קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק עשירי · דף סט.
שמע אביה כו', חוזר האב ומיפר כו' הן הן דברי ב"ש. ב"ה אומרים אינו יכול להפר. רש"י ז"ל פירש דב"ש סבירא ליה מיגז גייז, ולא נשאר אלא החצי של בעל, ואין צריך להפר אלא חלק הבעל. וב"ה סברי דאין יכול להפר חלק הבעל לחוד, אלא צריך שיפר הכל, דאכתי הנדר שלם. וללישנא דאין יכול להפר לא משמע הכי. והרא"ש והר"ן ז"ל פירשו דלבית הלל אינו יכול להפר כלל. כיון דמיקליש קליש אין האב יכול לזכות בו, ולי נראה בטעם מחלוקתן, דבאמת מסתבר שלא יועיל הפרה אחר הפרה, דמה יוסיף הפרה השניה, כיון דכבר הפר. אלא דלב"ש דמיגז גייז א"כ הפרה ראשונה לא היתה אלא על החצי, משום הכי יכול להפר שנית החלק השני, דהפרה אחריתי היא. אבל ב"ה סבירא ליה דמיקליש קליש, ואם כן הפרתו הראשונה היתה בכל הנדר. ולזה אינו יכול להפירו לגמרי בהפרה השניה, דאין הפרה אחר הפרה. וזה אינו אלא אי נימא דאשמע אביה לחוד הוא דפליגי, אבל להיש מפרשים שכתבו התוס' ז"ל דארישא דשמע בעלה כו' נמי פליגי ב"ה, ואמרי דאין האב יכול להפר אי אפשר לפרש כן, ועיין רשב"א ז"ל שהאריך בזה.
ומדבריו ז"ל נראה דאין הפרת האב או הבעל מתבטלת על ידי מיתה, אלא דהפרה שניה אינה מועלת, כיון דהיא בשעה שאינה ראויה לשניהם. ומשום הכי אין הבעל מיפר חלקו אפילו כבר הפר האב. אבל האב יכול להפר חלקו של בעל לבד. אף על גב דשעה שאינה ראויה לשניהם היא. היינו משום דאב במקום ארוס הוא, כיון דנתרוקן רשות לו. והיינו דוקא היכא דלא נתארסה לאחר, אבל אם נתארסה לאחר אביה וארוס האחרון מפירין שני החלקים. כללא דמילתא הפרת השותפות אינה אלא בזמן ששניהם ראוין לזה.
והביא שם נמי דעת היש מפרשים דב"ש וב"ה פליגי נמי בשמע בעלה והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, דלב"ה אין האב יכול להפר, משום דמיקליש קליש על ידי הפרת הבעל. וע"כ צריך לומר דדוקא משום דלא הספיק האב לשמוע הוא דקליש. אבל היכא דשמע האב בחיי הבעל והפר הבעל הא תני ברישא דהאב מיפר. ואם כן בשמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע הוא גם כן דוקא היכא דלא הספיק הבעל לשמוע הוא דמיקליש קליש על ידי הפרת האב. והוא ז"ל כתב שם להיפך, דבשמע הבעל אפילו לב"ש אין האב יכול להפר. וצריך לומר דמה שלא הספיק האב לשמוע הוא גריעותא, וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ומשום הכי דוקא בהא הוא דפליגי ב"ה דאין האב יכול להפר. אבל אם שמע האב כבר יש לו זכיה בהם ומודו ב"ה דיכול להפר. אבל בשמע אביה הוי איפכא, דמה שלא שמע הבעל ולא זכה בנדרה מעליותא היא. ודוקא בהא הוא דאמרי ב"ש דהאב יכול להפר חלקו של בעל. אבל אם שמע הבעל בחיי האב גם ב"ש מודו דאינו יכול להפר.
והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים) בפי"א הלכה י"ט כתב גם כן בהני תרי בבי דשמע בעלה כו' ושמע אביה דאין האב מיפר לבדו. וצריך לומר שהוא מפרש כפירוש היש מפרשים דב"ה גם ארישא פליגי. ומש"כ דאין האב יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס, צ"ל דקאי ארישא דשמע ארוס כו'. ואין זה מובן, דהיכא דשמע האב גם כן ודאי דיכול להפר, וכדקתני ברישא. ואם נאמר דהכא אינו יכול להפר היינו משום דלא שמע האב ולא זכה בנדר כלל. ולמה כתב דאינו יכול להפר נדרים שנראו לארוס. והרשב"א ז"ל [כתב] בדברי הרמב"ם ז"ל דבשמע בעלה פליגי ב"ש וב"ה בנדרים שלא נראו לאב. וכתב דבפלוגתא אחריתי הוא, ולא זו דמיגז גייז, ותמה עליו שלא הוזכר פלוגתא זו בגמרא. ולא הבנתי היכי משמע ליה הכי מדברי הרמב"ם ז"ל, ואמאי לא פירש דבריו כדברי היש מפרשים דב"ה ברישא נמי פליגי, והכל משום דמיקליש קליש. וכן כתב הלחם משנה (שם הי"ד) ז"ל. וכן כתב הגר"א ז"ל בסי' הנ"ל (יו"ד סימן רל"ד אות ל"ח). וכבר כתבתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל דלא הוי הפרה אלא כששמעו שניהם כאחד, אם כן כיון שלא שמע האב הפרה דבעל לאו כלום היא, ואמאי אינו יכול להפר. וכיון דהיכא דשמע האב ואחר כך הפר הבעל ומת יכול להפר כל שכן היכא דלא שמע האב, דלשיטתו הפרת הבעל לאו כלום היא. ולא הוקלש הנדר על ידי הפרתו. וכן הא דשמע אביה והפר לה עד שלא שמע הבעל דפליגי ב"ש וב"ה אי מיגז גייז כו' גם כן תיקשי, הא לא מיגז גייז ולא מיקליש, כיון דהפרתן לא היה ביום אחד, וצריך לומר דמיירי שמת הבעל ביום שמיעתן ושמע האב גם כן עדיין ביום שמיעת הבעל.
ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל שם הלכה ט"ז שמע (בהא) [האב] ולא שמע הארוס ומת בו ביום, או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום. הא דמצריך הכא דוקא מת בו ביום, היינו משום שמיעת האב, דאילו מת ביום שלאחריו כבר עבר יום שמיעה של אב. עוד כתב התם שמע ארוס וקיים או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר, בזה צ"ל דלא קאי ארישא דכבר שמע האב קודם ששמע הארוס, דאם כן מאי איריא שמע ושתק ומת ביום שלאחריו, הא אפילו שמע והפר אין האב יכול להפר אם מת ביום שלאחריו, דכבר עבר יום שמיעת האב.
והטור ז"ל (יו"ד סימן רל"ד) כתב בשם הרמב"ן ז"ל דהא דבשמע אביה אינו יכול להפר לב"ה היינו דוקא דמת הבעל לאחר יום שמיעה. אבל אם מת ביום שמיעה של אב הוא יכול לחזור ולהפר, וכן פסק בש"ע (שם סעט"ז). ולענ"ד לשיטת הרמב"ם והתוס' ז"ל דב"ה ברישא נמי פליגי בשמע בעלה והפר לה, והתם ודאי ליכא לחלק בהכי אי מת ביום שמיעתו או לאחר יום שמיעה. והוא הדין בסיפא דאין לחלק. ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל על כרחך מיירי איפכא, דמת ביום שמיעה וכמו שכתבתי לעיל. וגם מסתימת דברי הרא"ש והר"ן ז"ל נראה דלא סבירא ליה הא דהרמב"ן ז"ל, וגם טעמו לא נתברר. דלפי פירוש הרא"ש והר"ן ז"ל דהנדר הוקלש ואין חשוב להורישו לאב, ודאי דאין חילוק אי מת ביום שמועה או לאחריו. ומה שכתב הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פי"א הי"ד) דהרמב"ן ז"ל מפרש כפרש"י ז"ל, דב"ה אמרי דחלקו של בעל לחוד אינו יכול להפר. אבל חלקו וחלק הבעל יכול להפר. והיינו דוקא כשמת ביום שמיעה, אבל לאחר יום שמועה דאין יכול להפר חלקו גם חלק הבעל אינו יכול להפר. מדברי הטור ז"ל ודאי לא נראה כן. דאם כן למה הביא דברי הרמב"ן ז"ל בזה, כיון דהוא פי' כשיטת הרא"ש אביו ז"ל דאינו יכול להפר.
ונראה דהוא ז"ל גם כן מפרש דב"ש וב"ה פליגי אי יכול להפר או לא, ולב"ה אינו יכול להפר כלל. ומשום דמיירי שמת לאחר יום שמיעה דאין יכול עוד לחזור ולהפר חלקו אלא חלק הבעל לחוד הוא דמצי מיפר, משום דהחלק הזה בא לרשותו אחר מיתת הבעל. ומשום הכי קאמרי ב"ש דחוזר ומיפר חלקו של בעל לחוד, משום דסבירא ליה מיגז גייז, וחלק הבעל לבד הוא ויכול להפר אותו אפילו אחר יום שמיעתו, וב"ה אמרי דאין יכול להפר, משום דמיקליש קליש, ואין לבעל חלק מיוחד בהנדר, ומשום הכי גם חלק הבעל אינו יכול להפר אחר יום שמיעה, אבל כשמת ביום שמיעה לכ"ע מיפר חלקו וחלק הבעל. וצריך לעיין במקור דברי הרמב"ם ז"ל, ולא אדע איה מקומן. וכעת דבריו ז"ל נפלאים המה ממני. ולקמן דף ע"א יתבאר עוד בדינים אלו. ועיין בזה בדברי הט"ז ז"ל (יו"ד סימן רל"ד סקכ"א - כ"ב).
יש שאלה בהפר. רש"י ז"ל פירש בזה ג' פירושים. הא' יש שאלה בהפר, אם קיים האחד והפר האחד יכול האחד לשאול על הקמתו במקום שהפר השני והוי מופר. ואין פירוש זה מובן, דהא סתמא דגמרא קאמר בריש פרקין (ס"ז ע"א) דהיכא דקיים האחד תו אין מועיל שאלה להקמתו, דבעינן שיפירו שניהם כא'. ואמאי לא מייתי לעיל הא דר' יוחנן. פי' הב' אי שאלה הוי (בהפר) [כהפר] ואין צריך להפר בפירוש, אלא על ידי השאלה (והקמה) [דהקמה] ממילא הוא מופר. ולשון נשאלין על ההפר ודאי הוא דחוק לפי זה. ועוד דלפי זה לא אתי שפיר הא דתני לקמן בדף ע"ט (ע"א) דחומר בהפר מבהקם. ולפי זה אין כאן חומר. ופי' הג' אם קיים האב או הבעל הנדר ואחר כך הלך ונשאל עליו והתירו החכם, אי אמרינן כיון דקיים שוב אין נשאל עליו, או יש שאלה. ויש שאלה בהפר היינו במקום הפר, אי האב אי הבעל יכול לשאול על נדרה כמו שהיא יכולה לשאול. ופי' זה גם כן תמוה, חדא דהוא ודאי אינו יכול לשאול על נדרה אלא בתורת שליחות. וכדאמרינן בריש מכילתין (ח' ע"ב) בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. ובתורת שליחות ליכא נפקא מינה אם הקים אי לא. ועוד, כיון דמסיק דאפילו אחר ההיקם יכול הוא לשאול על נדרה אם כן אמאי אין שאלה במקום הפר. וגם לפי זה לא שייך חומר בהפר מבהקם.
ולקמן דף ע"ט נראה שפי' עוד באופן אחר. נשאלין על ההיקם, שאם האחד קיים לה והשני נשאל על נדרה, ואחר כך הלך זה שקיים ונשאל על הקמתו, וקמ"ל דיכול לשאול לחכם אפילו על מקצת, דהא השני הקים. ואין נשאלין על ההיפר, אם הפר האחד אין השני נשאל על חלקו לחכם, לפי שאין נשאלין על נדר שמופר במקצת. וכל זה אינו מובן, דאטו יש לבעל או לאב לשאול על נדרה לחכם אם לא כשהיא עצמה מתחרטת, והיא עצמה פשיטא דיכולה לשאול אפילו אחר הקמת שניהם, וגם אחר הפרת הא' גם כן נראה דיכולה לשאול לחכם, כיון דעדיין נדרה עליה, בין למ"ד מיגז גייז ובין למ"ד מיקליש קליש. וכל אלו הפי' הוא משום שלא נראה לו דשייכא שאלה בהפרה. אבל הדבר פשוט כמו שפי' התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל. ובירושלמי בפרקין (ה"א) משמע דמפרש להא דנשאלין על ההקם אם הבעל שהקים יכול להתיר לה בתורת חכם ע"ש. והגהת מרדכי סוף שבת (פ"ב ע"א בדפי הרי"ף) הביא בשם הרא"ם ז"ל לפרש הא דיש שאלה בהקם היינו דיכולה היא לשאול לחכם אחר הקמה, והוא ע"ד פרש"י ז"ל לקמן. ועי' בש"ע (יו"ד סימן רל"ד סעכ"ג) שהביא בזה שני דעות. ומש"כ הגהת מרדכי דבירושלמי נמי פי' כן לא משמע כן מדברי הירושלמי, וכמ"ש. וכתב הר"ן ז"ל דאין נשאל על ההיקם אלא ביום שמעו. והטור ז"ל (שם) כתב דאפילו לאחר יום שמיעה יכול לשאול. ועיין בש"ע (שם סעמ"ט).
קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על הקמה הראשונה מהו. יש לדקדק הא שאלה הוא על ידי פתח וחרטה. וכיון דניחא ליה בהקמה שניה אם כן היכי שייכא חרטה בראשונה, דהא ניחא ליה בהקמה, כיון דהקים שנית. ובשלמא בשבועה על שבועה י"ל כיון דשבועה שניה חיילא גם כן קצת לאיסור בעלמא, וכמש"ל דף י"ח (ע"א), אם כן שפיר יש לומר דניחם על השבועה ראשונה, ולא ניחא ליה בב' איסורין. אבל הכא בקיום ליכא למימר הכי, והיכי אשכחן שיתחרט על הראשונה והשניה תחול, אם כן אין כאן חרטה. ומוכח מכאן דלא כמו שכתבנו לעיל דדוקא בשבועה על שבועה הוא דאמר רבא אם נשאל כו' כיון דלא יצאו דבריו לבטלה וחלה היא לאיסור. דהא הכא בהקמה שניה יצאו דבריו לבטלה ואפילו הכי חיילא אחר שאלה על הראשונה. ועיין לשון רש"י ז"ל שכתב דמיבעי ליה אי הותרה השניה על ידי שאלת הראשונה. ובשבועות נמי מהא דדייק התם חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא, למאי הלכתא, לכדרבא, משמע נמי דלא חיילא שבועה שניה כלל אפילו לאיסור בעלמא, מדלא קאמר להכי שבועה איכא לאיסור ולקוברו בין רשעים גמורים. ומכאן קשה גם כן לדברי הרשב"א ז"ל שנסתפק אי הילכתא כרבא בהא דאם נשאל כו', מדלא הביא הרי"ף ז"ל בשבועות הא דרבא, דהא הכא פשיט סתמא דהש"ס לבעיא דרבה מהא דרבא. ועיין בשלטי גבורים בשבועות פ"ג שם (י"א ע"א בדפי הרי"ף אות א') ודו"ק.
קיים ליכי ומופר ליכי, ולא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה מהו. ופי' הרא"ש ז"ל דאם אמר קיים ליכי ומופר ליכי לחוד אפילו לר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס מודה בזה דתפוס לשון ראשון, כיון דאין יכולין לחול שניהם כאחת. וכן משמע מהא דבעי רבה לקמן (ע"ב) בקיים ומופר ליכי, מהו משמע דבכה"ג לא מספקא ליה. אלא דיש לדקדק ממה נפשך, אי הוי דעתו שיחולו שניהם וכמשמעות לשונו קיים ליכי ומופר ליכי אם כן הוי כבת אחת, ותרווייהו לא חיילי, כיון דלכך נתכוין מתחלה, ואי נימא כיון דאינן חלין כאחת מסתמא אמר ההפרה דרך חזרה, אם כן תחול ההפרה, דהא יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וצריך לומר דודאי לאו בתורת חזרה אמר מופר ליכי, אלא לשניהן נתכוין, אבל לא בבת אחת, אלא לחול ההקמה ואחר כך ההפרה, וזה אי אפשר, כיון דחלה ההקמה תו לא חייל ההפרה, ודוקא גבי עולה ושלמים הוא דאמרינן לר' יוסי דלשניהם בבת אחת נתכוין וחציו עולה כו', כיון דיכולין לחול כאחת. והא דדייקינן בב"ק (ע"ג ע"ב) ותמורה (כ"ה ע"ב) מהא דאמר ר"י אם כשנמלך כו' דתוך כדי דיבור לאו כדבור דמי, היינו דוקא מדברי ר"י דאמר אם כנמלך היינו חזרה. אבל מהא דאמר ר"מ הרי זו תמורת עולה לא שמעינן, דר"מ נמי לאו בתורת חזרה מיירי, אלא באומר תחול זו ואחר כך תחול זו, ומתחלה נתכוין לכך. ור"י סבירא ליה דבכה"ג אמרינן דלחול בבת אחת נתכוין, וחציו עולה וחציו שלמים.
והר"ן ז"ל בד"ה ופשטינן כו' כתב הלכך לר"י פשיטא דהפרה חיילא, דכי אמר ומופר ליכי בבת אחת קאמר, ואי תימא כל שאינו בזה אחר זה כו', לאו מלתא היא כו'. משמע מדבריו דלר"י בקיים ליכי ומופר ליכי גם כן בבת אחת קאמר, ותרווייהו לא חיילי. ושם בסוף דבריו כתב דהא דלא אמרינן ואפילו ר"מ לא קאמר אלא התם דאיכא לישנא יתירא. אבל הכא דליכא לישנא יתירא בבת אחת קאמר, כמו בתמורת עולה ושלמים. ותי' גם כן כנ"ל דהכא דאי אפשר שיחולו כאחת, אפילו בלא לישנא יתירא אמרינן דלזה אחר זה נתכוין. ויש לדקדק דמאי קשיא ליה, הא איצטריך למימר לא תחול זה כו'. דאם לא כן תרווייהו לא חיילי, דכל שאינו בזה אחר זה כו'. ועוד, למאי דמסיק דהיכא דאין יכולין לחול כאחת לא אמרינן דלבת אחת נתכוין. אם כן היכי איפשוט בעיין יותר לר"י מלר"מ, הא ר"י נמי מודה הכא דאי לאו דאמר לא תחול כו' ההקמה חיילא וההפרה לא חיילא. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. ונראה מדברי הר"ן ז"ל דלר' יוסי בכל גווני אמרינן דלבת אחת נתכוין, ולר"מ דוקא הוא דכתב הכי דהיכי דא"א לחול כאחת אמרינן דלזה אחר זה נתכוין גם כן בלא לישנא יתירא. אבל לר"י לשניהם כאחד נתכוין. וכה"ג כתבו התוס' בתמורה (כ"ה ע"א - כ"ו ע"א) גבי היא שלמים וולדה עולה דלר"מ אפילו בלא לישנא יתירא לזה אחר זה נתכוין, ולר"י לבת אחת נתכוין. אלא דמבעיא דרבה לקמן לא משמע כן.
ובזבחים (דף ל' ע"ב) אמרינן דלר"מ מדלא אמר תמורת עולה ושלמים שמע מינה מיהדר קהדר ביה. אלמא דלר"מ דיינינן ליה בחזרה, ועל כרחך צריך לומר הא דאינו יכול לחזור בו היינו משום דבהקדש אינו יכול לחזור בו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' מעה"ק פט"ו ה"א) או משום דמיירי בתוך כ"ד גדול וכדאיתא בב"ק פרק מרובה (ע"ג ע"ב) ואם כן הכא בקיים ליכי ומופר ליכי אי נדוננו בחזרה אמאי יכול יכול לחזור בו. וי"ל דהא דאמרינן בזבחים לר"מ מיהדר קהדר ביה גם כן לאו לחזרה גמורה קאמר, אלא דעתו שיחולו שתיהן זו ואחר כך זו, ולא הדר ביה מקמייתא לגמרי, והכי נמי בקיים ליכי ומופר ליכי לא דיינינן ליה בחזרה, אלא דעתו שתחול ההקמה ואחר כך תחול ההפרה, ותפוס לשון ראשון, והקמה חייל הפרה לא חייל.
והא דדייק הש"ס במרובה דר"י לית ליה תוך כדי דיבור היינו מהא דאמר ואם כנמלך לא אמר כלום, ונמלך משמע חזרה גמורה. ועיין בדברי רמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שבועות (הי"ט) שכתב דחזרת תוך כדי דיבור צריך שיפרש חזרתו, והוי כמו נדר טעות (שם הי"ז). ואם כן היה אפשר לומר דבתמורה דאיתא בטעות לא מהני חזרת תוך כדי דיבור, ובמרובה לא משמע כן. ועל כרחך צריך לומר דחזרת תוך כדי דיבור עדיף מנדר טעות, ואפילו בתמורה דאיתיה בטעות מכל מקום תוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ולפי זה דין תמורה ודין מקדש ודין מגרש סברותם הפוכות, דבתמורה בטעות הוי תמורה, ותוך כדי דיבור חוזר בו ובמקדש הוי איפכא, דבטעות לא הוי קידושין, ותוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו, ויתבאר בזה לקמן בפרק בתרא (פ"ז ע"א). ובחי' בתמורה הארכתי בזה ג"כ. ועי' תוס' ז"ל (ד"ה תמורת) שכתבו גבי תמורת עולה אם אמר לא תחול זו אלא אם כן חלתה זו דהשניה חלה ולא הראשונה, כמו הכא דהפרה חייל ולא הקמה. ולא משמע כן בגמ', דאמרינן דר"מ נמי מודה, משמע דמודה לר"י דשתיהן חלין, וחציו תמורת עולה וחציו תמורת שלמים.
והרשב"א ז"ל (ד"ה היכא) כתב דהכא מיירי דוקא דאמר קיים ומיפר ליכי. אבל אמר קיים ליכי ומופר ליכי אמרינן דחזר בו. ותוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ועיין רא"ש ז"ל שכתב דשניהם חלין לדעת היש מפרשים, ולא ידעינן אי מוקם אי מופר. ולא הבנתי היכי שייך ספיקא בזה, וגם חלות שניהם הוא דבר שא"א. וכללא אמרינן לקמן כל שאינו בבת אחת משמע דאי אפשר שיחולו בבת אחת בשום אופן. ומש"כ הש"ך (סק"ס) והט"ז ז"ל (סקל"ז) בסי' רל"ד דאזלינן לחומרא. משמע דמספיקא הוא דמחמרינן. אם כן לא איפשטא בעיין כלל, ומאי קאמר הש"ס ת"ש מפלוגתא דר"מ ור"י. וביותר אינו מדוקדק לשון הט"ז ז"ל שכתב דבעיא דלא איפשיטא היא. וז"א כנ"ל, וע"ש בש"ך ס"ק ס"ב מה שכתב בשם העט"ז ומה שכתב הוא ז"ל עליו. והרי דבריו ז"ל מבואר בדברי הרשב"א ז"ל וכמו שהבאתי.
ויש להסתפק היכא דאמר האב או הבעל לארוסה קיים ליכי ומופר ליכי אי יש לקיים דבריו, דהפרה תחול על חציו שיכול להפר והקמה תחול על החצי השניה, ולא יוכל השני להפר חלקו. ולמ"ד מיקליש קליש לא מיבעי לי, וכי קמיבעי לי למ"ד מיגז גייז. ונראה דגם בזה אי אפשר לשניהם לחול, דהקמה לא חייל אלא על מה שיוכל להפר. ודו"ק.
גמ' קיים ומופר ליכי מהו. ופי' הרא"ש ז"ל דמיבעי ליה אי הקמה חיילא משום תפוס לשון ראשון. ולפי זה היכי פשיט לה מהא דרבה כל שאינו בזה אחר זה כו', כיון דשייך למימר הכא תפוס לשון ראשון, אלא ודאי כיון דאמר ליכי לבסוף לא שייך למימר תפוס לשון ראשון. אלא לפי הגירסא שהביא הר"ן ז"ל קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת בזה אפשר לומר תפוס לשון ראשון, כמו לרבא אליבא דר"מ בלחצות דאמרינן תפוס לשון ראשון. אבל ע"כ הכא לא נחית לזה, מדפשיט מהא דרבה. וגם הפי' השני דחלין שניהם ולא ידעינן אי מוקם אי מופר גם כן קשה, דאם הדבר באפשר שיחולו שניהם גם כן לא שייך להא דרבה, וכמש"ל.
ונראה כפי' הר"ן ז"ל דמספקא ליה הי מינייהו חייל, דסלקא דעתך דעל כל פנים חדא מינייהו חייל. ופשיט ליה מהא דרבה דחדא נמי לא חייל, דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ופרש"י ז"ל דאם קרא לשניהם עשירי אין אחד עשר מקודש. והוא נגד הש"ס בערובין (נ' ע"א) וקדושין (נ"א ע"א) דהיכא דיצאו שנים בעשירי שניהם קדושים, ולא באו לכלל זה, כיון דאיתיה בטעות. והקשה הרא"ש ז"ל מהא דאמרינן (בזבחים) [בתמורה כ"ה ע"ב] דאם אמר תמורת עולה ושלמים דתרווייהו תפסי אפילו לר"מ, ולא אמרינן כל שאינו בזה אחר זה כו' משום דהתם איתיה לחצאין, דאם אמר תקדש חציה לדמי עולה וחציה לדמי שלמים קדשה. והתם בתמורה פליג ר"מ אפי' בחציה עולה וחציה שלמים, ואמר דתפוס לשון ראשון. וצריך לחלק בין חציה עולה לבין חציה לדמי עולה. אף על גב דמיבעי לן התם בתמורה (י"א ע"ב) בהקדיש אבר לדמיה אי פשיט קדושה בכולה. והוי מצי למימר דבלחצות איתא לחצאין לאביי בזבחים.
ובלאו הכי לא ידענא מאי קשיא ליה כיון דבתמורת עולה ושלמים חלין שניהם, אם כן לא שייך כלל להא דאפילו בבת אחת אינו, דלא נאמר אלא על חלות אחד מהם היכא דאי אפשר לשניהם שיחולו. והרשב"א ז"ל הקשה גם כן לר"י בתמורת עולה ותמורת שלמים מהא דכל שאינו בזה אחר זה. ותי' גם כן דאיתא לחצאין בחציה תמורת עולה כו', וקשה מהא דפליג ר"י התם (תמורה כ"ו ע"א) בחציה תמורת עולה וחציה תמורת חטאת, ואמר ר"י תמות, והא כה"ג ליתא לחצאין, ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי, כיון דשניהם חלין לא דמיא להא דרבה. והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ג הכ"ב) כתב בהא דהוי קיום ועיין ט"ז ז"ל (יו"ד סימן רל"ד סקל"ח) מה שכתב בזה. והיה נראה לומר דכללא דרבה במחלוקת היא, וכדאיתא בעירובין (מ"ט ע"ב) דשמואל לית ליה להאי כללא, והלכתא התם כשמואל. אבל כבר כתבו התוס' ז"ל (שם ד"ה מאי טעמא) דבעלמא על כרחך מודה שמואל, כדמוכח ממתניתין דקדושין (נ' ע"ב). וכן מהא דהשוחט התודה על פ' חלות (מנחות מ"ח ע"א). ודברי הרמב"ם ז"ל נפלאים המה, ומאי דפשטינן הכא מדרבא אדרבה. לא שכיחא דכוותיה בשאר דוכתי ודו"ק.
גמ' קיים ליכי היום מהו. מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר דמי, או דלמא הא לא אמר לה, משמע דאי אמר לה מופר ליכי למחר פשיטא ליה דהוי הפרה. ומאידך בעיא דמופר ליכי למחר משמע איפכא, דאי אמר תרוייהו לא הוי הפרה. ועי' מה שכתב הר"ן ז"ל בזה. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דלבעיא דקיים ליכי היום נמי פשיטא ליה דאי אמר תרוייהו לא הוי הפרה. ודוקא בקיים ליכי היום לחוד הוא דמיבעי, דלמא להכי קאמר קיים ליכי היום למשמע מכלל דלמחר יהיה מופר. ועל כרחך כוונתו דההפרה מהיום, דאל"ה לא תחול למחר. או דלמא הא לא אמר לה, ולעולם לא נאמרה הפרה מכלל. אבל היכא דאמר תרוייהו על כרחך ליכא למימר דהא דאמר קיים ליכי היום כדי לדקדק דלמחר יהיה מופר. דהא בהדיא קאמר מופר ליכי למחר. אלא ודאי לקיומי היום נתכוין, ותו לא מצי להפר אפילו אמר מופר ליכי למחר.
ובהנך בעיין לא מיבעי ליה אלא אי הפרה מכלל הוי הפרה אי לא. אבל בקיים ליכי שעה מיבעי ליה תרתי, אי אמרינן הפרה מכלל, וקיים ליכי שעה לחוד הוי הפרה, או דלמא לא הוי הפרה מכלל גם בזה. ואכתי מיבעי ליה אי אמר לה מאי. היינו היכא דהפר לה לאחר שעה בפירוש מאי, נהי דהפרה לא הוי מכלל, מכל מקום הקיום לא הוי אלא לשעה ויכול אחר כך להפר, או דלמא כיון דקיימו קיים, וקיום לשעה הוי קיום לעולם. אבל בקיים ליכי היום ליכא למיבעי בכה"ג, דכיון דלא הוי הפרה מכלל, ממילא הוי קיום לכל היום, ותו לא יכול להפר. ולפי זה לפסק הראשונים ז"ל דכל אם תמצי לומר פשיטותא היא, כל הני בעיין איפשיטו דלא הוי הפרה, לבד בקיים ליכי שעה ואחר כך הפר לה דסלקי בתיקו. ולפי זה לא דמי הפרה להקמה, דהפרה מכלל לא אמרינן, וכי אמר לה קיים ליכי היום קיים לעולם, והקמה מכלל הוי הקמה. ואי אמר מופר ליכי למחר הוי קיום. והוי מצי הש"ס למיבעי גם כן במופר ליכי לאחר שעה אי הוי הפרה, או דלמא כיון דקיים לשעה, דמופר ליכי לאחר שעה קאמר, הוי קיום לעולם. אלא די"ל דבשעות ודאי לא הוי הקמה מכלל לאו, כיון דהרשות בידו להפר כל היום.
והש"ך ז"ל בנקודת הכסף (יו"ד סימן רל"ד בט"ז סק"מ) כתב לפרש לדברי הרמב"ם ז"ל הא דמיבעי לן במופר ליכי למחר לאו דליהוי הקמה מיבעי ליה, דודאי לא הוי הקמה, ואי בעי מצי מיפר, וכי מיבעי ליה אי הוי הפרה. ולפי זה הוי איפכא, דבהפרה מיבעי ליה אי הוי הפרה מכלל. ובקיום פשיטא ליה דלא הוי קיום. ובאמת מסתברא איפכא דהיקם בלבו קיים, והפר בלבו לא הפר (להלן ע"ט ע"א). ואם כן מסתבר יותר לומר דהוי הקמה מכלל, דהוי כמו קיים בלב. ולשון הש"ס גם כן לא משמע כדברי הנקודות הכסף. ודו"ק.