קרן אורה על מנחות· רבי יצחק מינקובסקי
דף טו:
שם גמרא ואמאי לימא ק"ו ומה המפגל כו' ופריך ומי אמרינן ק"ו כי האי והתניא כו' ואסרו את הזרעים כו' ולימא ק"ו ומה האוסר כו' ומסיק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן כו'. ונראה דר"א הוא דפריך לימא ק"ו ובכלאים מודה דהזרעים אסורים משום קנסא דעביד איסורא ויש לדקדק לענין מאי חידש השאר זרעים דרבנן אפילו הוי דאורייתא מצי למימר נהי דמה"ת גם הזרעים מותרין מק"ו להאי דעביד איסורא קנסוה ומה אלו זרע קנבוס ולוף בכרמו של חבירו וכי הי' גם הגפנים נאסרים הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ד"ת הוא וצ"ל דמסיק דבאמת בכלאים של תורה אדם אוסר דבר שאינו שלו ושניהם אסורין הזרעים והגפנים והכא דהתירו הגפנים הוא משום דהוי כלאים דרבנן והכי משמע מדברי התוס' ז"ל בד"ה והתירו הגפנים שכתב דר' יוסי דשרי מיירי ג"כ בשאר זרעים דהוי דרבנן. ולפ"ז לר"א דס"ל האי ק"ו לא אשכחן כלל בכלאים של תורה אוסר ואינו נאסר אלא שניהם אסורים ובירושלמי כלאים שם במשנה המסכך גפנו כו' פליגי ר"י ור"א ואית ליה לר"א התם דגם הגפנים מותרים מהאי ק"ו ומה האוסר היינו תבואה שהיא האוסרת לבא הגפן בגבולה אינו נאסר הבא לאסור היינו הגפנים אינו דין שלא יאסר וזה דלא כסוגית תלמודן משום דהתם משמע דמה"ת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדיליף מקרא התם וא"כ לר"א דס"ל האי ק"ו גם הגפנים מותרין:
והתוס' ז"ל ביבמות פרק הערל כ' דסוגיא דהכא אתיא כרבנן דאדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים של תורה ובכלאים דרבנן להאי דעביד איסורא לחוד קנסוהו והא דלא מוקי לה כר' יוסי משום דלר"י הזרעים ג"כ מותרין דלאו כלאים הוא כלל ע"ש. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דא"כ דכרבנן אתיא סוגין א"כ למאי דפריך מכלאים אי אמרינן ק"ו כו' הא גופא תיקשי אמאי הגפנים מותרים לרבנן כיון דאדם אוסר דבר שאינו שלו ועוד דבירושלמי הנ"ל מבוא דאיכא האי ק"ו גם לר' יוסי כדאמר ר"א ולר' יוחנן בירושלמי ולרב דשמעתין דלא ס"ל האי ק"ו באמת הזרעים אסורים ודלא כדברי התוס' ז"ל דלא הוי כלאים כלל ועיין רש"י ז"ל שם. והגאון ר"א ז"ל בביאוריו לס' זרעים שהביא סוגיא דשמעתין ומאי דמסיק דשאר זרעים מדרבנן ותמה ע"ז מכמה משניות דמבואר דכל הזרעים כלאים הם. וכ' לפרש סוגיא דשמעתין דהא שהתירו הגפנים הוא משום דהוי סמדר וכדברי התוספתא שם דעד שלא הגיעו לפול הלבן אוסרות ואין מתקדשות וע"ז פריך ואמאי לימא ק"ו ומה האוסר כו' ועלה משני דהיתר הגפנים ולא מטעם סמדר הוא דאי מהאי טעמא גם הזרעים היו מותרים מק"ו אלא גם סמדר אסור ומתקדש והא דאסרו הזרעים והתירו הגפנים היינו משום דאתיא כר' יאשי' דאינו אסור אלא במפולת יד אליבי' לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף דעושת לג' שנים דאל"ה היכי תמצא שיאסרו שניהם דעד שיהי' הגפן סמדר כבר יבשה התבואה ותבואה שיבשה אינו מקדש וגפן קודם שנעשה סמדר אינו מקדש ולא אשכחן כלאים דאורייתא אלא כמו קנבוס ולוף אבל שאר זרעים דרבנן וכיון דלא הוי אלא מדרבנן למאן דעביד איסורא קנסוהו ומאן דלא עביד איסורא לא קנסוהו ע"ש באורך. וגם בשיטה זו יש לדקדק חדא דהא מבואר בתוספתא ובירושלמי שם דסמדר אינו מתקדש והיכן מצינו מחלוקת בזה. ועוד דלכאורה לא שייך ק"ו בזה דהא דסמדר אינו נאסר הוא משום דלא מיקרי תבואת הכרם אבל הזרעים נאסרים כל שהשרישו יחד ועבר אלאו דכלאים ועוד דאיסור כלאים באכילה והנאה משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' כלאים דאפילו לר' יאשי' לא בעינן דוקא כמפולת יד. וכמבואר שם בדברי הכ"מ ז"ל וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בחולין פרק ראשית הגז והדברים ארוכים בזה בדברי הראשונים ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה הנ"ל משמע קצת דמפרש לשמעתין בשיטת הגאון ז"ל שכ' שם כרם שלא הגיעו ענביו כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו ה"ז לא קידש ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר וגם נראה בשמעתין דמשום דהוי סמדר התירו הגפנים וס"ד דהזרעים אסור מד"ת ופריך אמאי לימא ק"ו ומסיק דמשום קנסא הוא דאסרו הזרעים אלא דהכא משמע דדוקא בזרעים דרבנן הוא דנאסרו הזרעים משום קנסא אבל בכלאים דאורייתא אסורין הזרעים מדאורייתא גם מ"ש שם ואם עקר הזרע כו' לא נודע מקורן של דברים אלו וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם. ועוד יש לדקדק מ"ש אלא עדיין הן בוסר משמע דבוסר הוא פחות מפול הלבן ובכיצד מברכין אמרינן דהוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן אחר כל הנ"ל לא נתבררה אצלי הלכה זו ה' יאיר עיני:
שם גמרא ר' אבא זוטי כו' או דילמא חבירו לחם משמע ומפגל ליה. צ"ל דאליבא דר"מ לקמן במתניתין דאמר מפגלין בחצי מתיר מיבעי' ליה דלרבנן אפילו פירש מן הלחם לא הוי פיגול אלא פסול ולרבנן מצי למיבעי' לענין פסול אי לחם קאמר ונפסל הלחם או חבירו כבש קאמר והכל כשר. ובזה יש ליישב מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל לבעיא זו וכמו שתמה הכ"מ ז"ל ולפי הנ"ל ניחא כיון דלרבנן ליכא ספיקא אלא בפסול דרבנן איפסול הלחם אי לא והבעיא לא איפשיטא והוי לקולא דהלחם כשר ולהכי לא כתבה ולקמן במתני' יתבאר הא דתנן שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר הוא פיגול אי לכ"ע היא או דברי ר"מ היא:
שם גמרא א"ל אפשר לשנותן לזבח אחר אמר רבא קסבר ר"מ הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה והאריכו התוספ' ז"ל בד"ה אפשר לשנותן כו' לישב סוגיא דהכא עם סוגיא דפ' התודה. ומסקנתם דר"מ ורבנן פליגי בהא ר"מ סובר דהוקבעו ע"י שחיטה ואינו רשאי לשנותן עוד ואליביה אזלי סוגיא דפ' התודה ורבנן סברי דאפילו בשחיטה לא הוקבעו ויכול לשנותן לזבח אחר אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן דפסק למתני' דלקמן דשחיטה קובעת ואפ"ה פסק דליכא פיגול בנסכים ולוג שמן של מצורע מטעם שיכול להביאן אחר כמה ימים וצ"ל דרבנן נמי מודו דהוקבעו בשחיטה ואין יכול לשנותן עוד אבל מ"מ לא הוי כלחמי תודה לענין פיגול כיון דיכול להקריבן לאחר כמה ימים ג"כ ואין התירן תלוי בשחיטה של הזבח שפיר הוי כדבר שאין לו מתירין ואין בהן פיגול ואם יזכני ה' ברחמיו שם בפרק התודה יבואר יותר בעז"ה: