אור ברסלב

קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי

דף קכ.

דף קיט:

אין מעידין. עיין תוספות ז"ל שהביאו כאן דברי ר"ת ז"ל בזה והראשונים חלקו עליו. ובירושלמי נמי משמע קצת דלא כר"ת ז"ל ע"ש ועיין הג"הת מרדכי ז"ל:

למימרא דסימנים לאו דאורייתא. ורמינהי כו'. ומסיק הש"ס דרבא מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן. אבל סימן מובהק ביותר לכ"ע דאורייתא וסי' שאין מובהק כלל כמו בגוף ארוך וגוץ ובכלים חוורי וסומקי לכ"ע לאו כלום הוא אפילו מדרבנן. ולהאי לישנא דסימנין דרבנן אתיא מתניתין שפיר. אבל מתניתין דגיטין קשיא ותירצו התוס' ז"ל לחד תירוצא דמיירי שמצאו בעצמו ואית ליה מיגו. וללישנא דסימנין דאורייתא פריך הש"ס ממתניתין. ומשני בכלים חיישינן לשאלה. ופריך ממתניתין דגיטין. ולדברי התוס' ז"ל ה"נ הוי מצי לשנויי שמצאו בעצמו. ומסיק איבעית אימא לשאלה לא חיישינן ומיירי בחוורי וסומקי ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כאיכא דאמרי דרבא דסימנין דרבנן. ודברי הנימק"י ז"ל בשמעתין אינן מובנים שכ' דאפילו אי סימנין דרבנן בסימן מובהק סמכינן אפילו באיסור דאורייתא כדאמרינן גבי גט מצא גט קשור בכיס. והא משמע בגמרא דזה לאו סימן מובהק גמור הוא. ונהי דס"ל כמו שכתבו התוס' לחד תירוצא דזה סימן מובהק הוא אכתי אינו מובן מש"כ דמתניתין מיירי בחוורי וסומקי דהא למ"ד סימנין דרבנן לא איצטריך לאוקמי הכי דהא מצי מיירי אפילו בסתם סימנים. ובפ' אלו מציאות משמע דמסקנת דברי רבא הוא דסימנים דאורייתא אע"ג דספוקי מספקא ליה מ"מ דעתו נוטה דסימנים דאורייתא. ובחולין פרק גיד הנשה נמי משמע דס"ל לרבא דסימנין דאורייתא גבי הני עובדי דבשר שנתעלם מן העין ששאלו להם אם יש להם סימנים ואמרו לא ואהדרינהו ע"י ט"ע ועלה קאמר רבא מריש ה"א סימנא עדיפא מט"ע דמהדרינן אבידה ע"י סימנא ולא מהדרינן ע"י ט"ע. והקשו התוס' ז"ל שם הא לצורבא מרבנן מהדרינן בט"ע. ותירץ דהכא מיירי בט"ע שאינו גמור ובכי האי לא מהדרינן אבידה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאם כן למסקנא אפילו ט"ע שאינו גמור עדיף מסימנא אפילו לענין מיתה. ומ"ש דלענין אבידה ט"ע כי האי לאו כלום הוא ואפי' לצורבא מרבנן לא מהדרינן ונהי דמהא דמהני התם טביעת עין כ"ד לענין איסורא דבשר שנתעלם לא תיקשי דהתם איסורא דרבנן הוא:

אבל הא דמייתי התם מקטלא דקטלינן ע"י ט"ע גמור קאמר והיכי מייתי מניה ראיה לט"ע כל דהו. וצ"ל לדבריהם ז"ל דהכי קאמר כיון דשמענא להני שמעתא דמקלינן באיסורא ע"י ט"ע כל דהוא ש"מ דטביעת עין עדיפא דע"י סימן שאינו מובהק כלל לא הוי שרינן איסורא ולהכי קאמר דאלת"ה סומא היאך מותר באשתו אלא ע"י טביעת עינא דקלא דהיינו נמי טב"ע כ"ד ואפ"ה סמכינן עליה. וכן כל היכא דהאיסור קל סמכינן על טב"ע כ"ד. אבל בט"ע גמור לא מיירי רבא אלא מייתי ראיה דט"ע כ"ד עדיף מסימנים גרועים ורב יצחק בריה דרב משרשיא מייתי ראיה מט"ע גמור וסימנים גמורים ומובהקים דחזינן דט"ע עדיפא דע"י סימנים לא קטלינן וע"י טביעות עין קטלינן. וכן מייתי רב אשי התם דע"י סימנים ספק ידע ליה. וע"י טביעת עין וודאי ידע ליה אלמא דט"ע עדיפא מסימנים. עכ"פ משמע דכולהו ס"ל דסימנים דאורייתא דאל"ה למה להו כל הני ראיה והיכי ס"ד דרבא דסימנא עדיף כיון דכל עיקר סימנים אינן אלא מדרבנן. אלא דרב אשי נמי מספקא ליה בגיטין אי סימנים דאורייתא או דרבנן ואפ"ה איצטריך לאתויי ראיה דט"ע עדיף. וצ"ל דבאמת איכא סימנים מובהקים דלכ"ע דאוריי' ורבא מיירי בסימנים גרועים וט"ע שאינו גמור ורב יצחד ורב אשי מיירי בסימנים מובהקים ובט"ע גמור ומייתי ראיה דט"ע גמור עדיף מסימנים גמורים אפילו מובהקים. ורב יצחק מייתי ראיה מקטלא דלא קטלינן ע"י סימנים וע"י ט"ע קטלינן ליה. ולענין קטלא לא מהני סימנים כלל אפי' מובהקים ביותר:

והתוס' ז"ל התם הקשו מהא דמשיאין את האשה ע"י סימנים ואם זינתה אחר כך קטלינן לה ומסקי התם בצמה דבאמת לא קטלינן לה בכה"ג. וכן אם נישאת ע"פ עד אחד או ע"פ עצמה לא קטלינן לה אם זינתה כי היכי דאין האחים יורדים לנחלה על פי עד אחד וע"פ עצמה:

וע"פ ע"א יש לומר כדבריהם ז"ל אע"ג דכבר כתבתי לעיל בפרק האשה רבה דכל היכא דהוחזק איסור על פי עד אחד מלקין אותו אחר כך עליו הכא שאני כיון דנאמנות עד אחד אינו אלא תקנתא דרבנן אין לחייב אותה מיתה אם זינתה. וכן ע"פ עצמה ג"כ מסתבר כדבריהם ז"ל דהא ע"פ חזקתה עצמה וודאי לא קטלינן לה כדאיתא בקדושין. אבל ע"י סימנים כיון דמותרת להנשא מדאורייתא וודאי נראה דקטלינן לה על זנות שאחר כך כיון דחזקת נישואין מה"ת היא לשני הרי היא כא"א גמורה ולא דמי להא דלא קטלינן ע"י סימנים דכל היכא דתחילת הדין למיתה וודאי לא קטלינן ליה כיון דספק ידע ליה. אבל הכא דמתחילה הוחזקה בא"א לשני מה"ת קטלינן לה אם זינתה אחר כך. ולפי דברי היש אומרים דטעמא דעדות אשה הוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה בלאו הכי א"ש. אבל הך סברא יחידאה היא ולא משמע וכן בש"ס. והתוס' כתבו התם דממונא נמי לא מפקינן על ידי סימנים. ועיין לעיל בעובדא דשומשמי ובתוס' שם. ובמרדכי שם:

