קרן אורה על מנחות· רבי יצחק מינקובסקי
דף טו.
גמרא רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור"י סבר אין הציץ מרצה. ופירש"י ז"ל הילכך לא הוי זריקה מעליא ולא משתרי טהור והתוס' ז"ל ביארו יותר דהוי כאיבוד ושרוף ולא מהני זריקה לטהור. ולא הבנתי למה הוצרכו לזה דהזריקה זריקה מעלייתא היא אפילו באבוד ושרוף וכדתניא לעיל נפרסה אחת מהן מקטיר עליהם הבזיכין אלא דכולן פסולות כדנפקא לן מקרא לעיל וכשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכי מרצה ציץ בטמא לא הוי כאבוד ומהני דהשאר מותרות וכן איתא לעיל. וא"ש בזה מה שדקדקו התוס' ז"ל דלר"י טומאה הותרה בצבור ולא מיבעי' ציץ לרצוי' דהכא בלא"ה זריקה מעליא הוא ומ"מ שנחסרה אחת מהם כולן אסורות ולא מהני בזה היתר צבור אם לא ריצוי ציץ ואיתותב ר"פ ומסיק דטעמא דר"י דלימוד ערוך הוא דאין קרבן ציבור חלוק וא"כ ע"כ ר"י נמי ס"ל הציץ מרצה על אכילות דאל"ה למה ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק ויש כאן מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל דהא הוא ז"ל כתב בפ"ד מה' ביאת מקדש דאין הציץ מרצה על אכילות וא"כ למה פסק כת"ק דמתניתין הטהור בטהרתו ונהי דמתניתין ניחא דהוי קרבן ציבור וטומאה דחויה בציבור ע"י ריצוי ציץ ומרצה ג"כ על האכילות וכמ"ש הלח"מ ז"ל בפ"א מה' פהמ"ק. אבל הא בפ"ב מה' הנ"ל כ' כן גם לענין לחמי תודה דאם נפרסה אח' מהן כולן פסולות ואם נטמאו השאר כשירות וע"כ היינו משום ריצוי ציץ וע"ז תיקשי הא אין הציץ מרצה על אכילות וכ"ת דסמך אהא דלעיל דאמרינן הא נטמא אחת השאר כשירות משום דמרצה ציץ הא התם לר"א קיימינן דס"ל הציץ מרצה על אכילות כדאיתא בפסחים דף ע"ז אבל לדידן דקי"ל אין הציץ מרצה על אכילות אמאי לא הוי כאבוד ושרוף דכולן פסולות וצ"ל דמהא דאמרינן בפסחים מאן שמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות ר"א משמע דכולהו תנאי ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות ולפי שיטתו דר"פ ע"כ סתמא דמתני' ס"ל ג"כ דהציץ מרצה על אכילות ולמסקנא גם ר' יהודה ס"ל הכי מדאמר טעמא לפי שאין קרבן צבור חלוק אלא ש"מ דהכא לענין היתר הטהורות כ"ע מודו דהציץ מרצה לענין זה ולא הוי כאבוד ושרוף אבל לשיטתו של הרמב"ם ז"ל דבצבור הציץ מרצה על אכילות אפילו באבוד ושרוף א"כ ליכא ראיה ממתני' דהכא קרבן ציבור הוא אבל בקרבן יחיד מנ"ל דמהני ציץ לאכשורי הטהורות וי"ל דלענין הכשר הטהורות לא מהני הא דטומאה הותרה או דחויה ובצבור כיון דהזריקה בלא"ה כשירה ודו"ק:
שם תוס' בד"ה ור"י כו'. ולא הוי כריצוי ציץ דלמ"ד מרצה מהני לטהור כו' אבל היתר טומאה לא מהני גם לטהור כי היכי דלא מהני לטמא ועי' צ"ק ודבריו ז"ל נפלאו:
