קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק אחד עשר · דף צא.
גמ' אי ברצון מי אית לה כתובה. משמע דלמשנה ראשונה נאמנת גם באומרת טמאה אני ברצון וצריך להוציאה, אלא דכתובה קשיא ליה, אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה נראה דברצון גם למשנה ראשונה אינה נאמנת, אבל בירושלמי פרק קמא דסוטה (ה"ג) משמע דאפילו ברצון נאמנת לפי משנה ראשונה, דאמרינן התם עלה דתנן בפרק קמא (ו' ואלו שאסורות בתרומה האומרת טמאה אני לך, מתניתין לא כמשנה ראשונה. פי' דעל כרחך אתיא כמשנה ראשונה דנאמנת בטמאה אני לך, דלמשנה אחרונה דאינה נאמנת אמירתה לאו כלום היא ושריא בתרומה, וכדמסקינן הכא בירושלמי (פי"א הי"ב) דמותרת בתרומה, ומשני דהתם למשנה אחרונה נמי נאמנת, דרגלים לדבר, אלמא דברצון נמי נאמנת למשנה ראשונה, אלא דכבר הקשה המשנה למלך ז"ל בפ"ח מהלכות תרומות (הלכה ט"ו) על דברי הירושלמי מה ענין זה למשנה אחרונה, הא התם אסורה לכ"ע בתרומה, כיון דאינה שותה כשאומרת טמאה אני לך, וכדתנן בפרק שני (סוטה כ"ד שם, וממילא אסורה בתרומה, ויש לומר דע"כ תנא דתני תרתי אומרת טמאה אני לך ואומרת איני שותה משמע דבאומרת טמאה אני לך אפילו רוצה לשתות אין משקין אותה ואסורה בתרומה, ועל זה שפיר קאמר דע"כ כמשנה ראשונה אתיא, דלמשנה אחרונה דאינה נאמנת אמאי לא תשתה ותהיה מותרת לבעלה ולתרומה, ולהכי קאמר דברגלים לדבר נאמנת גם למשנה אחרונה.
ועל פי זה יש ליישב גם דברי התוספות ז"ל בסוטה דף ו' (ע"א ד"ה האומרת) שכתבו כן לרב ששת דאמר דמותרת בתרומה, למשנה אחרונה אמאי אסורה בתרומה, דאין דבריהם מובנים מפני קושיא הנ"ל, וכמו שהקשה שם המשנה למלך ז"ל, והקשה עוד דהא היכא דנתגרשה ר"ש נמי מודה דאסורה בתרומה, ואם כן התם דאסורה לו עוד גם לר"ש אסורה בתרומה, אבל לפי הנ"ל ניחא, דהא גופא קשיא להו אמאי לא תשתה ותהיה מותרת בכל וכנ"ל, אלא דלפי זה מאי אריא לרב ששת, הא לרבה נמי צריך לומר למשנה אחרונה דרגלים לדבר שאני, מדתנן בפ"ב (שם) דאומרת טמאה אני לך אינה שותה, ולמשנה אחרונה תשתה ותותר לבעלה. אלא על כרחך היכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת גם למשנה אחרונה, וצ"ע.
על כל פנים מדברי הירושלמי שמעינן דאפילו ברצון נאמנת למשנה ראשונה וע' ברא"ש ז"ל ביבמות פרק כיצד (פ"ב סימן ח') שכתב דאפשר דר"ש דאמר דאוכלת בתרומה מיירי בחוזרת ונותנת אמתלא לדבריה, ומדברי הירושלמי לא משמע כן, דאם כן אתיא מתניתין אפילו כמשנה אחרונה, ובלא אמתלא, ובלאו הכי גם כן לא משמע הכי, דעיקר הטעם שלא תוציא לעז על בניה, ולא מטעם אמתלא, וכבר נחלקו בזה הראב"ד והרב המגיד ז"ל בדין זה אי מהני אמתלא, ע' בפ' ח"י מה' א"ב (ה"ט) וע' בזה בש"ע (אבהע"ז) בסי' ו' וקט"ו וקע"ח ובד' הב"ש (והר"מ) [והח"מ] ז"ל, ויתבאר עוד בזה בסוף מכילתין.
שם גמרא איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו. ומסיק רב המנונא דאפילו למשנה אחרונה מהימנא, דכל דידע בה בעלה חזקה אינה מעיזה, ורבא אמר איפכא, דאפילו למשנה ראשונה לא מהימנא, דדוקא בטמאה אני לך הוא דמהימנא, דלא עבידא לבזויי נפשה, אבל חזקה דאינה מעיזה לא סבירא ליה, דזימנין דתקיף לה מן גברא מעיזה ומעיזה, ופירש"י ז"ל גירשתני מי מהימנא, ואם אשת כהן אסור לו להחזירה, משמע קצת מדבריו דלא מיבעי ליה לענין שתנשא לאחר, דלענין זה וודאי לא מהימנא, אלא אם אשת כהן היא להיות אסורה לו מיבעי ליה, וקשה לפי זה היכי קאמר רבא דאפילו למשנה ראשונה לא מהימנא, הא על כל פנים אסורה לו משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, וצריך לומר כי היכי דלמשנה אחרונה באומרת טמאה אני לך לא חיישינן לחתיכה דאיסורא, כחד מהני טעמא שכתב הר"ן ז"ל, הכא נמי אומרת גרשתני למשנה ראשונה, ולא מיבעי לפי מה שכתב בתירוץ בתרא דמדינא לא מהימנא להפקיע עצמה מתחת בעלה וודאי דא"ש בגרשתני גם למשנה ראשונה. אלא אפילו לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל דמשום מגדר מילתא דשמא עיניה נתנה באחר נגעו בה, ומשנה ראשונה לא חיישא להכא, היינו דווקא במילתא דמבזיא נפשה, אבל במילתא דלית לה כיסופא גם למשנה ראשונה גדרו בה גדר.
והראב"ד ז"ל (בפ"ז) [בפ"ד הי"ג] מהלכות אישות כתב דלא אמרו חזקה זו אלא לענין שתופסין בה קידושין לאחר, אבל לא להנשא לכתחלה, ומשמע דתפסי בה קידושי שני לבד וצריכה גט ממנו, אבל לא תשב תחת שני בלא גט מראשון (ובפ"ו) [ובפט"ז הכ"ו] מהלכות הנ"ל כתב עוד או שמא אם נשאת לא תצא, וא"ת תנשא לכתחלה, אם כן לא הנחת בת שתשב תחת בעלה והרמ"א ז"ל הביא דעתו בש"ע סי' י"ז (סע"ב) ושיטתו ז"ל נפלאה היא, וכבר הקשו הראשונים ז"ל על דבריו מכמה דוכתי, ועוד קשיא לי אי חיישינן לעיניה נתנה באחר גם בזה אם כן למה נאמינה כלל אפילו לחומרא, כמו למשנה אחרונה בטמאה אני לך דאינה נאמנת כלל, וי"ל דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דגם למשנה ראשונה לא מצינו שתהא נאמנת לקולא בדבר שבערוה, דבעינן עדות גמורה.
ומה שכתב הר"ן ז"ל דנאמנת אפילו ליטול כתובתה, מדמדמינן לה למתניתין, אין זו מוכרח, דהכא אין מאמינין לה אלא להוציאה מתחת בעלה, וממילא הוא נותן לה כתובה אבל להאמינה להנשא לכתחלה בלא גט זו לא שמענו, ומשום הכי מפרש לה לדרב המנונא דבאמת אינה נאמנת לגמרי מן התורה אלא לחומרא בלבד, ולתפוס בה קידושין מאחר, ומדרבנן הימנוה, וכמשמעות לשון הר"ן ז"ל לעיל דטמאה אני לך למשנה ראשונה גם כן תקנת חכמים היא דנאמנת, אבל למה שכתב עוד בפט"ז דשמא אם נשאת לא תצא, אם כן על כרחך מדין תורה נאמנת, ולפי זה מנ"ל דלכתחלה לא תנשא, אלא דמצינו כזו בכתובות פרק ב' (כ"ג ע"א) בהא דתנן התם אם משנשאת באו עדים לא תצא, דר' אושעיא מתני לה ארישא, באשת איש אני וחזרה ואמרה גרושה אני, דסבירא ליה דרב המנונא מיירי אפילו שלא בפניו, ואם נשאת לא תצא, אבל לכתחלה לא תנשא, וי"ל דמהתם משמע לי' להראב"ד ז"ל הכי דלר' אושעיא אין חילוק בין בפניו או שלא בפניו, ודווקא אם נשאת לא תצא, אבל לכתחלה לא תנשא.
אבל מאי דמספקא ליה להראב"ד ז"ל בהא דאם נשאת לא תצא וכמו שכתב או שמא כו' וודאי קשיא, דהא בכתובות שם מוכח דאפילו שלא בפניו אם נשאת לא תצא, וכש"כ בפניו, ומאי מספקא ליה, ונהי דבסוף גיטין (פ"ט ע"ב) איתמר כי האי סוגיא לענין תפיסת קידושין מאחר לחוד, מכל מקום הא בכתובות מבואר דאם נשאת לא תצא, וי"ל דסבירא ליה כמו שכתבו התוספות ז"ל שם בגיטין (שם ד"ה ואידך) דשלא בפניו אינה נאמנת אלא לתפיסת קידושין בלבד, ודוקא היכא דנשאת קודם שבאו עדים הוא דלא תצא, משום דיש לה מיגו גם כן, וכדמוכח (דמתניתין מכתובות) [במתניתין דכתובות] דדוקא אם משנשאת באו עדים הוא דלא תצא, אבל אם באו עדים תחלה אינה נאמנת, ואפילו אם נשאת תצא, וע"ש בכתובות (כ"ג ע"א) תוס' ד"ה אית ליה דרב המנונא ובמהרש"א שם.
ועפ"ז אינו מובן מה שכתב הלחם משנה ז"ל בפ"ד שם (ה' אישות פ"ד הי"ג) ליישב ד' הראב"ד ז"ל מסוגיא דיבמות (קט"ז ע"א) פרק האשה שלום דתנן קטטה בינו לבינה אינה נאמנת לומר מת בעלי, היכי דמי קטטה דאומרת גרשתני, ופריך וליהימנה מדרב המנונא, ולד' הראב"ד ז"ל מאי קושיא, ותירץ הלחם משנה ז"ל דמדקתני אינה נאמנת משמע דאינה נאמנת כלל אפילו לתפיסת קידושין לאחר, והרי במתניתין דכתובות (כ"ב ע"א) תנן ואם יש עדים אינה נאמנת, אף על גב דלתפיסת קידושין נאמנת לר' אושעיא, ולפי הנ"ל איכא למידחי מה שכתב דהראב"ד ז"ל משמע דלמ"ד שלא בפניו נמי איתמר דרב המנונא, ממילא דמי לגמרי בפניו לשלא בפניו, וכי היכי דשלא בפניו ע"כ אינה נאמנת להנשא לאחר הכי נמי בפניו, ועל כרחך הא ליתא, דשלא בפניו אם נשאת תצא, ובפניו כ' (שם פט"ז הכ"ו) דשמא אם נשאת לא תצא, אלמא דבפניו עדיף, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דבפניו לא תנשא לכתחלה, והרמ"א ז"ל (באבהע"ז) בסי' י"ז (סע"ב) כתב דיש אומרים דאינה נאמנת אלא לתפיסת קידושין, וציין שם הר"ן ז"ל בשם יש אומרים, והר"ן ז"ל לא כתב בשם יש אומרים אלא דלא תנשא לכתחלה, אבל אם נשאת לא תצא, ועיין בית שמואל שם (סק"ד) שכתב דלהיש אומרים אם נתקדשה לאחר לא תצא. ולפי לשון רמ"א ז"ל דלא מהני אלא לתפיסת קידושין אפילו אם נשאת תצא. עוד כתב הב"ש ז"ל בשם א"ח לחלק דעד כאן נאמנת מחמת חזקה דאין אשה מעיזה אלא היכא דליכא עדים שהיא אשת איש, אלא הוחזקה באשת איש. אבל אם יש עדים אינה נאמנת. וי"ל דיצא לו ממתניתין דכתובות (כ"ב ע"א) ואם יש עדים אינה נאמנת, ואמאי לר"א דאמר שלא בפניו כבפניו דמי ואינה מעיזה אמאי אינה נאמנת. אלא משום דיש עדים אינה נאמנת אפילו בפניו. וכבר כתב הב"ש ז"ל דלא משמע כן מכל הראשונים ז"ל, וכן שיטת הראב"ד ז"ל, וצ"ע.