והנה צריך לדקדק מהיכא פשיטא לן הכי דלענין קטלא לא קטלין ע"י סימנים אפילו אי סימנים דאורייתא ואפילו על ידי סימנים מובהקים. וצ"ל כיון דעיקר סימנים מאבידה ילפינן. אם כן לא שמעינן אלא דומיא דאבידה דמחזקינן לה במי שנותן בה הסימן כיון דספק הוא לנו. אבל אין לנו לדון למיתה על ידי סימנים דאין זה דבר ברור כ"כ. וכן כתבו התוס' ז"ל שם בחולין. ולפ"ז יש לומר בדעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט גבי להשיא את האשה דין סימנים מובהקים גמורים. וכתב הכ"מ דסמך אמש"כ לענין גט דמחזירין למי שאמר נקב יש בו בצד אות פלוני והוא דחוק. ולפי הנ"ל יש לומר דסמך אשמעתא דחולין דמשמע דעל ידי סימנים אין להוציא מחזקה ברורה. וה"נ כיון שהוא בחזקת חי אין לסימנים כח להחזיקו כי זה הוא המת ולא דמי לגט משום דהתם דומה לאבידה ממש כיון דידעינן דאבד גיטו כי נתן בו סימן מחזקינן ליה בשלו. אבל הכא אין שום ריעותא להחזיק ולומר שבעלה הוא המת:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות משמע דהא דאין משיאין את האשה על ידי סימנים הוא מדרבנן בעלמא משום חומר איסור כרת. אבל היורשין יורדין לנחלה על פי סימני הגוף בסימנים מובהקים. ומעתה תראה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דלא כמו שכתב הכ"מ דבה' נחלות מיירי בסימנים אמצעים. אבל בסימנים מובהקים אשה נשאת ע"פ. דא"כ למה כתב דמשום איסור כרת החמירו הא בלא"ה אסימנים בינונים לא סמכינן כיון דאינן אלא מדרבנן ודווקא גבי אבידה. ועוד אמאי יורדין היורשין לנחלה על פי סימנים. אלא וודאי מיירי בסימנים גמורים או ס"ל דכל הסימנים דאורייתא. וכדמשמע מלשונו ז"ל בפ"ו מהלכות גזילה ואבידה. ואפ"ה לענין עדות אשה אחמירו בה רבנן משום חומר איסור כרת וכמו במים שאין להם סוף או מגויד וצלוב והחיה אוכלת בו דכל אלו רובן למיתה והאחין יורדין לנחלה. אבל אשתו אסורה להנשא משום חומר איסור כרת:

אך לפ"ז קשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל הא דבעדות אשה מחמרי רבנן בכל הסימנים דהא בשמעתין משמע דאין חילוק בין עדות אשה לגט. ולכ"ע בסימן מובהק מעידין עליו. ולמ"ד סימנים דאוריי' בכל הסימנים מעידין עליו להשיא את אשתו. וליכא למימר דאשמעת' דחולין סמך דהא מהתם לא שמעינן אלא לענין מיתה דלא קטלינן ליה ע"פ סימנים. וע"כ צ"ל דדווק' לענין קטלא הוא דלא קטלינן ליה ע"י סימנים משום דאכתי אינו ברור כ"כ אם זה הוא. וכי היכי דאמרי' דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. אבל לענין עדות אשה כיון דמה"ת סמכינן אסימנים מנ"ל להחמיר בדרבנן. ונהי דמצינו דאחמור רבנן גבי מים שאין להם סוף ובחי' אוכלת בו מ"מ כיון דמשמע בגמ' דע"י סימנים למ"ד דאוריית' מעידין עליו א"כ מנ"ל לדמות גזירות דרבנן להדדי ודלא כמבואר בגמ' גם מש"כ דבמים שאין להם סוף האחין יורדין לנחלה ג"כ קשה דהתנן בגיטין בג' דברים דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. ואחת מהם הוא ספינה שאבדה בים דהוי כמים שאין להם סוף וסתמ' קתני נותנין עליו חומרי חיים דמשמע לכל מילי. ועוד דתנן התם דבת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וכן עבדיו לא יאכלו. ואם היורשים כהנים עבדיו יאכלו בתרומה אתמהה. הן אמת דהרמב"ם ז"ל מפרש ספינה שאבדה בים היינו שאבדה עוגן שלה ומנהיגיה וא"כ יש לומר דלא דמי למים שאין להם סוף. אבל בתוספת' ובירושלמי בגיטין אית' דהוסיפו על אלו שלשה דר"א בן פרטא מי שגררתו חי' וששטפו נהר ושנפלה עליו מפולת דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ושטפו נהר היינו מים שאין להם סוף ואפ"ה תני סתמ' דמתנין עליו חומרי חיים ומנ"ל דהיורשין יורדין לנחלה בכל אלו. וע' שם בדברי הרמב"ם ז"ל בה' נחלות דמשמע קצת דאין יורדין לנחלה אלא היכ' דשמעו בו שמת ג"כ. וע' כ"מ שם. ובפ' מי שמת יליף אביי לענין מתנת שכ"מ שלא נאמר בו שמת מחולי זה מספינה שרובן לאבד נותנין עליו חומרי חיים משמע דלענין ממון נמי נותנין עליו חומרי חיים. והפוסקים ז"ל הביאו בשם הריב"ש ז"ל דהא דנותנין עליו חומרי חיים בג' דברים דר"א הוא מה"ת משום דאיכ' תרי חזקה חזקת חי וחזקת א"א ומהא דשטפו נהר לא משמע כן דהא פשיט' דלא הוי אלא מדרבנן דאם נשאת לא תצא. אלא דמהא דהוסיפו מי שנפלה עליו מפולת משמע דמה"ת קאמר. דנפלה עליו מפולת משמע בסוף יומא דלא הוי אלא ספיקא מהא דאמר שמואל התם דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. ופריך עלה ממשנה דמצא בה תינוק מושלך כו'. ואם אית' הא משנה מפורשת היא דמחללין את השבת על מי שנפלה עליו מפולת ולא אזלינן בתר רובא אלא ש"מ דלא הוי אלא ספיקא. אלא דאכתי הוי מצי לאתויי ראיה להא דשמואל מהא דתנן התם דאפי' איכא כמה ספיקי מחללין את השבת וס"ס מטעם רובא או עדיף מרובא כמבואר בדברי הפוסקים. ועוד יש לדקדק לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא דנותנין עליו חומרי חיים בכל אלו הוא משום חומר אשת איש. א"כ מאי פריך התם בגיטין מהא דאם באו עדים שנגמר דינו בב"ד של פלוני הורגין אותו ואמאי לא חיישי' שמא מצאו לו זכות. ולפי דברי הרמב"ם ז"ל הא לא החמירו אלא בחומר אשת איש. אבל לענין קטלא קטלינן ליה כי היכי דלענין ממון היורשין יורדין לנחלה. וע' בפ' בן סורר ומורה פלוגת' דאמוראי אי הולכין אחר הרוב לענין מיתה. ובאמת יש להסתפק במי שהשליך חבירו לים אי קטלינן ליה או אמרי' שמא יצא במקום אחר. והדברים ארוכים וכבר האריכו בהם הראשונים והאחרונים ז"ל בתשובותיהם וכעת לא עמדתי על בירור דעת הרמב"ם ז"ל בזה. אך זה נראה פשוט דלשיטתו לא מהני שום סימן להתיר אשה לעלמא אפי' סימן מובהק גמור. וע' בריש חולין דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו אלמא דאזלינן בתר רובא גם לענין מיתה. ויש לחלק בין ההיא ובין ההיא דפ' בן סורר ומורה ודעת לנבון נקל:

והה"מ ז"ל הביא ראיה דסי' מובהק מהני בעדות דאית' לקמן בא' שנפל לים והעלו את רגלו מן הארכובה ולמעלה תנשא. וע"כ צ"ל דהיה ברגל סי' מובהק דאל"ה דילמ' של אחר הוא. וכמו שכ' הנימק"י בדעת הרמב"ם ז"ל מדיורא דלישנא דהעלו אבר אח' ממנו. לענ"ד אין ראיה זו מכרחת חדא די"ל דע"י טביעת עין הכירו אותה דבכל דבר יש טביעת עין ג"כ. ועוד דילמ' התם במים שאין להם סוף דבלא"ה אינה אלא חששא דרבנן הוא דמהני סי' מובהק. אבל להתירה ע"י סימנים וודאי אין לנו. ועוד נראה לומר דבלא סימן נמי תלינן דמהאי גברא הוא כיון דתיכף שנפל לים השליכו מצודה אחריו תלינן דזה הוא שנפל ודווק' בעובדא דגברא חרוכא הוא דחיישי' דילמ' אחרינא הוא משום דתלינן דמחמת כיסופא ערק לעלמ'. אבל בכה"ג מסתמ' זה שנפל הוא שנמצא רגלו והא דבעינן וחזינהו לאלתר גבי ב' תלמידי חכמים י"ל דהיינו דווקא היכ' דלא מצאום במקום טביעתם. אבל היכא שנמצא במקום הטביעה י"ל דזה שנפל הוא שנמצא וגדולה מזו הביאו האחרוני' ז"ל בשם תשובת מבי"ט ז"ל דאם הלך אח' בדרך ולא שב לביתו ואח"כ נמצא הרוג אח' בדרך תלינן דזה הוא שהלך בזה הדרך והוי כמים שאין להם סוף דמה"ת שריא לעלמא. ובתשובת שב יעקב עשה סמוכין לדברי המבי"ט מפלוגת' דרבי ורשב"ג בקבר שאבד דרבי ס"ל דאמרי' קבר שאבד הוא קבר שנמצא. והכא נמי אמרי' זה שאבד הוא שנמצא. ונהי דאין מכאן ראיה לדברי המבי"ט ז"ל. וכמו שמאריך בזה הרב הגדול מוהר"ז ז"ל בס' מראוה"צ שלו. אבל לענין האי דינא דהעלו את רגלו מן הארכובה ולמעלה וודאי דיש לדמות להא דרבי ורשב"ג. ולכאורה קיי"ל כרבי דקבר שאבד הוא קבר שנמצא וכש"כ למה שכתב הטור ז"ל לענין חמץ דגם רשב"ג מודה בדרבנן. א"כ מים שאין להם סוף מדרבנן בעלמ' הוא ושפיר תלינן דזה שאבד הוא שנמצא. ובבכורות דף כ"ה משמע קצת דהלכה כרשב"ג בקבר שאבד למאי דמוקי התם פלוגת' דבע"מ שנתערב דפליגי התם ת"ק ור' יוסי בבדק ומצא ומוקי לת"ק כרשב"ג משמע דהלכה כרשב"ג וע' תוס' פסחים דף י' ע"ב בד"ה הניח בזוית זו כו'. ובס' מראה"צ הביא ראיה מדברי התוס' ז"ל שם בפסחים בד"ה הניח עשר כו' דרשב"ג מודה בבדיקת חמץ דרבנן. אבל דברי התוס' ז"ל התם אינן מובנים לי ולא מיבעי למה שכתבו שם דמיירי בקשורים זו לזו דליכ' למיחש אלא משום קטנים פשיט' דגם רשב"ג מודה דלא חיישינן שמא הביא חמץ אחר לכאן כיון דהבית בחזקת בדוק אם לא מטעם פלוגת' דרבי ורבנן גבי הניח מאתים כו' אלא אפי' אי מיירי באינן קשורים ג"כ לא דמיא להא דרשב"ג דהתם הוא דחייש דילמ' קבור בה איניש אחרינ' ג"כ. אבל הכא דהבית בחזקת בדוק גם רשב"ג מודה דלא חיישינן באלו שנמצאים לפנינו שמא אחר הוא אם לא מפני שנחסר אח' מן המנין וכה"ג מחלק הש"ס בבכורות התם. ועוד קשה לי לדברי הטור ז"ל דהא פלוגת' דרבי ורשב"ג בשדה שאבד בה קבר הוא ג"כ בדרבנן דטומאת שדה זו אינה אלא מדרבנן. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' טומאת מת. וכן יש לדקדק במה שכ' רש"י ז"ל התם לענין בדק ולא אשכח דר"מ מודה בבדיקת חמץ דרבנן. והרי בנדה דף ס"א משמע דר"מ בדרבנן נמי פליג מדהביא ראיה לדבריו מה' דג' נשים אם בדקו ומצאו טהורות כולן טמאות וטומאת כתמים אינן אלא מדרבנן וטומאת גלים אלו גופייהו נמי אין טומאתן אלא מדרבנן אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חמץ נראה דפסק כרבי דקבר שאבד הוא קבר שנמצא. וכמבואר שם במפרשי דבריו ז"ל ושפיר מצינן למימר דבהעלו את רגלו מן הארכובה ולמעלה אין חוששין שמא אחר הוא אלא תלינן דזה הוא שנפל. וכבר נתבארו דברים אלו ברוב התשובות. ע"כ לא אאריך בזה וגם בס' מראה"צ הנ"ל האריך בזה בתכלית האריכות. ומה שהקשה שם על הא דמוקים הש"ס בבכורות ר' יוסי דאמר יבדק כרבנן דר"מ דאמרי בודק עד שמגיע לקרקע בתולה והא בנדה שם משמע דר' יוסי ס"ל כר"מ ממעשה דמערה של שיחין ע"ש מה שתירץ בזה. ויש לומר דבהא דג' גלים ר"מ מחמיר מתרי טעמי חדא דלא תלינן במידי דלא שכיח דבא עורב ונטלה. והיינו דמדמי לה לג' נשים ועוד איכא טעמ' דשמא לא בדקו יפה וכהני עובדי והא דר' יוסי מחמיר גבי טומאה הוא מטעם דאימר לא בדק יפה אבל גבי בע"מ דמצינן למיבדקא ס"ל כרבנן בהא דתלינן אפי' במילת' דלא שכיח' דבא עורב ונטלה. וה"נ גבי בע"מ שמא מום עובר היה ונתרפא. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת להאי פיסקא דפלוגת' דרבי ורבנן:

תוכן העניינים

קרן אורה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה