קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף מד.
ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו כו'. יש לדקדק בהא דאמרינן לעיל דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כלל. והכא תניא דב"ד עצמן נותנין לו עצה שלא ליבמה. וי"ל דגם זה בכלל דרכיה דרכי נועם ולא חייבה התורה לייבם אם אין וגם דומה. אבל מאי דמשמע דאפילו אם קשה לו פרנסתה לא שבקינן ליה לייבם והיכי דחינן מפני זה מצות עשה דיבום ואפשר לומר דאין אומרין לו לחלוץ בשביל זה אלא אומרין לגדול למה לך לייבם כולן כיון דלא אפשר לך הנח לאחיך לייבם האחרות. ובירושלמי מייתי עובדא באחד שנפלו לו י"ב יבמות וצוה לו רבי לייבם את כולם והקשה בק"ע שם הא אמרינן הכא דיותר מד' לא משום דלימטיי' עונה בחודש. ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא אמרינן הכא דיותר מד' לא אלא לענין שייבם הגדול כולן ואי לא מטיא עונה בחודש טוב יותר שייבם גם הקטן אבל לומר לו לחלוץ אין אומרין לו דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ויש מהפוסקים ז"ל שכתבו דאם יש לו אשה כ"ע מודים דמצות חליצה קודמת. ומכאן משמע דאפילו בכמה נשים מצוה ביבום אם אפשר לו. וכן משמע משמעתין דבכל גוונא מצות יבום קודם אם לא היכא דיבא לידי קטטה ילפינן מקרא דמשיאין לו עצה ההוגנת לו וק"ל. ובש"ע מבואר דאפי' ליכא יבם אלא אחד ולא אפשר לו אומרין לו לחלוץ עיין בסימן קס"א:
ונחלוץ לתרוייהו כו' הא דלא קאמר דאין לחלוץ לשניהם כיון דאין שניהם ראוין ליבום וכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה משום דאחת מהן ראויה ליבום ולא נודע מי היא חשיבא תרוייהו עולין ליבום ועיין ק"ע בירושלמי:
תוספות בד"ה ונייבם לחדא כו'. ונראה דלא גרסינן דלא צריך קרא להכי כיון דאין עולה לחליצה וכל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום וכן איפכא. ובלא"ה נראה דלא גרסינן לה דאין לומר לו לחלוץ תחילה כיון דמצוה ביבום אלא די"ל דלאו לכתחילה קאמר דאם בא לימלך ודאי אומרינן לו ליבם הראשונה ואידך תיפטר אלא הש"ס פריך אם עבר וחלץ לראשונה נייבם לשניה וכן צריך לפרש הא דפריך ונחלוץ לתרוייהו. ותו כתבו התוס' ז"ל ועוד דאינו חולץ משמע דהשניה מותרת לשוק ודקדק מהרש"א ז"ל דא"כ ואינו בונה ב' בתים נמי משמע דמותרת לשוק ומאי פריך ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא ותי' דבאמת מקרא דאינו בונה ב' בתים שמעינן דנפטרת בלא כלום. וכדמסיק כל שאינו עולה ליבום. ולפ"ז כתב למחוק האי ועוד דהא כולי' חד תירוצא הוא דמאיזה טעם משמע דמותרת לשוק משום דאין עולה לחליצה. ויותר נראה כונת התוס' ז"ל דמאינו בונה ב' בתים לא שמעינן דאינה חולצת משום דמצינו למימר דלפוטרה בלא כלום א"א. ועכ"פ צריכה חליצה אבל מקרא דאינו חולץ ב' בתים ודאי משמע דפטורה לגמרי דכיון דאינה ראויה לחליצה כ"ש דלא חזיא ליבום:
ובהא דאמרינן דהשניה אינה חולצת משום דאינה עולה ליבום יש לדקדק לר' יוחנן דאין חייב על השני' אלא משום עשה דבית אחד הוא בונה וביבם עצמו כ"ע מודים כמו שכ' התוס' ז"ל לעיל בפ"ק א"כ מ"ש בין זו לח"ל דאע"ג דאינו עולה ליבום עולה לחליצה. וי"ל דח"ל שאני דמה שאינו עולה ליבום הוא מחמת האיסור לאו או עשה. ומ"מ זקוקה היא לו לגמרי אבל הכא דהתורה פטרה מזיקתו ואסורה לייבם שפיר חשיבא אינה עולה ליבום אע"ג דלא קאי עלה אלא בעשה:
אלמה לא איצטריך סד"א כו'. והקשו התוס' ז"ל אכתי צרת צרה היכי משכחת לה. ותי' דהיתה אחת ח"ל ועשה דלאו בת יבום היא וצרתה שריא ודבריהם צ"ע דהא דרשינן נמי בית חלוץ הנעל דתרווייהו לאו בת חליצה הם היכא דאיכא ב' בתים וא"כ אפילו כי היתה אחת ח"ל מ"מ שניהם אין ראויות לחליצה וכיון דאינה עולה לחליצה אינו עולה ליבום. ול"נ לישב קושיתם דלכאורה מאי קאמר הש"ס א"כ צרה דאסר רחמנא היכי משכחת לה היא גופא תיקשי מנ"ל דלצרור לאתויי צרת ערוה דילמא לצרור אתי לכדר"ש אבל צרה לא בעי קרא דתרווייהו לאו בת יבום הם אלא דאכתי ליכתוב רחמנא לצור מאי לצרור ע"כ לאתויי צרה אתי. וא"כ לא תיקשי צרת צרה היכי משכחת לה דבאמת לא משכחת לה כיון דליכא קרא יתירא וק"ל:
היינו טעמא דר"ע דאמר קרא בית חלוץ הכתוב קראו ביתו ואסור בקרובת חלוצתו כמו בקרובת גרושתו. יש להסתפק לר"ע אי חשיבא לגמרי כביתו וחייב כרת על קרובותי' או דילמא לאו ביתו גמורה היא ואין עליה אלא לאו בעלמא. ומהא דכייל לקרובת חלוצתו עם מח"ג ונושא חלוצתו משמע דקרובת חלוצתו נמי בכלל ח"ל היא דאל"כ פלוגתא אחריתי בקרובת חלוצתו ולר"ע ח"כ הוי. אלא דאי נימא דר"ע ח"כ משוי לה יתיישב בזה קושית התוס' ומהרש"א ז"ל אכתי מאי קמ"ל בהא דמודים בקרובת גרושתו הא כבר סתם לן תנא בקדושין דיש ממזר מח"כ. ולפי הנ"ל ניחא כיון דר"ע מיירי מח"כ ה"א דרבנן פליגי נמי בח"כ קמ"ל דרבנן לא פליגי בח"כ אלא בקרובת חלוצה הוא דפליגי משום, דלאו ביתו היא. וכן נראה כיון דהכתוב קרי' ביתו מהיכא תיתי למימר דלית בה אלא לאו בעלמא. והיכן מצינו לאו בזה ודו"ק. ועיין בנמק"י שפי' כס"ד דהש"ס דתני קרובת גרושתו ולא ידעתי למה פי' כן:
תוס' בד"ה הכל מודים במח"ג לרבותא נקט כו'. אע"ג דכתיב היא תועבה ואין בני' תועבי' פגום מיהא הוי עכ"ל ואין זה מדוקדק דמשמע דדרשינן ואין בני' תועבין. ומ"מ פגום הוי וז"א כיון דדריש ואין בניה תועבין ע"כ אפילו לכהונה דלקהל לא צריך קרא דבלא"ה אין ממזר מחייבי לאוין. וע"כ כוונתם דקמ"ל דלא דרשינן אין בני' תועבין. אבל בלא"ה נמי א"ש דאמתניתין קאי דפליגי במח"ג אי הוי הולד ממזר קמ"ל דפגום מיהא הוי אפי' לרבנן וה"ה כל חייבי לאווין וכדמסיק אע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מח"ל מ"מ פגום מיהא הוי והיינו דפריך הש"ס עלה איכא למיפרך מה לאלמנה כו' ועוד היא תועבה כו' דשני הפירכות האלו סתרי אהדדי וכמו שדקדק המהרש"א ז"ל ג"כ. ולפי הנ"ל ניחא דעיקר הק"ו לענין שאר ח"ל הוא דקאמר דבמח"ג יש מקום לומר בלאו הק"ו דהוי פגום מדכתיב טומאה גבה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בנדה אלא כיון דעיקר מילתא דרב יוסף הוא בכל ח"ל מש"ה קאמר במח"ג נמי האי ק"ו. והיינו דפריך חדא מה לאלמנה ומיפריך הק"ו. ועוד דמח"ג בהדיא אימעיטא מהיא תועבה וא"כ גם בשאר ח"ל ליכא למידרש הק"ו דהאיכא למימר מח"ג תוכיח ועיין לעיל בריש מכילתין שהארכתי בזה וכתבתי שם לדעת הרמב"ם ז"ל דמח"ג לחוד הוא דלא הוי זר אצלה. וא"כ לא מצינו שאר ח"ל שלא יהיו זרים אצלה: