אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק רביעי › דף מה.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי · דף מה.

דף מד:

וקאמר הש"ס עוד ואב"א הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא. ופי' הרא"ש והר"ן ז"ל דמהדר לאוקמי ברייתא דהמפקיר כרמו כר' יוסי, ומודה היכא דאפקריה באפי ג' דאינו חוזר בו, וכי קאמר דהפקר כמתנה דאפקריה באפי תרי. ור' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כר' יוסי ס"ל, ובאפי תרי הפקר כמתנה ויכול לחזור בו, וריב"ל כרבנן ס"ל דאפי' באחד הוי הפקר. וכתב הר"ן ז"ל דלהלכה אידחיא כל הך סוגיא, דר' יוחנן הוא דאמר הכי לעיל (דר"י ס"ל הפקר המתנה, אבל איתותב לעיל, וקיי"ל כרבא. וא"כ ליכא פלוגתא בין ר' יוסי ורבנן בעלמא גבי הפקר, וא"כ ממילא דקיי"ל כריב"ל דבחד נמי הפקר, דר' יוחנן אליבא דר' יוסי הוא דאמר דבפני ב' לא הוי הפקר, ולטעמיה אזיל דאמר לר' יוסי הפקר כמתנה, וכיון דקיי"ל כרבא ממילא ליתא להא דר' יוחנן. וא"כ לא הבנתי מ"ש הר"ן ז"ל לענין הלכה בפלוגתא דר"י וריב"ל דקיי"ל כריב"ל, ומשמע דמלתא באפי נפשה היא, וכבר שמעינן לה דלרבא ליכא פלוגתא כלל, ומדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה גם לריב"ל, וא"כ אכתי תיקשי ממתניתין אמאי שרו רבנן במודר הנאה, כיון דלא הוי בפני ג', ומדרבנן לא הוי הפקר, וי"ל דבאין לו מה יאכל שרי אפי' בהפקר כי האי, וכמ"ש התוס' בשבת (י"ח ד"ה דמפקרא) ובב"מ (ל' ד"ה אפקרה) לענין גיגית נר וקדירה דבלב שלם מפקיר להו וכמו שיתבאר בזה.

והנה לשיטה זו דר' יוחנן סבירא ליה כר' יוסי תיקשי, אטו לית ליה לר' יוחנן ביטול חמץ, דמאי מהני הביטול, דלא עדיף מהפקר גמור, דברשותו הוא עד דאתי לרשות זוכה, וכל זמן שלא זכה בה אדם ברשותו הוא, ואמאי לא יעבור בבל יראה, וי"ל כיון דבלאו הכי אינו ברשותו והכתוב עשאו כאילו ברשותו (פסחים ו' ע"ב) סגי בהפקר כזה, אף על גב דבמתנה לעובד כוכבים באמירה בעלמא ודאי עבר בבל יראה, על כרחך הפקר לא הוי ממש דומיא דמתנה, מדיכול לזכות בו בעצמו. ויש לדקדק עוד מהא דאמר ר' יוחנן בגיטין (ל"ט ע"א) המפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור, ואמאי יצא לחרות, כיון דלא אתי לרשות זוכה, והיכי (פרכינן) [ילפינן] לה (שם ל"ט ע"א) מקרא דעבד איש שיש רשות לרבו עליו, אבל אם הפקיר אין רשות לרבו עליו, והא לא יצא עדיין מרשותו. וכי תימא דהעבד זוכה בעצמו, וזכותו וידו באים כאחת, אכתי התינח גדולים, אבל קטנים מאי איכא למימר. וכן צריך עיון בכמה סתמי דמתניתין דאמרינן מגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. ולר' יוחנן אליבא דר' יוסי אפילו אי מפקיר נכסיה מאי הוי, אכתי לאו עני הוא, כיון דעדיין לא בא לרשות זוכה.

והיה נראה עוד לומר בזה דפלוגתא דר' יוסי ורבנן תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה (פאה פ"ו מ"א) בהפקר לעניים, למ"ד דבעינן הפקר לעניים ולעשירים, משום דיליף משמטה, אם כן הפקר דומיא דשמטה, דלא בעינן רשות זוכה, ומודה בה ר"י, כמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי, ולמ"ד דהפקר לעניים נמי הפקר, משום דיליף מפאה, י"ל דפאה נמי לא הוי הפקר גמור עד דזכו בה עניים. והמשנה למלך ז"ל בפ"ב מהלכות תרומות (ה"ט) כתב אליבא דהלכתא נמי לא מפטר פאה ממעשר עד דאתי לידי עניים, והביא ראיה לזה מפ' השולח (גיטין מ"ז ע"א) ע"ש. ולא הבנתי ראיתו, דהתם (ד"ה אדעתא) כתבו התוס' ז"ל דהוי הפקר בטעות, דאדעתא דעובד כוכבים לא אפקרה. ובב"ק (כ"ח ע"א) גבי דינא דאי עביד אינש דינא לנפשיה, דמייתי התם הא דבעל הבית שהניח להם פאה מצד אחד ונטלו מצד אחר זה וזה פאה. ומסיק התם דזה וזה פאה לפוטרה מן המעשר, ומוכח מינה דפאה פטור מן המעשר אפילו לא זכו בה עניים, ועיין תוס' ז"ל התם (ד"ה אמאי). ועוד צריך עיון בזה בכריתות (כ"ד ע"א) בהא דאמר ר' יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, ולר' יוסי אמאי אינו חוזר לרשותו מיד שהוזמו עדיו, כיון דלא יצא מרשותו בשעה שנתיאש, ומסתמא מיד שהוזמו עדיו חוזר בו מהיאוש.

ובהפקר לזמן משמע מסוגיין דלרבנן נמי לא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה. ואם כן צריך עיון מה שכתב הב"י בא"ח סי' ר"מ דמפקיר בהמתו עד אחר השבת. והיכי סגי בזה כיון דלא יצא מרשותו. ומדברי הר"ן ז"ל נראה דמהתורה לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה, אבל מלשון רש"י ז"ל נראה דמדרבנן הוא דלא הוי הפקר. וי"ל דהר"ן ז"ל גם כן לא כתב דהפקר לזמן דמי למתנה גם לרבנן אלא לר' יוחנן דמוקי לר' יוסי בהכי, ואם כן י"ל דבהפקר לזמן רבנן נמי מודו. אבל למסקנא דקי"ל כרבא דליכא מ"ד דהפקר כמתנה. אם כן בהפקר לזמן נמי לא אמרינן הכי, ומדרבנן הוא דיכול לחזור בו, אבל מהתורה הוי הפקר. וכן משמע קצת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נדרים (הי"ח), אלא דאם כן היה לו לפרש דמהתורה הפקר הוא ופטור מן המעשר.

ולענין תוך ג' כבר כתבתי לעיל דלהרא"ש ז"ל דוקא בחזרה לא הוי הפקר, אבל בתורת זכיה הוי הפקר, ופטור מן המעשר. ולהר"ן ז"ל אפילו חזר בו אחר שזכה בו אחר גם כן לא הוי הפקר. וכן משמע מהא דמוקי פטור מן המעשר דהמפקיר כרמו פטור מדאורייתא, אבל מדרבנן לא הוי הפקר, וחייב במעשר.

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות נדרים (הלכה י"ז) המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם [כל שלשה ימים] יכול לחזור בו, אחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן קודם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר. מבואר מדבריו ז"ל דסבירא ליה כהרא"ש ז"ל דאחר זכיה אינו יכול לחזור בו, ואם זכה בו הוא עצמו כתב הכסף משנה ז"ל דלא הוי הפקר. מהא דכתב אחר שלשה אלא אם כן קדם וזכה, משמע דקודם שלשה אפילו בתורת זכיה לא הוי הפקר. וכבר הקשה על זה הלחם משנה ז"ל (שם) מהא דכתב בפ"ה מהלכות מתנות עניים (הכ"ז) במפקיר כרמו וקדם וזכה בו דפטור מן המעשר, והכא מסקינן דמדרבנן חייב במעשר. אלא על כרחך בתורת זכיה הוי הפקר גמור, וכדברי הרא"ש ז"ל. אלא תיקשי הא מסוגיין משמע דברייתא מיירי בתורת חזרה, ומשום הכי מוקי לה בפטור דאורייתא, אבל מדרבנן חייב במעשר. ואמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל גם כן הכי, וי"ל דבנדה פרק בא סימן (נ"א ע"א) מוכח דסבירא ליה התם דפטור מן המעשר דמפקיר כרמו היינו אפילו מדרבנן. גבי הא דתנן התם כל שחייב בפאה חייב במעשרות. ופריך עליה מהא דהמפקיר כרמו דחייב בפאה ופטור מן המעשר, ומוכח מינה דמין קתני. ואי נימא דמדרבנן חייב במעשר מאי קושיא הא על כל פנים חייב גם במעשר. אלא שמע מינה דמפרש לה דבצרו בתורת זכיה, ופטור מן המעשר אפילו מדרבנן.

ובזה מיושב נמי קושיא אחריתי שם דממאי מוכח דמין קתני, דלמא מתניתין דנדה אתיא כר' יוסי, ואליביה חייב נמי במעשר. וכעין זה הקשו התוס' ז"ל התם (ד"ה מין). אבל לפי הנ"ל ניחא, דבתורת זכיה גם לר' יוסי פטור מן המעשר, וכמו שכתבתי לעיל. אלא דבלאו הכי הא לא תיקשי, דהתם כולה שמעתא אליבא דרבא סלקא. ולרבא בלאו הכי ניחא, דאליביה לא פליגי רבנן ור' יוסי בהא כלל. וטעמיה דר' יוסי משום גזירת מתנת בני חורין הוא דמוקי לה. על כל פנים מפשטיה דסוגיא דנדה ודאי משמע דפטור מן המעשר אפילו מדרבנן. ועל כרחך היינו דבצרו לשם זכיה. אלא דצריך עיון מהא דב"ק שהבאתי לעיל, דאמרינן התם דזה וזה פאה לפוטרה מן המעשר, כי הא דמפקיר כרמו. והתם על כרחך בתורת חזרה היא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם (ד"ה זה וזה), ואפילו הכי פטור מן המעשר. וי"ל דהתם הפטור לאו משום הפקר הוא, אלא משום פאה. וכמו שכתבו התוס' דפאה גמורה היא, וכי חוזר בו זוכה הוא בה, ופטור המעשר נשאר במקומו.

ודרך אגב יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה) [בפ"ב הי"ג] מהלכות מתנות עניים שכתב סתם דזה וזה פאה משמע דשל עניים הם. והא הוא ז"ל פסק (ה' סנהדרין פ"ג הי"ב) דעביד אינש דינא לנפשיה ואמאי הם של עניים. והיה נראה דהרמב"ם ז"ל לא מיירי דנטלו העניים מעצמן בצד זה, אלא דהוא נתן להם בצד זה, ובקשו ממנו (שיתנו לו) [שיתן להם] מצד אחר, ונתן להם, זו וזו פאה, דשניהם נתן להם מדעתו, וקמ"ל דיכול להפריש שתי פאות, וז"ש ואמרו לו תן לנו מצד זה ע"ש והוא כלשון התוספתא (פאה פ"ב ה"ה).

ועיין בפ"ד דפאה (משנה ט') גבי מי שליקט את הפאה דכתב הר"ש ז"ל התם בשם הירושלמי (פאה פ"ד מ"ו). דר"א סבירא ליה דזכה לו אפילו העשיר הוא בעל השדה, מטעם מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. ודלא כמו שכתב רש"י ז"ל בב"מ (ט' ע"ב ד"ה מי שליקט) דבבעל הבית מודה ר"א, משום דהעני מוזהר על שלו. והירושלמי מודה באזהרה זו. אבל הכא שאני, כיון דהפקיר נכסיו אין השדה שלו, והוי כעני דעלמא, וכן כתב הרא"ש ז"ל. והתוי"ט ז"ל בפ"ה שם (מ"ה) האריך בזה, וכתב דמהא דמפקיר כרמו מוכח דמיקרי בעל השדה אפילו אחר שהפקיר, וחייב בפאה. ואין זה דומה לזה, דהיכא דחזר וזכה בו קודם הנחת פאה בהא הוא דאמרינן כיון דחזר וזכה בו חייב בפאה. אבל היכא דכבר הניח פאה ואחר כך העני לא גרע הוא מעני דעלמא ויכול גם הוא ליקח הפאה, כיון דהשדה מופקרת, ולא מיבעי לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בתמורה (ו' ע"א ד"ה המפקיר) דהא דחייב בפאה היינו דוקא היכא דזכה בגוף השדה, אבל אם זכה בפירות פטור גם מפאה. ודאי דיכול לזכות במגו דאי בעי כו'. אלא אפילו אי נימא דאפילו זכה בפירות חייב בפאה, וכמו שכתב התוי"ט ז"ל (שם) מכל מקום היכא דכבר הניח הפאה שאני. ומה שכתב התוי"ט ז"ל לצדד דהיכא דזכה בגוף חייב אפילו במעשר. לא משמע כן משמעתין, דמיירי דבצרו בתורת חזרה, הרי דזכה בגוף הכרם ואפילו הכי פטור מן המעשר. ובב"ק שם (כ"ח ע"א) משמע קצת דאפילו זכה בפירות חייב בפאה. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מתנות עניים (הלכה כ"ז).

והנה כל הנ"ל כתבתי לשיטת הר"ן ז"ל דכוליה שמעתין אזלא בשיטת ר' יוחנן אליבא דר' יוסי דסבירא ליה הפקר כמתנה, וכשיטה זו מבואר בפירקין בירושלמי (ה"י) דר"מ ור"י פליגי בזה. ר"מ סבירא ליה דמיד שהפקיר יוצא מרשותו, ור"י סבירא ליה דאין יוצא מרשותו עד אחר זכיה. ובעי למימר התם דלר"י אין הפקר פטור מן המעשר כלל. ובתר הכי קאמר התם דלר"י נמי פטור מן המעשר כלקט שכחה ופאה. והיא פאה היא הפקר, אף על גב דלא דמי, דפאה ודאי יוצא מרשותו אחר הנחתה, וכן אזלא כולה שמעתא בירושלמי כשיטה זו, ע"ש.

אבל הרא"ש ז"ל פירש בשם הר"א ממיץ ז"ל דכוליה שמעתין אזלא בטעמא דרבא אליבא דר' יוסי, משום גזירת מתנת בני חורין. ומשום הכי יכול לחזור בו לר"י עד שלא זכה משום גזירת מתנת (בני) [בית] חורין. ובתוך שלשה לרבנן יכול לחזור בו משום דלא נתפרסם ההפקר. אבל במודר הנאה לא חיישינן אפילו תוך שלשה, דהנדר נמי אינו מפורסם. ולר' יוסי תוך שלשה לא הוי הפקר מהתורה היכא דאיכא למיחש לרמאין. ושיטה זו נפלאה היא, דאם כן למה ליה לרבא למימר דטעמיה דר"י במתניתין הוא משום גזירת מתנת בית חורין הא באין לו מה יאכל מיירי מתניתין, וסתמא לאלתר משמע. ואם כן אסור מהתורה, כיון דלאו הפקר הוא. ועוד היכי תני סתמא היכא דהפקרו קודם לנדרו מודה ר"י, הא תוך שלשה אפילו הפקרו קודם לנדרו אסור. והתוס' ז"ל הרגישו בזה, אלא דדבריהם ז"ל בהאי שמעתא משובשים בחסרון הניכר ע"ש. ובסוף דבריהם ז"ל כתבו דבר חדש, דגזירה דמפני הרמאים ליתא אלא בקרקעות אבל במטלטלין לא גזרו. ומשום הכי מותר להפקיר בהמתו או כליו בשבת ע"ש.

[נסתפקתי היכא דהפקיר עבד לזמן מה דינו, אי יצא לחירות אי לא. והיה נראה דבעבד כיון דפסקיה פסקיה כמו באשה (גיטין פ"ד ע"א), וצריך עיון בזה].

ועיין בדברי הרא"ש ז"ל שהביא בשם הר"ש ז"ל דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. והוא תמה עליו מנ"ל הא, דלמא דוקא בפני אחד הוי הפקר, אבל בינו לבין עצמו לא הוי הפקר. ובש"ע ח"מ סי' רע"ג הביא שני דעות בזה. והיה נראה לדייק ממתניתין דאפילו בינו לבינו הוי הפקר. דאי דוקא משום דהפקיר בפני המודר אם כן הרי זה נהנה במה שמפקיר בפניו, כיון דלא הוי הפקר אלא בפני אחד שיוכל לזכות בו. ויש לדחות, ומהא דסגי בחמץ בביטול בלב נמי משמע דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. אבל גם משם אין ראיה, לא מיבעי לפירוש רש"י ז"ל (פסחים ד' ע"ב ד"ה בביטול) דביטול לאו מטעם הפקר הוא, אלא מדכתיב תשביתו, ודאי דאין ראיה. אלא אפילו לפי מה שכתב הר"ן ז"ל שם בריש פסחים (א' ע"א בדפי הרי"ף) דמטעם הפקר הוא, מכל מקום מודה דמקרא דתשביתו ילפינן, והתם דוקא סגי בביטול כזה, כיון דבלאו הכי אינו ברשותו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל (שם) דאפילו בביטול בלב סגי, והפקר בלב לאו כלום הוא. אבל בעלמא יש לומר דבינו לבין עצמו לא הוי הפקר. אלא דמדברי התוס' ז"ל שם בפסחים (ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא) משמע דלאו מקרא דתשביתו ילפינן, אלא מטעם הפקר בעלמא. ואם כן שפיר מוכח דאפילו בינו לבינו הוי הפקר. וכן נראה שם מדברי הרא"ש ז"ל דביטול מטעם הפקר (דעלמא) [בעלמא] ואם כן קצת קשה עליו למה לא הביא מזה סעד לדברי הר"ש ז"ל. וכן קצת ראיה לדברי הר"ש ז"ל מהא דקיי"ל בעלמא יאוש קני אפילו בדבר דלא שמעינן ליה דמייאש אלא בסתם הוי יאוש.

ובאמת דברי התוס' ז"ל בפסחים שכתבו דביטול מטעם הפקר קשה מהא דמהני ביטול בלב, וכמו שהקשה הר"ן ז"ל. ועל כרחך צריך לומר דמקרא דתשביתו הוא דילפינן, אלא דמה שכתב התם בריש פסחים דאפילו לר' יוסי דאמר הפקר כמתנה מכל מקום לענין חמץ מהני מפני שאינו ברשותו קצת צריך עיון. דאם כן אטו אם נתנו במתנה לעובד כוכבים בדיבור בעלמא מי מהני. וי"ל דמטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול. משום דלשיטתו הפקר בפני עצמו לאו הפקר הוא, אלא דוקא בפני אחד. ועיין בזה (בשאב"א) [בשאג"א] ובספר מקור חיים שהאריכו בזה.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה