קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק אחד עשר · דף פא.
גמ' מפני מה אין מצוין ת"ח לצאת כו'. כל הני טעמי הוא מפני סרך גסות הרוח, אשר זה הוא הגורם הראשון שלא להתקיים בו אור התורה, כי היא נמשלה למים לבקש מקום הנמוך. ורב אשי אמר דקרו לאינשי חמרי, יכוין שמעמיסין עול צרכיהם על חבריהם כמו על החמור, ולא כן היא דרך השלימים, כמו שמצינו בחסידים הראשונים שלא רצו להעמיס אפילו עול כל שהוא על חביריהם, והוא מצד ענותם הגדולה. ורב יהודה אמר שלא ברכו בתורה תחלה היינו לא הלכו בה. וזה גם כן ענין גסות הרוח וגבה לב. כי מי שהוא חכם בעיניו לא יכיר במעלת התורה, כי בלתי אורה יחשכו העינים ללכת ימין ושמאל, והוא על חכמתו ודעתו יסמך. על כן לא יברך עליה, כי חכמתו היא שובבתו, ועל דעתו כי יוכל להלוך לבטח על פי חכמתו, וזה שנאמר ולא הלכו בה. וכבר נאמר (משלי כ"ו, י"ב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. כי גם הכסיל בחושך הולך. אבל הוא כמו הסומא אשר יודע חסרונו ויהלוך אחרי הרואה אשר יוליכנו בדרך הישרה. אבל החכם בעיניו לא ישמע לקול מורה, מפני שלא יכיר בחסרון ראותו. וכל זה אינו אלא מפני רמות רוח. כי באמת חכמת מה להם. ואנו אין לנו אלא חכמת התורה המאירת עינים, וצריכין אנו לברך עליה יותר מעל אור היום. ולאורה נלך לבטח דרכנו.
רב הונא אמר אינו מופר אפילו משום דברים שבינו לבינה. עיין בדברי הרא"ש והר"ן ז"ל שכתבו דמטעם זה פסק הרמב"ם ז"ל כר' יוסי משום דפליגי אליביה. ודחו דאליבא דר"י פליגי, אבל לא סבירא להו הכי להלכה. וקצת יש להוכיח דלהלכה פליגי, דאי לאו הכי מאי טעמא דרב הונא דאמר דלר"י אפילו דברים שבינו לבינה לא הוי. ומי הכריחו לזה, כיון דעל כרחך ר"י גופא קאמר לדבריהם דרבנן דהוי דברים שבינו לבינה קאמר אין אלו נדרי עינוי נפש ומהיכי תיתי נימא דר"י לא סבירא ליה הכי, אלא משמע דרב הונא מסתברא ליה הכי לדינא, ומשום הכי מוקי לדר"י כוותיה וק"ל.