אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק אחד עשר › דף פח:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק אחד עשר · דף פח:

דף פח.

גמ' כמאן אזלא הא שמעתא דרב, כר"מ דאמר יד אשה כיד בעליה. ורמינהו כו', לפי מש"כ הר"ן ז"ל דרב ושמואל לא פליגי במתניתין, דמתניתין וודאי אתיא כר"מ, ולענין דינא הוא דפליגי. אם כן מאי קאמר ר"ז כמאן אזלא הא שמעתא דרב, הא בלאו הכי קשיין מתניתין אהדדי, דבמתניתין תנן דיד אשה כיד בעלה, ולא מהני אלא מה שאת נותנת לפיך. ובעירובין תנן דיכול לזכות על ידי אשתו, וכן הקשה הרשב"א ז"ל על שיטה זו, ולישנא דהש"ס משמע דבמתניתין פליגי.

ומשום הכי נראה שיטת הרמב"ן, דשמואל סבירא ליה דבעינן תרתי דווקא, על מנת שאין לבעלך רשות ומה שתרצי עשי. ורב סבירא ליה דמה שתרצי עשי מהני, אבל על מנת שאין לבעליך רשות בהם לחוד לא מהני. ומקשי ר' זירא רב דאמר כמאן, אי כרבנן אם כן אפילו על מנת שאין לבעליך רשות בהם בלחוד נמי לא מהני, וכל שכן מה שתרצי עשי וודאי לא מהני. ומתרץ כמאן כר' מאיר כו'. ולפיכך באומר לה מה שאת נושאת ונותנת בפיך ר' מאיר נמי מודה דלא קנה הבעל, אפילו לר"א דסבירא ליה אליבא דר' מאיר בעל מנת שתלבשי (עיין רמב"ם ה' נדרים פ"ז הי"ז) דלא מהני, דהיום עכ"פ מקנה לה על תנאי זה, וכל שיש לה קצת קנין קנה הבעל, אבל הכא לא הקנה לה כלל אלא בעת שנותנת לפיה, ושמואל אמר מה שתרצי עשי נמי לא קנה הבעל, וכרבנן דתנאי פרטי מהני, והשתא קאמר ר' זירא שפיר כמאן אזלא שמעתא דרב כרבי מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה לגמרי, ואין לה שום קנין לעצמה. ורמינהו כו', ועל ידי אשתו. ולר"מ הא קנה יתהון בעל, בשלמא לשמואל דמוקי למתניתין כרבנן דעל תנאי פרטי מהני ולא קנה יתהון בעל אתי שפיר דמזכה לה על ידי אשתו, דזה הוי כתנאי פרטי, שנותן לה על מנת שתזכה לאחרים, שפיר נפיק מרשות הבעל אבל לר' מאיר לא נפיק מרשות הבעל כלל. ורבא משני כיון דלזכות לאחרים מיד בעלה לר' מאיר נמי זכיא. ופריך עלה רבינא מאידך ברייתא דתני ולא על ידי אשתו, ומסיק דמתניתין מיירי כשיש לה בית, והיינו לר' מאיר, אבל לרבנן בלאו הכי מתניתין אתי שפיר דמזכה על ידי אשתו וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עירובין (פ"א ה"כ) סתמא, דמזכה על ידי אשתו, ולא כתב דווקא בשיש לה בית. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל דבקדושין (ח' ע"ב בדפי הרי"ף) פסק כר"א, ומשמע התם דלדעתו אשה ועבד שוין, ואפילו הכי כתב בעירובין (כ"ה ע"א בדפי הרי"ף) דמזכה על ידי אשתו, וכן נראה בביצה לענין עירוב תבשילין דמזכה על ידי אשתו והיינו דאפילו לר"א אליבא דרבנן שפיר יכול לזכות על ידי וכנ"ל וכן כתב הר"ן ז"ל שם בביצה (ח' ע"א בדפי הרי"ף) דהרי"ף ז"ל סבירא ליה כרבנן, אלא דבקידושין שם כתב ליישב הסוגיא דקדושין עם סוגיא דילן בדרך אחר לשיטת הרי"ף ז"ל, והוא דר"א נמי מודה דבאשה פליגי רבנן נמי בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם, וסבירא להו דלא קנה הבעל, והיינו דשמואל, ולא תקשי דרבנן אדרבנן. ודר' מאיר אדר"מ נמי לא תקשי, אף על גב דשם בקדושין משמע דלר"מ אפילו באשה לא מהני אפילו אם אמר על מנת שתפדי בו את המעשר, וכדמשמע התם (כ"ג ע"ב) מהא דפריך דר"מ אדר"מ שם.

והכא אמרינן בשמעתין דלר' מאיר מהני מה שאת נושאת ונותנת בפיך. דהתם מיירי דלא קאמר אלא על מנת שתפדי בו את המעשר, בהא הוא דסבירא ליה לר"מ דלא מהני אפילו באשה, דכיון דלא אמר על מנת שאינן לבעליך רשות בהן הוי תנאי גרוע, אבל הכא דאמר תרווייהו על מנת שאינן לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך בהאי מודה ר' מאיר דלא קנה הבעל, ואם כן לשיטתו באשה בתרתי פליגי, בעל מנת שאין לבעליך רשות בו ובעל מנת שתפדי בו את המעשר, והיכי שמעינן לר"א הכי, כיון דלא דמיא אשה לעבד אליביה, אימא דבעל מנת שתפדי בו את המעשר רבי מאיר נמי מודה. ומה שכתב שם דלא מסתבר לחלק בין אשה לעבד בהא, הוא דחוק, דהא משמע בגמרא דעל מנת שתפדי בו את המעשר עדיף מעל מנת שאין לבעליך רשות בו, דבעבד בעל מנת שאין לרבך רשות לכ"ע קנה יתהון הרב. ובעל מנת שתצא בו לחירות לרבנן לא קנה הרב. ולסברת הר"ן ז"ל מצינן למימר איפכא, דבעל מנת שאין לרבך רשות בהן לכ"ע לא קנה הרב, ועוד לדעת הר"ן ז"ל אם כן לר"א נמי אליבא דרבי מאיר אכתי אשכחן בכסף על ידי עצמו, כגון דאמר לו תרווייהו על מנת שאין לרבך רשות ועל מנת שתצא בו לחירות.

על כן נראה דשיטת הרי"ף ז"ל הוא כשיטת הרמב"ם ז"ל, וכמו שכתבתי, ועל פי הנ"ל יתיישבו גם כן דברי המחבר ז"ל שפסק בהלכות עירובין (או"ח סימן שס"ו סע"י) דיכול לזכות על ידי אשתו, גם בשאילתות הלכה ט"ו פ"ה כתב כשיטת הרמב"ם ז"ל דעל מנת שאין לבעליך רשות לחוד לא מהני, אלא אם אומר על מנת שתלבשי, ולכאורה תקשי גם לרבנן היכי מזכה על ידי אשתו כי היכי דפריך הכא לר' מאיר, וכן הקשה התוי"ט ז"ל (בפ"ח) [בפ"ז מ"ו] דעירובין, ולפי מה שכתבתי ניחא הכל, וע' בהגהות מהר"ם בדברי הרי"ף בביצה שם, ובדברי הרי"ף עצמן, ולפי הנ"ל הכל ניחא.

ומה שכתב הר"ן ז"ל הכא לד' הרמב"ם ז"ל דתרתי לישני בעינן, לא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים ובהלכות זכיה, דלא כתב שם על מנת שאין לרב ולבעל רשות בהם אלא בתנאי מה שתרצי עשי, אבל בתנאי פרטי מהני אפילו בלא על מנת שאין לרב ולבעל רשות בהם, כיון דלא אקני לה אלא על תנאי זה ממילא אין לו רשות בה, וכדמשמע בקדושין (כ"ג ע"ב) דעל מנת שתצא בו לחירות לחוד מהני, וכן כתב התוסי"ט ז"ל במתניתין, אבל מדברי הלחם משנה ז"ל בפ"ג מהלכות זכיה (הלכה י"ד) משמע דדוקא בעל מנת שצא בו לחירות הוא דסגי בהאי תנאה לחוד, דלא נגמר קנינו אלא בצאתו לחירות, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהל' עבדים (פ"ה ה"ב), דאם לא רצה הרב לקבל המעות אין נקנין המעות לעבד, אבל שאר תנאי פרטי כמו על מנת שתאכלי או על מנת שתלבשי י"ל דרשות האב והבעל שולטת בהם, אם לא היכא דאומר בפירוש על מנת שאין לבעל רשות בהם, והכי משמע מלשונו ז"ל בפרק ז' מהלכות נדרים (הי"ז) בדינא דמתניתין.

