אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק חמישי › דף מז.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק חמישי · דף מז.

דף מו:

גמרא אמר רבא ת"ש כו'. עיין מ"ש לעיל (מ"ב בפלוגתא דרב ושמואל בנכסים אלו. עיין שם.

שם בעי רמי בר חמא קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהם כו'. והסכימו כל המפרשים דלאו דוקא בקונם מיבעי ליה, אלא בכל חילופי איסורי הנאה מיבעי ליה, ולא מיבעי ליה אי מותר להחליף לכתחלה, דזה ודאי אסור מהתורה. דהרי זה נהנה מגוף האיסור. וכדמוכח בפסחים (כ"א ע"ב) בקרא דנבילה, ומהתורה ודאי החליפין מותרין, דאין לך דבר שתופס את דמיו כו'. ואפילו המחליף עצמו מותר מהתורה בחליפין. ולאחר נמי פשיטא דאפילו מדרבנן מותר, כדמוכח מהא דחמצן של עוברי עבירה (חולין ד' ע"א). ולא מיבעי ליה אלא למחליף עצמו אי עבר והחליפן אי החליפין אסורים מדרבנן. או בדיעבד מותר אפילו מדרבנן. ופשיט מהא דאומר לאשתו קונם שאת נהנה לי, לווה ובעל חוב באין ונפרעין, וזה הוי כחליפין. ודחי דלמא לכתחלה, היינו אם החליף בידים החליפין אסורים. אבל הכא דיעבד דהחליפין באו אחר כך בהא הוא דמותר. ופשיט ליה מהא דמכרן וקידש בדמיהם גבי ערלה דמקודשת. וכתב הר"ן ז"ל דס"ד דחליפי חליפין נמי אסורין, היינו האשה. ואם כן היה צריך לקדש אותה פעם אחרת. והוצרך לזה, דאי לאו הכי מאי קפשיט, כיון דעבר ונהנה מאי דהוי הוי. וקדושין הוי קדושין, דהא האשה מותרת בהנאה בקידושיה, ולא אמרינן כיון דלדידיה אסור לא יהיב לה מידי, דבתר דידה אזלינן. אלא על כרחך סלקא דעתך דחליפי חליפין נמי אסורין. ואם כן אמאי הוי קדושין. אלא שמע מינה דהחליפין מותרין. ודחי דלמא דיעבד שאני, היינו דהחליפין אסורין. אבל אם עבר והחליף אותן חליפי חליפין מותרין, והוי קדושין. כן הוא שיטת הר"ן ז"ל.

אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דמפרש דלמא לכתחלה, היינו דעיקר בעיא דרמב"ח הוא אי לכתחלה שרי להחליפן וליהנות מן הדמים. אבל בדיעבד הדמים מותרין. וכן פי' בהא דמכרן וקידש בדמיהם. דפשיט דבדיעבד מותרין החליפין. דאי לאו הכי הא לא יהיב לה מידי. דבתר דידיה אזלינן. ומשני דבדיעבד באמת מותרין הדמים, ולכתחלה הוא דמיבעי ליה. ושיטתו ז"ל צ"ע, דלכתחלה פשיטא דאסור להחליף, וכמו שכתבתי לעיל. ועוד דאמרינן או דלמא חילופין כגידולין דמי. אלמא דאפילו בדיעבד מיבעי ליה אי אסור בחלופיהן כמו בגידולין. ובפסקיו (פ"ח) [פ"ז סימן ה'] כתב כשיטת הר"ן ז"ל ע"ש. ולפי הנ"ל אי נימא דלענין קדושין בתר דידיה אזלינן וכל שאסור בהנאה לגביה לא הוי קדושין משום דלא יהיב לה מידי. על כרחך איפשטא מהא דקידש בדמיהם דלא נאסר אלא להחליף לכתחלה. אבל בדיעבד הדמים מותרין. אבל אי בתר דידה אזלינן לא שמעינן אלא דחליפי חליפין מותרין. והיינו דיעבד שעבר ונהנה בחליפין. אבל חליפין עצמן אסורין בהנאה.

והתוס' ז"ל כתבו דחליפי חליפין נמי אסורין. ודוקא גבי קדושין הוא דהתירו בדיעבד ליהנות מחליפי איסורי הנאה, היינו מחליפי חליפין. ולדידי צ"ע עיקר הך סברא שיצטרך לקדשה פעם אחרת. ומה יועיל בזה, כיון דהקדושין הראשונים קדושין גמורין הם. אם כן כבר עבר ונהנה. ומה יתקן במה שיקדשנה פעם אחרת. הלא המעות האלו מעות מתנה הם. ועיקר הנאתו ממנה הוא על ידי קדושין הראשונים אפילו יקדשנה אחר כך מאה פעמים, ואם נאסר בהנאתה יחויב לגרשה ולקדשה אחר כך. וצריך לומר דאם נאסר בהנאתה גם הקדושין בטלין, והוי כמו קדושין שאין מסורין לביאה (קידושין נ"א ע"א). ואליבא דרבא קיימינן הכא דלא הוי קדושין.

שוב ראיתי במשנה למלך ז"ל פ"ה מהלכות אישות (הלכה א') שהאריך בזה, ונסתפק שם בחקירה זו אם קידש בדבר האסור לדידיה ושרי לדידה אי הוי קדושין. ע"ש שהביא דברי הראשונים ז"ל החלוקים בזה. ולענ"ד מוכרח משמעתין דהוי קדושין. דאי לא הוי קדושין. אם כן שפיר מוכח מהא דקידש בדמיהם מקודשת דחליפי איסורי הנאה מותרין גם למחליף. דאי לאו הכי הא לא יהיב לה מידי, כיון דלדידיה אסורין בהנאה. ועיין בדברי הר"ן ז"ל בריש חולין (א' ע"ב בדפי הרי"ף). ודבריו ז"ל צ"ע. כמו שעמד עליו המהרש"א ז"ל שם (ד' ע"ב ד"ה תד"ה מותר). ועיין בזה באורך בדברי התוס' ז"ל בחולין (שם) ובע"ז (נ"ד ע"ב ד"ה מכרן) ובד' הרא"ש ז"ל בקדושין (פ"ב סימן ל"א). ומשמעתין לא הבנתי גם כן מה שכתב הרא"ש ז"ל שם בקדושין דמכרן וקידש בדמיהן מיירי שלא הכיר בה, ומקח טעות הוא, וחייב להחזיר הדמים. אלא דדמים אלו ניתנו להוצאה. דאם כן היכי פשיט מינה דחליפי איסורי הנאה מותרין, הא הכא לאו חליפין הם כלל. כיון דמקח טעות הוא. וצ"ע בזה בדברי הפוסקים. וכל זה הוא לשיטת המפרשים דבעיא דרמב"ח לאו דוקא בקונם פירות אלו על פלוני. אלא בכל איסורי הנאה הוא דמיבעי ליה.

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבעיא דרמב"ח הוא בקונם לחוד. שהרי בכל דמי איסורי הנאה כתב דהדמים מותרין כמבואר בדבריו בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ט"ו). והכא (ה' נדרים פ"ה הט"ז) בקונם פירות אלו על פלוני כתב דאיסור חילופיהן הוי ספק. ובאמת הכי משמע פשטא דשמעתין דבקונם הוא דמיבעי ליה, דאי בכל איסורי הנאה מאי אריא דבעי לה הכא גבי קונם, ליבעי בעלמא בכל איסורי הנאה. אלא דלזה י"ל דהא גופא מיבעי ליה בפירות אלו עלי גופא טעמא מאי, אי משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. ומשום הכי אסור בחלופיהן. אבל באוסר על חבירו ליכא למימר הכי, ומותר בחלופיהן. או דלמא הא גופא טעמא משום דאסור בחליפי איסורי הנאה. והוא הדין בכל איסורי הנאה. ואתי שפיר לפי זה דברי הרא"ש ז"ל בפירושו לקמן (נ"ז ע"א) במתניתין דקונם פירות אלו עלי. שפי' דהא דאסור בחלופיהן היינו משום דאסור בכל חליפי איסורי הנאה. והיינו כפי האי סברא דמתני' גם כן היינו טעמא. אבל אי טעמא דמתניתין משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם ודאי דאסור מן הדין בפירות אלו עלי, ואפילו בחליפי חליפין אסור כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ז סימן ה').

ועיין בש"ע (יו"ד סימן רטז סעיף א') שכתב דחליפי חליפין מותרין גם באוסר על עצמו פירות אלו. וכתב שם הגר"א ז"ל דט"ס הוא בדברי הרא"ש ז"ל. ולא ידענא טעמא מאי, כיון דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. וכוונתו לאסור על עצמו כל הנאה שיבוא לידו מפירות אלו. אם כן אפילו חליפי חליפין אסורין. ולא הבנתי דברי הר"ן ז"ל שכתב דלרמב"ח נמי פשיטא דבאוסר על עצמו פירות אלו אסור בחלופיהן אפילו החליפן אחר, משום דכיון דאמר אלו עשאן כהקדש, והוי כמו חלופי הקדש. והא בגמרא אמרינן טעמא משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם, ולא משום דהוי כהקדש. ועוד אי אמרינן דהוי כהקדש. אפילו באוסר על חבירו נמי נימא הכי. אלא ודאי לא דמי להקדש לאסור חליפיו, כיון דלכ"ע אין לו פדיון. וכן כתב הרשב"א ז"ל.

אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל יש לפרש דלא מיבעי ליה אלא בקונם על חבירו. דעל עצמו ודאי טעמא משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. אבל גבי חבירו דאינו יכול לאסור על חבירו דבר שלא בא לעולם מותר בחילופיהן. או דלמא חילופין כגידולין דמי, ולא הוי כדבר שלא בא לעולם, כמו גידולין, ולא שנא הוא ולא שנא חבירו. אלא דדרך אחרת לו. ובגידולין גופייהו גם כן כתב (ה' נדרים פ"ה הט"ז) דהוי ספק. ועוד לשיטתו היכי פשיט מהא דמכרן וקידש בדמיהן. וכמו שהקשה על זה הלחם משנה ז"ל (שם). ואפ"ל דבע"ז פרק השוכר את הפועל (דף נ"ד ע"ב) משמע מסתמא דהש"ס דבערלה הדמים מותרין אפילו מדרבנן. ודלא כרבא דמספקא ליה הכא. ומשום הכי סבירא ליה דבעיא דרמב"ח הוא בקונם לבד. ועיין בכ"מ (שם הי"ג) שכתב דבאוסר על עצמו אסור בחלופיהן מהתורה. והכי משמע ליה מדברי הר"ן ז"ל. ומשום דדמי להקדש. וכבר כתבתי דמטעם הקדש ודאי אין לאסור חילופין מדאורייתא. כיון דאין לו פדיון. ואם תמצי לומר דמדאורייתא אסור בחלופיהן הוא משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם.

ועוד נראה לקיים סברת הר"ן ז"ל דמטעם הקדש הוא דאסור בחילופין. ואף על גב דאין לו פדיון, דהא בערלה וכלאי הכרם גם כן היה נאסר בחלופיהן משום דהוי ילפינן מע"א ושביעית, אי לאו דכתב רחמנא הוא למעוטי או משום דהוי ע"א ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, כדאיתא בע"ז דף נ"ד (ע"ב). ולפי זה לא אימעוט אלא שאר איסורי הנאה. אבל קונם דדמי להקדש לא אימעוט. וילפינן מהקדש דהאיסור חל על החילופין אף על גב דאין לו פדיון. אלא דאם כן אפילו באוסר על חבירו יאסר גם כן בחילופין, דלגבי חבירו הרי הוא כהקדש. ומה שכתב הכסף משנה ז"ל (שם הט"ז) על דברי הרמב"ם ז"ל ואם עבר ונהנה כוונתו דאינו לוקה כיון דספק הוא אינו מובן, דהא אפילו היה אסור בודאי בחילופין לא היה לוקה על מה שהדירו חבירו. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם (ה' נדרים) בריש פ"ה (ה"א). ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתא דגידולי איסור. יעזרני ה'.

וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל בא"ח סי' תמ"ז שכתב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דסלקא דעתך דהפשטן דרמב"ח מיבעי ליה בכל איסורי הנאה. ואפילו בדיעבד. ולהכי פשיט ממכרן וקידש בדמיהן דשרי אפילו לכתחלה. ודחי הכי נמי לכתחלה הוא דלא, ואי עבד עבד. וקאי אנדרים, דבהא דוקא הוא דמיבעי ליה, משום דדמי לחלופי הקדש. ולכתחלה דוקא. אבל אי עבד עבד. וגם זה לא זכיתי להבין, דאם כן דמחלק בין איסורי הנאה לנדרים הוי ליה למימר הכי נדרים שאני. ולמה ליה לאסוקי ואי עבד עבד. ועוד האי חילוקא גופא בין לכתחלה לדיעבד אינו מובן. ופשיטא דאם עבר ונהנה מה שנהנה נהנה. דלענין מלקות ליכא למימר, כמ"ש לעיל דבלאו הכי אינו לוקה על מה שהדירו חבירו. ואם נאמר דלענין חליפי חליפין קאמר דאין נאסרות ומה שנהנה נהנה. גם זה לא איצטריך לאשמעינן דהא אפילו באוסר על עצמו פסק בש"ע (יו"ד סימן רט"ז סע"א) דחליפי חליפין מותרין. ועיין במשנה למלך ז"ל מ"ש על לשון הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ה הט"ז) דאם עבר ונהנה ע"ש.

ולענין חקירת המשנה למלך ז"ל (ה' אישות פ"ה ה"א) אי יכול לקדש בדבר שאסור בהנאה לו ולא לה, אפשר דשייכא בפלוגתא (תמורה ד' ע"ב) דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וי"ל דהאי כללא לא נאמר אלא בלאו פרטי, כמו לא תגזול וכל אינך דמיירי הש"ס התם בתמורה. אבל הכא לא נאמר האיסור בפרט על הקדושין, אלא על כל הנאות. וכבר כתבתי בזה בריש תמורה שם. ואין כאן מקומו להאריך בזה.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה