קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק עשירי · דף עה.
ר"ן ז"ל בד"ה כשם שארוסה כו'. ומסיק דהלכה כר"ע דהיבם אינו מיפר. ומספקא ליה להר"ן ז"ל אם האב יכול להפר ע"ש. ולענ"ד אין כאן ספק, דהא דקי"ל יש זיקה הוא רק מדרבנן. אבל מדאורייתא אין לו רשות בה. ופשיטא שהאב יכול להפר. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"א הכ"ג), ובירושלמי במתניתין (בפרקין ה"ה עיין שם בק"ע) משמע דמספקא ליה האי מילתא, דאמרינן התם על דעתיה דר"ע מי מיפר. והיינו על כרחך דמספקא ליה אי האב יכול להפר. אבל הירושלמי לשיטתיה דסבירא ליה דזיקה דאורייתא, וכמ"ש בזה ביבמות בחי' בכמה דוכתי. אבל שיטת תלמודין דזיקה מדרבנן היא, האב יכול להפר ונתרוקנה רשות לאב. אלא דיש לדקדק מאי שנא מתרומה דאינה חוזרת לבית אביה משום דלא הוי כנעוריה, אם כן הכי נמי לא הוי בכלל בנעוריה בית אביה. וגם לא הויא דומיא דקודמי הויה ראשונה. ויש לחלק דדוקא בתרומה, דשנתה מרשות אביה לגמרי בשעת אירוסין, להכי אינה חוזרת לרשותו כל שהיא זקוקה ליבם. אבל הפרת נדריה דיש כח לאב אפילו בשעת אירוסין, אלא דהתורה נתנה רשות לארוס גם כן להפר בשותפות. אבל כל שאין כח לארוס בנדריה וכן היבם שאין לו זכות בנדריה כח האב לא נגרע, והוא לבדו יכול להפר.
ותו מיבעי להו בירושלמי (שם) להא דאמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסין בה, וכדאיתא בפרק (האיש מקדש) [האומר] (קידושין ס' ע"א) מי מיפר וכן אם יעדה לבנו קטן מי מיפר לה. ובעיות אלו צ"ע, כיון דאירוסין גמורין הם, ולא נגרע כחן בהפרת נדריה אלא משום דכ"א יש לו בה קצת זכות, ורשויות הרבה שולטות בה ואם כן מהיכי תיתי למימר דהאב לבדו יפר. וכן ביעוד לבנו קטן כיון דאירוסין עושה, ומה שאין הקטן יכול להפר לאו משום דאין לו זכות בה, אלא משום דאין לו דעת, אם כן מסתבר דהאב לבדו אינו מיפר, דאטו אם הארוס חרש דאינו מיפר יפר האב לבדו. והיה נראה דגרסינן בירושלמי ע"ד דר"א מי מיפר, ומיבעי ליה אי ב' היבמים צריכין להפר. או סגי בהפרת האחד. וכן באלו דמאה תופסין בה. אבל בעיא דיעוד לא משמע הכי, ועיין בפני משה.
הרי הן קיימין לא אמר כלום. ופי' הר"ן ז"ל משום דליכא למילף הקמה קודם הנדר מהקמה שאחר הנדר. ולדבריו קשה, מנ"ל לרבנן לאקושי הפרה להקמה ולמדחי הק"ו דדרשי ליה רבנן בעלמא, כדמסקינן בגמרא (ע"ו ע"ב). אמאי לא מקשי איפכא הקמה להפרה, דיכול להקם עד שלא תדור, ולא נסתור הק"ו. והרא"ש ז"ל כתב בשם הר"א ממיץ ז"ל גם כן על דרך הר"ן ז"ל, אלא דיש ט"ס בדבריו, והקשה עליו הרא"ש ז"ל דלרבנן דלא דרשי ק"ו כלל מנ"ל דנדרים העתידים לא באו לכלל הקם, דלדידהו תרווייהו שוין הם נדרים שלעבר ונדרים העתידים. ואין זה מוכרח, דהא רבנן נמי דרשי ק"ו. אבל כנ"ל איכא לאקשויי שפיר, ועל כרחך צריך לומר דמסברא פשיטא להו דבהקם לא אמר כלום וכמו שכתב רש"י והרא"ש ז"ל. ובספרי (מטות פ"א) מייתי עוד דרשא אחריתא לרבנן דלא הוי הפרה, מדכתיב והפר את נדרה אשר עליה נדרים שעליה הוא דמיפר, ולא נדרים שאין עליה, ובהקמה נמי יליף מקרא דלאסור אסר על נפשו דאינו מקיים נדרי אשתו עד שלא תדור.
איבעיא להו חיילין או לא חיילין. ונפקא מינה כגון דאתפיס אחרינא בהדין כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דאמר השני ואני תוך כדי דיבור דלא בטליה אלא כ"ד, ובכדי שיוכל לומר מופר ליכי. ולפי זה הוי מצי למימר נפקא מינה אם עברה על נדרה תכ"ד הרי היא לוקה. אלא ודאי משמע דהפרה חיילי מיד אחר נדרה. והר"ן ז"ל כתב לחלק בין זה כזה לואני, דהיכא דאמר ואני ודאי בעיקרא מתפיס. ועיין לעיל דף (י"א) [י"ג ע"א ד"ה ולענין הלכה] דכתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל למיפשט דבואני גם כן היתרא מתפיס ע"ש, ויש לחלק. ובלאו הכי י"ל דהכא לא נודע ההיתר להמתפיס, דלא ידע כלל מהפרתה ואם כן בודאי בעיקרא מתפיס.