שם גמרא והא עולין דהציץ מרצה ופליגי פירש"י ז"ל דכיון דציץ מרצה על העולין והוי הקטרה מעלייתא אמאי שרי ר' יהודה לטמא את הטהור אבל אי הוי תנא דס"ל אין הציץ מרצה על העולין הוי ניחא לר"י כיון דבלא"ה לאו הקטרה מעלייתא היא מותר לטמא גם הטהור אבל מדברי התוס' ז"ל בד"ה ופליגי משמע איפכ' דלר"י דאמר שניהם יעשו בטומאה היינו משום דציץ מרצה על העולין ולרבנן דאמרי הטהור בטהרתו הוא משום דאין הציץ מרצה על העולין ואין זה מובן דא"כ קושיית ר"ה לת"ק דר"י אמאי אמרו דטהור בטהרתו כיון דהציץ מרצה וע"ז לא משני מידי ונראה בכוונת' דלא ניחא להו כפירש"י ז"ל דלת"ק הציץ מרצה על העולין ולר"י אינו מרצה דאדרבה איפכא מסתברא דלר"י הציץ מרצה ולהכי יעשו שניהם בטומאה ולת"ק אינו מרצה ולהכי הטהור בטהרתו ור"ה פריך הכי היכי קאמרת דת"ק ור"י פליגי בסברא אי ציץ מרצה כו' והא בעולין דליכא פלוגתא בזה ואפ"ה פליגי וע"כ טעמא דר"י משום דלימוד ערוך הוא דאין קרבן צביר חלוק וע"ז הקשו דמשמע דאי הוי משכח פלוגתא אי ציץ מרצה על העולין הוי ניחא ליה דפליגי בהא היינו דת"ק ס"ל דאין הציץ מרצה ור"י ס"ל דהציץ מרצה וא"כ כ"ש דהוי קשה טפי דסברתם הפוכה דת"ק ס"ל הציץ מרצה על אכילות ולא על העולין ור"י ס"ל איפכא דמרצה על העולין ולא על אכילות ועי' צ"ק ז"ל אלא דיש לדקדק אמאי לא קאמר דפליגי הכא אי טומאה דחוי' בצבור או הותרה ור"י לטעמיה דס"ל הותר' בצבור ולהכי יכול לעשות שניהם בטומאה וצ"ל כיון דאיכא לחם דהוי כשירים לאכילה מהדרינן לעשות בטהרה כל מה דאפשר וכדאמרינן בריש יומא וכ"כ התוספ' ז"ל בד"ה ר"י אומר לענין פסח ע"ש. ויש להסתפק אי הא דאמר ר"י דאין קרבן צבור חלוק הוא בנטמא א' מן החלות לחוד אבל ביוצא מודה דאינך מותרות או דילמא כללא קאמר דאין קרבן צבור חלוק ואם יצא א' כולן פסולות ואי כללא קאמר א"כ קרא דקדש קדשים הוא למילף דאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות למה לי הא בלא"ה אין קרבן צבור חלוק ולא הוכשר אלא כשהיא בשלימות וצ"ע:
שם משנה לאכול מן הלחם למחר הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. פירש"י ז"ל והאכילה אינה חיוב כרת משמע דפסולה היא אלא דאין בה כרת ולא ידענא מנ"ל הא ולעיל לא חשיב לתודה בהדי הנך דגזרו רבנן פסולי ומסתימות לשון הרמב"ם ז"ל נראה ג"כ דהתודה כשירה וכן מבואר בתוספתא פ"ה דתני התם פעמים שהם מפוגלים והלחם מפוגל כגון שחטן לשמן לאכול מהן למחר הם מפוגלים והלחם כשר כגון שחטן שלא לשמן לאכול למחר דהלחם אינו מפוגל כיון דשלא לשמן שחטן ולא נתקדש הלחם כלל הם כשרי' והלחם מפוגל כגון ששחטן לאכול מן הלח' למחר הם כשרי' והלחם כשר כגון ששחטן שלא לשמן לאכול מן הלחם למחר כצ"ל בתוספת' שם הרי מבואר דאם חשב על הלחם למחר התודה כשרה לגמרי ודו"ק: