קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי · דף יג.
משנה, אבל הקדיש בור ונתמלא מים מועלין בהן ולא במה שבתוכן. וכתבו התוס' ז"ל דחצר הקדש אינו קונה, משום דאין יד להקדש. והקשה התוי"ט ז"ל דהא חצר לא גרע משליחות, ושליחות מצינו בהקדש, כדאמרי' בקדושין (כ"ג ובנדרים (ל"ה הני כהני שלוחי דרחמנא. ותמה עליו בצ"ק הא כתבו התוס' דמיבעי לן אי שלוחי דרחמנא לחוד הם או גם שלוחי דידן. ולא הבנתי תמיהתו, דא"כ ליפשוט בעיין ממתניתין. ועוד דהתוי"ט ז"ל כתב זאת לסמך בעלמא דאיכא שליחות בהקדש ובלא"ה נראה דיכול אדם לזכות מן ההפקר בשביל הקדש, וזכיה מטעם שליחות הוא, וכן כתב הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ד (ד"ה אמר) אלא דצ"ע מנא ילפינן דין שליחות בהקדש, ומהא דאדם זוכה מן ההפקר להקדש אין ראיה כ"כ, די"ל דההקדש הוא מצד זכותו, וכן מהני כהני אין ראיה, דוודאי היכא דעבדיה רחמנא שלוחא פשיטא דיש לו שליחות, אבל לזכות להקדש מאיליו מדין שליחות מנ"ל, דלמא לא ניחא לי' לרחמנא בשליחותו, ודווקא באדם הוא דאמרי' דכל שזכות הוא לו מסתמא ניחא ליה, אבל לא בשליחותיה דרחמנא, וצ"ע. ויש להסתפק בבור ונתמלא מים אי איסורא נמי ליכא במים הללו, או איסורא עכ"פ איכא, דומיא דשדה ונתמלאה עשבים, דלת"ק נמי איכא איסורא, כדאמרי' בפסחים פרק מקום שנהגו (נ"ו , ולקמן יתבאר אי"ה.
שם רבי יוסי אומר מועלין בגידולין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ה ה"ו), ועיין בכ"מ ובבה"ז מה שכ' בטעמו, ובתוי"ט העיר ע"ז מהא דאמרי' בפסחים שם גבי אנשי יריחו דהיו מתירין גמזיות של הקדש משום דס"ל אין מועלין בגידולין, ורבנן ס"ל נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא, משמע דכ"ע ס"ל דאין מעילה בגידולין. ולדידי לא תיקשי, דהתם ר"י קאמר להך מלתא דמיחו ולא מיחו תנן, ור"י ס"ל דאין מעילה בגידולין, כדאיתא בב"ב פרק המוכר את (הבית) [הספינה] (ע"ט ע"א) ומש"ה קאמר הש"ס דאפילו למ"ד אין מועלין בגידולין איסורא מיהא איכא. ועוד נראה דלא מצי הש"ס למימר דרבנן ס"ל דמועלין בגידולין, דאטו משום דאנשי יריחו נהגו כר' יהוד' ע"ז יאמר כי עשו שלא ברצון חכמים, או שימחו בידם חכמים, להכי איצטריך למימר דלכ"ע איסורא מיהא איכא ושלא כדין עשו אנשי יריחו, אבל להלכה שפיר קיי"ל דמועלין בגידולין.
ונראה דהאי איסורא אינו אלא מד"ס, דאם היה בהם איסור תורה אמאי אין מועלין בהם, כיון דהקדש הוא מה"ת, וכן משמע מהא דאנשי יריחו, דלדידהו ס"ל דאפילו איסורא ליכא בגידולין, ואי איסורא דאורייתא איכא לרבנן בזה איך היו טועין אנשי יריחו להתיר לכתחלה, ומוכח מזה דגידולין אלו לא דמי לחלב וביצים דלכ"ע אית בהו איסורא דאורייתא, כמה שכ' לעיל, וזה דלא כמה שכ' התוי"ט ז"ל דהא דתנינן לעיל (י"ב ע"ב) הקדיש חמורה מועלין בה ובחלבה, דאתי דווקא כמ"ד מועלין בגידולין, ולמה שכ' זה אינו, אלא הכי הוא עיקרן של דברים דבקדשי מזבח יש דברים שאסורין מה"ת, אבל אין בהן מעילה מפני דלאו קדשי ה' הם, כמו חלב וביצים דלאו גופה ממש הם, ובקדשי בדק הבית כל מידי דאית בי' איסורא דאורייתא יש בה מעילה ג"כ, ומש"ה בחלב חמורה מועלין לכ"ע, ומה שכ' עוד סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ממשנה נדרים דגידולי קונם ג"כ לא הבנתי, וכבר הארכתי בדינים אלו שם בחי' לנדרים.
שם תוספות בד"ה ואחרים מתנדבים כן, שהיו מתנין שלא יקדש החלב. ולא ידעתי מה מועיל תנאי בזה, הא הוי מתנה ע"מ שכ' בתורה, והעיקר כפי' השני של התוס' ז"ל, וכן פי' הרמב"ם ז"ל.
תוספות בד"ה אתיא כו' אמו אמו מבכור. והקשו התוס' ז"ל למה לי גז"ש דהחלב אסור, תיפוק לי' מהא דדרשינן (בכורות ו' ע"ב) גבי פסולי המוקדשין בשר ולא חלב, ורצו לתרץ דאיצטריך לאסור החלב בהנאה, דמבשר ולא חלב לא שמעינן אלא איסור אכילה, וכתבו לדחות האי תירוצא מחולין פרק השוחט, ולא ידעתי למה לא הביאו מבכורות דף ו' ע"ב דאיתמר שם בהדיא דחלב פסולי המוקדשין אסור אפילו בהנאה. וי"ל דע"כ לא אמרי' התם דחלב אסור בהנאה אלא למאי דבעי למימר דחלב דעלמא אסור באכיל', וא"כ ע"כ בשר ולא חלב אתי לאיסור הנאה, אבל למסקנא אין בה אלא איסור אכילה, אלא דאכתי הוי מצי הש"ס למידק מדאיצטריך גז"ש לאסור החלב בהנאה ש"מ דחלב דעלמא מותר גם באכילה, דאי אסור באכילה א"כ למה לי גז"ש, הא בלא"ה ידעינן דחלב פסולי המוקדשין אסור אפילו בהנאה כיון דחלב דעלמא ג"כ אסור באכילה, ולקמן יתבאר עוד בזה.
שם בא"ד לכן נראה למורי שיחיה כו' תדע מדאיצטריך למיכתב לא תגוז כו'. והקשה המשנל"מ ז"ל (ה' מעילה פ"א ה"ז) הא דאיצטריך לא תגוז למילקי עלה, דהא דתנינן (בכורות ט"ו ע"ב) הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים היינו משום דאהדרי' קרא לאיסורא קמא (חולין צ"ח ע"ב תוד"ה לחומרא), וקושיא גדולה היא. ונראה דע"כ איצטריך לומר כסברת התוס' ז"ל דמקרא דבשר ולא חלב לא הוי שמעינן שום איסורא אי לאו דילפינן אמו אמו, וכן תזבח ולא גיזה ג"כ לא הוי דרשינן אי לאו דכתב רחמנא לא תגוז, דאי נימא דמתזבח ולא גיזה נפקא לן איסור גיזה ממשמעותא, ומבשר שמעינן לאיסור החלב, והוי כמו שנאמר בפירוש ולא חלב, או לאסור הגיזה בפסולי המוקדשין, א"כ מנ"ל למימר דאהדרי' לאיסורא קמא, דלמא אין כאן אלא איסור שנאמר בהו, אלא ע"כ צ"ל דממשמעותא דתזבח או ואכלת בשר לא הוי שמעינן איסור בגיזה וחלב, אלא כיון דנאסר החלב והגיזה קודם פדיון, וכשהותר בקרא דתזבח ואכלת בשר לא הותר אלא זביחה ולא גיזה, ובשר ולא חלב, וגיזה וחלב באיסורא קמא קאי כיון דלא הותרו, ולא איצטריך לן למימר הכא אהדרי' לאיסורא קמא אלא עדיף יותר דלא הותר כלל, וכדקאי קאי ומש"ה סופג את הארבעים.
ובזה יש לישב מה שהקשו התוס' ז"ל בבכורות (ט"ו ע"א ד"ה אהני) ובע"ג (ס"ז ע"א ד"ה א"ר יוחנן) אהנך דס"ל דאין לוקין אטעם כעיקר משום דאין בו אלא עשה דתעבירו באש, ואמאי לא נימא דאהדרי' לאיסורא קמא, ולפי מה שכ' ניחא, דהכא דווקא אמרי' הכי דלא הותר אלא זביחה ואכילת בשר, אבל גיזה כדקאי קאי, אבל התם דהאיסור נאמר בפירוש, דתעבירו באש משמע הגעלה או ליבון, אין לנו אלא עשה דתעבירו באש, ומנ"ל לאהדורי' לאיסורא קמא, וכן מה שהקשו התוס' ז"ל בביצה דף י"ב (ע"א ד"ה השוחט) אמאי אין לוקין על נדרים ונדבות בי"ט לב"ה דילפינן לה מלכם ולא לגבוה, ולא אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא, ולפי הנ"ל ג"כ מיושב, דהתם לכם מיותר לאסור לגבוה אין לנו אלא האי איסורא לבד, וצ"ע בזה בדברי התוס' בכמה דוכתי.
שם בא"ד הקשו והא אין דנין אפשר משאי אפשר. ותירצו כיון דהך גז"ש דאמו אמו לא נמסרה אלא לענין הנקה ע"כ ילפינן מהדדי, ולא משמע כן בכמה דוכתי, ואפילו בהיקש אין דנין אפשר משאי אפשר, ועיין בתוס' במנחות דף פ"ב ע"ב. עכ"פ לא ניחא להו להתוס' בשיטה זו דמיירי בוולד חולין, על כן פירשו בענין אחר, דמתני' בוולדות קדשים מיירי, ואפ"ה אסורין לינק מאמן קדשים, וע"ז בעי מנא הני מילי, הא כתיב והיה ז' ימים תחת אמו, משמע דמותר לינק מאמו. ומשני דילפינן מבכור דתחת אמו לאו דוקא, כי היכי דבבכור לאו דוקא, דהא הקדש פטור מן הבכורה, עיין בדבריהם ז"ל. ומדבריהם נראה דעיקר הקושיא מנא הני מילי הוא מדכתיב תחת אמו, אבל אי לא הוי כתיב תחת אמו מסברא הוי ידעינן דהוולד אסור לינק, ולא ידענא אמאי, כיון דהוולד נמי קדוש למה יאסר לינק מן הקדשים, וי"ל כיון דהחלב מכח קדושת מזבח קאתי אסור להאכילו אפילו לבהמת הקדש, וא"כ אם הקדיש חלב מתחלה על מנת כן להניק לוולדי קדשים מותר להניקן, כיון דלזה הקדיש החלב. ובזה מיושב השגת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל שכ' (ה' מעילה פ"ג הי"ב) ואחרים מתנדבים כן, שאומרים חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לוולדות קדשים שינקוהו. ותמה הראב"ד ז"ל אם אמר יהיה הקדש מה מועיל, ולפי הנ"ל ניחא, דשפיר יכול להקדיש כגון זה לצורך וולדי קדשים, ועיין בכ"מ ז"ל דאסמכיה לפלוגתא דר"י ור"מ אם בגמר דבריו אדם נתפס, ואין צורך, ולשון מתנדבים משמע לי' להרמב"ם ז"ל דמתנדבין להקדיש החלב לצורך הוולדות, דאל"ה לא שייך לשון נדבה. ובאמת מבואר בתוספתא כפירושם האחרון, דאפילו וולדי הקדש לא יינק מן ההקדש, והכי תניא התם (מעילה פ"א הי"א) לענין פרה שדשה בכרשיני הקדש, דאפילו הקדיש הפרה והכרשינין והעמיר אין אומרין תאכל פרה את הכרשינין, אלא אחרים מתנדבין לה, והיינו דכל שהקדיש סתם הרי הוא קדוש לבדק הבית, ואסור להאכיל אפילו לבהמת הקדש, אם לא שהקדיש מתחלה לכך, כמו שכ' הרמב"ם ז"ל, ובפי' המשנה כתב הרמב"ם ז"ל דאיסור הנקה הוא משום דדמיא לגיזה ועבודה. ובזה נמי יתישב השגת הראב"ד ז"ל, דהיכא דלא הקדיש אלא החלב לא שייך חשש עבודה, אבל מלשונו ז"ל בחיבורו משמע דמחמת איסור הנאת החלב הוא דאסורין לינק ע"ש. ולפי סוגיא דשמעתין נראה דולד פסולי המוקדשין נמי יאסרו לינק מאמותיהם, כיון דחלבן אסור בהנאה, ולא מצאתי דבר זה מבואר, וגם עיקר דין חלב פסולין המוקדשין לא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל, ועוד דאכתי לא נתברר לי מנ"ל דחלב פסולי המוקדשין אסורין בהנאה, דהא ואכלת בשר ולא חלב כתיב, דאי משום דאיסור חלב כדקאי קאי א"כ גיזת פסולי המוקדשין נמי יאסר הגיזה עצמה כמו בקדשים, וצ"ע יותר בזה.
שם גמרא דישו שלך כו'. עיין בתוס' ב"מ דף פ"ז ע"ב בד"ה רעך ולא של הקדש. ולא הבנתי היאך שמעינן מדישו שלך ולא של הקדש, דהא דישו אשור קאי, ושל הקדש ג"כ דישו הוא. ולשון הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ח ה"ב) צריך לחסום הפרה שדשה בהקדש שנאמר לא תחסום שור בדישו, דישו הראוי לו, משמע דהא דאסור לאכול בהקדש הוא משום דכתיב דישו, היינו שמיוחד לו ומותר תמיד באכילתו, אבל של הקדש אינו ראוי לו, ולפיכך גם בשעת דישה אסור לאכול. וקצת צ"ע למה לי קרא לזה מהיכא תיתי נימא דמותרת לאכול של הקדש, דגבי פועל כתבו התוס' דס"ד כיון שהותר גזל לאכול של חבירו הוה אמינא דשל הקדש נמי מותר, אבל גבי פרה למה לי קרא, וי"ל דה"א דמשום צער בעלי חיים הותרה ג"כ בשל הקדש וק"ל.