והנה בשמעתין משמע דרבא פליג עליה דרב המנונא. וסבירא ליה דאינה נאמנת לומר גרשתני. יקשה דבכתובות פ"ב (כ"ב ע"ב) משמע דרבא סבירא ליה כרב המנונא מדפריך הש"ס עליה דרבא דמשני התם דברי ר' יוחנן מרב המנונא ע"ש. וראיתי למי שכתב דאדר"י הוא דפריך. דר' יוחנן על כרחך סבירא ליה כרב המנונא, מהא דאמר בירושלמי שם (כתובות פ"ב ה"ה). דאפילו ברישא אם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא. ועל כרחך היינו משום דרב המנונא. וכדאיתא בתלמודין. ולע"ד זה אינו. דהא הש"ס פריך עלי' דרב המנונא. מהשמים ביני לבינך דמשנה אחרונה דאינה נאמנת. ומשני משום דהתם ליכא העזה, דאיהו לא קים ליה ביורה כחץ. אבל בירושלמי (פי"א הי"ב) מפרש השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא כו'. ואף על גב דידע בה בעלה דמשקרה מכל מקום אינה נאמנת למשנה אחרונה. אם כן על כרחך ליתא לדרב המנונא גם באומרת גרשתני. ועל כרחך צריך לומר דטעמא דר' יוחנן דלא תצא בנשאת ואחר כך באו עדים הוא משום מיגו. וכן משמע התם בירושלמי ע"ש. והדרא קושיין לדוכתא. מאי פריך הש"ס עליה דרבא מרב המנונא. ועיין בהרא"ש ז"ל (פי"א סימן ח') שכתב דרבא נמי אפשר דמודי לרב המנונא. אלא דמדחי ראייתו, ולא משמע כן. והתוספות ז"ל ביבמות פרק האשה שלום (קט"ז ע"א ד"ה וליהמנה) גרסי הכא דרבה פליג אדרב המנונא. ולפי זה נמי תיקשי מהא דאמר רבה בפ' התקבל (גיטין ס"ד ע"א). ומודה רב הונא דאם אמרה קמאי דידי יהבא ניהליה כו'. מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבא ניהליה. ופי' הרא"ש ז"ל התם (פ"ז סימן ז') דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידה היא נאמנת אי אמרה לדידי יהבא ניהליה. וכדרב המנונא. אלמא דרבה נמי אית ליה דרב המנונא. וי"ל דהתם רבה אליבא דרב הונא קאמר. ורב הונא סבירא ליה כרב המנונא כדאיתא בסוף המגרש (גיטין פ"ט ע"ב) ע"ש.
והרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מה' אישות (הט"ז) משמע דמפרש להא דהשמים ביני לבינך כפי' הירושלמי על מניעת היחוד. וכבר הקשו ז"ל עליו, כיון דפסק כרב המנונא (שם פ"ד הי"ג). אם כן בכה"ג אמאי לא מהימנא, דהא מילתא דידע בה בעלה אינה מעיזה. ובש"ע (אבהע"ז) סי' ע"ז (סע"ד) כתב כלשון הרמב"ם. וכבר הקשה שם הב"ש (סקל"ב) בשם הפרישה מהא דכתב בסי' קנ"ד (סע"ז) דאם טוענת דאין לו גבורת אנשים דיוצא משום דאינה מעיזה. והלחם משנה ז"ל (שם פי"ד הט"ז) כתב לחלק דדווקא בכה"ג דיורה כחץ דבעיא לאפוקי נפשה מבעלה הוא דאינה מעיזה. אבל אם טוענת שאינו מתיחד עמה אין זו העזה כל כך. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו שם (הט"ו) משמע דבטענת גבורת אנשים נמי עושין פשרה ביניהם. ועי' לחם משנה שם. והיה נראה דהרמב"ם ז"ל לא פסק כרב המנונא אלא דווקא באומרת גרשתני דבזה וודאי אינה מעיזה. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל כאן בפסקיו (פי"א סימן ח'). דאומרת גרשתני מסתברא טפי להאמינה שלא תהא באיסור כל (יומי) [ימיה], אבל בשאר טענות אין להאמינה. וכרבא דפליג אדרב המנונא. אלא משום דהא דרב המנונא באומרת גרשתני איתמר בכמה דוכתי משמע דהלכה פסוקה היא. תדע דהא איכא מאן דאמר דאפילו שלא בפניו איתמר דרב המנונא. וזה וודאי ליכא למילף ממתניתין אפילו לפי משנה ראשונה. אלא על כרחך מסברא בעלמא הוא דסבירא ליה הכי דחזקה דאינה מעיזה בזה אפילו שלא בפניו. אבל דברי השולחן ערוך צריך עיון, ונהי דיש לומר כמו שכתב הלחם משנה ז"ל לחלק בזה. אבל מנ"ל לחלק בהכי. וכבר נאמרו דינים אלו בארוכה בדברי הראשונים ז"ל. ועי' בשער המלך בה' אישות שהאריך בזה. ודוק במה שכתבתי.