קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק עשירי · דף סז:
ואימא אב לחודיה מיפר. ופירש הרא"ש ז"ל דארוס גם כן לחודיה מיפר. והר"ן ז"ל לא ניחא ליה בזה, כיון דסבירא לן השתא דלא יצתה מרשות האב על ידי האירוסין, אם כן מהיכי תיתי למימר דארוס נמי מיפר לחודיה, וסגי למימר דאם הקים הקים, ואף על גב דכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה, לאו דהפרתו תועיל, אלא שאם לא הפר נמצא שהקים. ולדידי קשה, אם כן כולה קרא דואם ביום שמוע כו' מיותר. דהא כתיב ברישא דקרא ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו כל נדריה. ועוד דאי בעינן דוקא שיפר הארוס, ובחרישה לחוד גם כן קיים הוא. אם כן מאי קאמר דאב לחודיה מיפר, הא גם הפרת הארוס בעינן. ובאמת נראה דאם האחד לחוד מצי מיפר האב או הבעל החרישה של השני לא הוי כקיום, כיון דאינה צריכה להפרתו. ודוקא אם קיים בפירוש הוא דיש לומר דנתנה לו תורה כח לבטל הפרת השני, והיינו דקאמר הש"ס גבי אב דאם הקים הקים. אבל בארוס דאמרה תורה דבחרישה לחוד גם כן קמו נדריה ודאי צריך לומר כמו שפירש הרא"ש ז"ל, דהארוס לחוד גם כן מצי מיפר היכא דהחריש האב. והיינו דכתב רחמנא אם גם הוא החריש וקמו נדריה.
אבל לדברי הר"ן ז"ל ודאי תיקשי לענין מאי קאמר דאב לחודיה מיפר כיון דבלא הפרת הבעל קמו נדריה כל שהחריש לה ביום שמעו, והרי ע"כ שניהם מפירין. ואין לומר דנפקא מינה היכא דלא שמע הבעל כלל דאז האב לחודיה מיפר, דאמאי לא ניחוש שמא ישמע הבעל ויקיים אותן, אבל אי נימא דחרישת השני לא הוי לא כקיום ולא כהפרה אתי שפיר, דכל שהחריש ביום שמעו הרי זה מופר על ידי הארוס לבדו, ואין האב יכול לקיים עוד.
אלא דיש לומר דאפילו אי בעינן דוקא הפרת השני מכל מקום איכא נפקא מינה אי נימא דהאב לחודיה מיפר או הארוס לחודיה, כגון אם עברה על נדרה בין הפרת האב להפרת הבעל, ואי האב לחודיה מיפר אינה לוקה על נדרה כל שהפר הבעל אחר כך, דמהפרת האב לחוד הוא דמופר. וכן איפכא, אי נימא דהארוס לחודיה מיפר.
ועוד יש לומר, דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב הי"ז) דבאב וארוס צריך שישמעו ביום אחד, אבל אם הפר אחד מהם ביום שמעו ואחר כמה ימים שמע השני והפר לא הוי הפרה, והיינו דוקא למאי דקי"ל דמפירין בשותפות, משום הכי אינה מועלת הפרה דחד בלא אידך, וכדאמרינן לעיל (ס"ז ע"א) דבעינן שיפירו שניהם בבת אחת. אבל למאי דסלקא דעתך השתא דאחד לחודיה מיפר האב או הארוס. אפילו שמע השני ביום שלאחריו והפר הרי זה מופר על ידי הראשון לבד, וכן איכא נפקא מינה להא דלעיל גופא, אם נשאל השני על הקמתו, דמכל מקום מופר הוא על ידי הפרת הראשון. אלא דהרמב"ם ז"ל יליף לה מקרא דיום שמעו היינו שמיעה דתרוייהו האב והארוס. עי' בדבריו ז"ל (בפי"ג) [בפי"ב שם] ואם כן תיקשי מכאן לדבריו, דלמאי דבעינן למימר דאב או ארוס לחודיה מיפר למה בעינן דוקא יום שמיעה אחד לתרווייהו. וכבר נחלקו הראשונים ז"ל עליו בזה, וכמבואר בש"ע (יו"ד) סי' רל"ד, ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם, ודו"ק.