אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק ראשון › דף יב.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון · דף יב.

דף יא:

והא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים כו'. פי' רש"י דפשיט כדהשתא קמתפיס, והכא כדהשתא לחומרא. דבעיקרו הוא לאחר זריקת דמים. ואין דבריו ז"ל מובנים. דאי בעיקרו מתפיס היינו קודם זריקה. וי"ל דסבירא ליה כיון דאמר כנותר הוי כאומר בהדיא כבשר שלמים לאחר זריקה. ואי בעיקרו מתפיס הוי שרי, אלא שמע מינה כדהשתא מתפיס. היינו באיסור נותר. ולשיטתו בנותר ופיגול יכול להתפיס. אלא באיסור נותר ופיגול אינו יכול להתפיס. אבל הרא"ש והר"ן ז"ל פי' בפשיטות דפשיט ליה דבעיקרו מתפיס. דבנותר עצמו אינו יכול להתפיס, דהוי דבר האסור. אלא בעיקרו מתפיס היינו קודם זריקה. ומשני דאיירי בנותר של עולה דלא היה לו שעת היתר כלל. ופריך אם כן ליתני בבשר עולה. ומשני דקמ"ל דלאו בנותר עצמו מתפיס, משום דהוי דבר האסור, אלא באיסור בשר מתפיס. והקשו בתוס' ז"ל אכתי תיפשוט דבעיקרו מתפיס. ע"ש מה שתירצו. ול"נ דאין צריך לומר הכי בעיקרו מתפיס, משום דהשתא נמי לא פקע איסורו הראשון, אלא דניתוסף עליו איסור נותר. ושפיר מתפיס כדהשתא. ויש לדקדק מאי פריך הש"ס אם כן ליתני בבשר עולה. למאי דסלקא דעתך נמי דבעיקרו מתפיס תיקשי נמי ליתני בבשר שלמים, כיון דבעיקרו מתפיס, ותו לא מצי לשנויי דנותר ופיגול קמ"ל, כיון דבעיקרו מתפיס. וי"ל דקמ"ל דאפילו אמר פיגול ונותר, דהוי כמו שאמר להדיא לאחר זריקת דמים אפילו הכי אסור. וכמו שכתבו התוס' ז"ל.

תוס' בד"ה באיסור נותר כו'. וי"ל כיון דנתכוין לאיסור תלינן בדבר האסור. וקשה לדבריהם היכי פשיט מנותר ופיגול דבעיקרו מתפיס גבי בשר שלמים, דלמא שאני הכא דמוכיח שנתכוין לאיסור. וי"ל דהיכי דאפסיק שעת היתר בנתים שאני, ולא מהני אפילו אם דבריו מוכיחים לאיסור. ועוד תירצו, כיון דהאיסור בא מחמת דבר הנדור שפיר יכול לאתפוסי ביה, ולפי תי' שני ניחא ההיא דשבועות פ"ג. עכ"ל. נראה דכוונתם למה שכתבו התוס' ז"ל התם (כ' ע"ב ד"ה דכי) גבי כיום שמת בו גדליה דאי לאו דמדרבנן הוא. אף על גב דחל עליה נדר. מכל מקום כי מתפיס ביה באיסור מתפיס. דלתירוץ קמא לא אתי שפיר, כיון דדבריו מוכיחים לאיסור אמאי לא נימא דמתפיס בדבר הנדור, כיון דהוא דבר הנדור גם כן. אבל לתירוץ שני דוקא הכא דהאיסור בא מכח דבר הנדור הוא דהוי מתפיס בדבר הנדור. אבל התם דהאיסור לחוד הוא, הוי כמתפיס בדבר האסור. ויש לחלק עוד בין היכא דהאיסור קדים או הנדר קדים. ויבואר עוד בזה בשמעתין.

גמרא כגון דקאי בחד בשבתא כו'. הרא"ש ז"ל פי' כפשוטו שנדר ביום שמת בו אביו, היינו חד בשבת, שלא לאכול בשר בו לבד. ואחר כך אמר אכילת בשר עלי כחד בשבת סתמא, אמרינן דבעיקרו מתפיס, היינו חד בשבת שמת בו אביו, אף על גב דאיכא כמה חד בשבת דהתירא. ולא גרס כגון דקאי בחד בשבת. אבל הר"ן ז"ל לא ניחא ליה בהכי, דלא מסתבר ליה לומר כהאי גוונא בעיקרו מתפיס, כיון דאמר כחד בשבת סתמא. אלא גריס כגון דקאי בחד בשבת דמית ביה אבוה, ואמר יהא יום זה עלי כיום אחד בשבת ראשון של ניסן. ואף על גב דעברו אחר כך כמה חד בשבת כה"ג בהתירא. מכל מקום כיון דקאי בהאי יומא אמרינן דבעיקרו מתפיס באותו יום שמת בו אביו, וכן פירשו התוס' ז"ל ע"ז הדרך. אלא דנראה מדבריהם דמיירי שאמר כיום שמת בו אביו. ומכל מקום דייק שפיר דבעיקרו מתפיס, כיון דכבר עברו כמה ימים אלו בהתירא אימא בהתירא מתפיס, כימים אלו שעברו בהיתר, אלא אמרינן דבעיקרו מתפיס באותו יום ממש שמת בו אביו, ולא בשאר ימים שעברו כיום זה. וכן פרש"י ז"ל, וזה הוא גם כן שיטת הרמב"ם ז"ל. ולא תיקשי מה שדקדק עליו הלחם משנה ז"ל בפ"ג מהל' נדרים (ה"ה) ע"ש.

כחלת אהרן וכתרומתו. הא תרומת לחמי תודה אסור. פרש"י ז"ל בזה אינו מובן. לא בפי' קמא ולא בפי' בתרא. דוק ותשכח. והפי' הפשוט כפי' הרא"ש והר"ן ז"ל. אלא דצריך לדקדק בתרומת לחמי תודה אמאי אינו יכול להתפיס אפילו לאחר זריקה, כיון דבקדושתן קאי ואסורין לזרים. והר"ן ז"ל כתב כיון דשרו לכהנים לאו משום נדרים הוא דאסירא, אלא איסורא בעלמא הוא דרמי רחמנא עליה. ולפי זה גבי בשר חטאת ואשם נמי נימא הכי. והש"ס משמע דלא מיבעי ליה אלא בבשר שלמים. אבל בשר חטאת ואשם גם לאחר זריקה יכול להתפיס בו כיון דאסור לזרים. וי"ל דבשר שלמים כיון דאשכחן בהו היתר לגמרי לאחר זריקה, אפילו אותן שאסורין לזרים. אמרינן דאיסורא בעלמא הוא דאית בהו. אבל בשר חטאת ואשם לית בהו היתר לזרים כלל. ואיסורייהו מחמת נדרא הוא. אבל מהא דמשני הש"ס לעיל בנותר של עולה משמע דוקא נותר של עולה הוא דיכול לאתפוסי ביה, אבל לא בשל חטאת ואשם. ולקמן יתבאר באורך בזה.

הרי עלי כבכור. עיין רש"י ז"ל שפי' דבכהן מיירי. אבל ישראל משמע דיכול להתפיס בבשר בכור, כיון דאסור לו. וכבר כתבתי דמדברי הר"ן ז"ל לא משמע כן. אלא כל שיש לו היתר אחר זריקה אפילו לכהן תו לא מיקרי דבר הנדור. ומשמע דהוא הדין בבשר חטאת ואשם דאין יכול התפיס לאחר זריקה. ומסיק הש"ס דפלוגתייהו היא אי בכור הוי דבר הנדור או דבר האסור, ואי לאו ריבויא דקרא מלה' לכ"ע ה"א דהוי דבר האסור, כיון דקדושתו מרחם. ואפי' חטאת ואשם הוה אמינא דלא הוי דבר הנדור. וכן בדין, כיון דאין קדושת חטאת בא בנדר ונדבה היכי יכול להתפיס דבר המותר בקדושת חטאת. אלא דמרבינן מלה' הואיל ומתפיסו בנדר, היינו שמקדישו קדושת פה אבל בכור לא אתרבי. ור' יעקב סבירא ליה דבכור נמי אתרבי, כיון שמצוה להקדישו.

והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פירש הא דמתפיסו בנדר גבי חטאת משום דיכול לקבל עליו נזירות בנדבה ובא לידי חטאת. ולדבריו קשה מה שכתב דבמעשר בהמה יכול להתפיס, הא אינו בא בנדבה. ובפי' המשנה כתב אף על גב דאינו בא בנדר מכל מקום קדושתו בידי אדם. ואם כן גבי חטאת נמי למה לי משום דמתפיסו בנדר. היינו שיכול לקבל נזירות. הא בלאו הכי קדושתו בידי אדם. וצריך לומר דלרווחא דמלתא כתב כן. והכא ניחא ליה לפרש לשנא דהש"ס שכן מתפיסו בנדר. אבל עדיין קשה מאי בין מעשר בהמה לחלת אהרן ותרומתו, הא תרווייהו אינן באין בנדר ונדבה. ותרווייהו קדושתן בידי אדם. וצריך לומר דקדושת תרומה עצמה לאו קדושה היא למתפס בה, כדמוכח בש"ס גבי תרומת לחמי תודה, דבקדושת עצמה אינו יכול להתפיס, אם לא משום דבעיקרה מתפיס. ואפשר סבירא ליה כסברת הר"ן ז"ל דכל שהותר לכהן לא הוי דבר הנדור. אבל מעשר בהמה קדוש קודם זריקה ככל הקרבנות.

וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל שכתב בטעמא דתרומה לא הוי דבר הנדור. או משום דלאו קרבן הוא, אלא כנכסי כהן, ונאכלין אפילו לעבדים ושפחות. וכן כתב הראב"ד ז"ל. והיינו דבכור אסר ר' יעקב מפני שמצוה להקדישו. ולא קשיא ליה מחלת אהרן, משום דבכור אינו נאכל אלא לזכרי כהונה, והוי דבר הנדור. וכן כתב הראב"ד ז"ל בהשגות (ה' נדרים פ"א הט"ו). ולא הבנתי מאי קשיא להו מבכור, הא לאחר זריקה כ"ע מודים דלא מתפיס ביה. אף על גב דאינו נאכל אלא לזכרי כהונה, וכי קאמר ר' יעקב דמתפיס בבכור היינו קודם זריקה. ואז אסור הוא לכל, ככל הקרבנות. ועוד לשיטת הראב"ד קשה מתרומת לחמי תודה למה אינו יכול להתפיס בה, הא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה.

וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בשם התוס' ז"ל דמשום הכי לא חשיבי בדבר הנדור תרומת לחמי תודה כיון שהוקל כח ההקדש שהיה תחלה בשעת הנדר, דמתחלה היה אסור לכל. ועכשיו לאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים. על כן לא הוי דבר הנדור. וגם על זה יש לדקדק אמאי לא חשיבי דבר הנדור בקריאת שם של תרומה שקורא לחלות אחר זריקה, כמו חלת אהרן ותרומתו, דהוי חשוב דבר הנדור אי לאו משום דנכסי כהן הוא. אבל תרומת לחמי תודה דלאו נכסי כהן הוא ליחשוב דבר הנדור על ידי קריאת שם לתרומה. ואי משום דמתחלה היתה אסורה גם כן לכל כטבל, וכמו שפרש"י ז"ל. הא גבי תרומה גם כן אסור הוא מתחלה משום טבל, ואפילו הכי איצטריך לטעמא דהוי נכסי כהן. והרא"ש ז"ל כתב באמת האי טעמא גבי חלת אהרן ותרומתו, דמשום הכי לא הוי דבר הנדור כיון דקודם הנדר גם כן אסור הוא. וכן כתב הרשב"א ז"ל להאי סברא גם כן. ומעשר בהמה אתי שפיר לכולהו טעמי בתרומה, אי משום דנכסי כהן הוא מעשר בהמה חשיב קרבן כמו תודה ושלמים. ואי משום דקודם הרמה היה אסור גם כן. במעשר בהמה אין העדר נאסר. וכן כתב הרא"ש ז"ל. ולפי האי טעמא אם כן המתפיס בבכורות שפיר הוי התפסה, דהא ליכא איסורא קודם לכן. והוא דבר חידוש, ולמה לא ביארו זאת בש"ס.

אבל באמת כ"ז הוא לדברי המפרשים דדבר הקדוש על ידי קדושת פה חשיב דבר הנדור. ולהכי איצטריך כל הני תירוצי גבי חלת אהרן ותרומתו. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דלא מיקרי דבר הנדור אלא דבר הבא בנדר ונדבה וכנ"ל. אם כן אתי שפיר בפשיטות הא דחלת אהרן ותרומתו לא מיקרי דבר הנדור. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרושו ובחיבורו (ה' נדרים פ"א הי"א). ותרומת לחמי תודה ובכור לאחר זריקת דמים צריך לומר כמו שכתבו התוס' ז"ל, כיון שהיקל קדושתה לאו דבר הנדור הוא. ומעשר בהמה כיון דקרבן הוא וקדושתו בידי אדם מיקרי דבר הנדור.

ובירושלמי (פ"ב ה"ד) איפשיטא מלתא דבתרומת לחמי תודה יכול להתפיס. וליכא למימר דטעמא משום דבעיקרו קמתפיס דהא מיבעי להו בירושלמי הכא במתניתין (פ"א ה"ג) בנותר של שלמים אי יכול להתפיס. אלמא דלא פשיטא ליה אי בעיקרו מתפיס. ובתרומת לחמי תודה פשיטא להו דמתפיסין בו. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה דהוי קרבן, או י"ל דסבירא ליה דדוקא בנותר של שלמים הוא דמספקא להו משום דאיסור הנותר ודאי מיקרי דבר האסור. ומשום הכי מספקא ליה שמא הוי מתפיס בדבר האסור. ועיין בדברי הרע"ב ז"ל שכתב בטעמא דחלת אהרן ותרומתו כטעמו של הרמב"ם ז"ל דאינו בא בנדר ונדבה, וגבי מעשר בהמה כתב טעמו של הרא"ש שאינו אוסר הדיר. ולענ"ד עירוב פירושים הוא. ועיין בלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פ"א הי"א) שהאריך גם כן בזה.

ולענין דינא פסק הרמב"ם ז"ל (שם הי"ג) כר' יוסי דבבכור אינו יכול להתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ולענין בעיין פסק (שם הט"ו) דבעיקרו קמתפיס. ויכול להתפיס בבשר קודש אפילו אחר זריקה. ולענין בשר בכור כתב (שם) לחלק דקודם זריקה יכול להתפיס בו. ואחר זריקה אינו יכול להתפיס בו. וכבר תמהו עליו כל נושאי כליו, כיון דבכור לאו דבר הנדור הוא אם כן מה לי קודם זריקה או אחר זריקה. ועיין מה שכתב הכסף משנה ז"ל בשם הרב ר"א בנו של הרמב"ם ז"ל. והלחם משנה ז"ל (שם) האריך בזה בחידוש דברים, דאפילו למ"ד דבכור הוי דבר האסור מכל מקום כיון דמצוה להקדישו חל עליו עוד קדושה מדבר הנדור. ע"ש מה שפירש בשיטת הש"ס. וכמה רחוקים דבריו ז"ל. ואין להם הכרח. ובכה"ג מאי אריא דפליגי בבכור. בכל דברים האסורים הוי מצי לאפלוגי היכא דנדר מהם גם כן. והעיקר נראה כספר ישן שמצא הכסף משנה ז"ל. גם מש"כ דמספיקא הוא דפסק דבעיקרו מתפיס לא נראה כן. ועיין מה שכתבתי בזה בחי' לנזיר דף כ"ב באורך.

עוד הקשו המפרשים על הרמב"ם ז"ל דפסק (ה' נזירות פ"ג הי"ג - י"ד) דיכול להתפיס בנזירות שמשון. ובריש נזיר (ד' ע"ב) מקשינן ליה לבכור. וכיון דפסק דבכור לאו דבר הנדור הוא. אם כן הוא הדין נזירות שמשון. ול"נ דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל כיון דאשכחן נזירות בנדבה. ולר"י התם נזירות שמשון נמי חשיבא נזירות, משום הכי יכול להתפיס בו. אף על גב דנאסר על ידי מלאך מיקרי שפיר דבר הנדור, כמו חרמו של עכן דאיתא בירושלמי (פ"ב ה"ד) דמתפיס בו. וכן אילו של אברהם אבינו, דנראה דהיה קדוש מראשית בריאתו. ואפילו הכי מפרש בירושלמי (פ"א ה"א) כאימרא היינו אילו של אברהם אבינו. וכל זה יתבאר יותר בחי' לנזיר בס"ד.

רא"ש בד"ה כגון דאפרשינהו בלישייהו כו'. ע"ש דמשמע מדבריו דקודם שחיטה אין מתפיסין בו כלל. ואין זה מוכרח דקודם שחיטה נמי קדוש קדושת פה. ועיין בתוס' נדה (ו' ע"ב ד"ה דאפרשינהו) בזה. גם מה שכתב דאתי כמ"ד ב' מתירין מעלין זה בלא זה. לא הבנתי מי הכריחו לזה. דלכ"ע קדוש קצת בשחיטה. ודו"ק.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה