קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ששי
השליח שעשה שליחותו כו' אמר לו תן להם בשר ונתן להם כבד, ע' בחידושי לנדרים מה שכתבתי בזה, ובדברי הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ז ה"א) יש כאן ט"ס בכל הדפוסים, תן להם בשר ונתן להם ככר וצ"ל כבד.
דף כ:
גמרא, ש"מ מוסיף על שליחותו הוי שליח, דאי לא הוי שליח אמאי מעל בעל הבית כיון דעקר שליחותיה. ומשני רב ששת כגון שאמר טלו אחת מדעת בעה"ב ואחת מדעתי, מהו דתימא עקר שליחותי' דבעל הבית ולא לימעול בעל הבית, קמ"ל רבותא דבעה"ב ג"כ מעל, אבל הא דשליח מעל לאו רבותא היא כלל, כיון דאמר מדעתי, ומשמע מזה דאם אמר על שניהם מדעתי לא מעל בעה"ב, כיון דנתן להם מדעתו ולא מדעת בעה"ב השליח הוא המוציא ההקדש לחולין. אבל קשה הא דקאמר הש"ס מהו דתימא עקר שליח שליחותיה, מהיכא תיתי לומר כן דבשביל שנתן להם עוד אחד מדעתו ביטל בזה שליחות בעה"ב בחתיכה הראשונה. ונראה בזה דברי הרמב"ם ז"ל (שם), ומדבריו ז"ל משמע דה"ג בשינויא דרב ששת, כגון דאמר להם טלו שתים מדעתי, ובזה שפיר קמ"ל רבותא דאפ"ה בעה"ב מעל, אף על גב דעקר שליחותיה ואמר מדעתי, מ"מ כיון דלא שינה בחתיכה אחת מדעת בעה"ב שפיר מעל בעה"ב, והשליח מעל בשביל החתיכה השניה, ואם אמר טלו שתים מדעת בעה"ב כתב דבעה"ב מעל והשליח לא מעל, דמוסיף על השליחות הכל בכלל השליחות הוא, ולא עשה בזה מדעתו כלום. וע' פי' המשניות ותראה שגירסתו כן היתה כמש"כ. אך מה שכ' דאם אמר שתיהם מדעת בעה"ב דלא מעל השליח צ"ע, ולא משמע כן מקושית הש"ס ש"מ מוסיף על שליחותו הוי שליח, דנראה מזה דאי הוי שליח שניהם מעלו הבעה"ב והשליח, וע' בכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל.
והנה סוגין הי' אפשר לפרש דהכי קאמרינן, ש"מ מוסיף על דבריו הוי, והשתא שפיר הוי רבותא הא דמעל השליח אף על גב דאמר הכל בשם בעה"ב, אבל אי נימא דמעביר על דבריו הוי א"כ מאי קמ"ל דפשיטא דמעל השליח כיון דלא עשה שליחותו, והא ליכא למימר דקמ"ל דבעה"ב מעל אחתיכה ראשונה, דאין זה רבותא אפילו אי נימא דהוי מעביר על דבריו, דאטו משום שנתן להם עוד אחת ביטל בזה שליחות בעה"ב על חתיכה אחת, ומידי דהוי היכא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא בשני שטרות דמכירתו על ליתכא הראשונה קיימת (כתובות צ"ט ע"א עי"ש), ודוקא היכא דזבין ליה כורא בחד שטרא הוא דבטל כל המקח, והכא הוי דומיא דב' שטרות, וא"כ הא דמעל בעה"ב לאו רבותא היא, וע"כ עיקר הרבותא היא הא דמעל השליח, וש"מ דמוסיף הוי, וקמ"ל דאפ"ה מעל השליח, ומשני רב ששת דאמר טלו שתים מדעתי, וקמ"ל רבותא דאפ"ה מעל בע"ה, ולא קעקר שליחותיה, וא"כ לפי מסקנא זו שפיר מצינן למימר דאי נימא דמוסיף על שליחות הוי שליח לא מעל השליח כלל היכא דהוסיף ואמר מדעת בעה"ב, והיינו משום דאומדן דעת של בעה"ב אטעיא לשליח, והכל עושה מדעת בעה"ב, וכן מוכח בירושלמי תרומות (פ"ד ה"ד) הביאו הר"ש ז"ל במס' תרומות (פ"ד מ"ד) וגם התוי"ט ז"ל כאן במשנתינו לחלק בין הא דתנן בתרומות לענין תרומה אם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה, והכא תנן דאם הוסיף בעה"ב מעל, ומשני הש"ס שם בירושלמי משום דהכא בראשונה נסתיימה שליחותו של בעה"ב, אבל בתרומה הפרשתו בבת אחת היא וסיים שם אם תרצה לדמות תרומה למעילה היינו בשני כריין, מאחד הפריש כדעת בעה"ב, ודאי לא נתבטלה במה שנתן תרומה, אלמא דשליחותו של בעה"ב ודאי לא נתבטלה במה שנתן להם עוד חתיכה וכו'. ואין כאן שום רבותא במה שמעל בעה"ב אם אמר מדעת בעה"ב.
