קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף כ:
מתיב רבא איסור מצוה כו'. ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא כי בא עליה אמאי נפטרה צרתה כו'. יש להקשות אפילו אי נימא דבעלמא מדאוריי' ליבומי משו' דעשה דוחה ל"ת הכא ודאי תיקשי אמאי בא עליה נפטרה צרתה הא ביאתה באיסור היא משום דאפשר לקיים המצוה בצרתה. וכל היכא דאפשר לקיומי ע"י אחר דלא עביד איסורא מיקרי אפשר לקיים שניהם. כדאמרינן בפ' ר"א דמילה. וא"כ הכא ודאי ביאתה ביאת איסור היא ואמאי נפטרה צרתה. וי"ל דסבירא לן השתא דבח"ל נמי צרתה כמותה ואם היא אסורה צרתה נמי אסורה. ומש"ה לא מצינן למימר דאפשר לקיים שניהם ע"י צרתה כיון דצרתה כמותה. ואי נימא דצרתה מותרת א"כ אמאי נפטרה צרתה דהא חליצתה חליצה פסולה היא לגבי צרתה. אלא ש"מ דצרתה כמותה. אע"ג דיש לחלק דודאי אי נימא דהיא אסורה בכל גוונא שפיר מסתבר לומר דצרה נמי אסירא. אבל היכא דהיא אינה אסורה אלא משום דאפשר לקיים ע"י אחרת. הי' נראה דצרתה מותרת. מ"מ ע"כ צ"ל דגם לענין זה שייך לומר כל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתי. וכדאיתא בירושלמי. והשתא אי נימא דמדאורייתא שריא א"ש דנפטרה צרתה בין בחליצה בין ביבום. אבל אם מדאורייתא לא שריא ליבום אמאי נפטרה צרתה. וה"ה דהיא עצמה לא נפטרה. ומשני לצדדין קתני דבביאה באמת לא נפטרה אלא בחליצה ולא הויא חליצה פסולה כיון דצרה נמי לאו בת יבום היא וכי קתני בא עליה אאיסור מצוה. ומצינן למימר לפ"ז דבאיסור מצוה דוקא בא עליה נפטרה צרתה אבל חלץ לה לא נפטרה צרתה דהוי' חליצה פסולה דצרת שניה ודאי שריא ליבומי. ועפ"ז יש מקום קצת לישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בין בשניות בין בח"ל דבביאה נפטרה צרתה ובחליצה לא נפטרה והכא תני בהדיא דבחליצה נמי נפטרה צרתה. וע"פ הנ"ל י"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש דברייתא לצדדין קתני אפילו לפי המסקנא דח"ל אין איסורן אלא מדרבנן. דהא בכלל איסור קדושה הויא נמי אלמנה לכ"ג דאסירא מה"ת ליבומי. וע"כ לצדדים קתני ובא עליה אאיסור מצוה ודוקא בא עליה אבל חלץ לה לא נפטרה צרתה משום דהוי חליצה פסולה. וחלץ לה אאיסור קדושה משום דהך ברייתא ס"ל דצרתה כמותה ואסורה ליבומי. וכה"מ דכל שאין את מייבמני כו'. וא"כ לדידן דקי"ל דח"ל ג"כ צרתה מותרת. כדמוכח לעיל בסוגיא דמחזיר גרושתו. ואין איסור צרה אלא בערוה לפ"ז בח"ל ג"כ לא נפטרה צרתה אלא בביאה אבל לא בחליצה משום דהויא חליצה פסולה כיון דהצרה חזיא ליבום ג"כ. כן הי' נראה לכאורה לישב דעת הרמב"ם ז"ל:
אלא דאכתי קשה מה שהקשה הה"מ ז"ל. דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל חליצה פסולה אפילו אם שניהם פסולים צריכה לחזור על כולן. ואי הא דמיא לחליצה פסולה. אמאי נפטרה צרה ע"י חליצת ח"ל. ועוד מהנך ח"ל דמה"ת שריין ליבומי ומדרבנן אסירא. צרתה ודאי אפילו מדרבנן שריא ליבום כמו בשניות. וא"כ אמאי נפטרה צרתה בחליצה זו הא הויא חליצה פסולה כמו בשניות. ועוד לדברי הרמב"ם ז"ל הדק"ל מה שהקשיתי אמאי נפטרה צרה ע"י ביאתה. הא מדאורייתא אסור לייבמה כיון דאפשר לקיים ע"י אחרת. ולדידן הצרה מותרת. ולקמן בשמעתין אכתוב ישוב אחר לדברי הרמב"ם ז"ל:
גמ' אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא. קצת קשה למה לי' לרבא האי תירוצא. כיון דאיהו גופא הביא להך ברייתא דסריס אדם כו'. דמוכח מינה דבכל ח"ל נמי אסורה מדרבנן ליבומי כדקתני ואם בעלו קנו דוקא דיעבד. ולמה לא ניחא ליה לפרושי מתניתין נמי מהאי טעמא. ומאי קשיא ליה. וי"ל דמתניתין לא הוי ניחא ליה בהכי מדנקט אלמנה לכה"ג סתמא. וכי היכי דמן הנישואין איכא איסורא דאורייתא הוי משמע ליה דה"נ מן האירוסין. ויותר נראה מדקרי להו איסור קדושה משמע ליה דמה"ת אסירא דאל"ה בכלל איסור מצוה הם. ומש"ה הוי דחיק לאוקמא באיסור מה"ת עד דפרכי' הש"ס וע"כ מוקים לה באיסורא דרבנן:
תוס' בד"ה אי הכי כל הנשים כו'. ומפרשי דלאו בכל הנשים קאמר. דא"כ יעקר מצות יבום אלא בדבר הדומה קאמר כמו אחיו מאביו לחוד אטו אחיו מאמו וכן כולהו. ולשיטתם א"ש לישנא דכל הנשים דקאמר משום דהני שכיחין יותר שלא יהיה לה בנים כלל. אבל לפי שיטתם אין קושיא זו דוקא אליבא דרבא, ולכ"ע תיקשי. כיון דדמיין להדדי נגזור הא אטו הא ואפילו אם לא נגזור במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה כיון דהכא איכא למיטעי. אלא ודאי הפי' הפשוט דנגזור הכא נמי אשת אחיו במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה וקחשיב כל איסורי אשת אחיו שאין בהן מצוה אשת אחיו מאביו משו' אשת אחיו מאמו. ומשני ההיכר שיש בכל אחת. ובתר הכי פריך כל הנשים כו' פי' בגזירה זו אין שום היכר בין כל הנשים. ועיין ברשב"א ז"ל דלא ניחא ליה גם כן בפירושם ז"ל:
תוס' בד"ה אטו ביאה שניה כו'. ודעת הרשב"א ז"ל דנהי דניקנית לי' בהעראה מ"מ מצוה איכא בגמר ביאה. וכן נראה מהא דתניא אסור לקיימן בביאה שניה. משמע דביאה ראשונה כולה בהתירא היא. וכן משמע ממאי דס"ד מעיקרא לחדושי גזירה אחרינא ואי נימא דגמר ביאה אסור א"כ גזירה פשוטה היא. ועוד הי' נראה דאי נימא דלא שריא אלא העראה בזה ודאי לכאורה חליצה עדיף. כיון דביבום לא יוכל לבנות את בית אחיו. והלא אפילו בעצה ההוגנת לו מקדמינן לחליצה כדאמרינן לקמן בפ' מצות חליצה. ויבואר מזה עוד לקמן:
בד"ה אם בעלו כו'. תימא דרבא גופא מותיב כו'. ובאמת תמי' גדולה היא. וגם מה שכתבו לעיל לשינויא דרבא דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא דצריך לאוקמא הברייתא דלעיל לצדדין קתני הוא ג"כ דחוק דרבא לא ניחא ליה לאוקמא לצדדין מדפריך מינה ברישא. ע"כ הי' נראה לומר דעיקר פירכא דרבא הוא על דרשת רב גידל מיבמתו דיליף מקרא דח"ל אינן עולין ליבום. וא"כ לא שייכא בהו מצות יבום כלל. לזה פריך אי ס"ד מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא כי בא עליה אמאי נפטרה צרתה. כיון דלאו בת יבום היא כלל ובאיסור אשת אח קאי. ומשני ליה לצדדים קתני. ופריך עוד מברייתא דסריס אדם כו' אם בעלו קנו. ומסיק אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת. פי' דרשא דיבמתו איפריכא. והא דאין מתיבמות הוא משום דעשה ול"ת הוא. ומ"מ א"ש דאם בעלו קנו דנהי דלכתחילה אסירא ליבם משום איסורא דלאו ועשה. מ"מ איסור אשת אח אין בהם ובדיעבד אם בעלו קנו כמו בכל ח"ל דקדושין תופסין. ובין בחייבי עשה ובין באלמנה לכ"ג בין מן הנישואין בין מן האירוסין בכולן אם בעלו קנו בדיעבד. ולפ"ז א"ש ג"כ מאי דקשיא לי לעיל הא אפשר לקיים שניהם ע"י צרתה דלענין דיעבד אין כאן נ"מ. ובכל גוונא בדיעבד קנה כיון דלית ביה אלא איסור הלאו או העשה לחוד. ולא איצטריך לן לפ"ז מש"כ התוספות ז"ל דאלמנה מן הנישואין וחייבי עשה ילפינן מיבמתו דעולין לחליצה דזה דחוק. דהא משמע לעיל דבאלמנה מן הנישואין בלא"ה הוי ניחא ליה דחולצת ולא מתייבמת ומש"כ התוספו' ז"ל שם דלא ניחא ליה אלא הא דלא מתייבמת הוא ג"כ דחוק. אבל לפי הנ"ל ודאי להא דאלמנה מן הנישואין חולצת לא איצטריך קרא. כיון דבדיעבד אפילו מתייבמת ואם בעלו קנו. ועיקר דרשא דרב גידל אתיא לכל ח"ל להפקיע אותה לגמרי מן היבום. וע"ז הא דפריך רבא כל הני תיובתא ואיפריכא הך דרשא לגמרי. והיינו דלא מסיק הש"ס תיובתא דרבא תיובתא משום דלא איתותב לגמרי. והי' אפשר לישב בזה נמי מה שפי' הרמב"ם ז"ל בח"ע דאם בעלו קנו משום דפסק כרבא אלא דלא משמע כן מלשונו ז"ל בפי' ע"ש. וכן יקשה מהא דבאלמנה מן הנישואין פסק דאין ביאתה פוטרת צרתה. וכדאמרינן לקמן דר"א ור"י כולהו מודו באלמנה מן הנישואין דאין ביאתה פוטרת צרתה. והיינו משום דס"ל כיון דאסורה ליבם תו ליכא בה כלל מצות יבום וקם ליה באיסור אשת אח. וה"ה דהוא עצמה לא נפטרה דאין לומר דהיא עצמה נפטרה ויוצאת בגט לחוד. דא"כ היכי אפשר לייבם צרתה. דא"כ מצינו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות. ועוד דמאי פריך מהא דואם בעלו קנו. וגם אין לומר דהיא נמי צריכה חליצה לזיקתה וגט לביאתה. דא"כ אכתי אמאי לא פליגי בהיא עצמה אם נפטרה לגמרי. אלא פשיטא דבאמת פליגי נמי בהיא עצמה. ועיין במהרש"א ז"ל. וע"כ משום דס"ל דקיימא באיסור אשת אח. וכן כתב הב"ש בסי' קע"ד ע"ש. עכ"פ אחר כל הנ"ל בין לרבא בין לר"י ור"א לא איצטריך לן דרשא דיבמתו. ודרשי לה למילתא אחריתי. וראיתי שם בב"ש שכתב ליישב דברי הה"מ ז"ל שכתב במחזיר גרושתו דחליצתה פוטרת צרתה אף על גב דבשאר ח"ל דעת הרמב"ם ז"ל דאין חליצתה פוטרת. וכתב הב"ש ז"ל דהיינו משום דילפינן מקרא דיבמתו דבת חליצה עדיפא טפי לפטור צרתה. וכ' שם דה"ה באלמנ' מן הנישואין דחליצת' פוטרת צרתה. והדב' מתמיה חליצת אלמנה מן האירוסין דבת יבום היא מה"ת אינה פוטרת וחליצת אלמנה מן הנישואין פוטרת. ועוד דכתיבנא לעיל דלא ס"ל כלל דרשא דיבמתו. ובמח"ג ודאי לא איצטריך דרשא דיבמתו דלא אלים ק"ו למידחי' לגמרי:
שוב העיר ה' עיני ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל. וראיתי בדבריו מפורש דלמאן דאמר דאינה פוטרת צרתה נמי לאו משום דקם עלה ביסור אשת אח. אלא משום דאין לו בה קנין גמור. אבל קצת קנין יש לו בה ואסור ליבם הצרה אלא חולץ לה משום דאינה נפטרת לגמרי ע"י ביאה שאין לו בה קנין גמור. ולפ"ז יש לומר דהיא שפיר נפטרה לגמרי ויוצאת בגט. וכמו שנסתפק המהרש"א ז"ל. וא"כ תבנא לדידן דלפ"ז פשיטא דלא איצטריך קרא דיבמתו דבעיא חליצה. דהא מילתא דפשיטא כיון דיש לו בה קצת קנין. ויש ליישב בזה קצת מש"כ דבחייבי עשה קנה קנין גמור דאפילו באלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת יש לו בה קצת קנין. בחייבי עשה לחוד לא החמירו וקנה קנין גמור:
וכן משמע בירושלמי בשמעתין דאפי' בביאת איסור פליגי. ור"א ס"ל דפוטרת צרתה. דלשיטת הירושלמי כל ח"ל מה"ת לאו בני יבום נינהו. וכדאיתא שם בשמעתא קמייתא דמכילתין. והדברים שכתבתי לעיל לישב תמיהת התוס' ז"ל הוא ברור ואמת:
ועיין בספר חוסן ישועות שכתב לישב דברי הרמב"ם ז"ל בחייבי עשה. דע"כ לא אמרינן אין עשה דוחה עשה אלא היכא דבשניהם מקיים מצוה. אבל הכא בעשה דמצרי ואדומי לא מקיים מצוה אלא אם נשאה עבר עבירה וז"א דא"כ עשה דאלמנה ג"כ היא בתולה ולא בעולה ואי נימא דלא עדיפא מלאו מפורש א"כ הוי כמו תרי לאוי. ואמאי אין העשה דוחה הכי לאוי. ועי' אבני מילואים שהאריכו בזה. ומצאתי שם מעין דברי ע"ש. וכבר הארכתי בזה עוד לעיל בפירקא קמא:
עוד נראה לי לישב מה שתמהו התוס' ז"ל מהא דרבא גופא מותיב כו'. ע"פ מאי דמוקמינן לקמן בפ' הערל לברייתא זו דסריס אדם כר"ע. וכגון שנפלה לפניו ואח"כ נפצע. ופריך התם ליתי איסור פצוע ולידחי עשה דיבום מי לא אמר ר"ג אם מיאנה כו' ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה אלמא דאיסור אחות אשה שבא אחר נפילה דוחה עושה דיבום. וה"נ איסור פצוע לר"ע. ולכאורה מאי קושיא הא רבנן פליגי עליה דר"ג וס"ל דאין איסור אחות אשה מדחה עשה דיבום. ודווקא ר"ג הוא דס"ל אין זיקה. וי"ל דר"ע נמי ס"ל אין זיקה דאמר לא יפר אפילו לאחד. ושפיר פריך מר"ג. אבל לרבא דאמר טעמא דר"ע גבי הפרה הוא משום דאין חייבין עליה סקילה א"כ לדידי' ליכא לאקשויי מר"ג. ושפיר מצינן לאוקמא כשנפלה ואח"כ נפצע. ותו לא תיקשי אמאי אלא אם בעלו קנו. אלא דא"כ מאי קמותיב רבא מינה לרב גידל אלא ע"כ לענין אם בעלו קנו לכ"ע לא מהני מה שנפלה תחילה. דמ"מ אין לו בה השתא שום קנין ע"י ביאה. והא דמותבינן לקמן מר"ג הוא לרווחא דמילתא אבל באמת לכ'ע יקשה מאם בעלו קנו. וע"כ צריך לאוקמי כרב יוסף שם דס"ל אליבא דר"ע דח"ל דלאו דשאר קידושין תופסין ותו לא צריכינן לאוקמא כשנפלה ואח"כ נפצע. והדק"ל בתחילה מאי קמותיב ולבסוף מאי ניחא ליה. וי"ל דלרב גידל וודאי אין נ"מ אם נפצע תחילה או נפלה תחילה. כיון דמדאורייתא לא חביא ליבום אם בעלו אמאי קנו. אבל לרבא דאמר טעמא משום דאפשר לקיים ע"י חליצה י"ל דע"כ לא קאמר האי סברא אלא אם האיסור היה בשעת נפילה. ומתחילת נפילה הוזקקה לחליצה. אבל אם נפלה תחילה בכשרות מודה רבא דיבום עדיף ולא חשיב אפשר לקיים ע"י חליצה. וכ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא אבל העיקר כמו שכתבתי לעיל לישב קושית התוס' ז"ל באורך. והא לא תיקשי למאי דמוקמינן להך ברייתא דפצוע דכא כר"ע. א"כ מנ"ל דעשה דיבום דוחה ל"ת. ואמאי לא נילף משאר ח"ל דאין עשה דיבום דוחה לא תעשה. וי"ל דליכא למילף ח"ל דתפסי בה קידושין מח"ל דלא תפסי בה קדושין. ודו"ק היטיב בכל הנ"ל: