קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ראשון · דף י:
בית שמאי סברי גזרינן כינויי כינוים משום כינוים. קצת קשה לפי זה היכי מייתי נזיר קרבן אכינויי כינוים. ועיין מש"כ לעיל בריש מכילתין בזה. והיה נראה דגזירה זו גם כן לאו מדרבנן היא. אלא כיון דגזרו חכמים ותיקנו שיהא זה לשון קרבן או נזירות הוי נזיר מה"ת, כמו למ"ד לשון שבדו להם חכמים הם דהוי מהתורה. והרא"ש ז"ל כתב דהך שינויא דבגזירה פליגי גם כן סבירא ליה דלשון עובדי כוכבים הם. דלמ"ד לשון שבדו להם חכמים לא שייך למיגזר. ואין זה מוכרח, דכל זה מתקנת חכמים הם. ואי לא הא לא קיימא הא.
מיפחזנא מאי כו'. אף על גב דכל הני בעיות אליבא דב"ש הוא אין לדקדק אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן, דדרך הש"ס לפרושי הכי. ועיין בקרבן העדה ריש נזיר (בשירי קרבן א' ע"ב ד"ה אילו), ואין דבריו נראין. ע"ש.
רשב"ג אומר האומר במוהי לא אמר כלום כו'. עיין פי' הרא"ש והר"ן ז"ל. ומדברי הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ב ה"ה) נראה שמפרש דהאומר במוהי ולאו מלשון ארמי הוא לא אמר כלום. אבל במומתא דאמר מוהי. ופי' מי שהוא מלשון ארמי, דמומתא הוא לשון שבועה ממש בלשון ארמי הוי מיהא כינוי למומתא. ועיין לחם משנה ז"ל שם. ולי נראה כמו שכתבתי, ושמעינן מדבריו ז"ל דכל לשונות הגוים לאו בכלל כינוי הם, אלא דלכל לשון יש כינוי. וכן כתב הר"ן ז"ל בריש מכילתין ע"ש.
האומר לחולין כו'. עיין בדברי הר"ן ז"ל שהאריך, וכתב דג' חלוקים בדבר. דשם שמשמעותו להיתר צריך למ"ד בתחלתו. ושם שמורה לאיסור ונקרא על שם איסורו כמו פיגול נותר לכ"ע אסור אפילו בלא כף. ודבר שאין שמו מורה על איסורו כמו קרבן עולה. וכן אימרא כדירים כו'. לר' יהודה בעינן דוקא שיאמר כף הדמיון. ויש לדקדק הא פיגול ונותר על כרחך בעיקרו מתפיס, דהיינו בקרבן שנעשה נותר ופיגול כמו שכתבו התוס' (ד"ה נותר). ואם כן אמאי עדיף מאם אמר קרבן בפירוש. וצריך לומר דמכל מקום משמע טפי לאיסור מקרבן. אלא דצריך עיון מ"ט דר"י בהא דבלא כף לא אמר כלום. וכי אמר ככר זה עלי קרבן אמאי לא הוי נדר גמור. ונהי דאין זה התפסה גמורה מכל מקום אמאי לא תיהני משום יד. ובכל דוכתי אמרינן קונם עלי ככר זה הוי נדר גמור. והתוס' ז"ל כתבו לקמן (י"ג ע"א ד"ה רבי יהודה) דזה דלא כר' יהודה. ועוד חילוק בין שם דבר ללשון פעולה.
והר"ן ז"ל כתב עוד דטעמא דבעינן כף משום דאפשר חיי אימרא קאמר. ועיין תוס' י"ט ז"ל שכתב דאפילו בדבר שאינו בעלי חיים שייך למימר חי. על כל פנים בככר זה עלי קרבן לא ידענא היכן מצינו לפרושי דחיי קרבן קאמר, ובקרבן שאני אוכל לך אתי שפיר, די"ל דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל. אבל בככר זה עלי קרבן ליכא למימר הכי. והיה נראה דבכה"ג לכ"ע לא בעינן כף הדמיון. אלא דמלשון הר"ן ז"ל לא משמע כן. ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד.
ר"ן בד"ה לחולין כו'. וכי תימא אלא אסור משום איסור קאמר כו'. עיין משנה למלך ז"ל בפ"א מהל' נדרים (הלכה י"ח) שדקדק הא כתב הר"ן ז"ל בריש שמעתין דדבר זה אסור עלי הוי נדר גמור. ולא מספקינן שמא משום איסור קאמר. ולפי שיטת הר"ן ז"ל בשבועות (ח' ע"א בדפי הרי"ף) דדבר זה אסור עלי הוא משום יד, שגומרין דבריו אסור עלי כקרבן, י"ל דהיינו הך, ומשום סתם נדרים להחמיר. אבל לפמ"ש בריש מכילתין דדבר זה אסור עלי הוא עיקר הנדר, ולאו משום התפסה הוא. על כרחך צריך לומר דיכול אדם לאסור על עצמו איסור בעלמא. אם כן מאי קשיא ליה להר"ן ז"ל דלמא משום איסור קאמר, וצ"ע.
משנה כירושלים ופי' הרא"ש ז"ל דסבירא ליה דחומת העיר ומגדלותיה משירי הלשכה קאתו (כתובות ק"ו ע"ב). ולפי שיטה זו פירוש טעמא דר"י דברייתא דכירושלים לא אמר כלום. משום דסבירא ליה דלאו משירי הלשכה קאתו. ודבריו ז"ל צריך עיון, דהא ליכא למ"ד דלאו משירי הלשכה אתו. אלא הא דתנן בשקלים (עיין שקלים י' ע"ב) דמבדק הבית אתו. ואם כן פשיטא דקדושה ויש בה מעילה. והדבר מבואר בקדושין פרק האיש מקדש (נ"ד ע"א). דר"י נמי סבירא ליה דאתו משירי הלשכה. אלא דסבירא ליה דאין מועלין בשירי לשכה. וכן קשה על מש"כ התוס' ז"ל (י"א ע"א ד"ה והתנא) (דר"ע) [דר"י] דברייתא נמי סבירא ליה דמתרומת הלשכה אתו. ואפילו הכי לא אמר כלום, משום דאין דעתו אלא להתפיס בקדושת ירושלים שהיא קדושה משאר ארץ ישראל, וזה לא הוי דבר הנדור. ואם כן מאי פריך הש"ס בקדושין דר"י אדר"י דאמר מועלין בשירי הלשכה.
ולפי מה שמבואר בסוגיא דקדושין דטעמא דר"י כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשירים. יש להקשות דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי. דפסק בהל' מעילה (פ"ו הי"ג) דאין מועלין בשירי הלשכה. ואפילו הכי פסק הכא (ה' נדרים פ"א הי"ד) כת"ק דרבי יהודה דכירושלים הוי נדר. וי"ל דמכל מקום כיון דאיסורא איכא יכול להתפיס בגווה. והיינו דר"י דמתניתין מודה בכירושלים, אף על גב דסבירא ליה אין מועלין בשירים למסקנא. והיינו כיון דאיכא איסורא על כל פנים. והכי מפרש בירושלמי (פ"א ה"ג), כאימרא היינו כולד חטאת. אף על גב דאין מועלין בו. מכל מקום כיון דלא נהנין בו שפיר הוי התפסה. ופרכינן התם עלה ניתני נמי כעזרה לפי גרסת הקרבן העדה. ופי' כיון דתמן סבירא ליה דאפילו בדבר שאין בו מעילה מתפיסין אם כן בעזרה נמי אף על גב דאתי משירי לשכה ליתני. והוא תמוה, דהא מבואר בכתובות פ' שני דייני גזירות (ק"ו ע"ב) דעזרות מבדק הבית אתו. אלא דהרמב"ם ז"ל בהל' שקלים (פ"ד ה"ח) כתב דהמזבח וההיכל ועזרות משירי הלשכה אתו. וכדתניא בירושלמי שקלים (י' ע"ב עיין שם). וכבר הקשה הכסף משנה ז"ל שם אמאי לא פסק כתלמודין. ועיין תוס' בקדושין שם (נ"ד ע"ב ד"ה תרי) מש"כ.
ולפי הנ"ל נראה לישב דפליגי בזה ת"ק דמתניתין ור"י. דלר"י מדלא פליג אלא בכירושלים. וטעמיה משום דאתי משירי הלשכה. ולא פליג אמזבח והיכל. שמע מינה דסבירא ליה דהני מבדק הבית אתו ומועלין בהם. אבל ת"ק דסבירא ליה דאפילו בשירי לשכה מתפיסין אליביה אזלא הך ברייתא דשקלים דכולן אתו משירי הלשכה. ואפילו הכי יכול להתפיס בהן. ועל כרחך צריך לומר כן דאפילו אין בו מעילה יכול להתפיס בו. דאי לא תימא הכי אם כן מאי פריך הש"ס בקדושין מר"י דברייתא דירושלים לא קדוש, הא מר"י דמתניתין מוכח דכירושלים מודה ר"י. וכדמסקינן בגמרא הכא דכולה ר"י היא. ואם כן למאי דלא אפכינן התם דר"מ לר"י. ור"י סבירא ליה דאין מועלין בשירים. תיקשי דידיה אדידיה מר"י דמתניתין דמודה בכירושלים. אלא שמע מינה דאפילו ליכא מעילה מכל מקום לת"ק ולר"י דמתניתין יכול להתפיס בהן.
