קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי · דף יא:
גמרא, משום דהוי תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח שני כתובים כו'. הנה דבר זה לא נאמר בשאר מקומות כ"א בשמעתין, ולמה שכ' לעיל דגם לאחר שנעשית מצותו אפשר שיהיה בו איסור בעלמא א"כ אין ראי' מאיברי שעיר המשתלח דלית בהו אלא איסורא בעלמא, וילפינן לה מגזירה, אבל אין בהן מעילה, וכי תימא עגלה ערופה נמי אין בה מעילה אלא איסורא בעלמא, כבר כתבתי דעגלה ערופה שאני, דמתחלה נמי אין בה מעילה.
וראיתי בתוספת ישינים ביומא (ס' ע"ב ד"ה ועולה) שכ' דהא דאמרי' הכא עגלה ערופה ותרומת הדשן הוי ב' כתובים, היינו למ"ד עגלה ערופה מחיים נאסרה, אבל למ"ד לאחר עריפה לא שייך לומר דלאחר מצותה אסורה, כיון דעיקר איסורא הוא לאחר עריפתה, ולפ"ז יש להקשות לרבא דס"ל איברי שעיר המשתלח מותרין, ועגלה ערופה ס"ל דנאסרת לאחר עריפה, וא"כ מנ"ל למ"ד ב' כתובים מלמדין דבדם אין בו מעילה, כיון דתו ליכא תרי מיעוטי, וי"ל דהא (דאמרי') [אמרינן] בקדושין (נ"ז ע"א עיין שם) דתנאי פליגי בזה, וס"ל למ"ד ב' כתובים מלמדין כמ"ד מחיים נאסרה, או יאמר דלר' יהוד' הוי פטר חמור ג' כתובים, דהוא אסור לאחר עריפה, אלא דלפ"ז אמאי איצטריך הש"ס למימר בבכורות (י' ע"ב) אליבא דר' יהוד' דאיצטריך גז"ש דעריפה עריפה אף על גב דאסור מחיים משום דהוי אמינא דעריפה במקום פדיה קיימא, ואמאי לא קאמר משום דנעשית מצותו, וצ"ל דפטר חמור לא שייך בכלל זה דנעשית מצותו, משום דכלל זה אינו אלא בקדשים, ועגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים, וכן כתבו בתוס' ישינים (יומא ס' ע"א ד"ה משום) אהא דלא חשיב ציפרי מצורע השחוטה דאסורה לעולם, ועיין בזה בתוס' סוף תמורה מה שכ' לענין הא דנשרפין אפרן מותר, ומה שכ' שם בחידושי ודו"ק.
ודרך אגב יש לדקדק בסוגיא דבכורות היכי ילפינן מגזרה שוה דעריפה דפטר חמור אסור לאחר עריפה, הא כתיב הכא הערופה לזו ולא לאחרת, ועוד אמאי לא קאמר התם דר' יהוד' מחיים נמי יליף לאסור פטר חמור מעגלה ערופה, לפי מה שכתבו דר"י ס"ל דעגלה ערופה מחיים נאסרה, ודברים אלו אין ענינם כאן ואין להאריך.
שם גמרא, לימא מתני' דלא כר"א ב"ר צדוק, ומשני אפילו תימא ר"א, דאי קלט. ופירש"י ז"ל דקלט מן האויר, וכתבו התוס' (ד"ה מה) דבכה"ג אין מצותה בשריפה, ולא ידענא טעמא מאי, ומה שכ' רש"י ז"ל דקרקע השית מקדש לי' ג"כ לא הבנתי, דמנ"ל הא, כיון דמקרא דבקודש ילפינן דמצותו בשריפה א"כ בכל גוונא מצותו בשריפה, ונראה דעיקר בזה גירסת הש"ס בסוכה (מ"ט ע"ב) לימא דלא כר"א דאמר דשריפתו בקדושה, אלמא דבקדושתו קאי וימעלו בו, ומשני אין לך דבר שנעשית מצותו כו', דמידי מעילה כבר יצתה וכן הביא רש"י ז"ל גירסא זו, אלא דמשמע מלשונו קצת דהשריפה אינו מחוייב, אלא אם רצה לשורפו, ולא משמע כן, אלא מצוה לשרפו מה"ת ואפ"ה אין מועלין בו, כמו בשר שנטמא לעיל, דאע"ג דטעון שריפה אין מועלין בו. וסייעתא מכאן למה שכ' לעיל דגם לאחר שנעשית מצותו איסורא איכא, ואין זה נגד הכלל כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו, ולפ"ז לא מוכח נמי מקרא דושמו דמועלין בדשן, דדלמא לא אשמעינן קרא אלא דאסור הוא, אבל לא למעילה, כמו הכא בנסכים, ואיכא דאמרי לימא מתני' ר"א דס"ל דשיתין לא היו חלולין עד התהום, ומשני אפילו תימא רבנן, דאי קלט, כן הוא הגירסא שם בסוכה וכן נכון.
שם משנה, דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין, ובגמרא בשלמא כו'. פירש"י ז"ל הוא צ"ע מאוד, ומה שפי' לענין מקדיש דישון בתחלה היינו שמונח אצל החיצון אין דברים אלו מובנים, דאטו משום תערובות ימעלו בכולו.
וראיתי בתוס' יומא שם (נ"ט ע"ב תוד"ה והרי) שהאריכו בזה בשם ריצב"א ז"ל בפירושא דהאי שמעתא, ותוכן דבריו ז"ל כן הוא, דהא דתנינן לא נהנין הוא מה"ת, כדאיתא בירושלמי (יומא פ"ב ה"ב), ובתרומת הדשן ג"כ ליכא אלא איסורא בעלמא, והכי פריך, בשלמא מזבח החיצון נאמר בו ושמו, אלא דישון מזבח הפנימי והמנורה מנ"ל, ומשני מאל מקום הדשן, ואיתקיש דישון מזבח הפנימי והמנורה לתרומת הדשן דאית בהו איסור מה"ת. והרבה יש לדקדק בזה הפירוש, חדא, כיון דהמקשה לא ידע עדיין מקרא דאל מקום הדשן א"כ מנ"ל דלא נהנין מה"ת קאמר, דלמא מדרבנן קאמר, דהא בירושלמי נמי לא איפשיטא דאסור בהנאה מה"ת אלא מקרא דאל מקום הדשן. והיותר תימה, כיון דלדברי הריצב"א ז"ל כל הדשנים שוין לאיסורא, וא"כ הא דאמרי' בפסחים (כ"ו ע"א) ובכריתות (ו' ע"א) דריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה, היינו דאין בו מעילה לשלם קרן וחומש, אבל אסור הוא בהנאה מה"ת, וכן כתבו התוס' שם, ומאי פריך התם הרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו, הא בדישון המנורה נמי איכא איסורא, אלא ודאי נראה דהא דילפינן בירושלמי מאל מקום הדשן לאסור בהנאה לאו מדאיתקיש לתרומת הדשן, אלא מדקבע לו התורה מקום ממילא שמעינן דמן הנקברים הם ואסורין בהנאה, ובפירושו של סוגיא דשמעתין נראה עיקר כפי' האחרון של התוס' ז"ל דעל קביעות מקום קבעי הש"ס.
שם (גמרא) [משנה], המקדיש דישון בתחלה מועלין בו. ופי' התוס' ז"ל (ד"ה המקדיש) דמיירי בדשן אחר שנתרמה, וע"כ היינו בדשן שנשאר אחר התרומה, דבדשן התרומה עצמה הא בלא"ה מועלין בה, וכן כתבו התוס' ביומא, אבל גם זה לא הבנתי, דלמי יש כח להקדיש זה הדשן, כיון דאין לאדם זכות בו. ומה שפי' הרע"ב ז"ל דמיירי באומר דמי דשן זה עלי, ולהכי מעל משום דחסרי' וא"א לשער דמיו, כמה הי' שוה, מעילה כזו לא שמעתי מעולם, כיון דהדשן עצמו אינו קדוש, וכן תנינא בהדיא בברייתא בערכין (כ' ע"ב) דמי שור זה עלי אין מועלין בו, כיון דאין עליו לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים, ואמאי לא נימא דימעול, כיון דאפחתי' מכספי' ע"י מעילתו, ולא יהי' נישום כ"כ כמו מעיקרא, אלא ודאי אין בזה משום מעילה, כיון דאין בעצמו שום קדושה, וע"כ צריכין אנו לקבל פי' התוס' ביומא דבאפר כירתו קאמר, וכן כתב התוי"ט ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל, או אפשר לפרש המקדיש דישון בתחלה היינו שהקדיש בתחלת הקדשו של הקרבן גם הדשן, ושוב אינו יוצא מידי הקדש גם לאחר שנעשה מצותו ומועלין בו, השי"ת יודיע לנו תעלומות חכמה.