגה (י' ע"א) נמי לא משמע כן כמש"ל. ויש לומר דלאסמכתא גמורה לא איצטריך קרא למאן דסבירא ליה דהקדש כהדיוט הוא לענין זה. ולמאן דסבירא ליה דבהקדש ליכא משום אסמכתא גם כן אתי שפיר, דמשום הכי לא דרשי כי יפליא לענין זה.
והנה הרמב"ם ז"ל כתב (ה' גזלה פ"ו ה"ז) דמשחק בקוביא יש בו משום גזל וכתבו מפרשי דבריו דהוא ז"ל פסק דאית ביה משום אסמכתא, והביאו ראיה לזה מהא דשבת פרק שואל (קמ"ט ע"ב) אוסר שמואל בני חבורה לשקול מנה כנגד מנה משום קוביא. והתוס' ז"ל (ד"ה מאי טעמא) כתבו התם בשבת דאתיא כר"י משום ר"ט. ואי אפשר לומר כן דשמואל סבירא ליה כר' יהודה משום ר"ט, כדמוכח בכמה דוכתי במכילתין ובריש פרקין (י"א ע"ב) גם כן בהא דפליג שמואל עליה דרב אסי דהתירו חכמים קתני. ועל כרחך צריך לומר דשמואל סבירא ליה דלרבנן נמי איכא אסמכתא כה"ג. והא דפליגי עליה דר"ט הוא משום דנזירות והקדש שאני, דלא חיישינן לאסמכתא. הן אמת דלפי מה שכתבו התוס' ז"ל לעיל (ה' ע"ב ד"ה ואמאי) דשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות הוין ידים. אם כן על כרחך צריך לומר אליביה דכי יפליא אתי לכדר"ט. דלידים לא איצטריך. ולהיתר נדרים גם כן לא איצטריך, דיליף מלא יחל דברו. ועל כרחך אתיא לכדר"ט דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. וכדאיתא בנזיר פרק הכותים (ס"ב ע"א). אבל מכל מקום אין נראה דשמואל יסבור כר"ט. ועיין בסמ"ע (באה"ע) סי' ל"ז שהאריך בזה. וכתב דהרמב"ם ז"ל גם כן לא סבירא ליה דהוי אסמכתא. ומ"ש דיש בו משום גזל היינו אבק גזל, ע"ש ובט"ז שם. ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין בדין נדר בדבר שלבל"ע. ומ"ש לדמות דין דבר שלא בא לעולם לדין אסמכתא יש לחלק, דהתם הוא משום דלא סמיך דעתיה דלוקח, והכא משום דלא סמיך דעתיה דמוכר. ודברים אלו צ"ע יותר. ואין כאן מקומן.