והר"ש ז"ל הקשה על הא דתרומות דלא הוי תרומה כלל מהא דזבין לי ליתכא וזבין ליה כורא דליתכא מיהא קנה. ותירץ, דהתם אי נימא דמקצת הוי תרומה יפסיד בעה"ב, דיהיה חולין (בתרומה) [ותרומה] מדומעין, וא"כ ה"נ אם הבעה"ב מעל בשני החתיכות הרי הפסיד בשליחותו, אלא דהוא פשוט דהבעה"ב ודאי לא מעל בחתיכה שניה, והשליח ג"כ לא מעל לדעת הרמב"ם ז"ל, וכמסקנא דמוקי רב ששת למתני' דאמר טלו מדעתי, ולענין קושית הר"ש ז"ל נראה דבלא"ה לא דמי תרומה לזבין לי ליתכא, דבתרומה כיון דאמר על הכל שיהיה תרומה בדיבור אחד א"א ליפלג דיבורו ולומר שמקצתו יהיה תרומה, ובטל כל דיבורו, אבל במכר חל המכר על מקצתו, ואין כאן מקומו. מ"מ לפום סוגין היה אפשר לישב קצת דברי הרמב"ם ז"ל, אלא דאכתי קשה אמאי לא ימעול השליח, כיון דהבעה"ב לא מעל, מידי דהוה אם נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דהשליח מעל, אף על גב דעשה בשליחותו של בעה"ב, ועוד דבכתובות פרק אלמנה ניזונית (צ"ט ע"א) איתא להדיא אלא אם אמרת מעביר על דבריו הוי בעה"ב אמאי מעל, אלמא דעיקר פשיטותא הוא מהא דבע"הב מעל, אבל השליח פשיטא דמעל בין אם מוסיף הוי או מעביר הוי, וצ"ע.
וכתב הרמב"ם ז"ל עוד בזה (ה' מעילה פ"ז ה"ב) בד"א דכולן מעלו בחתיכות של בדק הבית, אבל בחתיכות של עולה לא מעל אלא האוכל בלבד, ודברים אלו הם בתוספתא (מעילה פ"ב ה"ב) ופי' הרמב"ם ז"ל הטעם משום דבעולה איכא עוד לאו אחר חוץ מלאו דמעילה, ולא מצינו שליח לדבר עבירה אלא במעילה לחוד, ולא בשאר לאוי, והראב"ד ז"ל הודה לו, ומתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים, כי לדעתי יש לדון בדבריהם אלו, דאכתי למה לא ימעול השליח על חתיכה השניה שנתן להם מדעתו, דהא אין כאן שום שליחות, ואפילו על מעילתו של בעה"ב בחתיכה הראשונה ג"כ נראה דשליחות מעליא הוא, דהא בשליחות זו אין כאן אלא איסור מעילה מה שנותן לחבירו דבר של הקדש, ועל האוכל הוא דאיכא עוד לאו של עולה, ולמה לא יתחייב בעה"ב המשלח על הנתינה שצוה ליתן להאורחין. ולולי דברי הראשונים ז"ל הייתי אומר דהתוספתא קמ"ל דבעולה לא שייכא כלל מעילה דהוצאה, וכמו שכתבתי לעיל לענין קדושת הגוף, אלא דבתוספתא שם איתא ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו מעל, אלמא דיש מעילה בקדושת הגוף ע"י הוצאה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
ומה שכ' הראב"ד ז"ל עוד טעם אחר משום דבעולה אנוסים הם, כיון דדרכן לנתח אברים, ולדבריו ז"ל הוא דוקא בעולה, אבל לא בשאר קדשי מזבח, ולדידי צ"ע מנ"ל לפטור ממעילה מטעם אנוס, כיון דנהנה מן ההקדש והוציא לחולין, וכמו שכ' לשיטת הרמב"ם ז"ל דמעילה דהוצאה ג"כ הנאה היא פשיטא דלא מיפטר מטעם אנוס. ולטעמו של הרמב"ם ז"ל לאו דוקא עולה אלא שאר קדשי מזבח יש באכילתן לפני זריקה לאו אחר, ובלא דברי התוספתא צ"ל דמתני' מיירי בחתיכות בדק הבית, דאי בחתיכות עולה בלא לקיחת האורחים חתיכה ג' מעלו האורחים כיון דלא יצאו לחולין, וע"כ מעילת האורחים גם בלקיחתן חתיכה מדעתן אינה אלא אם אכלו, דבלקיחה לחוד אין כאן מעילה לדעת הרמב"ם ז"ל, וכמו שכ' לעיל, וא"כ בקדשי מזבח למה לא ימעלו האורחים בחתיכה זו שנתן להם הבע"הב או השליח כיון שלא יצא לחולין, אבל בקדשי בדק הבית ניחא, משום דחתיכות הראשונות כבר יצאו לחולין.
וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דשליחות דמעילה נפקא לן מקרא דואשמה הנפש ההיא, היינו המשלח שגרם להטפל בה ולהוציאה לחולין, ותמה התוי"ט ז"ל דהא לעיל בפירקין (י"ח ע"ב) ילפינן שליחות מתרומה ונראה דלשיטת הרמב"ם ז"ל דאם הוסיף על שליחותו של בעה"ב בעה"ב מעל בכל, וכמו שכ' לעיל, א"כ הוא מלתא דליתא בתרומה, דבתרומה אם נתכוין להוסיף לאו כלום הוא, ומש"ה איצטריך קרא דואשמה הנפש ההיא לגלויי דעיקר חיובא הוא על מי שגרם להוציא הקדש לחולין. ובזה אתי שפיר הא דאמרי' בקדושין (מ"ג ע"א) דמעילה וטביחה הוי שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין, ואי הא דבמעילה יש שליחות מתרומה לחוד הוא דילפינן א"כ לא נאמר קרא יתירא במעילה לרבויי שליחות, דהא הך גזירה שוה דחטא חטא איצטריך לשאר מילי, ובטביחה נמי לאו קרא יתירא הוא, משום דטביחה ממעילה ליכא למילף, דחולין מקדשים לא גמרינן, ועוד, למאן דיליף שליחות דטביחה מוטבחו ומכרו מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר א"כ בטביחה נמי ליכא קרא יתירא, דאיצטריך הקישא למוכר טריפה, אבל לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל דמואשמה הנפש ההיא נפקא לן אתי שפיר, דקרא דמעילה יתירא הוא, דמטביחה מצינן למילף.
ונתישב לי עוד בזה מאי דהוי קשיא לי על דברי התוס' ז"ל בקדושין (מ"ב ע"ב ד"ה אמאי) דאם השליח שוגג לא אמרי' אין שליח לדבר עבירה, א"כ מנ"ל היכא דהשליח מזיד דחייב השליח, כיון דאיכא לאשכוחי שליחות במעילה ע"י שוגג א"כ ליכא למילף מגזירה שוה דתרומה דאפילו אם השליח מזיד יש שליח, כיון דהך גזירה שוה לאו להאי מלתא לחוד נאמרה, בשלמא אי נימא דכל שליחות דמעילה הוא ככל שליחות לדבר עבירה אתי שפיר דילפינן מתרומה דכל דיני תרומה איתניהו נמי במעילה, וגם שליחות בכלל, וממילא שמעינן דיש שליח לדבר עבירה במעילה. אבל לדברי התוס' ז"ל הא איכא לאשכוחי שליחות במעילה ולא יסתור האי כללא דאין שליח לדבר עבירה, א"כ מנ"ל דאפילו לדבר עבירה יש שליחות, ובספר טורי אבן (חגיגה י' ע"ב ד"ה וכי) הקשה זאת בסגנון אחר, אבל אי ילפינן מקרא דואשמה אתי שפיר, משום דלסתם שליחות לא איצטריך קרא דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, וע"כ אתי לרבות דיש שליח לדבר עבירה. אלא דאכתי יש לדקדק לפי מה שכ' דשליחות דמעילה עדיף משליחות דעלמא, דאפילו הוסיף על שליחותו בעל הבית מעל, א"כ אכתי איצטריך קרא דואשמה להאי מלתא, ואמאי הוו שני כתובין, דהא האי מלתא ליכא למילף מטביחה, ולקמן בשמעתין דשלח ביד חרש כו' יתבאר יותר בזה.
דף כא.
משנה, הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו, אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל. ופירש"י ז"ל ותוס' ז"ל שהיו חלונות הרבה ע"ש. והרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ז ה"א) כתב אף על פי שאמר לא היה בלבי אלא שתביא מן המגדל. ולא הבנתי דא"כ, מאי מוכח מינה דדברים שבלב אינן דברים הא הכא בכה"ג פשיטא דלאו דברים הם כיון דאמר לו בפירוש להביא מן החלון, ועיין בקדושין דף נ' (. והנה רש"י בקדושין (שם ד"ה הבא) פי' אמר לו הבא לי מן החלון והיו שם מעות הקדש וצוה להשליח להביא לו בעל הבית מעל, כיון שנטלם לרשותו, וכשיטתם לעיל דהלוקח לעצמו מעות הקדש מעל מיד, והכא נמי כשצוה להשליח להביא לו והביא לו נמי מעל, ולפ"ז שליחות זו לא דמי לשליחות דעלמא, דע"י השליח הוציאם לחולין, והכא הוא עצמו הוציאם לחולין במה שלקח לעצמו, והשליח לא עשה אלא מעשה איצטבא בעלמא. ועוד היכא שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה אמאי מעל, כיון דאינו רוצה ליטלם לעצמו, ותו היכא דשינה השליח והביא לו ממקום אחר השליח מעל, ואמאי, הא השליח אינו מתכוין ליקח לעצמו. והתוס' ז"ל בד"ה הביא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא כתבו דהשליח מעל לכשיוציא הבעל הבית, שהוא מסתמא גיזבר. מדבריהם נראה דמתני' דהכא נמי מיירי בגיזבר, ומשום הכי לא מעל במה שנתן לבעל הבית, אלא עיקר המעילה הוא בהוצאת הבעל הבית, וא"כ פשיטא דקשיא טובא אמאי מעל השליח, כיון דבנתינתו לבעל הבית לא יצא לחולין עדיין, והבעל הבית הוא המוציא, ולמה לא ימעול הבעל הבית. ועוד דאם כן רישא נמי דבעל הבית מעל היינו לכשיוציא, א"כ מאי ענין שליחות לכאן, כיון דהשליח לא עשה כלום. ולעניות דעתי נראה לפרש פירושא דמתני' כפשטי', אמר לו הבא לי מן החלון, היינו שנתן פרוטה לשליח להביא לו איזה חפץ מן החלון והביא לו משם המשלח מעל, ואם שינה השליח מעל. ובתוספתא (מעילה פ"ב ה"ג) משמע לי דה"פ שאמר לשליח ליקח פרוטה מן החלון ולהוציאה, ואם עשה השליח שליחותו ולקח מן החלון והוציא בעל הבית מעל, ואם שינה ולקח מן הדלוסקמא והוציאה השליח מעל, וכן הוא הפי' הנכון. ודברי התוס' ז"ל אינן מובנים לי מה שכ' לכשיוציא בעל הבית, ובתוספתא שם איתא גם האי דינא אם צוה לו ליקח החפץ משמעון ולקח מראובן השליח מעל, או שצוה ליקח לו ממקום זה והביא לו ממקום אחר השליח מעל.
שם תוספות בד"ה לא עשו שליחותו החנווני מעל. לפי שהחרש שוטה וקטן אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עכ"ל. משמע מדבריהם ז"ל דאין כח לחרש שוטה וקטן להוציא הקדש לחולין אפילו על ידי הנאה, כגון אם נהנו מן ההקדש לא יצא ההקדש לחולין, כיון דלאו בני מעילה נינהו. ולעניית דעתי אין זה מוכרח, דעל ידי הנאה שפיר יצא לחולין אפילו ע"י חרש שוטה וקטן, ודוקא על ידי הוצאה הוא דאין מעשה חרש שוטה וקטן כלום מה"ת, ואם קנה חפץ בפרוטה של הקדש אין קנינו כלום, ומש"ה מעל החנווני, ומ"מ נראין דברי התוס' ז"ל דכל שאין בדין מעילה אינו יוצא לחולין, וצ"ע.
שם גמרא, והא לאו בני שליחות נינהו, אמר ר' אלעזר עשאום כמעטן של זיתים כו', ור' יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף והוליכו. והקשו התוס' ז"ל בד"ה נתנו ע"ג הקוף הא ילפינן מתרומה, ובתרומה כה"ג לאו שליחות הוא, ותירצו כיון דהמעילה הוא ע"י שינוי רשות, והשינוי רשות הוא ע"י בן דעת מש"ה מדמי לה לנתנו על הפיל. ולדידי קשיא, כיון דאי לאו דילפינן חטא חטא מתרומה ה"א דע"י שליחות אין כאן מעילה כלל, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וכי היכי דבתרומה שליחות חרש לאו כלום הכי נמי לענין מעילה. וצריך לומר דעד כאן לא איצטריך למילף מתרומה אלא בשליח בן דעת, דה"א דאין שליח לדבר עבירה, משום הכי ילפינן מתרומה דאפ"ה יש שליחות, אבל בחרש שוטה וקטן דלא שייך האי סברא דאין שליח לדבר עבירה לא איצטריך למילף כלל מתרומה, וממילא מיחייב המשלח. ועיקר קושית הש"ס הוא דהא לאו בני שליחות הם, ולמה יתחייב בשליחותן, דהא בעלמא פטור על שליחות חרש שוטה וקטן, כדתנן (ב"ק נ"ט ע"ב) השולח את הבעירה כו'. על זה משני עשאום כמעטן של זיתים, והכא במעילה עדיפא מתרומה, דלא בעינן שליחות גמור, אלא כל דניחא ליה מיחייב, ואפילו להאי לישנא בריש בבא מציעא (י' ע"ב) דבחרש נמי אמרי' האי כללא דאין שליח לדבר עבירה אף על גב דלאו בר חיובא הוא נמי אתי שפיר, כיון דלא ילפינן מתרומה עיקר דין השליחות.
אלא דאכתי צ"ע מנ"ל האי מלתא דבמעילה לא בעינן שליחות גמורה, ונראה דהכא עיקר המעילה הוא ע"י קנין החפץ מהחנוני, וכי היכי דבהדיוט כה"ג אם שלח פרוטה ע"י קטן לקנות איזה חפץ מן החנווני וקיבל החנווני הפרוטה נקנה החפץ להמשלח למ"ד מעות קונות, וכל שכן למ"ד דבעינן משיכה כי משך המשלח החפץ ודאי קנוי הוא לו, ואף על גב דתנן בבבא בתרא (פ"ז ע"ב) דאם שלח לו שמן ואיסר ע"י בנו הקטן חייב החנווני, היינו משום דלא היה לו לשלחו ע"י, ואם נאבד חייב, אבל הקנין כבר נגמר, ומש"ה מעל המשלח. ומכאן נמי יש לדקדק על הא דאמרי' (קידושין מ"ג ע"א) דמעילה וטביחה הוו שני כתובין ואין מלמדין, ואמאי הוו שני כתובים, כיון דאין דינן שוה, דבטביחה על ידי חרש שוטה וקטן ודאי פטור, ובמעילה חייב, וי"ל דלענין שליחות חרש שוטה וקטן אין לדמות זה את זה, דהכא שאני, משום דעיקר הקנין הוא ע"י המשלח שהוא בן דעת, ומש"ה קים לן מסברא דחייב, אבל התם דהשליח עושה עיקר המעשה, דהיינו טביחה, בעינן שיהיה השליח בן דעת, אלא דעדיין צ"ע הא הכא נמי המעילה באה ע"י מעשה השליח, ע"י משיכתו החפץ מן החנווני, דנראה דמיד שמשך השליח החפץ חל המעילה על הבעה"ב, והדברים עמוקים וצ"ע יותר.
שם גמרא, ואף על גב דלא אידכר שליח. עיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל במתני' דמשמע קצת דאין המשלח חייב אלא אם גם השליח הוא שוגג, וכן משמע לשון הש"ס דלא אידכר שליח, אלמא דבעינן שגם השליח יהיה שוגג, אבל דעת התוס' ז"ל בקדושין (מ"ב ע"ב ד"ה אמאי) דאפילו אם השליח מזיד מתחלתו נמי חייב המשלח.
שם משנה, נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג כו'. וקאמר הש"ס ש"מ האי מאן דאמר זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא קני לוקח, ומשני כגון שהביא לו שוה ששה בשלשה, והיינו דמעל המשלח, כיון דעשה שליחותו והביא לו בעד שש, ור"י פליג ואמר דיכול לומר לו כל שכן אם לקחת בעד הכל היה מוסיף לך כפלים. ומייתי דיקא נמי דקתני מודה ר"י בקטניות, ואי כפשוטו דלא הביא לו אלא בעד חצי הדמים שנתן אפילו בקטניות אמאי מודה להו ר"י, הא הוא אמר ליה להביא לו קטניות בעד שני פרוטות, והוא לא הביא אלא בפרוטה אחת, וכן פירש"י ז"ל בכתובות פרק אלמנה ניזונית (צ"ט ע"ב ד"ה כנא). ויש לדקדק היכי דייקינן מינה דמיירי בשוה ששה בשלשה דלמא אפילו אם לא הביא לו אלא בחצי הדמים נמי מודה ר"י בקטניות, כי היכא דקני לוקח, ודוקא באתרוג וחלוק הוא דפליג ר' יהודה משום דקטן רע הוא, אבל בקטניות לא שייך האי טעמא, דמה לי בפרוטה אחת או בשני פרוטות, והרי התוס' שם בכתובות (שם ע"א ד"ה אלא) כתבו דנראה לו להש"ס דמה שהביא לו קטן ורע דומה הוא לטעמא דלא ליפוש שטרא דגבי שדה. אבל בקטניות לכאורה לכ"ע מוסיף על דבריו הוי, ועיין מהרש"א ז"ל שם שהקשה אמאי לא קאמר דתנאי היא, דהא לר' יהודה מעביר על דבריו הוא ע"ש.
והיה נראה לומר דכי בעי הש"ס למפשט מהכא דמוסיף הוא בזבין ליה ליתכא אתי מכח כל שכן, דמה הכא דהוציא שאר המעות בדבר שלא אמר לו ולא צוהו אפ"ה בזה החצי שעשה שליחותו בעל הבית מעל, ולא חשבינן ליה למעביר, אף על גב דיכול לומר צריך אני המין שאמרתי לך בעד כל הדמים, א"כ כל שכן בזבין ליה ליתכא דיכול למכור הלתך השני לאדם אחר דוודאי לאו מעביר הוא, אבל מר' יהודה דפליג הכא ואמר דמעביר ליכא לאוכוחי דבזבין ליה ליתכא נמי מעביר הוא, משום דהכא שאני, דא"א לתקן, דכבר שינה החצי השני לדבר אחר, ולא הביא לו כמה שאמר, ולפ"ז ה"ה בקטניות בכה"ג דהביא לו בחצי הדמים מין אחר דוודאי מעביר הוא לר' יהודה משום דהוא צריך קטניות בעד כל הדמים, אלא מדמודה ר' יהודה בקטניות שמע מינה דמיירי שהביא לו כמו שאמר, היינו ששוה ככל הדמים שנתן לו, וכדמוקי לה שהביא לו שוה שש בשלש, ועפ"ז יש לישב דעת רב האי גאון ז"ל שפסק דמוסיף הוי, עיין בזה בדברי הרא"ש ז"ל שם (כתובות פי"א סימן ט"ו) ובטור ז"ל, והדאמרי' הכא דסיפא דיקא דמיירי דוקא שהביא לו שוה שש בשלש. אבל אם לא הביא לו אלא שוה שלש משמע דלכולי עלמא מעביר הוי, וא"כ איפשיטא בעין בזבין ליה ליתכא דמעביר הוי, ולפי הנ"ל ניחא, דדוקא הכא הוא דהוי מעביר, כיון שלקח בעד החצי השניה דבר שלא אמר לו, והוא היה נצרך לאותו מין שאמר לו בעד כל הדמים, אבל בזבין לי כורא וזבין ליה ליתכא שפיר מצינן למימר דמוסיף הוי.
ולפי הנ"ל צ"ל דהא דתנן נתן לו פרוטה והביא בחציו נרות ובחציה פתילות דשניהם לא מעלו, דמשמע דוקא מפני שלא עשה שליחותו בפרוטה, אבל אם נתן לו שני פרוטות להביא לו נרות והביא בפרוטה נרות ובפרוטה פתילות שניהם מעלו, וכדאיתא להדיא בתוספתא (מעילה פ"ב ה"ד), ע"כ מיירי נמי שהביא לו נרות שוה שני פרוטות, ולפי הנ"ל אפשר היכא דלקח בחצי הדמים מה שצוה לו והמותר הביא לו בחזרה לכולי עלמא לאו מעביר הוא, אלא מוסיף. ועיין בלשון רש"י ז"ל כאן בד"ה שמעת מינה כו'. ותיפשוט מהכא דקנה לוקח אף על פי שקנה לו פחות עכ"ל, משמע דמפרש דהלוקח אמר לו ליקח כור וקנה לו ליתכא, אבל בכתובות משמע דהמוכר אמר ליה למכור כור ומכר לו ליתכא, וצ"ל דמוכר ולוקח שוין הן בזה, ובתרווייהו שייכי הני טעמא דאמרי' התם, ודו"ק.
דף כא:
משנה, המפקיד מעות אצל שולחני מותרים ישתמש בהם, לפיכך אם הוציא לא מעל השולחני. ופי' רש"י ז"ל דבעל הבית מעל, היינו המפקיד, משום דהשולחני הוי כשלוחו, או משום דהוי כמשאיל לו אלו המעות, והמפקיד הוא המוציא מרשות לרשות. אבל לישנא דמתני' לא משמע כן, דאמאי לא אשמעינן עיקר הדין דהמפקיד מעל, דמה דלא מעל השולחני לאו רבותא היא, כיון דכבר יצא לחולין על ידי מעילת המפקיד למאן דמחייב אפילו בלא הוצאה, כדאיתא בסוף פרק המפקיד (ב"מ מ"ג ואפילו למ"ד התם דבעינן הוצאה דוקא, מ"מ הוה ליה לאשמעינן דהמפקיד מעל מטעם שליחות, וממילא ידענא דהשולחני לא מעל, אלא ודאי משמע פשטיה דמתני' דתרוייהו לא מעלו, המפקיד לא מעל משום דלא עשאו שליח בפירוש, והשולחני לא מעל משום שהוציא ברשות המפקיד, וכן פי' הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ז ה"י). אבל סוף פרק המפקיד (שם) גרסינן אם מותרין אם הוציא (בעל הבית) [הגזבר] מעל, וע"כ הטעם משום שליחות דהשולחני שלוחו של (בעל הבית) [גזבר] הוא להוציאן, וכתב הכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל דהרמב"ם ז"ל דחאה להאי סוגיא דבבא מציעא מטעם הא דתנן (לעיל כ' נתנה לבלן דוקא, אבל בדבר הצריך משיכה לא מעל עד שימשוך אף על גב דיש למוכר במעות היתר תשמיש, אלמא דלא מחייבינן ליה מטעם שליחות. ואין זה מוכרח, דמכר שאני, שעיקר נתינת המעות היה בשביל המקח, ולא בשביל התשמיש, אבל הכא שנתנן לו מותרים הוי כאלו אמר לו להוציאן, תדע דאי נימא דברייתא דפרק המפקיד ס"ל דאם נתנה לבעלי אומניות שצריכין משיכה נמי מעל גם בלא משיכה, א"כ אמאי לא משנינן הכי בפרק הזהב (ב"מ מ"ח הך דנתנה לספר דס"ל כברייתא דפרק המפקיד, ולמה ליה לאוקמיה כר' שמעון. ועוד דלמא הא דתנן בלן דוקא היינו שמעל מיד כשנתנה לו, אבל ספר לא מעל עד שיוציאו, ומכל מקום מסתברין דברי הרמב"ם ז"ל לפי גירסת משנתינו, וגם לא שייך לחייבו מתורת שליחות כיון שלא אמר לו להוציאן. וכבר כתבתי לדקדק בזה מ"ש ונזכר בעל הבית דהשליח מעל אף על גב דעבר בשליחותו של בעל הבית, וצריך לומר דכיון דנזכר כבר בטל שליחותו ודו"ק.
ועיין בקדושין פרק האיש מקדש (נ"ג ע"ב) דפרכינן מהא דאמר ר' מאיר הכא חנווני כבעל הבית ומעל לכשיוציא, לר' יוחנן דאמר אליבא דר' מאיר הקדש בשוגג אינו מתחלל, ומשני דלדבריו דר"י קאמר, אבל לר"מ ליכא מעילה במוציא מעות הקדש, דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, וא"כ קשה, לר' מאיר לענין מאי ילפינן שליחות במעילה, דהא באכילה לא הוי שלוחו גם במעילה, כמו שכ' התוס' לעיל (י"ח ע"ב ד"ה אכילתו) דבמידי דהנאה לא מהני שליחות, ולענין הוצאה הא ליכא מעילה כלל. וכי תימא שליחות במעילה לרבי מאיר לית ליה, א"כ תיקשי לדידיה הא ליכא שני כתובים בשליחות לדבר עבירה, וי"ל דיליף מהוא דכתיב בשחוטי חוץ, וכדאמרינן שם בקדושין, ועיין בתוספתא (מעילה פ"ב ה"ה) דגרסינן התם בנוסחא אחריתא האי דינא דמשנתינו, אם צרורין לא ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא לא מעל, אם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל, וצ"ל דקאי אבעל הבית, ולשיטת הרמב"ם ז"ל צ"ל דט"ס הוא בתוספתא, וצ"ל איפכא, וק"ל.
שם משנה, נפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר' עקיבא. ופי' התוס' ז"ל (ד"ה פרוטה) דרבי עקיבא לטעמיה דמחייב בספק מעילות אשם תלוי, ומעל היינו מספק. ואין הלשון משמע כן, ועוד דמאי קמ"ל, הא כבר איפליגו בזה ר' עקיבא ורבנן בכריתות (כ"ב ע"ב), וכל שכן לפי דברי התוס' דמיירי דליכא אלא חד בכיס. ועוד דלפ"ז לא פליגי בעיקר ההקדש אם ראשונה או אחרונה, אלא הכל קדוש מספק, וא"כ מאי קאמר ומודה ר' עקיבא באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך כו', משמע דמודה לחכמים בזה, ולפי הנ"ל אין ההודאה מעין המחלוקת כלל, דהא לרבנן נמי לא דמי לרישא, דברישא מודו רבנן דאיסורא איכא מספק, והכא מותרין להוציא לכתחלה הראשונים.
ובסוטה דף י"ח (ע"א ד"ה חזר) כתבו התוס' דטעמא דר' עקיבא הוא משום ברירה דמה שהוציא ראשונה הובררה להקדש. וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל התם וביומא דף נ"ו (ע"ב ד"ה מאי שנא) דלא שייכא ברירה בכה"ג אם הוכר האיסור ונתערב. והיה נראה לומר דטעמא דר' עקיבא הכא הוא משום דכל שנתערבה פרוטה של הקדש בתוך מעותיו אסור הוא להשתמש בכל המעות עד שיוציא פרוטה ראשונה להקדש, והיינו נמי דלא שייך הכא ביטול, כמו שהקשו התוס' ז"ל (ד"ה פרוטה) משום דהוי כמו שנתערב פרוטה של חבירו בתוך שלו, דלא שייך ביטול בזה, ומחויב לשלם כדאיתא סוף ביצה (ל"ח ע"ב), והכא נמי מחויב לשלם תחלה הפרוטה של הקדש, ואפילו אם נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו יכול הוא לשלם הפרוטה ראשונה להקדש והשאר מותר, ואפילו אם זו שהוציא ראשונה לאו היינו שנפלה מכל מקום יכול להקדיש הראשונה ממה נפשך, אם זו היא שנפלה הרי היא הקדש מכבר, ואם לאו תהא מחוללת על של הקדש. וכיון דמחויב להוציא הפרוטה הראשונה להקדש מש"ה ס"ל לר' עקיבא דאם הוציאה לחולין מעל, ורבנן ס"ל דלא מעל עד שיוציא את כל הכיס, והיינו דקאמר ומודה ר' עקיבא באומר פרוטה מן הכיס זה הקדש שהוא מוציא והולך, והאחרונה הוא דהקדיש.
שם גמרא, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פירש"י ז"ל דלר' עקיבא פריך, וכבר כתבתי דלרבנן נמי תיקשי אמאי שרו לכתחלה להוציא לחולין, וברישא ודאי אסור לכתחלה להוציא הראשונה לחולין גם לרבנן, ע"כ דלכ"ע פריך, ומשני דאמר לא יפטור כיס זה מן ההקדש, דלא חל ההקדש אלא באחרונה, אבל ברישא דאמר פרוטה בכיס זה הקדש חל ההקדש אחדא מיד, ומשום הכי לר' עקיבא מעל בראשונה, ולרבנן אסור להשתמש לכתחלה בכל הכיס, אבל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס.
שם גמרא, כי אתא רבין אמר כיסין אשוורין רמא ליה, דתנן האומר אחד משורי הקדש הגדול שבהן הקדש. ופירש"י ז"ל טעמא דאיכא גדול, אבל ליכא גדול הראשון קדוש, ולא הבנתי מהיכא משמע ליה הכי דהראשון קדוש, והתוס' ז"ל (ד"ה היו) פירשו דפריך הכא נמי המטבע החשובה ליקדיש, ולדבריהם לרבנן נמי תיקשי, וכתבו עוד דארישא לא פריך דשמא לישנא דרישא משמע הכי, פי' לדבריהם, דרישא אסיפא לא קשיא ליה, משום די"ל דפרוטה בכיס זה לא משמע המובחר, אלא אחד מהן, אבל אסיפא קשיא ליה, דפרוטה מן כיס זה הוא כשור משורי, ויקדש המובחר. אבל לא ידענא למה הוצרכו לזה, ולא פי' כפשוטו, דעיקר הקושיא הוא על הא דמשמע דפרוטה מן כיס זה הקדש אין ההקדש חל מיד אלא על האחרונה המשתיירת, וא"כ כל אחד משוורי הקדש אמאי הגדול שבהן הקדש, לימא נמי דהאחרון הקדיש, ומשני דהכא מיירי באומר כו'.
והנה הרמב"ם ז"ל (ה' מעשה הקרבנות פט"ז ה"א) כתב בהאי דינא דהקדיש שור משווריו שלשה חילוקים. האחד, אם אמר אחד משוורי הקדש הגדול שבהן הקדיש, וכדאמרי' בסוף מנחות (ק"ח ע"ב) דמקדיש בעין יפה מקדיש, והיכא דאיכא בינוני גם הבינוני בכלל הספק הוא, דלגבי הקטן עין יפה הוא, ואם אמר שור בשורי הקדש בכל גוונא הגדול הקדש, וכדאמרי' התם תור בתוראי קאמר, ושני דינים אלו כתב בפי"ו מה' מעה"ק (שם). ובפ"ז מה' מעילה (ה"ז) כתב עוד דין אחד, אם אמר כיס מכיסי הקדש ושור משוורי הקדש מועלין בכולן ומועלין במקצתן, כיצד יעשה, מביא את הגדול שבהן ואומר אם הקדש הוא הרי הוא הקדש, ואם לאו ההקדש בכל מקום שהוא מחולל ע"ז, ויהנה בקטן, והוא מדברי התוספתא דמעילה (פ"א ה"ז). וכבר הקשה הכ"מ ז"ל דזה דלא כמו שכ' בפי"ו מה' מעה"ק, דהתם כתב דהגדול הוא הקדש וודאי, ועיין מה שכ' שם בהג"ה, ולא הבנתי דבריו ז"ל, וע"כ צ"ל דדוקא אם אמר אחד משוורי הוא דהגדול שבהן הקדיש, אבל שור משוורי כולן בספק הן, כמו שאמרו בתוספתא, אבל מה שכ' דמועלין במקצתן צ"ע, כיון דספק הם, ומ"ש בפרוטה בכיס זה הקדש דלא מעל עד שיוציא את כל הכיס, והכא מועלין במקצתן, ובפרק ד' מה' מעילה הלכה ג' כתב כה"ג לענין אם אמר אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמים ונתערבו מועלין בכולן ומועלין במקצתן, והתם נמי הקשה הכ"מ ז"ל אמאי מועלין במקצתן, הא איכא דמי שלמים, ותירץ בשם הר"י קורקוס ז"ל ב' תירוצים ע"ש, ושניהם אין מספיקין הכא, ושני אלו הדינים אמורים בתוספתא דמעילה.
ואולי יש לומר דלמסקנא דמוקמינן סיפא באומר לא יפטור כו' כי אמר פרוטה מן כיס זה או כיס מכיסי הקדש חמור הוא מהיכא דאמר פרוטה בכיס זה הקדש, דמן כיס זה או כיס מכיסי הקדש אפשר משמע דכולן בכלל הקדש הם עד שיתברר לך מיהו ההקדש בבירור, וכל זמן שלא נתברר כולן שם הקדש עליהם וכדתניא בתוספתא דמועלין במקצתן, ועדיין אין הדברים ברורין, ודברי התוספתא צ"ע, ובפ"ג (ה"א) בתוספתא שם איתא להדיא דבפרוטה מן כיס זה נמי פליגי, וגם איתא התם להדיא דבאשם תלוי פליגי, וכפי' התוס' (ד"ה פרוטה) ז"ל.
דף כב.
גמרא, רב פפא רמי כיסין אלוגין. ופי' התוס' ז"ל (ד"ה כיסין) דס"ד דטעמא משום ברירה, ולהכי פריך מלוגין, דמשמע דוקא משום שאמר שאני עתיד להפריש, אבל בסתמא לא. וקשה, דהא איכא תנאי דס"ל דיש ברירה אפילו היכא דאינו מפרש שום דבר, כמו באחין שחלקו דיורשין הם, דכ"א הוברר חלקו מתחלה. ועוד דאי טעמא משום ברירה ברישא נמי דאמר פרוטה מכיס זה הקדש נמי יוציא את כל הכיס משום ברירה, והיה נראה לפרש ג"כ כנ"ל דמתני' משמע דעתה לא חל ההקדש כלל. והכא קאמר, דמיחל ושותה מיד משום דכבר קרא עליה שם תרומה, ומשני דמיירי באומר לא יפטור כו'. ויש לדקדק אמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל האי דינא דבאומר לא יפטור כו' מותר להשתמש לכתחלה בכל הכיס, ועיין בהלכות מעשר שני גבי הא דאמר (עירובין ל"ז דיהיה מחלל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דפסק הרמב"ם ז"ל (ה' מע"ש פ"ד הט"ו) דמחולל אף על גב דשייכא לפלוגתא דברירה. וכ' הר"י קורקוס ז"ל דהמעשר שפיר מחולל לכ"ע על איזה סלע שיהיה, ולא הבנתי דאכתי אמאי זו שעולה מן הכיס מעשר הא אין ברירה, ושמא על האחרות חל המעשר, ואין כאן מקומו להאריך בזה.
הדרן עלך פרק השליח וסליקא לה מסכת מעילה בעזר האל נורא עלילה.
סוף הספר