קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ראשון · דף ה:
שמואל מוקי לה למתניתין כר' יהודה כו'. והקשה הר"ן ז"ל דהכא משמע דשמואל סבירא ליה דלא הוין ידים. וכן משמע בקדושין (ה' דצריך שיאמר מקודשת לי. ובגיטין (כ"ו גבי טופסי גיטין משמע דלא צריך ודין. ותירצו דלענין גיטין סבירא ליה לשמואל דהוו מוכיחות אפילו בלא ודין, משום דאין אדם מגרש אשת חבירו. פי', כיון דעיקר הגרושין בכתב, אפילו לא כתב מינאי או לא אמר ממני מסתמא הוא מגרש לה. דאין אדם מגרש אשת חבירו. אבל קדושין דעיקר הקדושין באמירה צריך שיאמר לי. דאי לאו הכי חיישינן שמא לחבירו הוא מקדש. אלא דיש לדקדק הא הר"ן ז"ל שכתב לקמן (ו' ד"ה ורבא) דבתרתי פליגי בודין ובמינאי. וטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו מהני למינאי. והא דלא מצרכי רבנן ודין הוא טעמא אחרינא דלא חיישינן דבדיבורא מגרש לה. ואם כן בלאו הכי מאי קושיא, דלמא ודין לא בעי ומינאי בעי, משום דהוי ידים שאין מוכיחות. אלא דז"א, דאי לא בעי ודין. אם כן מינאי נמי לא בעי, דהא חד מלתא הוא. ואיפכא הוא דאיכא למימר ודין בעי ומינאי לא בעי, כמ"ש הר"ן ז"ל לקמן. וע' רשב"א ז"ל (שם) שכתב דתרווייהו חד טעמא הוא, ע"ש באורך.
ומ"מ קשה לדברי הר"ן ז"ל דבגט סבירא ליה שמואל כרבנן. אם כן מאי קאמר הש"ס שמואל מוקי למתני' כר' יהודה, הא כרבנן נמי מצי אתיא. ועל כרחך לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא בגט. והתוס' ז"ל (ד"ה ואמאי) האריכו בזה, וסבירא ליה דשמואל לא סבר כר"י, ומתני' הוא דמוקי לה כר' יהודה מדיוקא דלך יתירא. והיינו דלא בעי ודין בגיטין. והא דבעי ליה גבי קדושין וגבי אהא כשנזיר עובר לפניו היינו משום דידים אלו גרועות הם, ולא הוי בכלל שאר ידים שאין מוכיחות, משום דאהא יש לו קצת משמעות יותר לתענית, דהיינו כוליה גופיה ע"ש. ולפי זה ליכא לפרושי אסור דמודרני ממך דברייתא היינו בדבור. דאם כן למה ליה לאוקמי מתני' כר' יהודה, הא לרבנן נמי מודרני ממך הוי יד גרוע. כיון דיש לו משמעות יותר לאסור דבור. אלא צריך לומר דאיסור דבור משמעות רחוקה היא. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בס"ד.
לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קמיפלגי כו'. יש לדקדק, הא רבא מקרא יליף, ומהיקשא דידות לנזירות. ואם כן אפילו רבנן דסבירא ליה בעלמא דהוין ידים הכא לא הוין ידים מגזירת הכתוב. ואי רבא סבר כרבנן דבעלמא נמי ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים. אם כן קרא גבי נזירות למה לי. ועוד עיקר דינא דידות בגט מנ"ל. הא בנדרים ונזירות מריבויא דקרא הוא דילפינן, אבל בעלמא מנ"ל. ונראה דשם יד הוא שם הכולל דברים הסמוכים לעיקר הדבור, וכל חד לפי ענינו. בנדרים עיקר הדבור הוא הרי זה קרבן. ויד הוא כמו מודרני ממך שלא אוכל לך. ואיצטריך לריבויא דגם בלשון הזה לחוד נדר הוא. אבל יד מוכיח הוא, שהרי פירש דבריו ומה שבלבו. ויד שאינו מוכיח הוא שקיצר בדבורו, כמו מודרני ממך לחוד. ולא פי' אכילה, וגבי גט מיקרי ידות גם כן דברים הסמוכים לעיקר הדיבור. אבל בגיטין כי עיקר הדבור הוא הרי את מותרת לכל אדם. ודין די יהוי ליכי מינאי הוא יד עיקר הדבור וסמוך לו. ופליגי בזה ר"י ורבנן, רבנן ס"ל דלא בעינן יד מוכיח ולא בעי מינאי. ור"י סבירא ליה דבעינן יד מוכיח, ובעי מינאי גם כן. אבל אין יד דגיטין דומה ליד דנדרים. דבנדרים יד לחוד נמי מהני וכדילפינן מקרא, וגבי גיטין תרווייהו בעינן. אלא דהש"ס מדמי להו לענין זה. כי היכי דרבנן סבירא להו דלא בעינן יד מוכיח ומפורש גבי גט. אלא אזלינן בתר משמעות הדבר. אף על פי שלא פירש. הכי נמי לענין נדר דאיתרבו ידות לחודייהו סגי אפילו אם אינו מוכיח ומפורש. ור' יהודה דסבירא ליה דגבי גט בעינן יד מוכיח ומפורש. הכי נמי גבי נדרים בעינן דוקא יד מוכיח. והא דבעי רבא למילף מקרא היינו משום דסד"א כיון דאתרבו ידות לחודייהו אף על פי שלא נגמר עיקר הדבור, ה"א דסגי ביד שאינו מוכיח גם כן, להכי מקיש לה לנזירות דעל כל פנים ביד נמי בעינן דבור שלם. ומכל מקום על כרחך כר' יהודה סבירא ליה, דלרבנן אין חילוק כלל בין יד מוכיח לאין מוכיח והכל הוא כמפורש, ולא שייך למעוטי כלל. והיינו דמדחי הש"ס ואמר דאביי אמר אפילו לר"י. ודוקא גבי גט הוא דמחלק בין יד מוכיח לאינו מוכיח, משום דבעינן כריתות. אבל בעלמא אין לחלק. ורבא קאמר אנא דאמרי אפילו לרבנן, והתם הוא דסבירא ליה דהוי כמוכיח משום דאין אדם מגרש כו'. והיינו דקרי להו בכל דוכתא ידים שאין מוכיחות, אף על פי שהם עיקר הדבור. כמו הרי את מקודשת ולא אמר לי. וכן לקמן הרי זו חטאת, משום דכל שלא נגמר הדבור נקרא בשם יד. כי הוא חלק מעיקר הדבר. ובשמעתין יתבאר עוד יותר בזה.