קרן אורה על מנחות· רבי יצחק מינקובסקי
דף עו:
תוס' בד"ה שריבה כמדת חלתן כו'. וכ' דת"ק ס"ל דדוקא בלחה"פ וחביתין כתיב חוקה לעכב אבל לחמי תודה ונזירות לא מעכבי ויש אומרים אף לחמי תודה דכ' מצות אבל שאר מנחות לכ"ע לא מעכבי דכ' מצת ואפילו כתיב בהו מצות גמר ממנחת מאפה ולא הבנתי דבריהם ז"ל דגבי מנחת מחבת ג"כ כתיב מצה תהי' ומצות לא נאמר אלא בפרשת צו גבי מנחת סולת דליכא בה מספר ו' חלות כמ"ש לעיל ול"נ דטעמא דיש אומרים הוא משום דבלחמי תודה כתיב בהדיא מספר ו' חלות כדאיתא לקמן פ' התודה אבל כל המנחות לא ילפינן אלא במה מצינו להכי לא מעכבי אלא דא"כ מאי קאמר ר"ה במנחת מאפה דיוצא בחלה אחת דכ' מצת תיפוק ליה משום דילפי במה מצינו כמו כל המנחות ומאי איריא דקמ"ל במנחת מאפה והי' אפ"ל דמספר עשרה לא מעכב בכל המנחות כיון דלא כתיב בהו בהדיא אלא חלה אחת מיהו לא מצי עביד היכי דכתיב מצות דמצות תרתי משמע להכי קאמר דבמנחת מאפה יוצא אפילו באחת דכתיב מצת והשתא ר"ה מצי סבר כת"ק דברייתא ובלחמי תודה ג"כ יצא אם ריבה או חיסר אבל לא חלה אחת מכל המין והיינו דפריך מהא דרב טבי בר קיסנא דאמר דבלחמי תודה ג"כ יוצא אפילו עשה חלה אחת דלפי שיטת רש"י ז"ל קשה קצת מאי פריך הא כבר אמרן דתנא היא ור"ה כיש אומרים ורב טבי כת"ק אבל למש"כ ניחא דהכא בחלה אחת פליגי ור"ה ס"ל דהיכא דכתיב מצות לכ"ע אינו יוצא בחלה אחת ופריך מרב טבי וקאמר ההוא פליגא ופלוגתא אחריתא היא ולא פלוגתא דתנאי דלעיל והרמב"ם ז"ל לא כתב דבחלה אחת יצא אלא בלחמי תודה אבל כל המנחות לא כתב אלא אם ריבה או חיסר ע"ש והא דלא אמר ר"ה מנחת מחבת שעשה אחת יצא דכתיב מצה תהי' יש לומר במנחת מאפה מדשינה קרא וכתב גבי חלות מצת וגבי רקיקין מצות שמע מינה דאתי לדרשא להכשיר חלה אחת ועיין במש"ל ז"ל מה שהקשה מנדה דרב הונא אדרב הונא והדבר פשוט כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל וכן פירש רש"י ז"ל שם ע"ש:
שם משנה ר"ש אומר לא הי' להם קצבה כו'. עיין בדברי הרע"ב ז"ל שפי' דר"ש קאי אמדת סאין ג"כ דאפי' לכתחלה אין להם קצבה ולא ידענא מי הכריחו לזה אטו ר"ש פליג אכולהו תנאי דלעיל פרק ר"י דאפילו בשבת קוצרין ג' סאין ואמאי לא פי' דאנפות קאי כפירש"י ז"ל ואם משמע ליה הכי מלשון פי' המשנה שאחר שכתב דהנפות והסאין אינן אלא למצוה כ' ור"ש אומר דאפי' למצוה אינו צריך כו' משמע ליה מלשונו דאכולהו קאי בין על הנפות בין על הסאין ולפ"ז אינו מובן מה שצידד שם לומר לדעת הרע"ב ז"ל דמספר הנפות מעכבי וא"כ ר"ש לא פליג אלא אסאין לחוד דאנפות לא מסתבר שיפלוג ר"ש ויאמר דאפילו למצוה לא צריך ולת"ק אפילו מעכבי וזה לא נראה דא"כ ה"ל למיתני להא דר"ש ברישא גבי סאין אלא וודאי ס"ל להרע"ב דר"ש אתרווייהו פליג בין על הסאין בין על הנפות דאפי' מצוה ליכא ולת"ק תרוייהו למצוה ולא לעכב אבל העיקר נראה כמ"ש דר"ש לא פליג אלא על הנפות לחוד כפשטיה דמתניתין אבל בסאין מודה דמצוה איכא:
הדרן עלך פרק אלו מנחות
פרק התודה
תוס' בד"ה התודה כו' וא"ת ניזל בתר השתא כמו בשקלים כו' ע"ש שתי' ונראה דבלא"ה לא דמי דהתם מחצית השקל הוא עצם המצוה ואם הוסיפו על המטבע החצי ג"כ נתגדל ונותנה כפי שהיא עכשיו אבל במידת העשרון לא נאמרה אלא על כמות הסלת שבה ואסור להוסיף או לפחות ע"ז וכי בשביל שהגדיל המדה בשביל זה יתרבה שיעור הסלת וק"ל: