אור ברסלב
קרן אורה על זבחים פרק יד - פרת חטאת

קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק יד - פרת חטאת

פרק יג - השוחט והמעלה

שם משנה פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה. והתוס' ז"ל כתבו נוסחא ששחטה חוץ מגיתה ופליגי בגמרא ר"ל אמר חוץ מגיתה היינו חוץ ממקום הבדוק מטומאה ור' יוחנן אמר כגון ששחטה לפנים מן החומה ור"י הוה מצי לאוקמי ששחטה שלא כנגד הפתח דפסולה אליביה ולא מיבעיא קאמר כדאמרינן בגמרא ויש לדקדק לר"ל דאמר חוץ ממקום הבדוק לה למה לי קרא דאל פתח כו' לפוטרו ומהיכא תיתי לחיובי משום שחוטי חוץ כיון דהמקום ראוי הוא אלא דפסולה היא משום דשמא יש טומאה במקום הזה וכן לר' יוחנן דחוץ מגיתה היינו תוך ירושלים ג"כ קשה היכי שייך בזה משום שחוטי חוץ כיון דקרובי קרביה וע"כ צ"ל דה"ה דכל שחיטת קדשים שלא במקום הראוי לו בכלל שחוטי חוץ הוא עכ"פ שמעינן ממתניתין דשחיטת פרה ושריפתה חוץ מגיתה פסולה למר כדאית לי' שלא במקום הבדוק לה ולמר כדאית לי' לפנים מחומת ירושלים ושלא כנגד הפתח לר' יוחנן וטעם אחד לשניהם דאיתקשו להזאה וכן תנן במס' פרה פ"ד שרפה חוץ מגיתה פסולה אין הפסול אלא משום דלא שרף כנגד הפתח אבל אם שחט ושרף כנגד הפתח אע"פ שהשחיטה והשריפה לא היו במקום אחד משמע דאין כאן פסול והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' פרה כתב שחטה חוץ ממקום שריפתה אפילו שחטה לפנים מן החומה פסולה שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה ג"כ פסולה וקשה מאי קמ"ל בהני תרתי דיני כיון דעיקר טעמא הוא משום דלא כיון נגד הפתח וזה כבר כתב שם הלכה ה' וכן אם שחט או שרפה שלא כנגד ההיכל פסולה והיינו הך דחוץ מגיתה ונהי די"ל דהכא קמ"ל לפנים מן החומה דפסולה גם אם היא כנגד ההיכל אכתי תיקשי למה חילקן בתרתי שחט' חוץ ממקום שריפתה שרפה חוץ ממערכה שנשחטה כו' כיון דחד טעמא לתרווייהו למה תלאן זה בזה וזה נראה בכוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו שם ע"ש ובכ"מ ודו"ק:

שוב ראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ודינה שתשרף על עצים מסודרים כמין גת במקום שחיטתה על הר המשחה ואם שרפה חוץ למקום ההוא פסולה ודוגמת המקום הזה לשריפת' בדוגמת העזרה לקרבנות ויעלה על הדעת שאם שרפה במקום אחר שהוא חייב כו' הודיע אותנו שאין הדבר כן מלשון זה ג"כ משמע דהפסול בשריפה שלא במקום שחיטה הוא פסול לעצמו ולאו משום דלא כיון כנגד הפתח אבל לא שמענו פסול הזה מהיכא ילפינן וצ"ע:

דף קיג.

גמרא ר"ל אמר כשירה אל מחוץ למחנה ושחט והרמב"ם ז"ל בחיבורו שם כ' דמושחט אותה לפניו ילפינן שחיטה שלא כנגד הפתח פסולה ובגמרא לא משמע הכי:

שם גמרא במאי קמיפלגי מר סבר ירד מבול לא"י כו'. ויש לדקדק הא עיקר החשש הוא משום קבר התהום וא"כ מתי מבול לר"ש דאמר קברי כו' אין מטמאין באהל וודאי גם אלו בכלל זה אלא אפילו לרבנן קבר שלפני הדיבור לכ"ע אין מטמא באהל ואם כן אין חשש קבר התהום וכבר האריכו התוס' ז"ל בכמה דוכתי בב"מ ובב"ב ובסוף נדה ולמאי דמסיק דלר"י נמי בא"י ג"כ מתו בהבלא צ"ל דאלו שמתו בהבלא באו אל קבר אחר שנתיישבה הארץ אבל אלו שמתו ע"י המבול נימוחו כמו שנאמר וימח את כל היקום ונבללו בעפר הארץ ומשום הכי לא בדיקה היא ולא נתבאר האי דינא בדברי הרמב"ם ז"ל אי צריכין לבדוק מקום שחיטת הפרה אי לא אע"ג דכתב שם דכל מקומות הפרה היו חלולים מפני קבר התהום היינו לכתחילה משום דמעלה עשו בפרה אבל בדיעבד לא נתבאר אם פסולה היא ולר"י משמע דכשירה היא כדאמר והלא א"י בדוקה היא וע' תוס' בד"ה חוץ ממקום הבדוק כו' שהקשו וכי מדאורייתא בעי בדיקה דאיצטריך קרא ותי' דאיצטריך קרא אם שרפה במקום טומאה דאסור דאורייתא וא"כ קשה מאי קאמר ליה ר"י והלא כל א"י בדוקה היא הא קרא איצטריך למקום טומאה וי"ל דר"י קאמר דליכא לפרושי חוץ מגיתה אמקום טומאה כיון דלאו משום חשש טומאה הוא דעושין לה גת א"כ טומאה מאן דכר שמיה הכא:

דף קיג:

גמרא אלא אמר ר' מני כאן קודם ווידוי אימעיט מלה' דמאל אהל מועד ליכא למעוטי דהא ראוי לבא אל אהל מועד לאחר ווידוי אימעיט מאל פתח אהל מועד. וכתבו התוס' ז"ל בד"ה כאן כו' דהא דמייתי במתניתין שעיר מאל פתח כו' הוא אגב גררא כיון דשמעינן מלה' אפילו קודם ווידוי וכבר כתבתי בזה בחידושי תמורה מה שנראה לי לפרש דברייתא ומתניתין פליגי אהדדי תנא דמתני' לא ממעט אלא מאל פתח כו' היינו דווקא לאחר ווידוי אבל קודם ווידוי חייב ותנא דברייתא ממעט מלה' אפילו קודם ווידוי וברייתא דיומא דלא מחייב אלא קודם הגרלה משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ אזלא בשיטתא דהך ברייתא דקודם ווידוי ג"כ פטור וישבתי בזה דברי הרמב"ם ז"ל דכתב דקודם ווידוי חייב עליהם משום דפסק כתנא דמתניתין דלא פטר אלא לאחר ווידוי מקרא דאל פתח וכ"כ הצ"ק ז"ל והתוס' ז"ל דקדקו אמאי לא אימעיט פרת חטאת ובדק הבית ג"כ מלה' ע"ש ונראה דלא אימעיט מלה' אלא שעיר המשתלח דכתב שעיר אחד כו' ושעיר אחד כו' אלמא דזה לא מיקרי לה' אבל פרה ובדבה"ב הוי לה':

וכתב רש"י ז"ל דבדה"ב אפילו תמימים אימעיט מאל פתח כו' ודקדקו התוס' ז"ל הא כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ואם כן עומדין הם לפתח אוהל מועד ובאמת אין זה אלא מדרבנן כדמוכח במנחות דף ק"א ועוד דכל זמן שלא נפדו קדושת בדה"ב עליהם ואין עליהם קדושת מזבח אלא לאחר פדיה וכ"כ התוס' ז"ל בעצמם:

דף קיד.

תוס' בד"ה וקסבר כו' ע' בחי' תמור' ד' כ"ד הארכתי בהלכה זו ובד' התוס' ז"ל ע"ש:

שם גמרא ואי תני תורין משום דלא חזי ואידחי אבל בע"מ דחזי ואידחי אימא מודה ר"ש לרבנן ויש לדקדק אמאי לא ניחא ליה להש"ס בסברא קמייתא אבל בע"מ דמאיס אימא מודה ר"ש ולמה לי' לחדושי סברא אחריתי דבע"מ גרע משום דחזי ואידחי. ואי לאו דמסתפינא היה נראה דצ"ל אימא מודו להו רבנן לר"ש בבע"מ משום דחזי ואידחי וזה מעליותא הוא לחיובי בחוץ כיון דכבר היה ראוי לפתח אוהל מועד וכדאמרי' לעיל לענין רובע ונרבע ולפ"ז כל הני צריכותא כולהו לאשמועי' דרבנן פליגי בכולהו. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דגם בצריכותא בתרא גרסי אימא מודו להו ר"ש לרבנן במחוסר זמן משום דפסולא מעלמא וכתב הבה"ז ז"ל שכן היא גירסת הרע"ב ז"ל ולפנינו גירסת הרע"ב ז"ל כגירסת רש"י ז"ל ע"ש אבל מדברי התוס' ז"ל נראה ג"כ דהוי גריס כדברי הרע"ב ז"ל אימא מודה ליה ר"ש כו' דכ' שם דהא דקאמר בע"מ דחזי ואידחי הוא לרווחא דמילתא ובלאו הכי הוי מצי למימר אימא מודה ר"ש וכדכתב הרע"ב ז"ל לקמן עכ"ל התוס' ז"ל והרגיש בזה שדקדקתי למה לי' למימר האי סברא דחזי ואידחי הא בלאו הכי הוי מצי למימר אימא מודה ר"ש לרבנן וכדמסיק הרע"ב ז"ל לקמן אבל לא הוי צריכי להביא מדברי הרע"ב ז"ל דהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב ג"כ כגירסת התוס' ז"ל בצריכותא בתרייתא אימא מודה ר"ש לרבנן ע"ש ולפי מש"כ דכל הני צריכותא לרבנן הם אתי שפיר דקא משמע לן דרבנן פליגי בכולהו אפילו במחוסר זמן דיליף ר"ש מקרא דעובר בל"ת ומסברא קאמר ר"ש דכל הראוי לאחר זמן חייב בל"ת אפילו אלו שפסולן בגופן וה"א דרבנן לא פליגי אלא בהנך דקים לר"ש מסברא אבל מחוסר זמן דיליף מקרא אימא מודו לר"ש קמ"ל אבל לגי' התוס' והרמב"ם ז"ל אימא מודה ר"ש במחוסר זמן קשה היכי מצינן לומר הכי אי מודה במחוסר זמן א"כ לית ליה קרא להכי ומנ"ל בכל הראוי לאחר זמן לחייבו בל"ת ויש לישב ודו"ק:

שם גמרא חובות לא תקריבו וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא ופירש"י ז"ל דחובות יחיד לא קרב לא בבמה גדולה ולא בקטנה ואם הקריב אפילו בחוץ היינו בבמה קטנה עובר בל"ת אלמא דמח"ז בחוץ בל"ת ויש לדקדק אטו הל"ת משום שחוטי חוץ הוא הא אפי' בפנים בבמה גדולה עובר בל"ת בהקרבת חובה וה"ה בחוץ דעבר בל"ת דלא תעשון דקאי בין בחוץ בין בפנים ולפי גירסת התוס' ז"ל לקמן בד"ה רב נחמן כו' הש"ס הוא דפריך הכי הא גלגל פנים הוא וליכא למילף למח"ז בחוץ אלא דמש"כ שם וכי תימא ק"ו בחוץ הא אין מזהירין מה"ד כו' נרא' דלא הוי צריכי לזה דוודאי בחוץ ג"כ עובר בלאו דלא תעשון דסתמא כתיב אלא דליכא למילף מינה למח"ז בחוץ כיון דהכא הל"ת לאו משום שחוטי חוץ הוא אלא אפי' בפנים עובר בל"ת ומשני פנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי וא"כ חיוב פנים ג"כ משום שחוטי חוץ הוא וילפינן מינה למח"ז בחוץ ואכתי קש' לי הא דאמר גלגל לגבי שילה מח"ז הוא והיכי הוי מח"ז הא קדשים שהקדיש תחלת ימי גלגל ואינן ראוין לבא בשילה דכבר נפסלו משום זקנה וע"כ לא מחייב ר"ש אלא אם זה הקרבן עצמו ראוי לבא לאחר זמן וצ"ל כיון דלא הי' זמן לכיבוש וחילוק כל יומא חשיב ראוי לבא אולי יבאו אל המנוחה מיד:

דף קיד:

תוס' בד"ה אלמא אמר ר"ז כו' דה"מ התם דסמיכי כו' ע' בזה בחי' תמורה שם הארכתי בענין זה:

שם גמרא רבה אמר טעמיה דר"ש כדתניא לא תוכל לזבוח כו' ובעי למימר דקרא אתי לקודם חצות ולומר דמחוסר זמן בל"ת ויש לדקדק הא כתבו התוס' ז"ל לעיל דלילה לא הוי מח"ז א"כ כ"ש קודם חצות דאין מחוסר זמן לבו ביום וכרת נמי ליחיי'. ויש לחלק בין חסרון זמן דלילה דהקרבן ראוי אלא דלילה לאו זמן הקרבה היא ובין חסרון זמן דקודם חצות דאין הקרבן ראוי. וע' לעיל דף י"א גבי פלוגתא דבן בתירה ורבנן ומסיק לעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות קאמר ופירש"י ז"ל דאשמועינן קרא דלגבי חובות איכא ל"ת משמע מדבריו ז"ל דהאי ל"ת איכא בכל חובות שאין קריבין בבמה ואם הקריבן בבמה עובר בל"ת אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ק"פ כ' דהאי ל"ת ליכא אלא בפסח לבד ע"ש בכ"מ ז"ל וקצת קשה לענין מאי כ' הרמב"ם ז"ל להאי דינא דאינו נוהג עתה דנאסרו הבמות לעולם ואחר קדושת ירושלים אין היתר כלל ואפילו כרת איכא ולמה הביא האי לאו והרי כל דיני במה לא כתב בחיבורו משום דאינו נוהג עתה ועוד דלמה לי כלל האי קרא דלא תוכל לזבוח כו' הא כבר שמעינן מקרא דלא תעשון דאסור להקריב חובות בבמה כדדרשינן ישרות תקריבו חובות לא תקריבו ומש"כ הכ"מ ז"ל בשם ר' אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל דהא דתנן במתני' אם הקדישן בשעת היתר והקריבן בשעת היתר פטור מכלום מיירי בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות ציבור צ"ע דבקרבנות ציבור וכן בכל חובות נרא' דאיכא ל"ת דלא תעשון וצ"ע ובפסחים דף צ"א משמע דכולהו תנאי מודו בהך דרשא דר"ש ע"ש. וצל"ע פירש"י ז"ל התם שפי' לדרשא דר"ש כדבעי רבה למימר דאתי למח"ז ובשעת איסור הבמות וא"כ ל"ל להש"ס למימר התם דלדברי ר' יוסי תרתי ש"מ ואמאי לא קאמר דר' יוסי לא ס"ל להך דרשא וכת"ק דר"ש הכא דפטר במח"ז בחוץ:

שם גמרא עולותיהם ושלמיהן כו' ופירש"י ז"ל במתני' דעולה ושלמים מתקבלין בפנים נדבה והרמב"ם ז"ל כתב משום דעול' ושלמים דורון ואין מעכבין הכפרה. וכבר דקדק ע"ז הלח"מ בה' נזירות דהא אשם נזיר טמא אין מעכב אבל באמת בלא"ה הטעם פשוט כיון דכשר לפנים לשמו דמחוסר זמן אינו פוסל אלא בחטאת ואשם אבל עולות ושלמים כשר אפי' מח"ז וכל שכשר לפנים חייב עליו בחוץ אבל חטאת ואשם דאין מתקבלין בפנים מחוסר זמן פטור בחוץ בין מעכב כפרה בין לא מעכב והא דאיצטריך קרא לרבות עולות מח"ז היינו משום דאינה ראוי למצותה בפנים כמש"כ רש"י ז"ל לקמן בד"ה יכול שאני מוציא כו' ודו"ק:

שם גמרא הואיל וראוי שלא לשמו בפנים ורב הונא פריך וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו' ויש לדקדק מ"ט דרב חלקיה דהא בשביל מחשבת שלא לשמו לא נשתנה הזבח ואשם הוא כדמעיקרא וכדאיתא בריש מכילתין ולמה יוכשר מח"ז בשלא לשמו יותר מלשמו וצ"ל דע"כ לא פסיל מח"ז אלא היכא דעושה לשמו כמצותו וכיון דלא הגיע זמנו נפסל אבל בשלא לשמו הא אפי' בזמנו אם חשב שלא לשמו לא עלה לבעלים ואפ"ה כשר ה"נ שלא בזמנו אם חשב שלא לשמו כשר דמה לי בזמנו ומה לי שלא בזמנו כיון דלא עלה לבעלים ומ"מ פריך עלי' ר"ה וכי יש לך דבר כו' ולפ"ז אשכחנא להאי דינא בחטאת נמי כגון אם שחט חטאת לשם חולין דכשר ואינו עולה לבעלים והוי כמו אשם הנכשר שלא לשמו אפי' מח"ז ואם שחטו בחוץ לשם חולין חייב דהא חזי כה"ג לפנים והא דמחלק בין חטאת לאשם היינו משום דרוב שלא לשמו בחטאת פסול ובאשם כשר וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' מעה"ק שכתב התם אם שחט אשם שלא לשמו בחוץ חייב הואיל וכשר שלא לשמו בפנים כמו שיתבאר וכתב הכ"מ ז"ל דהיינו מימרא דרב חלקי' ולדידי צ"ע חדא דכתב סתמא ולא ביאר אם שחטו מח"ז ועוד שכ' הואיל ושלא לשמו כשר בפנים כמו שיתבאר וזה לא מצאתי בדבריו ז"ל מבואר אם שחטו מח"ז שלא לשמו בפנים דכשר ובפט"ו מה' פסהמ"ק הלכה כ' כתב וכן אשם נזיר ומצורע ששחטן שלא לשמו אע"פ שלא עלו לבעלים הרי הן נאכלים וזה מיירי בזמנו ואתי לאפוקי מהני דפסלי לגמרי בריש מנחות אבל הכשר שלא לשמו שלא בזמנו לא מצאתי מבואר' אלא דבזמנו מאי אריא משום דכשר בלא לשמו בפנים הא אפי' חטאת דפסול שלא לשמו בפנים ג"כ חייב בחוץ אפי' שלא לשמו כיון דראוי לשמו בפנים וכעת חפשתי להאי דינא דשחיטת אשם שלא לשמו שלא בזמנו בדבריו ז"ל ולא מצאתי וצ"ע יותר וע' בפי' המשנה ז"ל מש"כ ודבריו נפלאים וע' בדברי הרע"ב ז"ל והתי"ט ז"ל מש"כ בזה:

דף קטו.

תוס' בד"ה או שהיו כו' ע' מש"כ בחידושי תמורה שם בזה:

דף קטו:

גמרא יתיב רב הונא כו' סבר לאותבי כו' ונחלקו רב הונא ורב חסדא בתרתי ר"ה אמר דמשעת מתן תורה עד הקמת המשכן ג"כ עבודה בכהנים ור"ח ס"ל כמתני' דקודם הקמת המשכן העבודה בבכורות. ועוד אמר ר"ה דעולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונ' הפשט ונתוח ור"ח אותביה מברייתא דתנא העבודה בבכורות ועולת מדבר טעונה הפשט ונתוח ולכאורה הי' נרא' דאי עבודה בבכורות אלמא דלא נאמרו כל דיני עבוד' עד הקמת המשכן ואז נאמר סדר העבודה וכהנים נבחרו לעבוד' א"כ העולה אינה טעונה הפשט כיון דלא נאמרו עדיין כל דיני העבודה ולמ"ד דהכהנים נתקדשו בסיני א"כ כל דיני עבודה ג"כ מחוייב מיד ועול' טעונה הפשט ונתוח ור"ה ור"ח אמרו איפכא דלרב הונא אע"ג דעבודה בכהנים מ"מ אינה טעונה הפשט וניתוח ולר"ח אע"ג דעבודה בבכורות טעונ' הפשט וניתוח. אלא דיש לדקדק עוד כיון דקודם הקמת המשכן היו הבמות מותרות א"כ אמאי העבודה בבכורות דוקא הא בבמה כולן כשירים לעבודה אפילו אשה ועבד כדאיתא בתוספתא במכילתין פ' בתרא הכל כשירים לקרב בבמה אף הכל ועבדים משוחררים ונרא' דצ"ל אף הנשים ועבדים משוחררים וגם זה צ"ע מאי אריא עבדים משוחררים אפי' אינו משוחרר ג"כ הרי הוא כאשה עכ"פ בכור וודאי לא בעינן בבמה ולמה תנן דהעבודה בבכורות דווק' ע"כ נרא' דהא דתנן העבוד' בבכורות היינו בקרבן ציבור דווקא דהוי כמו במות ציבור בשעת היתר הבמות אבל כל יחיד שרוצה להקריב א"צ בכור דווקא ובזה נחלקו ג"כ אי טעונ' הפשט וניתוח למ"ד אינה טעונ' היינו אע"ג דקרבן ציבור כמו עולת תמיד נאמר בסיני אבל לא נאמר אלא כללותיה אבל לא פרטותיה וכדאמרינן לקמן ומ"ד דטעונ' הפשט וניתוח ס"ל דפרטות נמי נאמרו בסיני אלא דכהונ' לבד לא נאמר אלא מיום הקמת המשכן וא"ש בזה מאי דק' לכאור' בהא דבסוף מכילתין פליגי רב ור"י בעולת במת יחיד אי טעונ' הפשט וניתוח ופליגי אליבא דריה"ג דאמר אין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך מייתי התם ג"כ דמ"ד דעולת במת יחיד טעונ' הפשט וניתוח והשתא לפשטא דשמעת' נרא' דמ"ד עולת מדבר טעונ' הפשט וניתוח עולת במת יחיד ג"כ טעונה הפשט וניתוח וא"כ מאי מייתי התם ת"כ דמ"ד טעונה הפשט וניתוח מברייתא דתני הכי דילמא האי ברייתא אתיא כהאי תנא דעולה שהקריבו במדבר טעונה הפשט וניתוח אבל למ"ד אין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך דווקא במה גדולה כאהל מועד אבל לא במה קטנה. ולפי הנ"ל ניחא דהא דעולת מדבר טעונ' הו"נ היינו קרבן ציבור דווקא אבל במת יחיד גם לדידי' אפשר דאינ' טעונה הפשט וניתוח אלא דא"כ מאי קאמר התם דפליגי אליבא דריה"ג דאמר אין הו"נ אלא מאהל מועד ואילך הא לכ"ע פליגי בעולת במת יחיד ועדיין צ"ע והא דמייתי התם ת"כ כו' הוא מדברי התוספתא במכילתין והך ברייתא דמייתי הכא דעולת מדבר טעונ' הפשט וניתוח הוא נמי מדברי התוספתא בפרק ב' שם:

ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב דמאדם עד מרע"ה הי' העבוד' בבכורות וא"כ נהי דבמקדש נתקדשו הכהנים אבל בבמה למה לא יהי' עבוד' בבכורות כמו קודם מתן תור' ובשלמא בישראל י"ל דנתחדשה הלכה דבבמה כולן כשירין אפילו אשה ועבד וכדמרבינן לקמן מאיש להכשיר הזר אבל בבני נח אמאי לא יהי' דינן כמו קודם מ"ת דהעבודה הי' בבכורות אלא דלא מצינו למצוה זו היכן נאמרה בבני נח דמצוה בבכורות וע' בדברי המדרש גבי יעקב דאמר הקב"ה למלאך אתה עשית לבכור שלי בע"מ וצ"ע יותר בזה וע' במשנל"מ ז"ל פ"א מהל' ק"פ מש"כ בזה וע' בירושלמי מגילה במשנה אין בין במה כו':

דף קטז.

גמרא כמ"ד לא קרבו שלמים בני נח דאיתמר כו' ובמנחות דף ע"ג פליגי תנאי ר"ע וריה"ג ר"ע אומר דעו"ג אין מקריבין במקדש אלא עולות וריה"ג אומר דכל נדרים ונדבות יכולין להקריב והכא לא מייתי הש"ס פלוגתא דהני תנאי אלא פלוגתא דאמוראי ונראה דלאו חדא פלוגתא היא ותנאי דמנחות פליגי במקדש ורע"א דלא איתרבו להקריב במקדש אלא עולה לחוד אבל בבמה דידהו אפשר דמודה דשלמים נמי מקרבו. וריה"ג אמר דבמקדש איתרבו גם לשלמים אבל בבמה אפשר דס"ל איפכא דלא קרבו אלא עולות. ולפ"ז הא דדריש תתנער אומה שמעשיה בצפון כו' ע"כ צ"ל מעשיו בצפון היינו בבמה דידהו לא קרבי אלא עולה דבמקדש טעונה צפון אף על גב דבמקדש יכולין להקריב שלמים ג"כ אלא דא"כ מאי פריך ומר נמי הא כתיב עורי צפון כו' לימא דאליביה אתי כפשטיה דאע"ג דס"ל דבבמה מקריב גם שלמים אבל במקדש אינו מקריב אלא עולה כר"ע ואתי קרא כפשטי' עורי צפון כו' כי מעשיו במקדש אינה אלא בצפון. ועוד נרא' דפלוגתייהו הכא לא הוי אלא קודם מתן תורה ופלוגתא דר"ע וריה"ג הוא לאחר מ"ת דאיתרבו מאיש איש שנודרין נדרים ונדבות כישראל ולריה"ג דיכולין להקריב שלמים במקדש ה"ה דיכולין להקריב שלמים בבמה דלא נצטוו על שחוטי חוץ כדאמרי' לקמן והרמב"ם ז"ל כתב דבין במקדש ובין בבמה לא מקרבי אלא עולות כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ג מה' מעה"ק ובפ' י"ט שם:

שם גמ' שכשנתנה תורה לישראל היה קולו הולך כו' וכל המושלים בימי' האל' אחזה רעדה כו' נתקבצו כולם כו' שמא מבול בא לעולם והשיב להם ה' למבול ישב כו' אלא חמדה גנוזה כו' מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום ענין מאמרם ז"ל בזה יבואר ע"פ דברי המדרש והירושלמי שאמרו באברהם אע"ה נאמר ומצאת את לבבו כו' שנהפך לטוב גם כחו של יצה"ר וזה שנא' את לבבו שני יצריו כולם נאמנים היו לפניו יתב' ובדוד המלך ע"ה נאמר ולבי חלל בקרבי שלא עלתה לו להפכו לטוב אלא הרגו וביערו מקרבו. וזה מובן כי תכלית החפץ הוא מעלתו של אברהם אבינו ע"ה כי לא יחפוץ ה' גם בכליון הרע ויותר ירצה לפניו שלימות היפוכו לטוב וגם ע"ז נאמר כי לא אחפוץ במות המת כי אין חפצו ית' בכליון המת היינו היצה"ר סטרא דמיתא כ"א בשובו כו' וחיה גם הוא וכן היא המידה בשלם הפרטי וכ"כ בכלל העולם חפץ ה' בהשלמת כל ברואיו בהיותם כולם בכללם עושי רצונו הקדוש וכל פועל ה' למענהו אך לזה נצרך שיהיה מבחר הברואים הוא נפש האדם על שלימותו בעבודת ה' ויראתו ולרגלו ילכו כל ברואי העולם אחריו להשלים חפץ בריאותם ותכליתם ויהיה העולם בכללו מושלם לתכלית בריאותו כולם עושין רצון בוראן באהבה ורצון כאשר ברא הכל לכבודו אבל אם נפש האדם לא ישלים תיקונו וישחית דרכו ח"ו השחתתו תפעל בכל ברואי עולם וכולם לא ישלימו תכליתן הטוב בבריאותן וזה קרה בדורות הראשונים אשר השחית האדם דרכו וע"י השחית כל בשר דרכו כאמור וגבר בם הרע עד אשר לא היה בהם מקוה לשוב לטוב והיה נצרך לתיקון העולם לבער החטאים האלה ולהשחיתן כאמור בפ' ע"י מידת דינו הקדוש אשר נגלה פעולתה בעולם והתחיל להבנות מחדש מנח ואילך עד אשר הגיע עת דודים להנתן החמדה גנוזה לבני ישראל ועל ידי אורה ופעולת מצותינו יתוקן נפש האדם על שלימותו ומזיו אורה יקבלו כל הברואים וישובו כולם לטוב וזה ענין אמרם ז"ל כשנתנה תור' היה הקול הולך מסוף העולם ועד סופו כי אור קדושתו נגלה בכל העולם ונתבטל הרע של כולם ובאו ושאלו שמא מבול בא לעולם נתייראו שמא יהי' הביטול ע"י השחתה כמו במבול אמר להם כבר נשבע כו' אמרו לו שמא מבול של אש יביא כי התורה נתנה באש הגדולה ופן יכלו כולם ע"י האש אמר להם כבר נשבע שלא ישחית כל בשר ואופן הביטול הרע על ידי השחתה לא יהיה עוד אלא חמדה גנוזה יש לו כו' ונותנה לבניו ובזיוה וקיומה נהפך הרע לטוב ויבאו כולם על תיקונן השלימות וכולם יחיו ויודו ליוצרם בהכרתו כולם את כבודו ית' מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום כי זה אופן התיקון שוה לכולם ונתקבל להם ואמרו מי יתן והיה כן כי יברך ה' את עמו בכלי המחזיק ברכה הוא השראת זיו שכינתו עליהם ומברכתם יבורכו כל ברואי עולם בטוב ויכירו וידעו כולם מי בראם ולאיזה תכלית נבראו כו' וביעור הרע לא יהי' ע"י השחת' ח"ו כמו המבול אלא הרע יושבת וישוב הכל לטוב ויהיה שלם ואמת לכל ברואי עולם. ובזה יש לכוין מש"נ הללו את ה' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם כי ע"י תגבורת חסדו עלינו במה שנתן לנו תורתו אשר כל האומות הכירו אמתתה תורת אמת מובטח הוא כי לא יבא העולם לידי השחתה ח"ו כ"א יתוקנו כולם לטוב וכד' ר"ש במדרש ע"פ והשבתי חיה רעה היינו שטבע הרע יושבת ולא ירעו ולא ישחיתו אלא כולם ימלאו דעה את ה' כי"ר במהרה בימינו:

דף קטז:

שם תוס' בד"ה אסור לסייען כו' תימא לר' יוסי כו' ולא הבנתי תמיהתם דע"כ לא אמר ר"י השוחטן בחוץ חייב אלא אם הקדיש העו"ג להקריב במקדש אבל אם הקדיש להקריב בבמה והישראל עושה שליחותו וודאי נראה דליכא כרת דלאו קדשי המקדש הם ואינו מחויב להביאו פתח אהל מועד וזה ברור:

שם גמרא כמאן כר"א בן שמוע ע' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' איסורי מזבח שכ' עצי סתירה לעולם אסור וכתב הכ"מ ז"ל דתוספתא היא פ"ט דמנחות והלח"מ ז"ל הביא ממנחות ד' כ"ב דפליגי התם ר"א בר"ש ור"א בן שמוע בהא וכ' דפסק כר"א בן שמוע מדתני בתוספתא דעצי סתירה אסורין ולא הוי צריך לזה דהא רבא הכא עביד עובדא כוותיה דר"א בן שמוע ופשיטא דהילכתא כוותי' ומל' הרמב"ם ז"ל נרא' דעצי סתירה פסול משום עץ שהרקיב דפסול דהוי כבעל מום בבהמ' וא"כ הי' מסתבר דבבמה כשר כמו בע"מ דבהמה דכשר בבמה ורבא קאמר הכא דבבמה נמי פסול עצים שנעשה בהם מלאכ' וצ"ל דפסול זה חמיר מבע"מ אבל עוד נרא' דהא דפוסל רבא בבמה היינו לר' יוסי לעיל דמצריך מזבח לבמה וא"כ בבמה נמי שייך היקש למזבח מה מזבח כו' אבל לר"ש דאמר דאינו צריך מזבח א"כ ליכא הקישא למזבח נרא' דכל העצים כשירים בבמה ובמנחות שם פריך הש"ס בפשיטות מהאי קרא דארונה על ר"א בן שמוע ולא ניחא לי' לחלק בין במה למקדש וצ"ע בקראי דעגלות ששלחו פלשתים עם ארה"ק שנאמר שם ויבקעו עצי העגלה ואת הפרות העלו עולה לה' והא עגלות לאו עצים חדשים הם דכבר נשתמשו בהם ולפי לשון הש"ס ניחא קצת דבעינן שלא נשתמש בהם הדיוט ושימוש העגלות לאו שימוש הדיוט הי' ודו"ק:

שם גמרא בשילה לא הי' אלא ב' מחנות ופריך דא"כ נמצאו זבים וטמאי מתים משתלחין למחנ' אחת כו' וכן איפכא דזבין ומצורעים משתלחין כו' אלא כולהו תלתא הוי. ויש לדקדק מהני קושיות דנמצאו כו' א"כ בנוב וגבעון דשם לא הוי ג' מחנות א"כ משתלחין כל הטמאין למחנה אחת וי"ל דבזמן היתר במה ולא הי' מנוחה או נחלה לא תיקשי לי' אבל שילה דנאסרו הבמות והיא הית' נחלה היה צריך לעשות כל הג' מחנות לקיים קראי דשילוח טמאים כ"א למחנו וע"כ כולהו תלתא הואי ולא נתבאר עד היכן היו מחנה ישראל בשילה וע"כ נרא' דבכל הרואה הי' מחנה ישראל כמו לאכילת קדשים קלים וא"כ לר"ש שגם בנוב וגבעון הי' מחנה ישראל לד' ר"ש בתוספתא דאמר דגם בנוב וגבעון קדשים קלים נאכלין בכל הרואה ע"ש אלא דע"כ הא דאמר ר"ש דנאכל בכל הרואה היינו דבכל מקום שהקריב אינו נאכל יותר מכל הרואה את המקום הזה וא"כ אין לזה מחנה מיוחדת ואולי דעת ר"ש דקדשים קלים שהקריב בבמה גדול' אינו נאכל אלא בכל הרואה מקום הבמה הגדול' ומל' הרמב"ם ז"ל בריש הלכות בית הבחירה משמע דמצות עשה היא לעשות מקדש לשמו ית' ולחוג לפניו ג' פעמים בשנה ובגלגל העמידו המשכן ובשילה עשו בית של אבנים ובנוב וגבעון ג"כ בנו בית ע"ש משמע דבכל העתים הללו קימו המצוה לבנות מקדש לקרבנות ציבור ולהיותו מקודש להראות ולחוג לפניו ג' פעמים בשנ' אלא דיחיד יכול להקריב בכל מקום שירצה וגם לציבור לא הי' מקום מיוחד אלא בכל מקום שעשו ברצונם לבנות בית מקדש שם בנו. ובתוספתא איתא איזהו במת ציבור אהל מועד נטוי ואין שם ארון משמע דבשעת היתר הבמות לא הי' שום בית אלא אוהל מועד נטוי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל כדרכו נרא' שבנו גם בית וא"כ אמאי לא עשו גם ג' מחנות לשילוח טמאים ואי בשעת היתר במה לא הי' אלא מחנה שכינ' לבד א"כ מאי קשיא לי' משילה דילמא ברייתא זו אזלא לד' ר"ש דבשילה ג"כ הותרו הבמות כדאיתא לקמן וי"ל דא"כ מאי אירי' שילה דנקט ועוד דא"כ לא הוי אלא מחנה אחת:

ומדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל נרא' דחיוב חגיגה וראי' ברגלים הי' גם בשעת היתר הבמות לעלות אל המקום במת ציבור המקום המקודש בעת הזאת ואם מחויב הוא להראות פנים ה"ה דמחויב להביא עולת ראי' כמש"נ לא יראו פני ריקם וזה דלא כמש"כ המשנל"מ ז"ל בפ"א מה' ק"פ דעולת ראי' לא הקריבו דהוי חובת יחיד ומדברי הרמב"ם ז"ל לא נרא' כן ומסיק הש"ס דקליטת מחנה לויה לא הוה ולא נתבאר טעמו של דבר מ"ש דלענין שילוח טמאין היה מחנה לוי' ולענין קליטה לא קלטה וצ"ע:

דף קיז.

גמרא כל נידר ונידב כו' ופליגי תנאי הכא ר"מ ורבנן בתראי וקמאי אמרי דציבור הקריבו בגלגל כל קרבנות שהקריבו באהל מועד במדבר ויחיד לא בגלגל בין בבמת ציבור בין בבמת יחיד אלא עולה ושלמים נדבה אבל חובה אפי' בבמת ציבור לא הקריב לא חטאת ולא עולת חובה ובמנחה ועופות פליגי ר"מ ורבנן לר"מ מנחה קרב בבמה ולרבנן לא קרב ונזירות ג"כ פליגי לר"מ נזירות ישרות נינהו ויכול להקריב עולתן בבמה ורבנן ס"ל דנזירות חובה הוא אע"ג דמלשון חכמים דאמרי לא קרב יחיד אלא עולה ושלמים לא מוכח כ"כ דפליגי אנזירות דעול' ושלמים הם וי"ל דלא פליגי אלא אמנחה אבל נזירות מודו דישרות נינהו מ"מ משמע לי' להש"ס דבנזירות ג"כ פליגי ובירושלמי מגיל' משמע דנזירות בבמה פלוגתא דאמוראי היא ולא תנאי ע"ש וע' בתמורה דף י"ב ע"ב וכן משמע קצת בפסחי' דף ל"ח דפריך התם אמאי לא קאמר טעמא דאין יוצאין בחלות תודה ורקיקי נזיר בפסח משום דאין נאכלין בכל מושבות ואמר ר"ל זאת אומרת חלות תוד' ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ואי כסוגיא דשמעתין דרבנן פליגי עלי' דר"מ ואמרי דנזירות חובה היא א"כ רבה ורב יוסף דאמרי התם טעמא אחריני אמאי ס"ל כר"מ ולא כרבנן דאמרי דחובה היא אלא משמע דאינו מוכרח דפליגי רבנן בהא אלא אמוראי פליגי בהא כדאמרינן נמי בתמור' שם סמי מכאן נזירות וע' גירסת הילקוט שם אלא דלא הבנתי מאי קמ"ל ר"ל בחלות תוד' דנאכלין בנוב וגבעון הא ליכא מאן דפליג בהא ולכ"ע תוד' בכלל נידר ונידב הוא ותרומת לחמה אינו נוהג בבמה אבל תודה ולחמה נוהג אפילו בבמה קטנ'. שוב מצאתי בירושלמי פסחים שם דאמרי' ניחא חלות תוד' דנאכלין בכל מושבות בנוב וגבעון רקיקי נזיר לא כן אמר ר' יוחנן לית כאן נזירות דנזירות חובה היא אמר ר' בון בר כהנ' תיפתר שקרבה חטאתו בשילה ועולתו ושלמיו בנוב וגבעון והוא כס"ד לשמואל דעולה ושלמים הכל מודים דנידר ונידב הוא ופריך לא כן אמר ר' מנא שלמי חגיגה הבאים בבמה כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה וכיון דלא עלו לשם חובה אין טעונין לחם וכל חוב' שהקריבו בבמ' כשירה ולא עלו לבעלים ומשמע דבבמה גדול' ג"כ נהי דכשירים אבל לא עלו לבעלים וזה כד' המשנל"מ ז"ל שהבאתי לעיל דאין מקריבין שלמי חגיג' ועולת ראי' בבמה גדול' למ"ד דיחיד לא הקריב חובה בבמה גדול' אלא דאינו מדוקדק לישנא דלא עלו לבעלים כו' משמע דמחויב הוא אלא בבמה לא עלו לבעלים ולפי הנ"ל אינו מחויב כלל בזמן במה גדול' ומשני אלא כר' יהוד' דאמר חטאת ופסח ליחיד בבמה גדול' והיינו ר"י דשמעתין דיחיד מקריב חובתו בבמה גדול' ומסיק לא אתיא אלא כר"ש דאמר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לשתות יין כו'. ופי' הק"ע כיון דע"י אחד מן הדמים הותר בכולן הוי כנידר ונידב וקרב בבמה ותמה שם על רש"י ז"ל בפסחים שכת' דהא דרקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון הוא דלא כר"ש והא בירושלמי מסיק דאתיא כר"ש דווקא ואין כאן תמי' דמש"ס דילן נרא' דמאן דס"ל נזירות חוב' היא אפי' לר"ש חובה דאי למ"ד כולן מעכבות א"כ מאי נפ"מ בהא דס"ל נזירות הוי נידר ונידב ועולה ושלמים קרבו בבמה ומאי אהני בהקרבה דידהו כיון דחטאת לא קרב ולא הותר כלל אלא ע"כ לר"ש פליגי דבאחד מן הדמים הותר בזה ס"ל לר"מ דהוי נידר ונידב ויכול להקריב שלמים והותר בכל ורבנן ס"ל דגם עולה ושלמים חוב' ואינו מקריב כלל ושפיר כת' רש"י ז"ל דהא דרקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון הוא דלא כר"ש אלא די"ל דהא דפליגי בשמעתין בעול' ושלמים היינו בהאי גוונא דהחטאת קרב בשילה וכדאיתא בירושלמי ושפיר פליגי אפילו למאן דאמר דכולן מעכבין הארכתי קצת בדברי הירושלמי דשמענא מיני' כמה מילי מעלייתא וכנ"ל:

ור"י אומר דיחיד וציבור מקריבין כל חובתן בבמה גדול' ולא אימעיט חובה אלא בבמה קטנ' וכדאמרינן בגמ' ומנחה אמר ר' יהודה דאין מנח' בבמה והתוס' ז"ל ע"ב בד"ה ורבנן הקשו מהא דאמר ר"י כל שהציבור והיחיד כו' והרי מנחות ועופות דכאן וכאן לא קרבו ולא מסתבר להו למימר דלא אמר ר"י אין מנחה אלא בבמה קטנ' אבל בבמ' קרבה מנחה ולא הבנתי אמאי לא ניחא להו בהכי דהא לציבור וודאי קרבה מנח' וכדאמרינן לקמן דקרבו חביתין ור"י אומר דיחיד וציבור שוין ולישנא דמתני' הכי משמע מה בין במה גדול' לבמה קטנ' סמיכ' כו' ר"י אומר אין מנחה בבמה משמע דארישא קאי דגם בזה יש בין במה גדול' לקטנ'. וע' תוס' ז"ל לקמן דף קי"ט ע"ב בד"ה אין מנחה וכן משמע מדרשא שכ' רש"י ז"ל בד"ה אין מנח' בבמה דממעט נמי חטאת ואשם ולר"י אינו ממעט חטאת ואשם אלא בבמה קטנ' מנחה לא אימעיט אלא בבמה קטנ' והכי משמע בסוט' ד' י"ו בהא דאמר איסי בן יהודא דמשקין את הסוטות בנוב וגבעון ע"ש בתוס' ובמש"כ בחי' שם וראיתי במשנל"מ ז"ל בפ"א מהל' ק"פ שהעיר ג"כ על דברי התוס' ז"ל וכנ"ל:

ור"ש אומר אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן וכת' רש"י ז"ל לקמן דאפי' חטאות הקבוע להם זמן כמו שעירי יוה"כ לא הי' קרב גם בבמה גדול' ובירושלמי מגיל' מצאתי להדיא דאמרי' התם פר העלם דבר של ציבור איכא בינייהו משמע בהדיא כמש"כ רש"י ז"ל כאן דפר העלם לבד לא קרבו בגלגל אבל כל חובות שקבוע להם זמן קרבו וכן מסתבר דאטו למ"ד אליבא דר"ש לקמן דבשילה ג"כ הותרו הבמות לא עשה הכה"ג כל עבודת יוה"כ כל הימים האלו ערך ת' שנה והא דאמרי' לקמן תתרגם מתניתא בעול' יבואר לקמן אלא דלדברי ר"ש הנ"ל יש לדקדק עוד איך יפרש קרא שנאמר בבני עלי אשר ישכבון כו' הצובאות כו' והיינו ששהו את קיניהם והלא בזמן היתר במה לא קרבו קיני חוב' גם באה"מ ובמ' נטהרו כל הזבים והזבות לאכול בקדשים וכן היולדות עכ"פ מדברי הירושלמי מבואר דלא מיעט ר"ש אלא חובות שאין קבוע להם זמן אלא דראיתי שם בירושלמי דאמר ר' יוסי נדבת ציבור ביניהן היינו דלר"ש אין הציבור מקריבין נדב' היינו עולת קיץ המזבח וא"כ ציבור גרע מיחיד דיחיד מקריב נדבה וציבור אין מקריבין נדבה אפילו בבמה גדול' ולא ידעתי טעמו של דבר ואולי הוא מפרש איש הישר בעיניו ליחיד הוא דהותר ישרות היינו נדבה אבל לציבור לא הותר נדבה כלל. ומאי דפשיטא ליה להתוס' ז"ל דלר"ש אין מנחה בבמה לא משמע הכי לקמן בסוף מכילתין דאמרינן התם בשלמא למ"ד זו וזו ירושלים היינו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעליהו כו' אלא למ"ד זו וזו שילה מאי ויקח מנוח כו' ומשני הוראת שעה הית'. ולדברי התוס' ז"ל אפילו אי במות שריא ע"כ צריך לומר הוראת שעה הית' מדכ' ואת המנחה ומנחה לא הי' בבמה אלא ש"מ דגם מנחה קריבה בבמה לר"ש וי"ל:

ותו איכא למידק בשמעתין דלעיל משמע דבשעת היתר הבמות אם הקריב פסח קודם חצות כשר משום דשלמים נינהו והוי כמו נידר ונידב ואלו בתמורה דף י"ד דשלמי פסח לא הוי בכלל נדריכ' ושלמי נזיר הוי יותר בכלל נידר ונידב ע"ש ובירושלמי הנ"ל ג"כ מבואר דשלמי פסח כשירים בבמה ונזירות מסיק התם דלית כאן נזירות אלא חובה היא ע"ש אלא דמיבעיא ליה התם עול' הבאה מחמת אשם מהו שיקרב בבמה ומסיק דאינו בכלל נידר ונידב וצ"ע מה בין שלמים הבאים מחמת פסח לעולה הבאה מחמת אשם וע' שם דגרסינן התם שלמים הבאים מחמת אשם ע"ד בר"ל מאי וע' פי' הק"ע שם מה שפי' ע"ד דר' אלעזר בפי' ובתוספותיו ושניהם אינן מובנים ע"ש והיה נראה דצ"ל ע"ד דריש לקיש דמסיק התם אליבי' דשלמים הבאים מחמת פסח קריבים בבמה ומיבעי ליה בעולה הבאה מחמת אשם עוד ראיתי התם בירושלמי תני אחד האיש ואחד האשה א"ר יוחנן לית כאן אשה איש כתיב משמע דמסיק דאשה אינה מקרבת בבמה ולא ידעתי טעמו של דבר מה בין איש לאשה כיון דהבמות מותרות והא אפילו עו"ג יכול להקריב וכן מבואר בתוספתא אפילו עבד ואפילו שפחה. ואולי קמ"ל להיפך דאיש כתיב דלא יקריב אלא ישרות אבל אשה מקרבת אפילו חובתה דאל"ה יולדת לא תטהר לעולם שתאכל בקדשים וגם זה צ"ע:

דף קיח.

גמרא קרבו נסכים במדבר איכא בינייהו פירש"י ז"ל דרבנן בתראי לטפויי אתו ולהטעין נסכים לבמה קטנה וצ"ל דאף על גב דרבנן סברי אין מנחה בבמה היינו מנחה הבאה בפ"ע אבל מנחות ונסכים שבאים עם הזבח קריבין בבמה ובירושלמי שם מייתי פלוגתא אחריתי בזה תני אף הנסכים קריבין בבמה אמר ר' בון מאן תנא נסכים דלא כרבי דאמר אף משנכנסו לארץ לא קרבו נסכים בבמ' דכתי' בקודש הסך עיין שם:

שם גמ' תני תנא קמיה דרב אדא כו'. הלכה זו יש בה נוסחות שונות וגירסת הצ"ק ז"ל ניחא קצת דתנא תנא קמי' אין בין כו' אלא פסח וחובות הקבוע להם זמן דבבמה גדולה קרב חובות הקבוע להם זמן אפי' ליחיד א"ל יחיד חובה הקבוע להם זמן מנ"ל א"ל איסמיי' א"ל תתרגם מתניתך בעולת ראיה דהוי חובה ליחיד הקבוע לה זמן דאי חטאת חטאת חובה ליחיד מי איכא ופריך ולוקמא במנחה דאיכא חביתין דהוי חובה ליחיד הוא הכה"ג וקבוע לה זמן ומשני קסבר אין מנחה בבמה וא"כ אליבי' לא קרבו חביתין גם בבמה גדולה. ועוד דלפ"ז אמאי לא מוקי בשלמים דאיכא שלמי חגיגה דהוי חובה ליחיד וראיתי בתוס' פסחים דף ל"א ע"ב בד"ה נאכלים כו'. דנראה מדבריהם דחובת יחיד הקבוע להם זמן קריבים בשעת היתר במה והא דאינו מביא ביכורים בשעת היתר במה הוא משום דלא חשיב קבוע להם זמן וכתב שם כמו פסחים דקריבין לכ"ע. ומפסחים אין ראי' דפסחים הוי קרבן ציבור מ"מ מבואר מדבריה' ז"ל דחובה הקבוע לה זמן אפילו דיחיד קרב ויתבאר יותר בזה לקמן דף קי"ט בס"ד. ויש לדקדק עוד כהן הדיוט דחינוכו הוא ע"י עשירית האיפה בשעת היתר במה במה נתחנך כיון דאין מנח' אפילו בבמת ציבור למ"ד אין מנחה בבמה:

דף קיח:

גמרא בג' מקומות שרתה שכינה על ישראל כו'. מכאן נמי משמע דחיוב עלית רגלים הי' גם בימי נוב וגבעון כיון דהי' מקום שכינה ובכלל במקום אשר יבחר הוא וכבר כתבתי לעיל דברי הרמב"ם ז"ל הל' בית הבחירה דמבואר בדבריו ז"ל כן:

שם גמרא כתנאי חופף כו' זה מקדש ראשון כל היום זה מקדש שני ובין כתפיו כו' זה לימות המשיח ורבי דריש חופף זה העוה"ז הכל היום זה לימות המשיח ובין כתיפיו כו' זה העוה"ב פלוגתייהו הכא בדרשא דכל היום הוא כפלוגתא דבן זומא ורבנן בדרשא דלמען תזכור כו' כל ימי חייך דמר מרבי לילות ומר מרבי לימות המשיח והיינו דמר סבר כל היום היינו כל דהו ואפילו לילות והכא נמי קאמר ת"ק דכל היום היינו מקדש שני אע"ג דלא הי' במעלת מקדש ראשון ומר סבר כל כולי' משמע כדאשכחן דפליגי בזה בריש בכורות ולהכי דרשי לי' לימות המשיח שיהי' כולו יום ועוד נרא' דת"ק ורבי פליגי בהא דפליגי שמואל ושאר אמוראי בימות המשיח כולהו ס"ל דהנהג' אז יהי' למעל' מן הטבע ע"י הגלות אור הוי' ב"ה ות"ק הכי ס"ל ולהכי דריש ובין כתיפיו שכן זה לימות המשיח וקאי ארישא דקרא ידיד ה' כו' בב' המקדשים הוא חופף לבד והנהגת אור הגדול הזה לא הי' בתמידות כ"א לעיתים ידועים אשר נעש' נסים ונפלאות אבל לימות המשיח ישכון האור הגדול הזה בתמידו' עלינו ור"י ס"ל כד' שמואל דאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שע"מ לבד להכי דריש חופף גם לימות המשיח ובין כתפיו שכן זה העוה"ב וע' מהרש"א ז"ל בח"א:

דף קיט.

גמרא אמר ליה ר"ל לר' יוחנן מעשר נמי ליתני ורש"י ז"ל גרס אי הכי מעשר נמי כו' כיון דהותר הבמה ונסתלק קדושת שילה לגמרי מ"ט לא נאכל שם בנוב וגבעון ואין זה מובן דכש"כ אי לא הותרו הבמות דהוי קש' אמאי נאכל מ"ש בכל ערי ישראל כי היכי דבזמה"ז אינו נאכל בכל גבול ישראל אבל בש"ס לפנינו לא גרסי' אי הכי אלא פריך אמאי לא יעלה מע"ש לנוב וגבעון כיון דמקום שכינ' הוא כמש"נ ואכלתם כו' לפני ה' כו' נהי דקדשים קלים נאכלין בכל מקום היינו משום דהיתר במה הוא ויכול להקריב בכל מקום נדר ונדבה שלו ולהכי אוכל ג"כ בכל מקום אבל מע"ש דחובה ניתי להתם ומסיק דמתני' אליבא דר"ש דאמר חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קרב ומעשר בהמ' לא קרב בנוב וגבעון ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמ' דא"צ להביאו שמה אבל לר"י באמת מביא שמה מעשר בהמ' ומעשר דגן וכדתניא רב יוסף שלש בירות הן כו' הוא תני לה כו' לאכילת מע"ש ואליבא דר' יהוד' ולא נתבאר לר' יהוד' שיעור מקום האכילה בבמה דהא לא מצינו שהעיר עצמה נתקדשה לאכילת מע"ש. ונרא' דשיעור האכיל' הוא בכל הרואה וכבר הבאתי לעיל דברי התוספתא פ' בתרא דתנ' התם דר' יהודא ור"ש דתרווייהו ס"ל דבין בגלגל בין בנוב וגבעון קדשים קלים ג"כ נאכלים בכל הרוא' ולא משמע הכי בתלמודין דמוקי למתני' דתנן קדשים קלים ומע"ש בכל ערי ישראל ואולי יש לומר דהא דתנן קדשים קלים בכל ערי ישראל היינו אלו שהקריבן בבמה בכל מקום שהוא רוצה והא דאמר ר"ש בתוספת' דנאכל בכל הרוא' היינו אלו שהקריבן בבמה גדול' ואשכחן לר"ש ג"כ קדשים קלים שאין קריבין אלא בבמה הגדול' כגון שלמי חגיג' דהוי חובה הקבוע לה זמן דקרב גם לר"ש וכמו שיתבאר ובהא קאמר דנאכל בכל הרוא' ומ"מ הדבר פלאי שלא הובא דיעה זו בתלמודין אבל מע"ש דאיתקיש למעשר בהמ' אין צריך להביאו לשם לר"ש ונאכל בכל ערי ישראל:

והתוס' ז"ל דקדקו כיון דאיתקש למעשר בהמ' אמאי נאכל בערי ישראל לא יהא נאכל כלל אלא בפדיון כמו מעשר בהמ' ע"י מום ולא הבנתי דמה יועיל הפדיון דבשלמא בשע' שמצוה לאוכלו במקום קדוש כמו שילה ובית עולמים אמרה תור' דאם אינו רוצה להעלות הפירות יש לו תקנה בפדיון ויעלה הדמי' לשם אבל בשעה דליכא מצוה להעלותו מאי נפ"מ בפדיון דהיכן יאכל הפדיון אם לא ג"כ בכל ערי ישראל ובאמת צ"ע איזה קדוש' כלל יש במעש' הזה כיון דנאכל בכ"מ ומה ענין הפרשתו כלל כיון דהבעה"ב אוכלו מיד וצ"ל דקדושתו הוא שאסור לאוכלו בטומא' גם באנינות ומ"מ מספקא לי במעשר זה אי שייך פלוגתא דממון גבוה או הדיוט הוא כיון דא"צ פדיון אע"ג דפלוגתייהו במעשר שני בירושלי' כדאיתא בסוף חלק דמותר לאוכלו ואפ"ה ס"ל לר"מ דממון גבוה הוא י"ל דווקא כה"ג דקדוש הוא לאוכלו בירושלים הוא דס"ל לר"מ דהוי ממון גבוה אבל בשעת היתר לאכול בכל מקום אפשר מוד' ר"מ דלאו ממון גבוה הוא:

והקשו ז"ל מהא דאיצטריך למימר דמעשרות יש לו היתר במושבות במעשר שנטמא ולמה לא אמר דיש לו היתר בנוב וגבעון ותי' דאיצטריך לר' יהוד' דנאכל דווקא בנוב וגבעון. ולא הבנתי קושיתם דהא ר"ע אמר דיוצא במע"ש בירושלי' ג"כ ומאי אהני הא דבימי נוב וגבעון הי' לו היתר כיון דהשתא אין לו היתר בכל מושבות. והתוס' ז"ל שם בפסחים תי' כעין זה גם אביכורים דקשיא להו היכי ממעטינן מבכל מושבותיכם הא בזמן נוב וגבעון נאכלים בכל ערי ישראל כמו מעשר ותי' דלא ממעטינן אלא בזמן בית עולמים. ולפ"ז בזמן נוב וגבעון היו יוצאין בביכורים אבל במעשר שני אין יוצאין לריה"ג אפילו בזמן נוב וגבעון דאינו נאכל באנינות. ולפ"ז לא הבנתי קושיית התוס' ז"ל שם בד"ה וריה"ג כו' תיפוק לי' מע"ש מכל מושבותיכם כמו ביכורים ולפי הנ"ל הא איצטריך לזמן נוב וגבעון דבביכורי' יוצאין ובמע"ש אין יוצאין וראיתי במהרש"א ז"ל שם שהרגיש בזה ע"ש:

אך מה שכתב שם דביכורים חד דינא לי' עם מע"ש הוא נגד דבריהם ז"ל כאן שכתבו בפשיטות דביכורים אינו נאכל בכל מושבות אפילו בזמן נוב וגבעון משום דבעי הנחה ותנופה וממטי להו להתם וכיון דממטו להו להתם נאכלים שם ג"כ כמו מע"ש לר' יהודא דנאכל שם דווקא ועוד שם דף ל"ח ע"ב בד"ה נאכלים בנוב וגבעון. נרא' מדבריהם ז"ל עוד דרך אחר בדין ביכורים בזמן נוב וגבעון שהקש' רבינו נסים שם היכי נפק"ל דאין יוצאין בביכורים משום דאין נאכלים בכל מושבות הא ביכורי' הוי חובה הקבוע לה זמן א"כ קריבים בנוב וגבעון כמו פסחים ותי' דלא חשיבי קבוע להם זמן ע"ש. משמע דהקושיא הוא כיון דקבוע להם זמן קריבים בנוב וגבעון נאכלים בכל מושבות ותי' דאין קבוע להם זמן ואין קריבים כלל ודבריהם ז"ל צ"ע חדא דאי חשיבי קבוע להם זמן וממטו להו להתם נאכלים ג"כ שם דווקא כמו מע"ש לר"י ופסחים לכ"ע משמע דלא נאכל אלא התם והא דתנן קדשים קלים בכל ערי ישראל ע"כ אנדרים ונדבות קאי דמותר להקריבן בכל מקום אבל חובה שקבוע לה זמן דאינו מביאו אלא בבמה גדול' נאכל ג"כ שם דחובה שקבוע לה זמן לר"ש לא גרע מחובה שאין קבוע לה זמן לר"י דנאכל שם ואם כן אי בכורים חשיבא חובה הקבוע לה זמן לא תיקשי קושיית ר"נ דאינ' נאכלת בכל מושבות אפי' בזמן נוב וגבעון ועוד דלפי תירוצם משמע דאי אין קבוע לה זמן לא הביאו ביכורים כלל בנוב וגבעון גם זה צ"ע דהא ליכא איסורא בהבאת ביכורי' דלא הי' בהם שום הקרב' דלהקריב חוב' שאין קבוע לה זמן הוא דנאסרו אבל לא ביכורי' ודוקא מעשר הוא דפטור להביא שמה משום דאיתקש למעשר בהמ' וע' מהרש"א ז"ל שם שדיקדק דרבינו ניסים אמאי לא קשיא נמי ממעשר וכמו שהקשו התוס' שם לעיל ותי' דלענין מעשר ס"ל כתי' כאן דלר' יהוד' אינו נאכל אלא בנוב וגבעון והדבר מתמי' דאטו ביכורים משום דקביע להם זמן גרע ואמאי לא יעלם שם ויאכלם שם גם מש"כ שם דר"נ ס"ל דמעשר אינו נאכל כלל אלא ע"י פדיון כבר כתבתי דלא מסתבר להצריך פדיון אם יאכל הפדיון ג"כ בערי ישראל ובלא"ה לא תיקשי ממעשר כמש"כ לעיל וע' בפי' המשנ' להרמב"ם ז"ל שכת' דהא דמעשר נאכל בכל ערי ישראל הוא משום דדמיא לקדשים קלי' וכמו דקדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל ה"נ מעשר ע"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל וסברא זו לא איתמר בש"ס אלא משום דאיתקיש למעשר בהמ' ומעשר בהמ' הוי חוב' שאין קבוע לם דאינו קרב לר"ש אפי' לציבור ולרבנן ליחיד כמש"כ התוס' ז"ל בד"ה הא מני ועדיין צ"ע בכל הנ"ל:

ואחר כל המבואר לעיל שמעינן משמעתין דחובות שקבוע להם זמן קרב גם ליחיד אפי' לר"ש וכ"ש לרבנן ודוק' מעשר בהמה הוא דלא קרב דהוי חובה שאין קבוע לה זמן ואם כן פשיטא דעולת ראי' ושלמי חגיגה קריבין בנוב וגבעון לכ"ע: וזה דלא כמש"כ המשנל"מ ז"ל בפשיטות בפ"א מה' ק"פ דעולת ראי' כיון דחובת יחיד היא לא קרב בבמת ציבור לרבנן והרי מבואר מתוך שמעתין דלא כן הוא אלא חובה הקבוע לה זמן קרב בין ליחיד בין לציבור וכבר הערתי בזה לעיל והבאתי דברי הירושלמי בפסחים שלמי חגיגה שהקריבן בבמה כשיר' ולא עלה לבעלים וע"כ צ"ל דבבמה קטנ' קאמר דלא עלה לבעלים וכמש"כ לעיל בזה ואכתי איכא למידק הא דאמרי' הוא תני לה והוא אמר לה לאכילת מעשר ואליבא דר"י ואמאי לא קאמר לאכילת חובות הקבוע להם זמן כמו פסח וחגיג' ואליבא דכ"ע ודו"ק:

שם גמרא זו ימי שילה פירש"י ז"ל דאפי' הכי יש אחרי' היתר דקסבר קדוש' ראשונה קדשה לשעת' ולא קידשה לעתיד לבא כו'. ויש לדקדק דאטו אשכחן מ"ד דקדושת שילה לא בטלה ע"י חורבנה הא מקרא מלא הוא ויטוש משכן שילה וע"כ הא דאמרי' למה חלקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זה לזה היינו לאשמועי' אע"ג דהי' במת ציבור ומקום שכינה בנוב וגבעון וה"א דנאסרו במות יחיד קמ"ל קרא דאל המנוחה כו' וחילקן כדי ליתן היתר בין זה לזה ואפי' בעת השראה בנוב וגבעון מ"מ לא הוי מקום קבוע כ"כ לאסור במת יחיד וא"כ למ"ד זו וזו שילה מנ"ל היתר במה בנוב וגבעון כיון דהיו שם השראת השכינ' ובמת ציבור לקרבנות ציבור מנין דמותר ליחיד להקריב בכל מקום שירצ' ועוד להאי מ"ד דזו וזו שילה וע"כ יש אחריה היתר כדמוכח מקראי וכמש"כ התוס' ז"ל וא"כ מנ"ל דאין היתר אחרי ירושלים בשלמא למ"ד נחלה זו ירושלים משמע נחלת עולמים דאין אחרי' היתר עוד אפי' לאחר חורבנה אבל למ"ד זו וזו שילה דילמא כי היכי דאחר שילה הותרו הבמות ה"נ לאחר ירושלים יהי' היתר ובמגיל' גבי הא דאמר ר' יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמה"ז אמרי' דטעמי' דאיתקש נחלה למנוח' מה מנוחה יש אחרי' היתר אף נחלה יש אחרי' היתר וקדוש' ראשונ' קידשה לשעת' ולא קידש' לע"ל משמע דמ"ד אין אחרי' היתר הוא משום דמיקרי' נחלה משמע נחלת עולם. וא"כ למ"ד זו וזו שילה מנ"ל דאין אחריה היתר ובשלמא למ"ד קדוש' ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ומקריבין אע"פ שאין בית א"ש דאין אחריה היתר כיון דבקדושתה קיימי אבל למ"ד לא קידש' לע"ל אמאי אין אחריה היתר וכמש"כ התוס' ז"ל שם בשם הר"ר חיים ז"ל דאפילו למ"ד לא קידש' לע"ל מ"מ הבמות אסורות: ולזה י"ל דאפי' למ"ד קדושת הבית לא קידש' לע"ל להקרבה מ"מ בהא מודו כ"ע דהמקום הזה הוא לבדו נתקדש לבית מקדש אל ואסור לבנות בית במקום אחר וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' בית הבחיר' וכמבואר במקראי קודש זאת מנוחתי כו' ונאמ' בנה בניתי כו' מכון לשבתך עולמים וכיון דנאסר מקום אחר לרבים ה"ה דליחיד נאסר להקריב במקום אחר עד יכונן וישיב כו'. ומ"מ לענין מעשר שני הי' נרא' דלמ"ד קדושת הבית לא קידש' לע"ל מעשר נאכל בכל מקום כמו בשעת היתר במה כיון דליכא בירה להעלותו שמה והתוס' ז"ל בריש ביצה לא כת' כן אלא אפי' אי לא קידש' לע"ל צריך פדיון ולדידי צ"ע וע' בחי' יבמות פרק הערל הארכתי בענין זה וע' בירושלמי סוף פ"ק דמגילה:

ולענין קושין קמייתא מנ"ל היתר בימי נוב וגבעון למ"ד זו וזו שילה צ"ל דנוב וגבעון וודאי לאו בכלל מנוחה ונחלה הם כיון דלא הי' מקום קבוע אלא לפי שעה משא"כ שילה דמיקרי ג"כ בית כמו שנאמר ותביאהו בית כו' אבל נוב וגבעון לא נקראין אלא אהל כמו שנאמר ואהיה מתהלך מאהל כו' ע"כ לא נאסרו הבמות אז ומסברא קים לי' הכי וכדמוכח מקראי דכן הי' דעת הנביאים הראשונים בשעת בנינם הבתים האלו. השי"ת יזכינו לראות בעינינו ציון בשובו במהרה בימינו אמן:

דף קיט:

גמרא בשלמא למ"ד זו וזו שילה כו' אלא למ"ד זו וזו ירושלים בשלמא נחל' זו נחלת עולמי' כו' הא דאיצטריך לפרושי הכא תרווייהו מנוח' ונחלה בין בשילה בין בירושלים אע"ג דכבר פליגי תנאי לעיל ואיכא מאן דדריש מנוחה ונחלה בין בשילה בין בירושלים י"ל דלהני תנאי דלעיל דדרשי להו בתרתי שילה וירושלים סגי בסימנא בעלמא ואיכא למימ' נחלה זו שילה דפלגו נחלות וכן מנוחה דנחו מכיבוש וכן בירושלים אשכחן דמיקרי נחלה כמש"כ הית' לי כו' וכן נקראת מנוח' זאת מנוחתי כו' אבל למאן דדריש לתרווייהו אחדא תרתי למה לי ע"כ לאשמועינן דדווקא בחדא מיירי למר בשילה ולמר בירושלים ובשלמא בשילה איכא משמעותא לתרווייהו חילוק נחלות ומנוחה מכיבוש אבל מ"ד זו וזו ירושלים ע"כ משמע לי' טפי ירושלים משילה (בשלמא) מדשבק שילה בהיתר במה ודריש לירושלים להכי קאמר אמאי משמע לי' יותר ירושלים משיל' בשלמא נחל' משמע נחלת עולמים להכי מסתבר דעלה קאי איסור במה משום דירושלי' היא נחלת עולמים אלא מנוח' מאי משמעותא ומשני מנוחת הארון כמו שנאמר קומה ה' למנוחתך וזה הוא מקום המקודש מאז כמש"נ כסא כבוד כו' ע"כ מסתבר דאיסור במה לא נאמר אלא אירושלי' דזה הוא בית אלהים לעולם אבל שילה ג"כ בכלל היתר הי' וע' מש"כ לעיל לדקדק להאי מ"ד:

שם תוס' בד"ה הקדישן כו' וכ"ת דאיצטריך לחובות ולקרבנות ציבור הא איכא לאו הבא מכלל עשה ע' מש"כ לעיל דף קי"ד דיש לאו בקרבנות ציבור בבמה מקרא דלא תוכל לזבוח וכן משמע ברש"י ז"ל שם:

שם בא"ד ונראה דמיירי בעולת במת יחיד כו' ואפילו הכניס' לפנים דקלטוה מחיצית אפ"ה אם חזר והוציא' ושחט פטור מדבריו נרא' דהא דאמר ר"א אם הכניסה לפנים קלטוה מחיצות היינו אפי' אם הכניס' וחזר והוציא' מחיים וברש"י ז"ל לקמן (לא) משמ' הכי אלא דווקא הכניסה לאחר שחיטה ושם יתבאר:

שם גמרא אמר רמב"ח ל"ש כו' לפי נוסחא דילן איכא תרי לישנא לרמב"ח לל"ק אמר ל"ש אהא דבבמ' קטנ' אין חיצוי היינו דווקא דאקרבינהו בבמה קטנה אבל אקרבינהו בבמה גדול' יש חיצוי וה"ה כל הני מילי דנהיגי בבמ' גדולה ואותבי' רבה מהא דתניא חזה ושוק בקדשי במה גדולה ואין חזה ושוק בקדשי במה קטנ' משמע דכל שהוקדש לבמה קטנ' אם שחטו בבמה קטנ' לפירש"י ז"ל אפי' הקריבו בבמה גדול' אין חזה ושוק וה"ה שאר מילי ומשני אימא ואין נוהגין בבמה קטנ' אבל בבמה גדול' אפי' קדשי במה קטנ' יש חזה ושוק ואידך לישנא אמר רמב"ח ארישא דבבמה גדול' יש חיצוי ל"ש אלא קדשי במה גדול' שהוקדשו לגדולה אבל קדשי במה קטנ' שהקריבן בגדול' אין חיצוי ומייתי לי' סייעתא מהא דתניא אין חזה ושוק נוהג בקדשי במה קטנ' משמע אפי' הקריבן בגדול' ודחי אימא אין נוהגין בבמה קטנה ופליגא דר"א כו' היינו לאיכא דאמרי אבל ללישנא קמא היינו דר"א ויש לדקדק לאיכא דאמרי מ"ש דכהן ובגדי שרת איצטריך דכי תעלה על דעתך דזר קרב למזבח ומ"ש דחיצוי בדמים וחזה ושוק אינו נוהג כמו בבמה קטנ' ובהא י"ל דבאמת גם כהונ' לא בעי בקדשי במה קטנ' אפי' הקריבו בבמה גדול' בשעת היתר במה אבל גירסת רש"י ז"ל הוא באופן אחר דתרתי לישנא קאי ארישא הא דבבמה גדול' יש חיצוי ולל"ק ל"ש אלא קדשי במה גדול' היינו שהקדישן להקריבן בבמה גדול' אבל קדשי במה קטנ' אע"פ שהקריבן בבמה גדול' אין חיצוי ומתיב רבה מהא דתניא חזה ושוק נוהג בבמה גדול' כו' משמע אפי' קדשי במה קטנ' ומשני אימא נוהגין בקדשי במה גדול' כו' ואיכא דאמרי ל"ש אלא בזמן במה גדול' היינו בשעת איסור הבמות הוא דיש חיצוי אבל בזמן במה קטנ' היינו בשעת היתר הבמות אפי' קדשי במה גדול' אין חיצוי באלו הקדשים שמקריבין בזו ובזו אבל קדשים שאין קריבין אלא בבמה גדול' כמו קרבנות ציבור וודאי יש חיצוי ושאר מילי ואיכא למידק להאי לישנא חדא לישנא דמתני' מה בין במת יחיד לבמת ציבור משמע דהחילוק הוא בין במת יחיד לבמת ציבור והכל בשעת היתר במה דבשעת איסור אמאי קרי לה במת ציבור כיון דנאסרו הבמות לכל הוי לי' למיתני מה בין שילה וירושלים לנוב וגבעון ואי תימא דאקרבנות ציבור קאי דאפי' בזמן נוב וגבעון נוהגין בהן כל הני דיני בבמה גדול' א"כ רמב"ח נמי הוי לי' למימר הכי ל"ש אלא בקרבנות ציבור דאין קריבין אלא בבמה גדול' אבל קדשים דקריבין בזה ובזה אין חיצוי ואמאי קאמר ל"ש אלא בזמן במה גדול' ומתני' לא מיירי בהכי ועוד דא"כ כל הני דיני דמתני' לא נהיגי בבמה גדול' אלא בקרבנות ציבור כדמפרש חזה ושוק בזמן במה גדול' והיכי מצינן לפרושי הכי אינך מילי קרן וכבש כו' בבמה גדול' כו' כיור וכנו בבמה גדול' כו' דתני להו בהדדי אטו ג"כ בזמן במה גדולה קאמר אבל במה גדול' דנוב וגבעון ליכא כבש ויסוד כו' וכיור וכנו והא א"א לומר כן כיון דקרבנות ציבור קריבין התם וודאי צריך מזבח כתיקונו וכיור וכנו ועוד דא"כ זר יכנס לפנים מן הקלעים ועובד עבודה והרי קדושת לפנים מן הקלעים הי' גם בנוב וגבעון כדתנן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים אלא דבהא ברייתא דמייתי הש"ס לקמן דברים שבין במה גדולה לקטנה כו' חשיב עוד בתוספתא פסול יוצא בבמה גדולה ואין יוצא בבמה קטנה. וע"ז יקשה הא בבמה גדולה נמי אין פסול יוצא בקדשים קלים כדתנן קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל וא"כ אין חילוק בין במה גדולה לקטנה לענין יוצא אם לא דקאי אקדשי קדשים דנפסלים אם יצאו חוץ לקלעים ועי' רש"י לקמן בד"ה מה יוצא כשר בבמה קטנה שהרי כשירה בלא מחיצות. ומאי אירי' במה קטנה אפילו בבמה גדולה ליכא פסול יוצא בקדשים קלים ועי' רש"י ז"ל במנחות ד' כ"ה שכ' דיוצא הותר בבמה דאין קלעים בנוב וגבעון. וכבר תמה ע"ז בתוס' שם מהא דתנן הכא קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וע"כ בקדשים קלים הוא דקאמר דליכא פסול יוצא ומ"מ לשון התוספתא דמחלק ביוצא בין במה גדולה לקטנה צ"ע ועוד יש לדקדק להאי לישנא הא דקאמר ופליגא דר"א דאמר דקלטוה מחיצות והיכי שייך פלוגתא בזה אטו רמב"ח קאמר דלא קלטוה מחיצות הא איהו אמר דאפי' גופייהו דינן שוה לבמת יחיד ואין נוהגין בהם כל דינין אלו ואלישנא קמא הוי ליה למימר ופליגא דר"א וס"ל דלא קלטוהו מחיצות ועיין רש"י בד"ה שהכניסה כו'. ע"כ נראה יותר גירסא אשר לפנינו וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בד"ה אין מנחה בבמה דס"ל כנוסחא דילן שכ' דכ"ע מודו דבקדשי במה גדולה יש חיצוי ולגירסת רש"י ז"ל הא לאיכא דאמרי אפילו בקדשי במה גדולה אין חיצוי בשעת היתר במה דליכא למימר דקדשי במה גדולה דקאמרי היינו קרבנות ציבור דלא קרבי אלא בבמה גדולה דלצבור מנחה ג"כ קריבה אפילו בשעת היתר במה וכדאמרינן דאקריב עומר והדר אכול והיינו בשעת היתר במה בגלגל. ועוד יתבאר בזה לקמן סוף מכילתין:

שם גמרא עולת במת יחיד שהכניסה לפנים קלטוה מחיצות לכל דין במה גדולה ופירש"י ז"ל שהכניסה לאחר ששחטה וכן פירש לקמן בבעיא דר' זירא הכניסה והוציאה לחוץ כו' הכניסה אחר ששחטה נראה דמשמע ליה הכי דמחיים לא שייך קליטה ולאחר שחיטה דראוי להקרבה שייך קליטה כיון דנכנס למחיצה. ועוד דמדמי לה לפלוגתא דרבה ורב יוסף בשחיטת דרום אם עלו מהו שירדו ואי בעיא דר' זירא בכניסה מחיים מה ענין זה להא דרבה ורב יוסף דאיירי בקליטות המזבח לאחר שחיטה ומחיים לא שייך קליטה במזבח וכדתנן לעיל עולה שעלתה חי' כו'. ולפ"ז הא דמיבעי ליה לר"ז כיון דעיילא קלטה מחיצה והוי כעולה ששחטה מתחילה בבמה גדולה ואם הוציאה לחוץ נפסלה. או דילמא כיון דהדר הדר וחזרה לדין עולת במה קטנה. אבל מדברי רש"י ז"ל לא משמע הכי וכמש"כ מי נהוג בה דין קדשי במה גדולה משמע דלא מיפסלא ביוצא. אלא מיבעי ליה אי יש לה דין קדשי במה גדולה או כיון דהדר הדר וחזרה לדין קדשי במה קטנה. וקאמר לאו היינו פלוגתא דרבה ורב יוסף בקדשים ששחטן בדרום אם עלו מהו שירדו. רבה אמר ירדו דלא קלטי' מזבח ורב יוסף אמר לא ירדו כך היא גירסת רש"י ז"ל. ויש לדקדק היכי מדמי פלוגתא דרבה ורב יוסף דפליגי בעלו אם ירדו לבעיא דר' זירא לרב יוסף דאמר לא ירדו וודאי ליכא למיפשט להוציאה לחוץ דרב יוסף לא קאמר דלא ירד אלא כשהוא על המזבח ור ז מיבעי בהוציאה לחוץ ובכה"ג אם ירדו לכ"ע לא יעלו וכן לרבה דאמר ירדו הוא משום דכמאן דחנקינון דמי דהשחיטה היה בפסול. אבל הכא השחיטה היתה בהכשר אח"כ כשהכניסה קלטוה מחיצות להקריבן בגדולה בהכשר ג"כ וא"כ לא מהני אפילו הוציאה לחוץ כיון דכבר חל עליה דין במה גדולה וצריך להחזירה. וכן הא דקאמר מילתא דפשיטא ליה לרבה ור"י מיבעי ליה לר' ינאי איברי עולות במת יחיד אם עלו מהו שירדו. גם בזה יש לדקדק מאי מיבעי לי' אם ירדו הא דינן לכתחילה שיעלו דקלטוה מחיצות. ולזה י"ל דע"כ לא אמרינן דקלטוה מחיצות ונעשית קדשי במה גדולה היינו היכא דהכניסה קודם זריקה דקלטוה מחיצות לזרוק כדין במה גדולה אבל אם גם הזריקה היה בבמה קטנה תו לא קלטוה מחיצות ופסולין הם למזבח כמו קדשים ששחטן בדרום ומד' רש"י ז"ל נראה דלא גרס הא דהיכא דלא משלה בהן האור כו' וא"כ בעיא דר' ינאי לא שייכא בדר"א אי קלטוה מחיצות. אבל במעילה ד' ד' מייתי להאי בעיא בדר"א ומייתי התם תחילה הא דר"א דאמר הכניסה לפנים קלטוה מחיצות ומיבעיא לי' לר"א עולת במת יחיד שהכניסה לפנים עלו מהו שירדו וע"כ צריך לפרש התם שהכניס' מחיים ושחטה בדרום וכיון דקלטוה מחיצות מיבעי ליה עלו מהו שירדו ומסיק התם דשפיר מיבעי ליה בין לרבה בין לרב יוסף ע"ש. והכא לא מסיק הכי אלא קאמר מילתא דפשיטא ליה כו' מיבעי ליה לר' ינאי ועפ"ז לא הבנתי לשון רש"י ז"ל שכ' דבמעילה נמי הכי גרס לה. אבל לא בדברי ר' ינאי אלא בר"א ולפי הנ"ל לאו בחדא גוונא הוי בעיא דר"י הכא עם בעיא דר"א במעילה אבל הא דמדמי בעיא דר"ז לפלוגתא דרבה ורב יוסף לגירסת רש"י ז"ל צ"ע. ועיין צאן קדשים ז"ל:

אבל התו' ז"ל גרסי בפלוגתא דרבה ורב. יוסף ירדו מהו שיעלו ופירשו דבמעילה פליגי עלו מהו שירדו ובלא משלה בהן האור והכא פליגי ירדו מהו שיעלו היינו במשלה בהן האור. ולפ"ז אתי שפיר קצת הא דאמר לאו היינו פלוגתא דרבה ורב יוסף דרב' דאמר דלא יעלו אחר שירדו ולא קלטי' מזבח להחזירו ה"נ הוציאה לחוץ בטלה קליטת המחיצ' ואין מחזירו אבל לפי גירסא זו ג"כ קשה דהתם שפיר פליגי דבכל הפסולין אם משלה בהן האור אפי' ירדו יעלו ובקדשים ששחטן בדרום פליגי משום דכמאן דחנקינון דמי. אבל הכא בעיא אחריתי היא אי קלטוה מחיצות וצריך להחזירה ולהקריב בבמה גדולה וכש"כ לפי מש"כ התוס' דהכא מיירי בהכניסה חי' מה ענין לפלוגתא דרבה ורב יוסף. ובשלמא בעיא דר"א היינו במעיל' אתי שפיר ובנכנסה לפנים ושחטה בדרום מיבעי לי' כמש"כ התוס' ז"ל שם. אבל בעיא דהכא בהוציאה לחוץ קשה מאוד היכי מדמי לפלוגתא דרבה ורב יוסף. ולענין מאי כתבו התוס' הכא דמיירי בהכניסה חי'. והצ"ק ז"ל כתב דהכניסה חי' ושחטה בפנים והוציא' ושחיטה בפנים הוי כמו משלה בהן האור דאפי' ירדו יעלו ה"נ צריך להחזיר' אחר שיצאת. ודברים רחוקים הם לדמות שחיט' בפנים למשלה בהן האור. ויותר הי' נרא' דמיבעי לי' בהוציאה לחוץ ושחטה בחוץ ומיבעי לי' אי קלטוה מחיצות להחזיר' לפנים גם אחר שחיטה בחוץ או לא והיינו דקאמר תיבעי לרבה כו'. אבל מחיצה אע"ג דלא חזי ליה קלטי' דלפשטי' דשמעתא יקשה אמאי קרי ליה לא חזי ליה כיון דקלטי' מחיצות ונעשה קדשי במה גדולה אבל לפי הנ"ל ניחא קצת דלא חזי ליה כיון ששחטה בחוץ. אבל גם זה אינו מיושב דא"כ היכי מדמי קליטת מחיצה למשלה בהן האור על המזבח הא אפילו קדשים גמורים כשנפסלו אין מעלין אותן לכתחילה וכי זה ע"י שנקלטו במחיצה עדיפא. כיון דנפסלו בשחיטת חוץ היכי ס"ד להחזירן. ועדיין צ"ע בזה ולא זכיתי כעת להבין הלכה זו על בורי' השם יאיר עיני:

שם תוס' בד"ה בעי ר"א כבר כתבתי לדקדק בדבריהם ז"ל. אבל סוף דבריהם ז"ל ולפי גירסא זו גרסינן בסמוך כו' עד סופן המה סתומים ועלומים ומה לשון ראשון דקאמרי וגם האיכא דאמרי נראה לעין שיש איזה חסרון בדבריהם. ועיין בבה"ז וצ"ק שפי' בדוחק. ואי לאו דמיסתפינא עניתי חלקי גם אני ויתבארו דבריהם ז"ל כמין חומר ונראה דגירסתם הי' בבעיא דר' ינאי איברי עולת במת יחיד כו' ירדו מהו שיעלו איכא דאמרי היכא דלא משלה בהן האור לא תיבעי לך כי תיבעי לך היכא דמשלה בהן האור. ולזה כתבו דלגירסתם לעיל בפלוגתא דרבה ורב יוסף ירדו מהו שיעלו ע"כ בבעיא דר' ינאי נמי הכי גרסינן ולז"כ אבל ללשון ראשון דמיבעי ליה בלא משלה בהן האור הלא פשיטא דאפי' שאר פסולין ירדו לא יעלו ומאי מיבעי לר' ינאי ולז"כ ושמא כיון ששחטן בהיתר לכ"ע היכא דמשלה בהן האור יעלו ומיבעי ליה בלא משלה בהן ולא דמי לשאר פסולין כיון דהשחיטה היתה בהיתר ולז"כ וצריך לומר דהא דקאמר מילתא דפשיטא ליה לרבה ור"י מיבעי ליה לר' ינאי היינו לאיכא דאמרי דמיבעי ליה במשלה בהן האור ומדמי להו לשחיטת דרום ושפיר קאמר מילתא דפשיטא כו' מיבעי ליה לר' ינאי. אבל ללשון ראשון דמיבעי בלא משלה בהן האור ומשום דנשחט' בהיתר בחוץ לא שייכא כלל בעיא דר' ינאי לפלוגתא דרבה ורב יוסף דפלוגתייהו הוא במשלה בהן האור ואם ירדו מהו שיעלה. ובעיא דר' ינאי הוא בלא משלה בהן האור ומשום דנשחטה בהיתר בחוץ ואתו דבריהם ז"ל כפשטן בלי שום דוחק:

דף קכ.

גמרא כאן בקדשי במה גדולה כאן בקדשי במה קטנה. פירש"י ז"ל קדשי במה גדולה אע"ג דאקריב בבמה קטנה בעינן יום וצריך לדקדק אי לכל הדינים שבין במה גדולה לקטנה כן. ואם הוקדשו לבמה גדולה והקריבן בקטנה דכשר הוא אבל אי דווקא כהן ורחוץ ידים וכל שאר דיני במה גדולה. והי' נראה דזה תליא בנוסחת הברייתא לעיל אי גרסינן חזה ושוק נוהג בבמה גדולה ואין חזה ושוק נוהג בבמה קטנה. משמע דבבמה גדולה נוהג חזה ושוק אפילו בקדשי במה קטנה ואינו נוהג בבמה קטנה אפילו קדשי במה גדולה. ואי גרסינן חזה ושוק נוהג בקדשי במה גדולה ואינו נוהג בקדשי במה קטנה הוי איפכא דבקדשי במה גדולה נוהגין כל אלו הדינים אפילו הקריבן בבמה קטנה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה אפילו הקריבן בגדולה. וא"כ ר"א דרמי קראי אהדדי ע"כ ס"ל כאן בחולין כאן בקדשים דלדידי' דגרס בברייתא חזה ושוק נוהג בבמה גדולה ואינו נוהג בקטנה א"כ אין חילוק בקטנה עצמה בין קדשי במה גדולה או קטנה. אלא העיקר הוא המקום דבבמה גדולה בכל הקדשים שמקריב בה נוהג כל הדינים ובבמה קטנה אינו נוהג בכל הקדשים אלא דאין זה מוכרח ומסתבר דקדשים שהקדישן לגדולה נהי דכשירים גם אם הקריבן בקטנה מ"מ נוהג בהן כל הדינים שנתחייבו בשעת הקדישן. ובאמת יש לדקדק היכי הקריבו קדשי במה גדולה לכתחילה בקטנה הא במתניתין פטור תנן אבל אסור וכמש"כ רש"י ז"ל במתניתין דאסור לשנות ועוד דא"כ ליעכבו בהו כל דיני במה גדולה דליבעי מזבח וקרן וכבש כו' ולא אשכחן בקראי התם שעשו כן. וכן משמע פשטא דמתניתין אם הקריבן בקטנה פטור וכשר היינו אפילו הקריבן זר ושאר דיני במה קטנה ג"כ כשר ומ"ש לילה דמעכבי בקדשי במה גדולה שהקריבן בקטנה יותר משאר דיני במה גדולה וצ"ע יותר:

ולגירסת רש"י ז"ל דאיכא דאמרי דרמב"ח לעיל דבבמה גדולה עצמה אין נוהגים כל הדינים ע"כ צריך לומר דדין לילה נוהג גם בבמה קטנה דהא לדידי' אין חילוק בין קדשי גדולה לקטנה:

ומהא דגדעון הקריב בלילה לא מייתי ראיה משום דהתם הוראת שעה היתה והכי אמרינן בתמורה ד' כ"ח ח' דברים הותרו בפרו של גדעון חוץ ולילה כו' אלא דיש לדקדק בלשון המקרא התם שכתוב שם שופטים ו' ויהי כאשר ירא מפני בית אביו כו' לעשות יומם ויעש לילה משמע דלא נאמר לו בפירוש לעשות בלילה והיה פנאי לעשות ביום וא"כ היתר לילה לא נאמר לו ע"פ הדיבור וע"ש רש"י ז"ל ד' י"ו לעיל בד"ה מה להצד השוה כו' וקראי נמי מוכח בגדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה עכ"ל. ואין זה מובן דהא גדעון ומנוח בשעת איסור במה היה וע"פ הדיבור עשו כן. אם לא לר"ש דאמר לעיל זו וזו ירושלים ויחידאה היא ודו"ק. ועי' בירושלמי מגילה דר"א רמי להני קראי ומוקי להו כאן בחולין כאן בקדשים ע"ש:

שם גמרא וקמיפלגי בדרי"הג כו'. עי' מש"כ לעיל דף קט"ו בזה:

שם גמרא מומין וזמן בגדולה ובקטנ' והא דמומין פוסלין בבמה הוא בקרבן ובעובד אפילו זר כמבואר לעיל בריש פ"ב מה להצד השווה שבהן היינו בע"מ וטמא שכן לא הותרו בבמה. ויש לדקדק הא משמע לעיל דעו"ג בזמה"ז רשאי לעשות כן היינו להקריב בבמה אפילו בע"מ כל שאינו מחוסר אבר וכדאמרינן בעלמא לדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא וא"כ מה שנא' באמור בפרשה גבי פסול מומין ומיד בן נכר לא תקריבו אלה ע"כ דווקא בבמת ציבור מקום מזבח ה' קאמר דבבמת יחיד לא נאסר להם אלא מחוסר אבר והשתא מנ"ל דלישראל נאסר בע"מ בבמת יחיד ולא קאי בהיתרא דקודם הקמת המשכן דלא נאסר בע"מ. וצ"ל דהא דהזהיר הכתוב להקריב בע"מ לישראל נאמר אזהרה זו דגם מיד בן נכר אסור להקריב בע"מ וישראל מוזהר בכל קרבן בין במקדש בין בבמה אבל בן נח לא הוזהר ע"ז ובהיתר הראשון קאי. ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל להאי דינא דבן נח יכול להקריב בבמה דידהו בע"מ כל שאינו מחוסר אבר ועי' לעיל בהא דאיצטריך רבא לקורבנא דאמי' דשבור מלכא למיתי ציבי חדתי דומיא דמזבח ולפי הנ"ל נהי דלישראל בעינן ציבי חדתי אבל לבן נח מנ"ל לפי מש"כ לעיל משמעות לשון הרמב"ם ז"ל דעצים שנשתמשו בהן הוי כעצים שנמצא בהם מום ועי' מש"כ לעיל בזה:

שם גמרא מה יוצא כשר בבמה. פירש"י ז"ל בבמה קטנה כו' משמע דבבמה גדולה יש פסול יוצא וכמו שהבאתי לעיל ד' התוספתא ג"כ חוץ למקומו בבמה גדולה ואין חוץ למקומו בבמה קטנה. ויש לדקדק דהא ליכא פסול יוצא בקדשים קלים גם בבמה גדולה דהא אין מחיצה לאכילתן וא"כ אי גמרינן לן מיוצא בבמה גדולה נמי לא ליפסל לן כמו יוצא וצ"ל דמ"מ איכא פסול יוצא בדם גם בקדשים קלים בבמה גדולה וכיון דלן הדם פסול ה"ה לן בשר פסול ועי' בתוספות י"ט פ"ג דמנחות משנה ג' שכתב דהא דאמרינן בעלמא דיוצא הותר בבמה היינו בבמה גדולה דנוב וגבעון ובק"ק ולא משמע הכי בשמעתין וא"כ בבמה גדולה איכא נמי פסול יוצא ומחשבת חוץ למקומו בדם אלא דצ"ע הא אפילו קדשי במה גדולה אם הקריבן בקטנה כשירים וא"כ אפשר דלא מיפסלי ביוצא ג"כ וכבר כתבתי לעיל בבעיא דר"ז בעולה שהכניסה לפנים דקלטוה מחיצות ולא מיפסלי ביוצא אפילו לאחר שחיטה לפירש"י ז"ל וכ"ז בקדשים הראויין בזה ובזה אבל קדשים דלא קרבי אלא בבמה גדולה כמו קרבנות ציבור וודאי מיפסלי ביוצא ובהו תנן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים דבבמה קטנה לא אשכחן קדשי קדשים הנאכלין ודו"ק:

ועיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שפי' טמא דמתניתין היינו דאסור לעבוד בטומאה וכ' דכן פי' בגמרא ועי' תוס' יום טוב ז"ל שתמה ע"ז דלא נמצא בגמרא וכן המשנ"למ ז"ל מהל' ק"פ נסתפק בזה אי טמא פסול בבמה והדבר מבואר לעיל ריש פ"ב דטמא פסול בבמה וכדאמרינן מה להצד השוה טמא ובע"מ שלא הותרו בבמה וכ"כ הבה"ז ז"ל:

הדרן עלך פרק פרת חטאת וסליקא לה מסכת זבחים

סוף הספר

תוכן העניינים

קרן אורה על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה