אור ברסלב
קרן אורה על מעילה פרק שני › דף ח:

קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שני · דף ח:

דף ח.

תוספות בד"ה אמר ר' חנינא ליוצאין, והקשו ה"ד אי דיצא לצד הראש הא מודה ביצא דם, והראש של עוף שיצא הוי כיצא דם, וכן פי' הבה"ז ז"ל, ולדידי צ"ע דכ"ז שמובלע הדם באיברים אין עליו פסול יוצא משום דם, וכדמשמע בזבחים דף כ"ו (ונראה כוונתם דכיון דיצא לצד הראש א"כ הדם חבור בצואר הוא, ולא הוי כדם איברים, ומיפסל ביוצא, ואי דיצא לצד רגליו אכתי פסול הוא להזאה משום שמנונית האבר שמתערב עם הדם, כדאמרי' בזבחים שם, ותירץ ע"ז ג' תירוצים, או דמיירי כגון שנאסף כל הדם בצואר ואח"כ יצא הרגל, דליכא למיחש לשמנונית דמה שעתיד לעלות כבר עלה, ותירוץ זה דחוק הוא, דמי נתן שיעור לזה לומר דיותר אינו עולה, ותי' עוד דמיירי כגון שחתך מה שיצא עם העצם, שאין זה פסול בעופות אלא א"כ מחוסר אבר, ואח"כ מלקה ותי' זה אינו מובן כלל, דלפי נוסחא זו דחתך עם העצם קודם מליקה א"כ מה ענין זה ליוצא, כיון דכבר נחתך קודם מליקה לגמרי והרי הוא אסור משום אבר מן החי, ולא משום יוצא, ואי כגירסת הצ"ק דחותך עד שמגיע לעצם, א"כ לא יתישב מה שכ' דלא פסול בעופות אלא מחוסר אבר, הא עד שמגיע לעצם אפילו בע"מ לא הוי, ובבהמ' נמי כשר כה"ג, כדאיתא בזבחים (כ"ו . ועוד דלשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסולי המוקדשין (הי"ד) אם יצא מקצת קודם שחיטה או מליקה כולו פסול משום דבעינן והביאום כלו, וכדמשמע התם בזבחים מהא דנאדו ממימרא דחתך ואח"כ שחט ומוקי לה בחתך ואח"כ קיבל, וכמש"כ הלח"מ ז"ל שם, וא"כ א"א לאוקמי ביצא מקצתו קודם מליקה, ע"כ לא הבנתי דבריהם ז"ל בזה. וע"כ ליכא לאוקמי אלא ביצא אחר מליקה, וכגון שחתך מקצתו תיכף אחר מליקה ויצא לחוץ, ואי מוקים בחתך עד שמגיע לעצם א"ש בפשיטות, ואפילו אם חתך מקצת אבר עם העצם לאחר מליקה ג"כ מספקא לי אם אימעיט מקרא דהפר שהי' כבר, ובעינן שיהי' בשלימות בשעת קבלה כמו בשעת שחיט' או מליקה, או דלמא בעוף דמום אינו פוסל בו, כשר הוא גם אם חתך קודם מליקה, לא פסיל נמי קודם קבלה עוד דבעוף תיכף אחר מליקה הרי הוא כאלו כבר קיבל דמו, דאינו מחוסר אלא הזאה, וכדמיבעי לן בזבחים (שם) לענין נשפך מן הצואר אי חשיב כנשפך מן הכלי, ואחר קבלה ודאי לא איכפת לן אם חתך, אלא דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א הנ"ל הלכה כ"ט משמע דאפילו חסר כל שהוא קודם קבלה אפילו דבר שאינו נעשה בו בע"מ מ"מ הקבלה פסול', דבעינן הפר שהי' תחלה, ואין זה מוכרח, מ"מ דברי התוס' ז"ל לא זכיתי להבין בתירוצם זה.

וכתבו עוד לתרץ בשם רבינו רחבי' דהא דאמרי' התם קיבל ואח"כ חתך פסול היינו דפסול לכתחל' להזות משום תערובות השמנונית הפסול', אבל אם זרק הורצה, וכמו בנתערב בדם הפסולים, דתנן התם בפרק כל התערובות (זבחים ע"ח ע"א) אם זרק הורצה, והכא מיירי דעבר והזה, ותירוץ זה מלתא דמסתבר הוא, אלא דצ"ע כיון דהשמנונית עם הדם הוי מין בשאינו מינו א"כ ממ"נ, אם יש בשמנונית בנ"ט לא בטיל מה"ת ופסול הוא אפילו בדיעבד, ואם אין בו בנ"ט ליבטיל אפילו לכתחל', ועיין בתוס' שם בזבחים שכתבו הטעם דגוזרין גזירה במקדש, וצ"ע בזה ואין כאן מקומו.

שם גמרא ליוצאין ואליבא דר"ע. קצת קשה למה ליה לאשמעינן תרתי בפסול יוצא דאסור באכילה, דהא כבר אשמעינן בפ"ק (ז' ע"ב), וי"ל דקמ"ל בקדשי קדשים ובקדשים קלים, וכ"ש לרב פפא דאמר דבקדשים קלים פליגי דוקא באיתניהו אבראי, ובבשר כ"ע מודים דבאיתניהו אבראי פליגי, והכא אשמעינן בקדשי קדשים דאפילו איתניהו גוואי אסורין באכיל', ועיין בתוס' זבחים דף כ"ו (ע"א) בד"ה דלמא כו' שכתבו לפרש הא דאמר רב פפא דבעיילינהו גוואי כ"ע לא פליגי היינו דר"א נמי מודה דזריקה מועלת ליוצא כי האי שנכנס לפני זריקה, ולפ"ז הי' נראה דבקדשי קדשים נמי לא פליגי בעיילינהו לגוואי לפני זריק', וא"כ לא איצטריך למימר ליוצאין ואליבא דר"ע, דכר"א נמי מצי אתיא, והיכא דעיילינהו לגוואי, וכבר כתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דלרב פפא בעיילינהו לגוואי לא נפסלו אימורי קדשים קלים כלל והורצו להקרבה, ודו"ק.

שם גמרא, דתני רב הוזה דמה אבל מיצוי לא מעכב. ולפ"ז הוי מצי לשנויי לעיל הא דפריך הא איסורא איכא היינו קודם מיצוי, דנהי דאינו מעכב מ"מ לכתחלה אסור באכילה קודם מיצוי, ודוחק לומר דאפילו לכתחלה לא מעכב, ואפשר דמיצוי חטאת העוף הוי כמו שפיכת שירים של בהמה דאינו מעכב כלל, והרמב"ם ז"ל פסק (ה' מעשה הקרבנות פ"ז ה"ז) דמיצוי מעכב, ואפ"ה העתיק למתני' (ה' מעילה פ"ב ה"ו) הוזה דמה אין בה מעילה, וצידד הלח"מ (ה' מעה"ק שם) לומר דבמעילה לכ"ע ע"י הזאה לחוד נפיק מידי מעילה, ולא נראה כן, דמידי דהוי אד' מתנות של חטאת לב"ש דאין מתנה הראשונ' מוציאה מידי מעילה (זבחים ל"ו ע"ב), וה"נ דכוותא, וע"ש בלח"מ בה' מעה"ק.

ולפי מש"כ התוס' ז"ל לעיל (ע"א ד"ה הוזה) למ"ד היתר זריקה שנינו הוזה דמה היינו שנראה להזאה, א"כ למה לי' לרב אדא בר אהבה למיתני מיצה דמה, דאין לומר דהיינו ראוי' למיצוי אחר הזאה, הא אין צריך להגיה כלום, דהיינו דתנן הוזה דמה חייבין עלי' משום פיגול משום דראוי למיצוי, אלא ודאי מוכח דס"ל היתר אכילה בעינן, וי"ל לשיטת התוס' ז"ל דמשום פיגול ונותר וטמא הוא דהגיה מיצה דמה.

תוכן העניינים

קרן אורה על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה