קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שביעי · דף נה.
משנה, הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש. ותני בגמרא דמותר באורז ובחילקא טרגיס טיסני. וכתב שם הרא"ש ז"ל בפי' דחילקא טרגיס תו לא מיקרי דגן. אי נמי הא דמותר בחילקא היינו שנחלקו קודם נדרו. וכבר כתבתי לעיל דנראה דאפילו נחלקו אחר כך מותר בהן, כיון דלא מיקרי דגן, והוא מדגן נדר. ועי' רשב"א ז"ל שכתב דנודר מן הדגן לא נאסר אלא לכוס. אבל מותר בפת, כי היכי דמותר בחילקא. והרא"ש ז"ל (פ"ז סימן ב') הביא בתוספתא (פ"ד ה"א) הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין. ואם אמר הרי הן עלי או הרי הן לפי אסור בין חיין בין מבושלין. ולא ידעתי חומרא דהרי הן עלי. ואפשר דהרי הן עלי היינו דאוסר על עצמו תבלין אלו, דבזה וודאי אסור בין חיין בין מבושלים, דלא גרע מיוצא מהם, דלא מיקרי בשם דבר הנדור, אפילו הכי אסור משום דשוינהו כהקדש. ובקיצור פסקי הרא"ש (שם סימן ב') כתב תבלין עלי אסור בכולן. ואין זה מובן, ואולי חסר תיבת אלו, דאמר תבלין אלו עלי.
ובש"ע (יו"ד סימן רי"ז סע"י) כתב תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלים, והוא לשון הטור ז"ל. ולפי זה אמאי לא פשטינן לעיל מינה דבשאני טועם אסור ביוצא מהן, כי היכי דאסור הכא במבושלין אף על גב דלא מיקרי סתם תבלין. וי"ל דמבושלין בעין עדיפא מיוצא מהן. והיכא דהוא בעין פשיטא דאסור בו אפילו אם נשתנה ואין שמו הראשון עליו אם אמר שאני טועם. אלא דיש לדקדק ממתניתין דסוף פרקין לעיל (נ"ג ע"ב) גריסין שאני טועם אסור לכוס ומותר לבשל, ואמאי בתבלין שאני טועם אסור אפילו אם נתבשלו. וצריך לחלק בין תבלין דלטעמא בתבשיל עבידי. ומשום הכי כי אמר שאני טועם אסור גם במבושלים. אבל גריסין לא מיקרו אלא חיים. ולפי זה גרע אם נשתנה הדבר לשם אחר כשהוא בעין מדבר היוצא ממנו. דביוצא ממנו מיבעי לן לעיל (נ"ב ע"ב) אי אסור בשאני טועם. ובגריסין מבושלים פשיטא לן דמותר אפילו אם אמר שאני טועם, וצ"ע. ומלשון הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ז סימן ב') משמע דפסק כר"מ בהא. וכבר כתב הטור ז"ל דמסתבר כד' הפוסקים כחכמים. ומכל מקום גם לרבנן איצטריך לאשמעינן דמותר בחילקא וטרגיס כו'. דמחמשת המינים הוא. ולמה השמיטו האי דינא בש"ע.
גמ' מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו'. עי' רש"י ז"ל שפירש דאי כל דמידגן משמע חייבין שאר מינים מדאורייתא במעשר. ודבריו ז"ל בד"ה אמר אביי סתרי אהדדי ע"ש. והעיקר כמו שפי' הרשב"א ז"ל (ד"ה הנידר) דדגן של תורה ודאי לא משמע אלא חמשת המינים. וכי פליגי בלשון בני אדם. וקרא דדה"י משמע ליה דמיירי בלשון בני אדם המביאין המעשרות. וכן כתבו התוס' ז"ל.
שם הא לא מיבעי לי דעללתא כל מילי משמע כו'. מד' הרא"ש ז"ל (פ"ז סימן ב') נראה קצת דפסק כרב יוסף דעללתא לא הוי אלא חמשת המינים. וקצת תימא מנ"ל לדחויי דברי אביי ורבא דסבירא ליה דעללתא כל מילי משמע. ועי' ב"י ז"ל (יו"ד) סי' רי"ז ובלחם משנה פ"ט (ה' נדרים פ"ט ה"ט).
גמ' מ"ד וממדבר מתנה כו'. בא ללמדנו גודל עון הגסות. ואיך צריך להזהר ממנה. כי המדה הזאת תגדיל לעשות למשול גם באדם המעולה בתכלית המעלה כמו זה שניתנה לו התורה במתנה. ונחלו אל ועלה לגדולה. כי לשלם כזה נאה הגדולה. כי ה' הוא נחלתו. עכ"ז מתוך הגדולה והמעלה תשלוט בו יותר הגסות ורמות רוח ויורידנו עד למטה לארץ. וכמו שאמרו. ולא עוד. וזה שאמר התנא (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח. ולמה הזהיר בזה יותר מכל המדות המגונות. והוא כנ"ל, דמכל המדות הרעות אפשר לצאת מהן חפשי על ידי קניית המעלה והשלימות. אבל מדת הגסות כל עוד שתגדיל לעלות במעלות תתגבר גם היא. על כן לעומת טבע וחוק האדם השלם לעלות מעלה מעלה בכל עת בקניית השלימות. כמו כן צריך להגביר מדת השפלות, ואין להשפלות שיעור כמו שאין לקנין השלימות שיעור.
ולזה אמרו ז"ל כי מדת הענוה עולה על כולנה. כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר א', ט') מה שעשתה חכמה כו'. עשתה ענוה עקב כו'. כי המדה הטובה הזאת צריך שישליטנה השלם על כל המדות הטובות. כי בלעדה אין הכל בחיזוק. כי בגובה לב מעט יאבד הכל ח"ו. על כן צריכה המדה הזאת זהירות יותר גדולה מכל המדות, ולשקול במאזני הדעה וההשכל, לבל ידמה לך כי כבר הגעת למדה זו. ובאמת היא איננה אתך כי דקה מן הדקה היא מאוד. וחז"ל בסוטה (ה' ע"א) שיערו במשקל שמינית שבשמינית. ויש לכוין כי מדת הענוה היא המדה השמינית ממדות הטובות. ושמינית ממנה ניתן רשות לעטרה כי סאסא לשיבולתא. אבל מי תיכן את רוחו לצמצם במשקל הזה. וכן אמר ר"נ בר יצחק (שם) לא מינה ולא מקצתה.