קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף טז:
גמרא אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית כו'. אבאר בקצת שיטת התוס' ז"ל בזה ואח"כ אכתוב שיטת הרמב"ם ז"ל. שיטת התוס' ז"ל (ד"ה כאן) הוא דהא דמחלק הש"ס בשרצים בין חייהם למיתתן, דבחייהן בכזית ובמיתתן היא בכעדשה, היינו משום דבחייהם לית בהו טומאה, כמבואר בדבריהם ז"ל, ומשמע עוד מדבריהם ז"ל דאפילו אבר מן החי בשרצים לא מטמי, והא דתנינן האיברים אין להם שיעור מיירי במיתתן, וכן משמע מדבריהם בד"ה וקלסיה ר"י, במה שכ' דלא מצי לשנויי דר' יוחנן איירי בחייהם ע"ש, ובמיתתן כעדשה כטומאתן, ואבר מן השרץ דטומאתו אין לו שיעור, אפילו פחות מכעדשה, אכילתו ג"כ כשיעור טומאתו אפילו פחות מעדשה, ובלבד שיהיה אבר שלם, והיינו טעמא דבשרצים איתקש אכילה לטומאה לכל מילי בין לשיעור כעדשה בין לאבר כל שהוא, ופריך הש"ס ליקש נמי בהמה לשרצים, כי היכי דבשרצים אכילתן שוה לטומאתן ה"נ בנבילה לשוי אכילה לטומאה, ועל אבר שלם ילקה אפילו פחות מכזית, כמו לענין טומאה. ומשני דלא הוקשו אלא לבל תשקצו ולא לשיעורים, כן הוא שיטת התוס' ז"ל, וקשיא טובא לשיטתם ז"ל, דהא בפרק העור והרוטב (חולין קכ"א אמרי' להדיא דבשרצים נמי אבר מן החי שלהם מטמא, והשתא טעמא מאי אמר רב דבחייהם דוקא בכזית, הא באבר אחד נקיש אכילה לטומאה וילקה אפילו בכ"ש.
והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מאכלות אסורות (ה"ח) כתב בזה דלא איתקיש אכילה לטומאה בשרצים אלא לכעדשה, אבל לא לענין אבר, דאע"ג דמטמא בכ"ש אם הוא אבר שלם מ"מ לענין אכילה לא לקי עלה אלא בכעדשה. ולדבריו ז"ל אתי שפיר הא דאמר רב דבחייהן אינו לוקה אלא בכזית, דאע"ג דמצינו טומאה בפחות מכזית גם בחייהן כגון באבר שלם, מ"מ לענין שיעורא דאבר לא איתקיש אכילה לטומאה, דדוקא לענין טומאה אחשביה רחמנא לאבר כ"ש, אבל לא לענין אכילה. ולפי שיטתו אין מצטרף גידין ועצמות בשרצים לשום שיעור, לא בכזית בשאר שרצים ולא כעדשה במובדלים, כיון דלחשיבותיה דאבר לא איתקיש אכילה לטומאה, וא"כ הא דמשמע מלשונו ז"ל שם דאם יש באבר כעדשה חייב צ"ל דלאו דוקא, דאם אין באבר אלא כעדשה בהדי גידין ועצמות אינו לוקה, אלא בשר הוא דקאמר דבעינן כעדשה, וקיצר מעט במובן.
אבל הא קשיא לשיטת הרמב"ם ז"ל, מאי דפריך הש"ס אי הכי בהמה נמי כו'. ומאי קושיא, הא שוה בהמה לשרצים, כשיעור טומאתה כך שיעור אכילתה, בבהמה בכזית ובשרצים בכעדשה, ולענין אבר בשניהם לא ישוו האכילה לטומאה, וכבר עמדו ע"ז הה"מ והלח"מ ז"ל (שם) וכתבו לישב בדוחק. ופירש"י לחלק בין בהמה טהורה לטמאה ג"כ אינו מובן. ואפשר לפרש קצת דהכי פריך, כיון דלפי מאי דמסיק קרא לא איירי אלא במובדלים, היינו בח' שרצים המובדלין משאר שרצים, דבשאר שרצים שיעורן בכזית ובח' שרצים שיעורן בכעדשה, א"כ נימא נמי דיש חילוק בין טמאה לטהורה. ובטמאה נחמיר בשיעורה בין לאכילה בין לטומאה, דאשר הבדלתי עלייהו נמי קאי. ותי' דלא איתקיש אלא לבל תשקצו. ולכולהו פירושי יש לדקדק מאי פריך ליקש בהמה לשרצים, דהא אפסקיה קרא וכתב עוף בין בהמה לשרצים, ועוף ליכא לאקושי לכל הני מילי, דאבר דידהו לא מטמא, ולפי מש"כ לפרש שייך הך פירכא נמי גבי עוף לחלק בין טהור לטמא, דעוף טמא נמי קרוי מובדל, ונחמיר בשיעורו, ולא ליבעי כזית באכילתו, דע"כ האי לטמא דכתיב בקרא איסורא נמי משמע, אלא מדשני קרא בלישנא ילפינן נמי טומאה. וע' רש"י ז"ל ביבמות פ' חרש (קי"ד ע"ב ד"ה במשהו) ובזבחים פ' השוחט והמעלה (ק"ו ע"ב ד"ה שכן) שנראה מדבריו דבכל השרצים שיעורן בכעדשה, והוא דלא כמבואר בסוגין, וכבר הקשו התוס' ז"ל (שם ד"ה מה לשרצים) ע"ד.