ויש להביא ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דהיכל גם כן משירי הלשכה בא. מהא דפריך הש"ס בפסחים (כ"ו ע"א) מהא דריב"ז היה יושב ודורש בצלו של היכל לרבא דאמר לא אפשר וקמכוין אסור. ומשני רבא שאני היכל דלתוכו עשוי. ופרש"י ז"ל דהוי שלא כדרך הנאתו. והקשו בתוס' ז"ל (שם ד"ה שאני) שם דהא לא כתיב אכילה במעילה. ותי' דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה. ובתרומה כתיבא אכילה. והשתא אי נימא דהיכל מבדק הבית אתי. אם כן מעילה דבדק הבית לא ילפינן מתרומה, כדאיתא בזבחים (מ"ה ע"א) ומנחות /תמורה ג' ע"א/ לענין מעילה בקדשי עובדי כוכבים. בד"א דאין מועלין בו בקדשי מזבח, דילפינן חטא חטא מתרומה. אבל בקדשי בדק הבית מועלין אפילו בשל עובדי כוכבים. משום דבדק הבית לא ילפינן מתרומה. אלמא דמעילה דבדק הבית לא ילפינן מתרומה. והדק"ל הא לא כתיב ביה אכילה. אבל אי נימא דמשירי לשכה אתו אתי שפיר. ועוד דאי מבדק הבית אתו. ואית ביה מעילה מהתורה. מאי מהני דהוי שלא כדרך הנאתו. הא על כל פנים איכא איסורא גם שלא כדרך הנאתו. אלא דאין לוקין עליהם. אבל אי משירי הלשכה אתו י"ל כיון דאין בזה אלא איסורא בעלמא, שלא כדרך הנאתו מותר לגמרי. ובאמת איכא לספוקי בכל הני דלא נהנין אי מדאורייתא היא או מדרבנן. ועיין מה שכתב בזה בחי' למס' מעילה.
ודרך אגב אכתוב בזה. מה שהקשו התוס' ז"ל בקדושין (נ"ו ע"ב ד"ה המקדש) במקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת, ואמאי הא חזי שלא כדרך הנאתן. משמע מדבריהם דשלא כדה"נ מותר. דאי איכא איסורא מאי קשיא להו, הא באיסור דרבנן גם כן אינה מקודשת, כמו בחיטי קורדנייתא (פסחים ז' ע"א) אלא ודאי משמע דסבירא ליה דליכא איסורא כלל. ואתי שפיר לפי זה מה שתירצו התם דמיירי דלית ביה שוה פרוטה. דיש לדקדק לדבריהם. אם כן מאי פריך התם מהא דר"ש אומר המקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת. אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. והאמר ר' שמעון כו'. ומאי קושיא דלמא מיירי דאית ביה שוה פרוטה ושלא כדרך הנאתו. וכי תימא אם כן שאר איסורין נמי. ז"א דלר"ש דאמר (מכות י"ז ע"א) כל שהוא למכות. כתבו התוס' ז"ל בשבועות דשלא כדרך הנאתו נמי איכא איסורא דאורייתא על כל פנים. ומשום הכי בשאר איסורין אינה מקודשת. אבל חולין שנשחטו בעזרה דאין בה אלא איסור (דעלמא) [בעלמא] אפילו כדרך הנאתו. אם כן שלא כדרך הנאתו אפילו איסורא דאורייתא אין בו. ומשום הכי מקודשת. אבל לפי הנ"ל ניחא, דמכל מקום לר"ש איסורא דרבנן איכא אי נימא דכדרך הנאתן איכא איסורא דאורייתא. אלא דבעיקר דברי התוס' ז"ל בשבועות צ"ע. וכבר האריך בזה המשנה למלך ז"ל (ה' יסוה"ת פ"ה ה"ח). ודברים אלו הם דרך פלפול, ואין רצוני להאריך בזה. ולענין דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דכירושלים הוי נדר י"ל בפשיטות דסבירא ליה כהירושלמי דמפרשינן כקרבנות שבהיכל וכקרבנות שבירושלים.