קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי · דף כג:
גמרא אי זכור עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. עיין ר"ן ז"ל שהביא דברי הרשב"א ז"ל שכתב דמן הדין לא בטל התנאי אפילו אם זכור הוא בשעת הנדר. אלא חששא בעלמא הוא דחוששין בעם הארץ שמא בטלו לתנאי. אבל תלמיד חכם נאמן לומר דעל דעת הראשונה נדר. ואף על פי שהיה זכור התנאי בשעת הנדר הנדר בטל. והא דלעיל (אמרינן לא שמע ליה ולא אתי בהדיה היינו אפילו בע"ה כיון שפירש התנאי על זה הנדר. עיין שם בדברי הרשב"א ז"ל. ובאמת מסתברין דבריו, ומידי דהוה אחרמו של ים (לעיל כ' , דבתלמיד חכם נאמן, אף על פי שכוונה רחוקה היא מכל מקום הוא נאמן על עצמו, הכי נמי למה לא יהיה נאמן דעל דעת הראשונה נדר, כיון שהתנה כך שאם ידור יהיה בטל. ומה שכתב דאי לאו דעקריה לתנאיה למה נדר אין זה מוכרח. דבחרמו של ים למה נדר. ומכל מקום לכ"ע אם אינו זכור התנאי בשעת הנדר עדיף, ויכול לבטל הנדר על ידי שיזכור בתנאי, וכהא דאביי דמגיה במתניתין ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. ורבא גם כן מודה לאביי, כמו שכתב הר"ן והרא"ש ז"ל. ומשמע דכל זמן שיזכור בתנאי אפילו כמה ימים אחר הנדר מכל מקום יכול לבטל הנדר. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בטעם הציבור שאומרים פסוק ונסלח. ומסתפק אנכי עוד אפילו כשיזכור התנאי ובלבו לבטלו ולקיים הנדר אפשר גם כן לאו כלום הוא. דהנדר כבר בטל על ידי תנאו. ואילו זכר אז התנאי לא היה נודר.
אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב פירוש מחודש, דצריך שיזכור בתנאי תוך כדי דיבור אחר נדרו. אבל אם נזכר בתנאי אחר כדי דיבור הנדר קיים. וכן אם נזכר תיכף ובלבו היה לקיים הנדר ולבטל התנאי הנדר קיים. ולפי שיטה זו אתיא מתניתין כפשטיה. ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, היינו שיזכור את התנאי תוך כדי דיבור לנדרו. אבל פי' זה מנין לו, הא זה דלא כאביי ודלא כרבא. ובחבורו פ"ב מהלכות נדרים (ה"ד) כתב גם כן דבעינן בשעת זכירת התנאי שיהיה בלבו לקיימו. אבל שיהיה זכירת התנאי דוקא תוך כדי דיבור אחר שנדר כתב זאת בשם יש מי שהורה ע"ש. והראב"ד ז"ל הסכים להוראה זו. אבל לא בזכירת התנאי, דלזה לא בעינן תוך כדי דיבור, וכל אימת שיזכור התנאי ובלבו לקיימו הנדר בטל. אלא קיום התנאי בלבו צריך שיהיה תוך כדי דיבור לזכירתו. והכסף משנה ז"ל כתב דכוונת הרמב"ם ז"ל גם כן הכי הוא. וזה אינו, כמבואר בפירוש המשניות דבין זכירת התנאי לנדרו לא יהיה יותר מכדי דיבור. והלחם משנה ז"ל האריך שם. וכתב דיש מי שהורה שזכר הרמב"ם ז"ל הוא שיטת ר"י ז"ל בתוס' (ד"ה רבא) דרבא פליג על אביי, וסבירא ליה דאם אינו זוכר התנאי הנדר קיים. וכשזוכר התנאי עדיף, דעל דעת התנאי הוא נודר. ומשמע מדבריו שם דאפילו לא אמר בפירוש דעל דעת תנאו הוא נודר התנאי קיים והנדר בטל. ולא הבנתי דבריו ז"ל. דאם כן היש מי שהורה קולא היא, דאפילו זוכר תנאו לא אמרינן דעקריה לתנאו. והרי הרמב"ם ז"ל כתב זאת בפשיטות דאם זוכר התנאי דעקריה לתנאיה שם בפ"ב הלכה ד' וה'. והיש מי שהורה להחמיר הוא, כמבואר בדבריו ז"ל שם.
ושיטת ר"י בתוס' גם כן דלא כמו שהבין הלחם משנה ז"ל דסברת רבא הוא איפכא מדאביי, דאם זוכר התנאי קיים ואם אינו זוכר התנאי בטל. דאם כן אתיא מתני' כפשטיה, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. והלחם משנה ז"ל הרגיש בזה, ויישב בדוחק ע"ש. ועוד דהא רבא גופא קאמר לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. אלמא דלרבא גם כן בזוכר התנאי בעינן שיאמר בפירוש על דעת הראשונה. ומדבריו נראה התם דדוקא בזוכר מקצת התנאי הוא דבעינן שיאמר על דעת הראשונה כו'. אבל אם זוכר כל התנאי לא בעינן שיאמר על דעת הראשונה כו'. ואין לזה טעם. ומה שכתבו התוס' ז"ל דלרבא זוכר בשעת התנאי עדיף מאינו זוכר, היינו בזוכר ואומר על דעת הראשונה אני נודר. וכן מבואר התם בד' התוס' ז"ל שהקשו אמאי לא מוקי רבא מתניתין כפשטיה ובלבד שיהא זכור ויאמר על דעת כו'. אבל כשלא אמר על דעת הראשונה כו' ודאי עקריה לתנאיה וקיים לנדריה.
ובאמת להשוות דברי היש מי שהורה עם שיטת ר"י ז"ל לא הוצרך לזה דרבא בזוכר בשעת הנדר פליג עם אביי, אלא בהא גופא סגי לפי שיטת ר"י ז"ל דרבא פליג באינו זוכר בשעת הנדר. לפי זה לא מהני אלא היכא שנזכר תוך כדי דיבור אחר הנדר. דהנדר בטל אפילו לרבא, אף על גב דלפי שיטת ר"י ז"ל לא שמענו. ואדרבה נראה דלא מהני זכירת התנאי בלב, אלא צריך שיאמר בפירוש שחוזר מנדרו, כיון דלשיטתו אמרינן דכל שאינו זוכר מסתמא רוצה בנדרו. ולא מצי לחזור בו אף כשיזכור בתנאו, אפילו אם נזכר תוך כדי דיבור לא מהני קיומו בלב. כיון דכבר בטלו לתנאו, וזכירת התנאי הוי דברים שבלב. וכן מוכח מדברי התוס', מדלא הקשו לרבא לוקמי מתניתין בהכי. מכל מקום בדעת הרמב"ם ז"ל יש לומר כן. והטעם כמו שכתב הכסף משנה דכל שהתחיל בנדרו תו לא מהני זכרון התנאי. אבל תוך כדי דיבור מהני זכרון התנאי, כי היכי דחזרה מהני. אלא דאם נאמר כן מנ"ל דאביי ורבא פליגי בהא, דלמא אביי נמי לא קאמר תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר היינו באופן שיזכירנו תוך כדי דיבור, דהא רבא נמי מודה דאם זכר התנאי בשעה שנדר עקריה לתנאיה.
ודברי הרע"ב ז"ל גם כן צ"ע, דהוא ז"ל כתב ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. היינו בשעת הנדר ממש, ובלבו לקיים התנאי. וכבר כתבתי לעיל דבשעת הנדר ממש אמרינן דעקריה לתנאיה, ואפילו רבא מודה בזה ולא מהני אלא שיאמר בפירוש על דעת הראשונה אני נודר. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לא כתב [אלא] שנזכר בשעת הנדר היינו תוך כדי דיבור לנדר. אבל לא בשעת הנדר ממש. ובירושלמי משמע קצת דזכור בשעת הנדר עדיף ע"ש. וצ"ע בדין מתנה דמהני גילוי דעת בעלמא.
גמרא הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב ומדירו נדרי זרוזין הוא. יש לדקדק לדברי ר' יהודה נשיאה דאמר (לעיל כ"א ע"א) מאן תנא ד' נדרים ר"ט היא. אם כן ראב"י נמי סבירא ליה כר"ט, ואמאי לא הודו לו חכמים כיון דדין נדרי זרוזין לר"ט הוא משום דתלאו בתנאי, ואין זה הפלאה. אם כן הוא הדין בחבירו מסרב שתלה נדרו אם אינו אוכל אצלו דלא הוי הפלאה. וגם מה הוסיף ראב"י בזה. וצריך לומר דר' יהודה נשיאה מודה דלרבנן נמי הוי נדרי זרוזין באינו מעמיד, אלא דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפילו במעמיד, משום הכי מוקי לה כר"ט, ועי' בזה בירושלמי (פ"ג ה"א).