קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק חמישי · דף מח:
ליקני הדין, ואי הואי בר בריה צורבא מרבנן ליקני ניהליה. והקשה הרשב"א ז"ל (ד"ה או דלמא) כיון דאסר על בנו נכסיו הרי הם כהקדש אצלו, והיכי יכול להקנותם לו. ותי' דהיינו דאמרי פומבדיתא קני על מנת להקנות לא קני, כיון דלעצמו לאו בר קנין הוא. ולפי זה הא דפריך רבא לרב נחמן ממתניתין דמתנת בית חורין, הא לפומבדיתא נמי תיקשי, דעל כרחך לא פליגי אלא היכא דהוא עצמו לאו בר קניה הוא, אבל במתניתין מודו. ועוד דאמאי לא קאמר רב אשי לחלק כן בין הא דשמיט כיפי לסודרא דבר קניה הוא. ונראה יותר דאע"ג דנאסר עליו בהנאה מכל מקום יש לו בה קנין, ומשום הכי יכול לקדש בה אשה, כדמוכח לעיל, דאע"ג דהחליפין אסורים עליו אם קידש בהם מקודשת. ויפלא בעיני על הרשב"א ז"ל שכתב דאינו יכול לקדש אשה במה שנאסר עליו, והוכיח כן מסוגיא דלעיל, והביא דברי הראב"ד ז"ל גבי גידולין. ולעיל מוכח איפכא דהוי קדושין. והא דפשיט לעיל ממכרן וקידש בדמיהן הוא משום דסלקא דעתך דחליפי חליפין נמי אסורין ואסור ליהנות בה, כמו שכתב הוא ז"ל בעצמו שם. ועיין משל"מ ז"ל (ה' נדרים פ"ה הט"ז) מה שכתב על דברי הראב"ד ז"ל גבי גידולין.
ורב נחמן אמר דקני על מנת להקנות קני. והביא ראיה מקנין סודר, ודחי רב אשי מאן כו'. ועוד סודרא קני מן השתא, אבל הכא לאימת קני. (וכי) [לכי] הוי בר בריה צורבא מרבנן, לכי הוי, הדר סודרא למאריה. ולפי זה דבריה לא קני אלא לעת שיקנה אותו לבר בריה היה נראה דבעינן שיהיה בר בריה בעולם, דאי לאו הכי הא הוי כמקנה לדבר שלא בא לעולם, כיון דאין קנין ראשון אלא על מנת להקנות לדבר שלא בא לעולם. אבל לרב נחמן דסבירא ליה דקנין הראשון מתחיל מיד י"ל דאפילו אם לא בא בר בריה לעולם עדיין הוי קנין.
ורש"י ז"ל כתב דמיירי הכא דלא הוי בר בריה בעולם, וי"ל גם בזה דכיון דקנין הראשון לדבר שבא לעולם הוא שפיר חייל. ומשמע דמודה רב אשי היכא דיכול להקנות להשני מיד דקני, ואם כן לרב אשי נמי תיקשי ממתניתין, דהא יכול להקנות לשני מיד, וצריך לשינויא כשינויא דהש"ס. ואם כן יש לדקדק (כמו) [במה] שכתב הר"ן ז"ל סתמא דבקני על מנת להקנות לא קיי"ל כרב נחמן, דרב אשי פליג עליה, ואמאי לא ביאר דדוקא בכהאי גוונא דשמיט כיפי הוא דלא קיי"ל כוותיה דרב נחמן, משום דהדר סודרא למריה, אבל בסתם קני על מנת להקנות גם רב אשי מודה. והרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ה סימן ה') כתב כן דבקני על מנת להקנות קיי"ל כרב נחמן, דרב אשי מודה, ובההוא דשמיט כיפי הוא דלא קיי"ל כוותיה.
וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דרב אשי דאמר לכי הוי הדר סודרא. לאו דוקא בכה"ג דשמיט כיפי הוא דאמר, אלא בכל קני על מנת להקנות הוא דהוי הכי דעיקר קנין הראשון נגמר כשהוא מקנה לשני, וכבר הדר סודרא למאריה. ולפי זה כתב דוקא בסודר, אבל בשטר קני. ומדברי הר"ן ז"ל לא משמע כן, אלא דוקא הכא שהקנה לבריה, וקנינו לא יתחיל אלא כשיהיה בר בריה צורבא מרבנן, אבל בסתם קני על מנת להקנות מתחיל קנין הראשון מיד. וסברת הרשב"א ז"ל לא הבנתי, דעל מנת כאומר מעכשיו דמי, ומתחיל קנין הראשון מיד, ולא הדר סודר למאריה קודם קניה.
גמרא זימנין אמר ליה סעודתו מוכחת עליו. וזמנין אמר ליה ר"א היא דאמר וויתור אסור במודה הנאה. אי נימא דוויתור אסור מדרבנן י"ל דהא דזימנין אמר ליה הכי וזימנין הכי, היינו דלרבנן דר' יוסי לעיל גבי הפקר (מ"ג ע"א) י"ל דטעמא דמתנת בית חורון הוא משום וויתור. אבל לר"י דאסר בהפקר משום גזירת מתנת בית חורון על כרחך ליכא למימר דטעמא משום וויתור, דהוי גזירה לגזירה. ולפי מ"ש הר"ן ז"ל לפרש הא דסעודתו מוכחת עליו היינו דניחא ליה שיאכל אביו משלו י"ל איפכא, דלהאי טעמא לא שייך למגזר משום מתנת בית חורון, כיון דלא שייכא אלא גבי אביו, אבל לא באינש אחרינא, ולר' יוסי על כרחך צריך לומר דטעמא דמתנת בית חורון הוא משום וויתור וכר"א, ולת"ק מצינן למימר דטעמא משום סעודה המוכחת עליו.
ולהאי שינויא דמתניתין משום וויתור הא דתנן כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה צריך לומר דלאו בעלמא קאמר, דודאי מתנה היא, אלא לענין מודר הנאה לאו מתנה היא, וכן כתבו התוס' ז"ל בב"ב דף קל"ד (ע"א ד"ה כל מתנה) אבל להאי שינויא דסעודתו מוכחת עליו לענין דינא קאמר דלאו מתנה היא. והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נדרים (הט"ז) כתב ללישנא דמתניתין דכל מתנה שאינה כו' אינה מתנה. ובתר הכי כתב דקני על מנת להקנות קני. ודבריו צריכין ביאור, כיון שכתב דכל מתנה כו', על כרחך לאו לענין נדרים ומשום וויתור. מה זה שכתב בתר הכי דקני על מנת להקנות קני, על כרחך בעלמא לענין דינא קאמר ומאי איריא בהלכות נדרים בהל' קנין הוה ליה למכתב כן. ועל כרחך צריך לומר דמשום וויתור הוא דאסר, מדלא כתב דבעינן הוכחת הסעודה אלא היכא דנתן לו סתם ואחר כך אמר לו יבוא פלוני ויאכל עמך, על זה כתב (שם הט"ו) כגון שהיתה סעודה גדולה כו' אבל היכא דאמר בשעת מתנה על מנת שיבוא אבא ויאכל לא הוצרך להוכחת הסעודה, והיינו משום דבכל גווני אסור משום וויתור.
ועוד יש לדקדק בזה להאי שינויא דשני רב נחמן דמתניתין משום וויתור הוא כל מתנה לאתויי מאי, כיון דלית ליה סברא דסעודתו מוכחת עליו, וי"ל דרב נחמן נמי מודה היכא דאיכא הוכחת הסעודה דלאו מתנה הוא, אלא דקושטא דמלתא קאמר, (י"ל) [די"ל] דמשום הכי הוכחת סעודה אסור במודר הנאה משום וויתור. ועל פי זה יש לומר דמשום הכי אמר ליה זימנין הכי וזימנין הכי, דללישנא קמא דרבא דהוכחת הסעודה לא מהני היכא דנתן לו סתם ואחר כך אמר שיאכל אבא אם כן על כרחך צריך לאוקמי כר"א, וכל לאתויי אפילו היכא דליכא הוכחת סעודה, אבל ללישנא בתרא דרבא אין צריך לאוקמי כר"א, וכל לאתויי לישנא בתרא דרבא. ודו"ק היטב.