קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ראשון · דף ב.
הר"ן ז"ל (ד"ה כל כנויי) כתב במתניתין דעיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי. ובין שהתפיסו בדבר אחר ובין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור, כדאמרינן בשבועות כו', וסיים כמו שכתבתי שם בס"ד. בשבועות (ח' ע"א בדפי הרי"ף) כתב ז"ל דעיקר הנדר הוא דוקא על ידי התפסה בדבר הנדור. אבל בלא התפסה אינו יכול לאסור את המותר. ואף על גב דאם אמר ככר זה אסור עלי גם כן נדר הוא היינו מטעם יד, וגומרין דבריו דאסור כקרבן. אבל עיקרו הוא בהתפסה. וכבר עמד על זה המשנה למלך ז"ל בפ"א מהלכות נדרים (הלכה א' וה"ז) דנראין דבריו ז"ל כסותרין זה את זה. אבל באמת הדבר הזה במחלוקת פירוש הסוגיא שם בשבועות. ולשיטת הרא"ש ז"ל (שם פ"ג סימן א') עיקר הנדר הוא דבר זה אסור עלי, ומקרא מרבינן אפילו על ידי התפסה. ולשיטת הר"ן ז"ל שם במסקנא עיקר הנדר הוא על ידי התפסה. והכא כתב כשיטת הרא"ש ז"ל שם. וזה שסיים כמו שכתבתי שם. וכמבואר שם בשיטת הרא"ש לדברי הרי"ף ז"ל. ולכולהו פירושי שם בשבועות מוכח דאפילו פירש הנדר אם התפיסו בדבר האסור לא הוי נדר. וכדמוכח התם (שבועות כ' ע"א) בברייתא הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו כו', ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום. ולדעת הר"ן ז"ל שם בשבועות דעיקר הנדר הוא על ידי התפסה אתי שפיר בפשיטות הא דלא הוי נדר היכא שהתפיסו בדבר האסור. אלא אפילו לשיטת הרא"ש ז"ל דעיקר הנדר הוא בלא התפסה מכל מקום כי התפיס אף על פי שפירש הנדר אם התפיסו בדבר האסור אין זה נדר. וכן מוכח שם לשיטת רש"י ז"ל. וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם. והמשנה למלך ז"ל הביא בשם מהרלנ"ח (שם הלכה ז') דאם פירש הנדר אף על פי שהתפיסו בדבר האסור הוי נדר. ותלה הדבר במחלוקת הנ"ל אי באיסור לחוד הוי עיקר הנדר או משום יד בעלמא. ויפלא בעיני מדוע לא הביא דברי הר"ן ז"ל בשבועות, דמוכח התם לכולהו שיטתי כל שהתפיסו בדבר האסור לאו נדר הוא. ויתבאר עוד בזה לקמן בס"ד.
שם בדברי הר"ן ז"ל, ואפילו לר"ל דאמר שהם לשן שבדו להם חכמים הרי הם כנדר גמור מן התורה כו', דלא גרע הסכמתם כו'. והביא ראיה לזה מהא דלא פריך בנזיר הניחא למ"ד כו'. כי היכי דפרכינן הכא. ואין דבריו ז"ל מובנים, דאם כן מאי פריך הש"ס הכא הניחא. כיון דלכ"ע דאורייתא הם. אלא על כרחך כמו שפי' לקמן (ג' ע"א ד"ה מאי), דמכל מקום אינן פשוטין יותר מידות. ואמאי לא פריך הכי בנזיר. וצריך לומר דבזה הסוגיות מחולקות. וסוגיא דנזיר סבירא ליה דאפילו למאן דאמר לשון שבדו להם חכמים הם פשוטים המה יותר מידות. אבל אי נימא דמדרבנן בעלמא הוא ודאי הוי ליה להש"ס למיפרך הניחא.
והתוס' ז"ל הכא (ד"ה כל) ובנזיר (ב' ע"א ד"ה נזיר) הקשו למ"ד לשון שבדו להם חכמים היכי מייתי קרבן נזיר על זה הא הוי חולין בעזרה. ותי' הכא ובנזיר דלענין מלקות קאמר, אבל קרבן לא מייתי. ועוד תירצו דיש כח ביד חכמים לעשות תקנתן כנזיר ממש. ובשני התירוצים אין דבריהם ז"ל מובנים לי, דמה שתירץ הר"ר יחיאל ז"ל דלענין מלקות מיירי משמע דלענין מלקות ארבעים מיירי, וזה לא מצאנו דלילקי ארבעים על דרבנן. ומה שהביא ראיה מהירושלמי ריש נזיר (פ"א ה"א) דאמרינן עליה ולוקין עליה, אף על גב דאמר ר' יוחנן אין לוקין על (האוסרות) [האיסרות] הכא בכינוין מודה דלוקין. ומינה דייק דקרבן לא מייתי. אין זה מוכרח, דכיון דלוקין עליה והוי דבר תורה הוא הדין דמייתי קרבן. ולא אתי אלא לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אין לוקין על (האוסרות) [האיסרות] קמ"ל דהכא לוקין, ולא מסתבר לחלק בין מלקות לקרבן.
ומ"ש עוד דיש כח ביד חכמים לעשות תקנתם כנזיר גמור גם כן קשה, אם כן מאי פריך הש"ס שם בנזיר (כ"ט ע"א) על הדרת בנו בנזיר למ"ד מדרבנן כדי לחנכו הא מייתי חולין בעזרה. ומאי קושיא, כיון דיש כח בתקנת חכמים להיות כנזירות גמורה. ועוד יש לדקדק לשיטת הר"ר יחיאל ז"ל מהא דפליגי ר"מ ורבנן (להלן ל"ה ע"א) אי יש מעילה בקונמות. והרי קונמות גם כן כינוי לקרבן הוא. ואפילו הכי חייב עליו קרבן מעילה. ועוד דאם כן מאי הועילו חכמים בתקנתן שלא יזכיר השם כיון דלאו נזיר גמור הוא אכתי יאמר לשון נזירות כדי שיהיה נזיר גמור להביא קרבנותיו. על כן העיקר כמו שכתבו התוס' ז"ל בסוף דבריהם, כיון שתיקנו חכמים הלשון הזה גמר בלבו שיהיה נזיר גמור. וכעין זה כתב הר"ן ז"ל גם כן.
ולמאן דאמר לשון שבדו להם נכרים הם. הקשו התוס' ז"ל (ד"ה כל) מאי שנא הני לישני דנקט. ותי' דבהני לישני אפילו לא יבינו הלשון הרי הוא נדר. וגם בזה לא הבנתי דבריהם ז"ל, דממה נפשך, אם נתכוין לנזירות אלא שאמר בלשון שאינו מבין פשיטא דהוי נזיר, כיון דבלבו שיהיה נזיר. והלשון הוא גם כן לשון נזירות, אף על פי שאינו מבינו. ואי לא נתכוין לנזירות כלל. אלא לשיחה בעלמא. אם כן אפילו בלשון נזיר גמור נמי לא הוי נזיר. ונהי דהיכא שמבין הלשון אלא בלבו אינו מקבל עליו נזירות ודאי דהוי דברים שבלב, כיון דלבו ומחשבתו סותרות את דבריו בתר פיו אזלינן. אבל אם אינו מבין הלשון וגם לבו בל עמו אמאי הוי נדר או נזיר. ואפילו מבין הלשון אם כוונתו בדבורו רק לשיחה בעלמא ולא לנזירות ודאי דלא הוי נזיר. והכי מבואר להדיא בירושלמי ריש נזיר (פ"א ה"א) דפריך עליה דהני כינוים במה קיימין, אי בשאינו מתכוין לנזיר אפילו אמר נזיר לאו נזיר הוא, כמו הקורא בתורה נזיר. ומוקי לה התם דאמר אחר כך אם יש בלשונות הללו לשון נזירות הריני נזיר עיין שם. אלא מאי דאמר התם אי במתכוין לנזיר אפילו מזכיר פת הרי זה נזיר זה צריך עיון, דהא ודאי בעינן על כל פנים איזה לשון נזירות.
ומשמע מדברי הירושלמי דאפילו יחיד לעצמו אם עושה סימן לנזירות או לנדר וקורא אותו בשם חדש, כמו לנזיר קורא בשם פת, ואחר כך מקבל עליו בלשון הזה נזירות הרי זה נזיר. והיינו דאמרינן התם אם אמר כשאזכיר פת אהא נזיר הוי נזיר. אף על גב דבהא נראה דש"ס דילן פליג בהא, דהא למ"ד לשון שבדו להם חכמים הם תקינו הכי לכתחלה למימר בכוונה לשם נזירות. ואפילו הכי דוקא הני לישני דהוי מעין לשון תורה קצת. אבל מה שעושה יחיד לעצמו לאו כלום הוא. מכל מקום בהאי דינא היכא דאין מתכוין לנזירות לא אשכחן מאן דפליג בהא אירושלמי. ולא הוי נזיר היכא דאין מבינו ואין מתכוין. או אפילו מבינו אלא שאומרו דרך שיחה ולימוד בעלמא. וכבר כתב הר"ן ז"ל (ד"ה כל) התירוץ המחוור בזה. ועיין תוס' יום טוב בריש נזיר ובאורח מישור. ובחידושי שם יתבאר באורך בסייעתא דשמיא.
שם משנה וחרמים כחרמים. וכתב הר"ן ז"ל (שם) דלא מיירי הכא לא בחרמי כהנים ולא בחרמי בדק הבית אלא בחרמי איסור ע"ש. ובירושלמי (פ"א ה"א) משמע דמתניתין מיירי בחרמים גמורים, דלמאן דאמר סתם חרמים לכהנים פריך אמאי לא תני נמי כינוי תרומה כתרומה. ועוד פריך התם אמאי לא תני כינוי הקדש ותמורה וערכין. ויפלא מדע לא הביאו התוס' ז"ל בד"ה ונזירות דברי הירושלמי הזה. וכן משמע מדברי התוס' והרא"ש ז"ל דבסתם חרמים מיירי מתניתין.
פירוש הרא"ש ז"ל בד"ה האומר לחבירו מודרני ממך, כל הני ידות נינהו כו'. ואף על גב דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר, כדאמרינן בשבועות (כ"ו ע"ב) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, ומפיק להו מקרא דהוי כאילו גמר דבריו. ולפי זה בכה"ג אם אמר שלא היה בלבו לידור נאמן, ולא אמרינן בכהאי גוונא דברים שבלב אינן דברים, כיון דלא הוציא בשפתיו. אלא דנ"ל כיון דניכר מתוכן שדעתו לידור גם זה הוי דברים שבלב. ומכל מקום אשכחן בריש נזיר (ב' ע"ב) גבי אהא נזיר דבעינן דוקא שיאמר שבלבו היה לנזירות, אבל אם לא אמר כן לא הוי יד. ואם כן איתרבו תרי מיני ידות. הא' יד מוכיח על כוונת לבו, ואין צריך שיאמר שגמר בלבו. והב' יד שאינו מוכיח על כוונת לבו, וצריך שיאמר דגמר בלבו גם כן. ולקמן גבי פלוגתא דידים מוכיחות יתבאר יותר.
ומדברי הרא"ש ז"ל הכא שמעינן דהא דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו לאו דוקא לענין שבועה, אלא הוא הדין לכל נדר. ודוקא לענין תרומה וקדשים הוא דמהני מחשבה לחוד. ואף על גב דילפינן התם בשבועות (כ"ו ע"ב) גבי קרא דמוצא שפתיך תשמור דבגמר בלבו לחוד סגי. היינו דוקא לענין קדשים דגבייהו כתיב כל נדיב לב. אבל שאר נדרים אינן בכלל זה. ולא מיבעי למ"ד התם משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים. ודאי דאין ללמוד לשאר דברים כמו נדרים ונזירות וצדקה. אלא אפילו למ"ד התם דחולין מקדשים לא גמרינן. גם נדרים לא דמיין לקדשים גמורים. ואפילו לדברי האומר דעיקר נדר הוא על ידי התפסה בקרבן. מכל מקום לא הוי קרבן גמור. וכן כתבו התוס' ז"ל שם בנזיר (ב' ע"ב ד"ה דקאמר) דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו.
וקשיא לי מכאן על דברי הרא"ש ז"ל בתענית (פ"א סימן י"ג) שכתב בשם ר"ת דקבלת תענית בלב הוי קבלה כמו נדר וצדקה, והסכים הוא ז"ל לדבריו. והכא פשיטא ליה דגם בנדר בעינן שיוציא בשפתיו דוקא. וכן משמע מהא דאיצטריך לראי' ידות. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. וביו"ד סי' רנ"ח (סעי"ג) מביא הרמ"א ז"ל פלוגתא בזה לענין צדקה. והרא"ש ז"ל בתשובה (כלל י"ג) דעתו דלא מהני גמר בלבו. וכן מוכח מהא דמיבעי לן לקמן (ז' ע"א) אי יש יד לצדקה. ואי גמר בלבו לחוד סגי. אם כן ודאי דיש יד דהא גמר בלבו.
אלא דיש לומר דאין מכאן ראיה, דעד כאן לא מהני גמר בלבו אלא היכא דלא נתכוין להוציא בשפתיו. אבל אם נתכוין להוציא בשפתיו (ואיתקבל) [ואיתקיל] מילוליה והוציא דבר אחר לא מה שהיה בלבו. גם בקדשים לא אמר כלום. ותרווייהו לא קדישי. לא מה שהיה בלבו. ולא מה שהוציא בשפתיו. וכדתנן להדיא (תרומות פ"ג מ"ח) המתכוין להוציא תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום. ואם כן הכי נמי כיון דלא נתכוין לגמור בלבו לבד אלא הוציא בשפתיו גם כן הוה אמינא דלא הוי פיו ולבו שוין, ומה שבלבו גם כן לאו כלום הוא, קמ"ל דהוי יד. ובאמת דברי הרא"ש ז"ל הכא תמוהין, דהא לקמן (ו' ע"א) אמרינן דהרי זו חטאת לא אמר כלום. והרי גבי חטאת גמר בלבו לחוד נמי סגי. ואפילו הכי לא אמר כלום. אלא על כרחך כל שהוציא בשפתיו בעינן יד מוכיח, ולא מהני מה שגמר בלבו.
ועל פי זה לא הבנתי דברי הש"ך בסי' רנ"ח (סק"ה) מה שכתב על דברי רמ"א ז"ל (שם סע"ב) אם רצה להוציא בשפתיו על סלע זה והוציא על אחר הוי טעות ואינו כלום. וכתב הש"ך ז"ל דהשני אינו כלום. אבל הראשון שגמר בלבו הוי צדקה לאלו האומרים דבלב הוי צדקה. אלא דוקא היכא שגמר בלבו שלא יהא צדקה עד שיוציא בשפתיו. והרי ממתני' דתרומה ואמר מעשר מוכח דסתמא הכי הוי, וכל שנתכוין להוציא בשפתיו אינו חל עד שיוציא בשפתיו. וכן יש לי לדקדק בזה בדברי התוס' ז"ל בפסחים דף ס"ג (ע"א ד"ה רבי מאיר) גבי נתכוין לומר למולים ולערלים והוציא בשפתיו ערלים לחוד. עיין שם בתוס' ודו"ק. ועיין שבועות דף כ"ו ע"ב בהא דאמר רב ששת התם בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא ולא הוציא. וברש"י ז"ל שם (ד"ה ולא שגמר).
תוס' בד"ה ומ"ש גבי נדרים כו'. עיין שם שהקשו אמאי לא תני הכי בריש שבועות כל כינויי כו'. ותירצו דאין יד לשבועה. וכבר כתב הר"ן ז"ל (להלן ז' ע"א ד"ה הפקר) דיש יד לשבועה גם כן. ובלאו הכי אין כאן קושיא דהתם ניחא ליה להתנא לפתוח בע"א בשבועות שתים. ולא קשיא ליה. אלא מאי שמא הכא דתני לכולהו. ובנזיר לא תני לכולהו.