קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ראשון · דף ו:
משנה בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים כו'. ופירשו התוס' ז"ל (ד"ה בשר) למ"ד היתר שחיטה צריך לומר שיצא קודם שנראה לקבלת הדם. ויש להבין היכי דמי, אי דיצא מקצת אבר לחוץ בסוף שחיטה ולא חתכו עד לאחר קבלה, א"כ גם הדם פסול, כדאיתא להדיא בזבחים ד' כו ואי דחתכו קודם קבלה ג"כ הדם פסול, כדאמרינן התם הצורם אוזן הפר קודם קבלה הקבלה פסולה, אם לא שנאמר כדאמרינן התם דחתך אחר שחיטה עד שמגיע לעצם, וזה דוחק, ולפמש"כ לעיל בלא"ה ניחא, דר"א ור"ע ס"ל כרבנן דהיתר אכילה בעינן, והא דפרכינן לעיל מברייתא דהפיגול בקדשי קדשים מועלים בו למ"ד היתר זריקה שנינו, ולא משני דאתיא כחכמים, משום דמשמע בתוספתא דהכל דברי ר"ש הוא, דתני לה אחר ברייתא דיש נותר שמועלין בו כו' דדברי ר"ש היא, וכן מוכח מהא דתני לקמן (ז' דיצא דם אף על פי שחזר וזרקו מועלין בו, אלמא דהיתר אכיל' בעינן, דהא היתר זריקה כבר הוי לה, דכבר נתקבל ודו"ק.
והנה בזו הבבא דבשר קדשי קדשים וודאי אין לחלק בין איתניהו אבראי או הדר עיילינהו, לר"א בכל גוונא אין זריקה מועלת, ולר"ע בכל גוונא זריקה מועלת, דכיון דכבר נפסל הבשר ביוצא א"כ מה לי הדר עיילינהו או לא, ור"א ס"ל דאפילו בפסול יוצא אין זריקה מועלת, ור"ע ס"ל דפסול יוצא הוי פסול מחמת דבר אחר ומהני בו זריקה, ועי' בתוספתא במכילתין (פ"א ה"ב - ג') דמשמע קצת מחמת ריצוי ציץ הוא דמועיל בו זריקה.
ואף דאליביה דר"ע אפשר לחלק ולומר דע"כ לא קאמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא היכא דהדר עיילינהו, אבל אם עדיין הוא בחוץ מודה ר"ע דאינו מועלת. מ"מ לפי האמת זה אינו, דכיון דכבר נפסל ליכא נפ"מ אם הבשר בחוץ או בפנים.
אבל בסיפא גבי אימורי קדשים קלים מפרש רב פפא בזבחים פ' כל התדיר (ד' ע"א) דהיכא דחזרו לגוואי כ"ע לא פליגי דמועלין בהן, משום דלא נפסלו האימורים ביציאתן קודם זריקה, כמו הבשר שיצא קודם זריקה דאינו נפסל ביוצא וכי פליגי היכא דאיתניהו אבראי בשעת זריקה. ויש להקשות אהא דבעי למימר התם בזבחים דמש"ה קאמר ר"ע דמועלין בו משום דלא מיפסל ביוצא. משמע דאי הוי מיפסלי ביוצא היה מודה ר"ע דאין זריקה מקובלת. והא ברישא גבי בשר קדשי קדשים דמיפסיל ביוצא ואפ"ה אמר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא, ומדס"ל הכי לענין לאפוקי מידי מעיל' כל שכן דמועלת לאייתינהו, כדאמרינן בגמרא, עכ"פ רב פפא מסיק דבאיתניהו גוואי כ"ע מודו דזריק' כשירה היא, וכי פליגי דאיתניהו אבראי, ואפ"ה א"ש פירש"י הכא שפי' דבחזרו לפנים פליגי, משום דרב פפא לא אמרה אלא לדחויא, אבל לפי מאי דמייתי התם דאימורין נפסלין ביוצא אף קודם זריקת דמים, וכן תנינן התם בברייתא בזבחים דף כ"ו (ע"א) א"כ הוי דומיא דרישא, ואין חילוק אם חזרו לפנים או לא, ובכל גוונא פליגי, ועיין בבה"ז וצ"ק מש"כ בזה. ולענ"ד נראה כמש"כ, ודברי רש"י א"ש, אלא דמשמע מלשונו דדווקא בחזר ונכנסו פליגי, וגם זה לא נרא' כן, אלא כמו שכ', ועי' בתוס' י"ט משנה זו.
והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' פסולי המוקדשי' (הל"ג) כתב דאימורי קדשים קלים שיצאו אם חזרו מקטירן. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל זה אין מחוור, ובאמת לא מצינו זאת בשום מקום דיוצא יהי' כשר להקטרה, והכי אמרינן להדיא דלענין אכילה אין זריקה מועלת, וה"ה להקטרה, וכן בדין, כיון דכבר נפסל. ומה שכת' התוספת יום טוב דהא דלא מהני זריקה ליוצא לאכילה הוא מדרבנן דברים תמוהים הם, דא"כ מאי רבותא דחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא, פשיטא דכיון דראוי לאכילה דיש בהן פיגול ונותר כו'. ע"כ נראה עיקר בדעתו דמה שכ' אם החזירן מקטירן היינו שחזרו קודם זריקה, וכשינויא דרב פפא (זבחים צ' ע"א) דהיכא דאיתניהו גוואי כ"ע לא פליגי דמועלין בהם, משום דאימורי קדשים קלים לא מיפסלי ביוצא קודם זריקה, וכן משמע שם בדבריו שם בפ"א, וכן כתב בתוס' חדשים, ומה שפסק כרב פפא אף על גב דסתמא דהש"ס בזבחי' ד' כ"ו לא ס"ל הכי, וכמש"כ לעיל. מ"מ משמע ליה מדברי רב פפא דדווקא קאמר וס"ל כן, ולא לדחויי' בעלמא, דאי לא בעי למימר אלא לדחוי' דלא פליגי תנאי בהאי מילתא א"כ אמאי לא קאמר דכ"ע ס"ל דמיפסלי ביוצא, ופליגי בין באיתניהו גואי ובין באיתניהו אבראי, ור"ע אומר דבכל גוונא זריקה מועלת, כמו בבשר קדשי קדשים, אלא מדקאמר דבאיתניהו גוואי ר"א נמי מודה ש"מ דהכי ס"ל לרב פפא ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כוותיה.
ובזה א"ש מה שהקשה הלח"מ ז"ל בפ"א מהל' פסה"מק (הל"ג) מ"ש דבהא פסק כרב פפא דבאיתניהו אבראי פליגי, ולענין שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה דפליגי נמי ר"א ור"ע אי זרק חוץ לזמנו, ואמר ר"ש במנחות ד' מ"ז (ע"א) דפליגי נמי אי זריקה מועלת ליוצא, ולטעמייהו אזלי, ורב פפא דחי דילמא היכא דאיתניהו אבראי כ"ע לא פליגי דאין בלחם משום פיגול, וכי פליגי באיתניהו גוואי, ובזה פסק דלא כשינויא דרב פפא, ומ"ש גבי אימורי קדשים קלים פסק כשינויא דרב פפא, ובזבחים פ' כל התדיר רמיין לה אהדדי ומשני, ומה שתי' הוא ז"ל לדחות שינויא דרב פפא גבי שתי הלחם מהא דרב גידל, לפמש"כ לעיל בסוגיא דרב גידל זה אינו, ולפמש"כ ניחא, דהכא גבי אמורין ע"כ להלכה אמר רב פפא כן, וכמש"כ לעיל. אבל גבי שתי הלחם דיחוי בעלמא הוא ובלשון קושיא, ע"כ תפס הרמב"ם ז"ל עיקר לדברי רב ששת דבאיתניהו אבראי נמי פליגי. ועוד דלרב פפא צ"ל דר"ע ס"ל כר"א בר"ש דזריקה מקדש ללחם ולא שחיט', והוא דלא כהיכלתא.
ועוד בלא"ה אין כאן קושיא, דהא דאמר רב פפא גבי אימורין דאיתניהו אבראי פליגי בהא כ"ע מודים, וכן משמע מרישא דבשר קדשי קדשים ועיקר חידושי' דרב פפא הוא לאשמעינן דבאיתניהו גוואי כ"ע מודים, וא"כ הא דפרכינן דרב פפא אדרב פפא בפ' כל התדיר ע"כ הוא משום דס"ד דהמקשה לחלק בין איתניהו אבראי לאיתניהו גוואי אפילו בבשר קדשי קדשים, ואי לאו דרב פפא הוי אומר דגם בבשר ואימורין פליגי באיתניהו גוואי, אבל איתניהו בראי ר"ע נמי מודה, אבל כיון דאמר רב פפא דגם באיתניהו אבראי פליגי מש"ה פריך עלי' מהא דאמר גבי שתי הלחם דבאיתניהו אבראי לא פליגי, ומסתברא ליה להמקשה דדמיין להדדי, ומשני דלא דמי אימורים ובשר דגופא דזיבחא הם, ומש"ה ס"ל לר"ע דגם באיתניהו אבראי זריקה מועלת, אבל שתי הלחם לאו גופא דזיבחא הם. וא"כ תו לא תיקשי מ"ש דפסק כרב פפא באימורי' דבאיתניהו אבראי פליגי, דזה לא מחידושי' דרב פפא הוא, אלא מסברא שמיע לן מרישא דבשר קדשי קדשים דנפסלו ביוצא, ואין לחלק בזה בין חזרו לפנים או אם עדיין הם בחוץ. אבל לענין שתי הלחם לא פסק כוותיה אלא כרב ששת.
והתוספות במנחות ד' מ"ז (ע"ב ד"ה דתנן) הקשו אהא דקאמר התם ואזדא ר"א לטעמיה ור"ע לטעמי', דתנן אימורי קדשים קלים, והקשו שם אמאי לא מייתי רישא דמתניתין דפליגי בבשר קדשי קדשים. ולפי הנ"ל יש ליישב דבעי לאתויי ראיה דבאיתניהו אבראי נמי פליגי, וא"כ לא הוי מצי לאתויי מרישא, דדילמא התם נמי לא פליגי אלא באיתניהו גוואי, אבל מסיפא שפיר מייתי דע"כ באיתניהו אבראי פליגי, דבאיתניהו גוואי גם ר"א מודה, כיון דלא מיפסלי ביוצא.
ובצ"ק ז"ל שם במנחות ראיתי שתי' דמש"ה לא מייתי מרישא, דה"א דברישא הוא דאמר ר"א דאין זריקה מועלת לאפוקי מידי מעילה משום דלחומרא. אבל התם גבי שתי הלחם לקובעו בפיגול ה"א דמודה ר"א דזריקה מועלת לקובעו בפיגול, ודבריו תמוהים, הא תנינן בהדיא ברישא דאין חייבין משום פיגול ונותר וטמא, אלמא דלקולא נמי אמרינן דאין זריקה מועלת, ע"כ נראה כמו שכתבתי.
ואיידי דאיירינן באותו ענין אכתוב כאן מה שראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' (י') [י"ט] (ה"ג) מהל' פסולי המוקדשים דיציאה אי פוסלת בפרים הנשרפים הוי ספק דאיבעי לן בש"ס בזבחים (ק"ד ע"ב) וסלקא בתיקו. והביא שם הכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל שתמה עליו, דע"כ לא מיבעי לן הכי אלא לר"ל דס"ל (שם פ"ט ע"ב) דבשר קדשים קלים נפסל ביוצא קודם זריקה, משום דעדיין לא הגיע זמנו לצאת, ומש"ה מיבעי לן בפרים הנשרפין, משום דדילמא דווקא בקדשי קדשים הוא דס"ל לר"ל הכי, משום דאין סופן לצאת חובה, אבל פרים הנשרפים דסופן לצאת חובה גם ר"ל מודה דאינו נפסל ביוצא, או דילמא ל"ש. אבל לר' יוחנן דס"ל דבשר קדשים קלים אינו נפסל ביוצא משום דסופן לצאת אף על גב דאין יציאתן חובה, א"כ כש"כ פרים הנשרפים דסופן לצאת חובה דאין בהם פסול יוצא. וא"כ אמאי פסק דספיקא הוא, ועי' בלחם משנה (פ"ג) [פ"ז] (ה"ג) מהל' מעה"ק מה שכ' בזה.
ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל ברורין דרש"י ז"ל כתב שם (זבחים פ"ט ע"ב ד"ה הוא הדין) להדיא דהא דקאמר הש"ס התם בטעמי' דר' יוחנן דאמר דבשר קדשים קלים אינו נפסל ביוצא היינו משום דסופן לצאת לאו מדברי ר' יוחנן היא, מדבעי לן התם בפרק התדיר אליבא דר' יוחנן באימורין מאי, וע"כ היינו משום דמספקא לן בטעמי' דר' יוחנן אי משום דסופן לצאת, ודווקא בשר, אבל אימורין דאין סופן לצאת מיפסלי ביוצא, או דילמא טעמיה דר' יוחנן הוא משום דבקדשים קלים אין בהם פסול יוצא עד אחר זריקה. אבל קודם זריקה לא מיפסלי ביוצא לא בשר ולא אימורים, ופליגי שם אמוראי באימורים אליבא דר' יוחנן, איכא אמוראי דס"ל דבאימורין יש בהן פסול יוצא גם קודם זריקה, וטעמי' דר' יוחנן בבשר הוא משום דסופו לצאת, ואליבי' אתיא הא דאמרינן בפ' טבול יום (שם ק"ד ע"ב) דלא מיבעי לן בפסול יציאה בפרים הנשרפים אלא אליבא דר"ל דאמר עדיין לא הגיע זמנן לצאת, אבל לר"י פשיטא דאין בה פסול יוצא מקל וחומר דבשר קדשים קלים דאין יציאתן חובה. אבל למ"ד דר' יוחנן אף באימורים פליג, וע"כ לאו מטעמי' דסופן לצאת, אלא משום דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא קודם זריקה, א"כ גם אליבי' דר"י איכא למיבעי בפרים הנשרפים, משום דיש לומר דגם הוא מודה לסברת ר"ל דעדיין לא הגיע זמנן לצאת, ומטעמא אחרינא קאמר דאין פסול יוצא בבשר ואמורי קדשים קלים וכנ"ל, ומיבעי לן בפרים הנשרפין כיון דיציאתן חובה מי אמרינן הא סופן לצאת, או מ"מ עדיין לא הגיע זמנן לצאת. וא"כ אין כאן שום קושיא על הרמב"ם ז"ל, כיון דהוא ז"ל פסק כרב פפא דבאימורין נמי אין בהן פסול יוצא, ושפיר איתא הא דמיבעי לן בפ' טבול יום לענין פרים הנשרפין ככ"ע, וזה ברור ואמת, ותמיהני על לח"מ ז"ל שדיבר קצת מזה ויישב בדוחק, ולענ"ד הדברים ברורי' ופשוטים כמו שכ'.
שם גמרא והני תרתי למה לי כו'. לפי מאי דמשמע מפשטות דברי הרמב"ם ז"ל דזריקה מועלת לאימורי' אפילו להקטירן על גבי המזבח, א"כ הוי מצי למיעבד צריכותא בפשיטות, דאי תני רישא ה"א בהא אמר ר"א דאין זריק' מועלת משום דנפסל הבשר ואין לו תקנה, אבל באימורים דכשירים להקטיר אימא דמודה ר"א, אלא דכבר כתבתי לעיל מה שנראה לי בדעתו ז"ל.
ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שביאר האי צריכותא דהש"ס דמשום קולא וחומרא קאמר, דאי הוי תני' רישא ה"א בהא קאמר ר"א דאין זריקה מועלת משום דלחומרא הוא למעול בו, אבל בסיפא אי נימא דאין זריקה מועלת הוי לקולא, דאין מועלין בה, אימא דמודה דזריקה מועלת לחומרא, ויש שם חסרון דברים בפי' המשניות שם, ולפ"ז מיושב קצת קושית התוס' בזה מהא דלעיל אמרינן איפכא, אלא דלפי האמת א"א לפרש כן, דהא ברישא קולא נמי איכא בהא דאין זריקה מועלת, דאין חייב עליו משום פיגול נותר וטמא, ואפשר לומר דלענין חיוב חטאת אזלינן לקולא ולא מחייבינן ליה מספק, אלא דא"כ גבי אשם מעילות נמי א"א לחיובי מחמת חומרא.
ולפי מה שנתבאר לעיל שיטת הרמב"ם ז"ל דכל הני מעילות דלעיל אינן אלא מדברי סופרים, אפשר לישב ג"כ קושית התוס', דהתם שפיר אמרינן דמסתבר יותר לאפוקי מידי מעיל' מלאתויי', משום דמעילה דהתם בלא"ה מד"ס הוא א"כ אפילו שלא כתיקנה מצי לאפוקי, אבל הכא דמעילה מה"ת היא, דהא הקרבן כשר, מסתבר יותר לאתויי לידי מעילה מלאפוקי, אלא דמשמע לי מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעילה (ה"א) דס"ל דמעילה דהכא נמי אינה אלא מד"ס, מדכתב לבשר שיצא כולו בכלל כל הפסולין שאין מועלין בהן אלא מד"ס, אלמא דס"ל דביצא כולו לר"ע אין בו מעילה אלא מד"ס, וה"ה יצא מקצתו לר"א דאמר אין זריקה מועלת דאין בו מעילה אלא מד"ס, ולפי דעתי הקלושה הדבר צ"ע.
שם גמרא, אמר ר' יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא ביצא מקצתו, אבל יצא כולו לא. צריך להבין טעמו של דבר, אי נימא דעיקר טעמו של ר"ע הוא משום דיוצא פסול מחמת דבר אחר הוא, א"כ אפילו כולו נמי, וצ"ל דכיון דיצא כולו א"כ אסור לזרוק דמו, והזריקה גופיה בפיסול הוא, ומש"ה אינה מועלת אפילו לר"ע, דע"כ יצא כולו דקאמר היינו גם האימורים, דאם נשארו אימורים בפנים א"כ אכתי נימא הואיל דאהני זריקה לאימורים מהני זריקה לבשר, אלא משמע דגם האימורים יצאו, ולהכי לא מהני זריקתו גם לר"ע. ואף על גב דר' יהושע אמר בפסחים (ל"ד ע"ב) גבי יצא (אלא) אם זרק הורצה, היינו לענין הרצאה, אבל לא לאפוקי ממעילה ולמיקבעיה בפיגול. והתוס' ז"ל בפסחים (שם ד"ה שאם) כתבו להוכיח דהרצאה עדיפא, דהא ר"א ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא, והתם ס"ל דיזרוק לכתחלה, וראיה זו אינה מוכרחת דהא ר"א ס"ל (שם ע"ז ע"א) דם אף על פי שאין בשר, ואפילו נשרף הבשר מותר לזרוק הדם. עכ"פ נראה דמש"ה אין מועלין ביצא כולו משום דאסור לזרוק הדם לכתחלה, ולפ"ז גבי אימורים של קדשים קלים אפילו יצאו כולו זריקה מועלת, כיון דעדיין מותר לזרוק משום בשר, וכן כתב התוי"ט במשנתינו, אף דמשמעותיה מפ"ג דמעילה לא ידענא ע"ש, אבל כן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' פסהמ"ק (הל"ג) דאין פסול יוצא באימורי קדשים קלים אפילו יצאו כולן, ומטעם שכתבתי, ולא הבנתי לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעילה הלכה א' אם יצא מקצת הבשר לפני זריקה אין מועלין בשאר הבשר, ומ"ש שאר הבשר דנקט, הא אף בבשר שיצא אין בו מעילה, ובבשר שנשאר פשיטא דאין בו מעילה כיון דנעשה בהכשר.
אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעילה משמע דגם בבשר עצמו בעינן שישתייר מקצתו ע"ש, וא"כ ע"כ צ"ל דטעמא הוא כמש"כ התוס' ז"ל (ד"ה כי אמר) משום דמדמי לה לשתי חטאות, דמיגו דמהני הזריקה לכשירה להוציא את בשרה ממעילה ה"נ מועלת לחברתה הפסולה, וה"נ אמרי' מיגו דמהני למקצת בשר שנשאר מהני נמי לבשר היוצא, ובכלל היתה לה שעת היתר לכהנים הוא, אבל יצא כולו לא היתה לה כלל שעת היתר לכהנים, ומש"ה מועלין בו אף לר"ע. אלא דא"כ מאי אירי' יוצא במקצת נטמא מקצתו נמי נימא הכי, מיגו דמהני זריקה לבשר הטהור ה"נ מהני לבשר הטמא, אלא ע"כ איסור יוצא קיל, משום דהוי פסול מחמת דבר אחר, ואכתי לא ידענא לחלק בין כולו למקצתו.
ובסוף פ"ק דמנחות (י"ב ע"א) משמע דביוצא כולו נמי זריקה מועלת, דמיבעי לן התם בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטירין קומץ עליהם והשירים אסורין באכילה מהו שיקבעו בפיגול ולאפקיעינהו מידי מעילה, ומדמי לה לפלוגתא דר"א ור"ע דהכא, והתם הוי כמו שיצא כולו, דהא כל השירים אסורין באכילה, ואפ"ה בעי למימר דלר"ע מועלת להוציאה מידי מעילה, וכן הקשו התוס' שם (ד"ה הני מילי) ומה שכ' שם דאיכא פלוגתא בזה לא הבנתי, דלא מיבעי לפי' התוס' הכא ודאי ליכא מאן דפליג עליה דר' יוחנן בהא, אלא אפילו לפירש"י ז"ל ג"כ במסקנא סלקא בהא דר' יוחנן, וצריך לחלק כיון דבמה שנשתייר לא נולד שום פסול הוי כיצא מקצתו. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מעילה (ה"ז) שכתב דשירים שנפסלו או שחסרו הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה, אלמא דלא דמי ליצא כולו, אלא דמה שכ' דנפסלו ג"כ ספק הוא צ"ע היכי דמי, אי דנפסלו כולן פשיטא דלא יצאו מידי מעילה, דהא לא היה שום שעת היתר לכהנים והקומץ קרב שלא כהלכתו, ואי דנפסל מקצתו בטומאה ויוצא א"כ פשיטא לאידך גיסא דיצא מידי מעילה, משום דהשירים שנשארו נשארו בכשרותן לאכילה, כמו יצא לחם אחד מלחם הפנים או לחמי תודה דמה שנשאר בפנים כשר, כדאיתא בסוף פ"ק דמנחות (י"ב ע"ב) וכתבה הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' פסהמ"ק (הי"ד). והכ"מ ז"ל בפ"ג מה' מעילה (ה"ט) הקשה עוד דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי, דבפ"ג כתב שם יצאו השירים או נטמאו השירים והקטיר הקומץ אין בהם מעילה, והכי מבואר בתוספתא מנחות (פ"ד ה"ח עי"ש) להדיא, וצ"ל דמנפסלו קשיא ליה, דמחסרון אין כאן קשיא וכנ"ל. והר"י קורקוס ז"ל הקשה עוד למה כתב בפשיטות דאין בהן מעילה, הא ביצא כולו אין זריקה מועלת, ותי' דיצאו או נטמאו מקצתן קאמר כמו בבשר. ולא הבנתי עדיין מנ"ל הא דנטמא שוה ליוצא, והא משמע דדוקא ביוצא קאמר ר"ע דזריקה מועלת משום דהוי פסול מחמת דבר אחר, אבל לא בטומאה, ואי משום דטומאה עדיפא לענין ריצוי ציץ אין ראיה, דהרצאה שאני, וכמש"כ לעיל בשם התוס' דפסחים דף ל"ד, ועיין בצ"ק בפ"ק דמנחות כמדומה שנעלם ממנו דברי התוס' ז"ל דפסחים שם.
הן אמת דבמנחות משמע דפסול טומאה עדיף מפסול יוצא לענין נטמא או יצא כולה כאחת, ואחרי העיון ראיתי דמעילה ופיגול בבשר שנטמא קודם זריקה תליא בפלוגתא דתנאי אי ציץ מרצה על האכילות. ולמ"ד הציץ מרצה. מרצה נמי למקבעינהו בפיגול ולהוציאו מידי מעילה, והכי איתא להדיא בפסחים פרק כיצד צולין (ע"ח ע"א) וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל (ה' ביאת מקדש פ"ד ה"ז) דפסק דאין הציץ מרצה על האכילות, ע"כ צ"ל דהא דאין מועלין בנטמא שירים היינו מקצתן, והתוספתא מצינן למימר דאפילו נטמא כולן אין מועלין בהן, ואתיא כמ"ד הציץ מרצה על האכילות, אלא דא"כ לא דמי דין יציאה לדין נטמא, דביציאה דוקא יצא מקצתו ובנטמא אפילו נטמא כולו, כיון דהציץ מרצה, וכבר כתיבנא לעיל דמלשון התוספתא במנחות ומכילתין נראה דיוצא נמי הטעם הוא משום ריצוי ציץ, ומ"מ אכתי קשה לי, הא מוכח במנחות דף (כ"ו) [כ"ה] (ע"ב) דלמ"ד אין הציץ מרצה על אכילות אפילו נטמא מקצת בשר אין הזריקה מועלת לחייב עליה משום טומאה, מהא דדייק התם מדקתני בברייתא אבל בשר שנטמא לפני זריקה חייבין עליה משום טומאה, ש"מ דס"ל הציץ מרצה על אכילות, ויוצא לא קתני, אלמא דאתיא כר"א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא, וס"ל דציץ מרצה על האכילות, והשתא היכי דמי אי בנטמא הבשר כולו א"כ היכי דייק מינה דאתיא כר"א לענין יוצא, הא גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת ליוצא כולו, אלא ע"כ איירי בכל גוונא בין בכולו בין במקצתו, ואפ"ה דייקינן מינה דס"ל הציץ מרצה על אכילות, וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דאין הציץ מרצה על אכילות אפילו נטמא מקצתו אין בה משום טומאה, וה"ה [דיש בה] פיגול ונותר ומעילה, ולמה כתב הוא ז"ל דבנטמא מקצתו אין מועלין בו.
וצ"ל דמשמע ליה להש"ס דבנטמא אפילו כולו חייב משום טומאה, וע"כ היינו מטעם דציץ מרצה על אכילות, ויוצא לא קתני אפילו יצא מקצתו, ש"מ דאתיא כר"א דאמר זריקה מועלת ליוצא, אבל נטמא מקצתו לכ"ע מהני ריצוי הציץ, וכן משמע קצת בסוף פ"ק דמנחות שם (י"ב ע"ב) גבי הא דדייק מברייתא דאם נפרסה אחת מן החלות כולן פסולות, ודייק רבא דאם יצאת לא קתני, ש"מ דר"ע היא דאמר זריקה מועלת ליוצא וחסרון לא דמי ליוצא, ועל חסרון אינו מרצה. ודחי אביי דלא בא למעט אלא אם נטמא, משום דהציץ מרצה, אבל יצאה נמי כולן פסולות, והא דלא קתני יצאה רבותא קמ"ל ע"ש. ולרבא דמוקי לה כר"ע לא דייקינן אמאי לא תני נטמא אחת מן החלות כולן פסולות, כיון דמוקי לה כר"ע ואין הציץ מרצה על האכילות, ש"מ דבנטמא אחת מן החלות כ"ע מודים דהציץ מרצה, ומש"ה לרבא בין יצאת ובין נטמא אחת מן החלות אין השאר פסולות, ועדיין צ"ע. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסהמ"ק (הל"ד) שכתב כל הזבחים שנטמא אפילו בשר וחלב אם זרק הורצה ועיין בפסחים פרק כיצד צולין (ע"ח ע"א) דמשמע דלמ"ד הציץ מרצה זורק אפילו לכתחלה, ואין כאן מקומו בזה. וממתני' קמייתא נמי משמע דנטמא הבשר לפני זריקה יש בו מעילה, דמשמע דוקא משום דאירעו כל אלו, היינו שלנה ושנטמאה ושיצאת אחר זריקה הוא דאין מועלין בו, דהיתה לה שעת היתר לכהנים, אבל נטמא או יצאה קודם זריקה מועלין בו, וזה דלא כמש"כ התוס' ז"ל במנחות (י"ב ע"א ד"ה הני מילי) לחד תירוצא דר' יהושע עדיפא מדר"ע, וס"ל דאפילו יצא כולו זריקה מועלת, ולא ראיתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין דפיגול ונותר וטמא דמתני' לענין קדשי קדשים.