ואי קשיא לי הא קשיא לי. למאי דכתיבנא לשיטת הרמב"ם ז"ל דר' זירא מוקי להא דרב כר"מ ואליבא דר"א, דאפילו תנאי פרטי לא מהני אלא דווקא מה שאת נותנת לפיך דלא הקנה לה כלל. אם כן אדפריך מסתמא דעירובין דמזכה על ידי אשתו, דאיכא לשנויה כדשני רבא ורב אשי, ליפרוך ממתניתין דפסחים וסנהדרין (ע"א ע"א) ונזיר (פ"ח ע"ב) דלר"מ ליכא לאשכוחי עבד ואשה שקנה נכסים.

ונראה ליישב עוד שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו הא דיש לה בית באותו חצר, דנהי דמשמע משמעתין דר' זירא סבירא ליה אליבא דר' מאיר דתנאי פרטי מהני. אפילו הכי פריך מהאי דמזכה ע"י אשתו, משום דלזכות לאחרים שאני, וכדאמר רבא, ולא תקשי מברייתא דלא על ידי אשתו. דההיא ברייתא אתיא כר' מאיר דאין קנין לאשה כלל אפילו בתנאי פרטי, ומשום הכי אינו מזכה על ידה אפילו לזכות לאחרים, וניחא להו בשינויא דרבא יותר משינויא דרב אשי דנחית לפלוגתא דר"י בן בבא וריב"ב בעירובין (ע"ג ע"א) וכמו שכתבו התוס' (שם ע"ט ע"ב ד"ה ועל ידי) והרא"ש ז"ל (שם פ"ז סימן ח') בעירובין שם (והרי"ף ז"ל) [הרמב"ם ה' עירובין פ"ד ה"ו] פסק התם בתרווייהו לקולא, ואין צריכין ליתן עירוב כלל, ועל כרחך צריך לומר דלזכות לאחרים שאני.

ויש לדקדק עוד, למאי דמשמע בשמעתין דאי מתניתין דעירובין אתיא כרבנן ניחא המזכה על ידי אשתו. ואם כן תיקשי לדידהו אמאי אינו מזכה על ידי עבדו הכנעני הא לרבנן אין יד עבד כיד רבו, וכן יקשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דעבד ואשה שוין הם לענין זה, ומאי שנא דעל ידי אשתו יכול לזכות ולא על ידי עבדו, וי"ל דלענין לזכות על ידו לכ"ע על ידי עבדו אינו יכול לזכות, דלא יצא מרשותו כלל, כיון דיד עבד כיד רבו מהתורה וגופו קנוי לו. אבל אשה אין גופה קנוי לה ומשום הכי מזכה על ידה, וכאילו יצא מרשותו, והכי מוכח נמי בב"מ פרק השואל (צ"ט ע"א) גבי הא דתנן ושלחה ביד עבדו, כדפריך הש"ס הא יד עבד כיד רבו, ושני שמואל התם בעבד עברי, והרי שמואל סבירא ליה דרבנן היא, ואפילו הכי לא יצא מרשותו בשליחות על ידי עבדו.

ובירושלמי בקדושין שם (פ"א ה"ג) גבי פלוגתא דר' מאיר ורבנן מיבעי ליה מהו שיזכה העבד מרבו לאחר, ופשיט לה מהא דשלחה ביד עבדו, ודחי לה התם דר"א מוקי לה בעבד עברי כשמואל בתלמודין, ור"י מוקי לה כרב, דאמר לו הכישה במקל כו', ופשיט לה תו מהא דתנן דאינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, אלמא דאינו זוכה מרבו לאחר, ומוקי לה כר' מאיר דאמר יד עבד כיד רבו, ופריך אם כן למה מזכה על ידי אשתו, הא לר' מאיר אשה ועבד שוין, ומשני דהאי תנא סבירא ליה דאין יד אשה כיד בעלה לר' מאיר, וכרשב"א במעשר שני (תוספתא מע"ש פ"ד ה"ז עיין שם), הרי מבואר דהירושלמי סבירא ליה דזכיה ע"י עבד לאחר גם כן תלי בפלוגתא דר"מ ורבנן, ולרבנן יכול לזכות גם על ידי עבדו, אבל מתלמודין מוכח דלא סבירא ליה הכי, אלא דלענין זכיה לעבד על ידי אחר לכ"ע יד עבד כיד רבו, ולפי זה אשה ועבד לענין זכיה מהאדון והבעל לרבא אין דינן שוה, דעבד אינו זוכה לאחר אפילו לרבנן, ואשה זוכה לאחר מיד בעלה אפילו לר' מאיר.

ועל פי הנ"ל יש ליישב קושית התוס' ז"ל בעירובין (ע"ט ע"ב ד"ה ועל ידי) לאוקימתא דרב אשי בשיש לה בית או חצר באותו מבוי אם כן אפילו על ידי עבדו נמי יזכה בכה"ג, ולפי הנ"ל יש לומר דעל כרחך לא מהני מיגו אלא באשה דלרבנן בת זכיה היא, והיכא דאיכא מיגו מודה ר' מאיר ג"כ, אבל עבד דלרבנן נמי לאו בר זכיה הוא מיד רבו הוא הדין המיגו לא מהני, ובלאו הכי קשה הך מיגו דזכי לנפשיה, דהא כתב הר"ן ז"ל דהא דאשה זוכה לנפשה היינו משום דהבעל שנתן מתנה לאשתו אפילו ר' מאיר מודה דיש לה יד, וזה לא שייך בעבד דאפילו נתן לו מתנה לאו כלום היא, ועוד צ"ע בדברי הראשונים ז"ל.

ובעיקר טעמו של דבר דלא מהני תנאה בזה. כבר כתבתי מה שכתב הרא"ש ז"ל דהוי תנאי שאי אפשר לקיים, ואם כן פלוגתא דר' ורבנן מישך שייך בפלוגתא דר"י בן תימא ורבנן בסוף פרק הפועלים (ב"מ צ"ד ע"א), ולרבנן דפליגי אריב"ת וסבירא ליה דמהני תנאה בזה ליבטיל המתנה, ולא אשכחן למ"ד דסבירא ליה הכי, ועל כרחך לא פליגי ר"מ ורבנן אלא אם התנאי קיים, אבל לבטל המעשה ליכא למ"ד, וי"ל דעד כאן לא פליגי רבנן אר"י בן תימא אלא בהני גווני דתני התם, על מנת שתעלי לרקיע, דסבירא להו לרבנן דאין רוצה שיתקיים המעשה אלא בקיום [התנאי] ואף על פי שהוא דבר שאי אפשר, באמת לא רצה שיהיה גט, אבל הכא דרוצה הוא במתנה לעבדו, והתנאי דעל מנת שאין להרב רשות בו, והוא דבר שאי אפשר, וממילא קא הוי בזה כ"ע מודים דלאו תנאה הוא, והמעשה קיים.

אבל אחרי העיון בדברי הרא"ש ז"ל שם (קידושין פ"א סימן כ"ט) הדבר מבואר משום דהוי תנאי שסותר המעשה דלא הוי תנאה, וכמו שאמר הרי זה נתון לך על מנת שלא יהיה שלך. ואכתי קשה לר"א, היכא דאמר קני על מנת שתצא בו לחירות, דסבירא ליה לר"מ דקנה הרב, והתנאי בטל, ואמאי לא יבטל התנאי את המעשה, כי היכי דאם נתן אחד מתנה לעבד על מנת להחזיר דפשיטא דמהני התנאי, וצריך הרב להחזיר ואם לא החזיר בטל המתנה, הכא נמי בתנאי זה דעל מנת שתצא בו לחירות אמאי לא יהיה הרב מחוייב להוציאו לחירות, ואם לאו יבטל המתנה.

וצריך לומר דכל תנאי שהוא מתנה על העבד הוא כסותר המעשה, דמתנת העבד לרבו הוא, ואין ביכולת העבד לקיים תנאו, ולא דמי למתנה על מנת להחזיר, דתנאי זה שייך נמי על הרב, והרי זה כאילו התנה עם הרב, וצריך לעיין בזה בדברי הראשונים ז"ל, וע' בפירוש המשנה להר"ם ז"ל שם בקדושין, שכתב דלר"מ בעל מנת שתצא בו לחירות קני הרב. ולרבנן העבד עצמו לא קנה עד שיצא בהן לחירות, משמע דאין לעבד שום קנין בהם עד שיצא, ואם כן מאי טעמא דר' מאיר דסבירא ליה דקנה הרב, ואי משום דסבירא ליה דקני לאלתר קאמר, אם כן לא שייכא פלוגתייהו ביד עבד כיד רבו, אלא פלוגתא אחריתי היא דלר' מאיר קני לאלתר וקנה הרב, ולרבנן לא קנה עד שיצא בו לחירות, ובעלמא אמרינן דר' מאיר הוא דסבירא ליה יד עבד כיד רבו ולא רבנן, וי"ל דהקנין מתחיל מיד גם לרבנן, אלא לא נגמר עד שיצא לחירות, ור"מ סבירא ליה כיון דיש לו קצת קנין ממה נפשך קנה הרב, דאין קנין כלל לעבד לעצמו, ורבנן סבירא ליה דבכה"ג יש קנין לעבד בלא רבו.

ומדברי הר"ן ז"ל הכא משמע דלא חל הקנין אלא בשעת קיום התנאי ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"ח ה"ב) שכתב דאם לא רצה הרב לקבל המעות שיצא לחירות בטל המתנה לעבד לרבנן, וכבר הבאתי לעיל מה שכתב הר"ן בזה בקדושין (ח' ע"ב בדפי הרי"ף) דטעמא דר' מאיר הוא משום דלא אמר על מנת שאין לרבך רשות בהם, והוי כאילו נתן לרב ולעבד על מנת שיעשה בו דבר פלוני, ולעיל כתבתי מה שיש לדקדק על דבריו ז"ל, ועוד, דלדבריו ז"ל קשה אמאי לא יהי' תנאו קיים, כיון דהוי כמו שהתנה עם הרב גם כן להוציאו לחירות, ונהי דלא שייך למיתני בזה בכסף על ידי עצמו, אך עכ"פ יהיה הרב מחוייב לקיים התנאי, ואם לא יקיים תבטל המתנה, וכל זה צ"ע, וע' פני יהושוע בקידושין (דף כג ע"ב) שהביא בשם הרשב"א ז"ל בטעמא דלא מהני על מנת שאין לרב ולבעל רשות בהם משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ולא משמע הכי, דאם כן תליא בפלוגתא דתנאי בתנאי בדבר שבממון, וע' בב"מ (נ"א ע"א) ובמכות (ג' ע"ב) בפלוגתא דרב ושמואל בעל מנת שאין לך עלי אונאה, דמוקי אביי התם לרב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, ואם כן הכא נמי לטעמייהו אזלי, ולא עיינתי במקורן של דבריהם בדברי הרשב"א ז"ל.

ועיין תוספות ז"ל בשמעתין שפירש דקושית ר' זירא הוא לרב דמדמי אליבא דר' מאיר אשה לעבד, ואם כן קשיא מתניתין דעירובין, אלא ש"מ דלא דמיא אשה לעבד, וצריך לומר לדבריהם דממשנה עצמה לא תיקשי, דהוה אמינא דלאו דווקא מה שאת נותנת לפיך, אלא בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם נמי סגי וע' בדברי הראב"ד ז"ל בפ"ז מהלכות נדרים (הי"ז).

שם בתוספות בד"ה איתיביה רבינא, כתבו דפירכא דרבינא לא שייכא הכא, ובלאו הכי הוי מצי לאקשויי ממתניתין אברייתא. ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא, דדווקא הכא לבתר דמוקי למתניתין דע"י אשתו אפילו לר"מ משום הכי פריך שפיר מהא דתניא דלא על ידי אשתו, אבל בלא זה לא הוי מצי לאקשויי. דהוי מוקים לברייתא דלא על ידי אשתו כר' מאיר, ומתניתין דתנן (המזכה) [דמזכה] על ידי אשתו אתיא כרבנן, וק"ל.

ועיין בש"ך (סק"ב) וט"ז ז"ל (סק"ב) בסי' רכ"ב, מה שכתבו בשם הפרישה באם אמר על מנת שאת נותנת לפיך לחוד, והשיגו עליו, ולמה שכתבתי לעיל יש מקום לדברי הפרישה ז"ל, ועוד כתבתי שם בשם הפרישה לחלק בין אם הדיר לחתנו הנאה ממנו או שחתנו הדיר הנאה מחותנו, ובזה נראה כדעת הש"ך והט"ז ז"ל דאין לחלק, וע' תוסי"ט מה שכתב בזה.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה