קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק יב - טבול יום
דף צט.
גמרא טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו פירש"י ז"ל היינו שהקריבוהו טהורין דאי ע"י טמאין הא אינו נאכל וע' בפ"י מה' מעה"ק בדברי הרמב"ם ז"ל ומה שדקדק שם הכ"מ ז"ל ותי' הר"י קורקוס ז"ל והכ"מ ז"ל כ' דאין צורך לדחוק כד' הרי"ק ז"ל ומיירי שפיר שהקריבוהו טמאים ובפסח דנאכל בטומא' וכגון שהיו מחצה טהורים ומחצה טמאין דטהורים עושין לעצמן וטמאין לעצמן וקאמר דאין הטמאים יכולים להמנות עם הטהורים אע"פ שיהיו טהורים לערב ויאכלו עם הטהורי' ואין דבריו ז"ל מובנים דמה ענין חלוקת הפסח דכ"א נמנה על שלו לחלוקה דמתני' דהיינו בקרבן של אחרים אמרה תורה דאין חלוקה אלא להראוין לאכילה אבל פסח כל הפסולין צריכין להמנות ולמה לא ימנה עם הטהור אם יקריבוהו בטהרה ואי משום דטמא וטהור אין אוכלין יחד זה מילתא אחריתי הוא אבל דינא דמתני' לא שייך בפסח וכדתנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב ע"כ העיקר כדברי הר"י קורקוס ז"ל:
שם גמרא אונן נוגע כו' ורמינהו אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש וס"ד דבלא טביל' אסור אפי' ליגע ושני ר' יוחנן דהכא מיירי שטבל בשעת אנינותו ולהכי מות' ליגע' ופריך עליה הא הדרא עלי' אנינות ומשני מתני' מיירי דלא אסח דעתי' ומתני' דחגיגה מיירי בדאסח דעתיה ולהך נוסחא דל"ג אלא יש לפרש דקאי הא דשני ר"י דמיירי הכא בשטבל ואח"כ לא הסיח דעתו אז לא חזרה אנינותו עליו אבל טבילה וודאי בעי פ"א בכל גוונא אבל לא משמע הכי מדקאמר הא דאסח דעתי' היינו מתני' דחגיגה כמבואר בשמעתין אלמא דבלא היסח הדעת לא בעי טבילה כלל וליתא לשנויא דר"י אלא בהיסח הדעת תליא מילתא אם לא אסח דעתי' נוגע ואי אסח דעתיה צריך טביל' ופריך אי לא אסח דעתי' מטומאת מת הזאה ג' וז' בעי ואי לא אסח דעתי' מטומאת שרץ ג"כ הערב שמש בעי ואפילו תרומ' ושני ר' ירמיה באומר נשמרתי מדבר המטמא ולא נשמרתי מדבר הפוסל וכן לענין תרומ' כמש"כ רש"י ז"ל ולפ"ז אינו מובן הא דתנן להא בהא דחומר בקודש מבתרומה כיון דמיירי בנשמר מדבר הפסול לקודש ולא לתרומ' וזה כבר שמעי' מדוכתי אחריני וכש"כ לפמש"כ התוס' ז"ל דמיירי בבגדים של תרומ' דהוי מדרס לקודש וזה כבר תנן התם ומסיק ר' אבא בר ממל דמעלה בעלמא היא בקודש לאכילה ולא לנגיעה וע"כ היינו בדלא אסח דעתיה דאי אסח דעתי' הדק"ל הזאה ג' וז' בעי וטבילת אונן היינו בלילה אחרי שעברה אנינותו וטבילת מח"כ היינו אחר שהביא כפרתו אלא דלא דמו אהדדי דאונן אפי' בשעת אנינותו מותר ליגע בקדשים אבל מח"כ קודם שהביא כפרתו אסור אפי' בנגיעה וע' בתוי"ט סוף נדה שהאריך בזה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו וכבר כתבתי בזה בחי' מעילה מה שנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל ודברי פי' המשנה כאן היא כשינויא דר' אמי ונוסחת א"י הוא כמסקנא דלנגיע' לא עבוד מעלה עכ"פ סלקא שמעתא דאם הסיח דעתו מטומאת גופו תרומ' וקדש שוין בזה והא דעבדו מעלה בקדש באונן היינו אם לא הסיח דעתו מטומאת גופו אלא כיון שהסיח דעתו מאכילת קודש כשהוא אונן עבדי רבנן מעלה בקדש דצריך טביל' בלא הערב שמש אבל בתרומ' כה"ג משמע דלא עבוד בה מעלה וכן אמרי ב"ה בסוף נדה דטבולת יום ארוך אינה צריכה טביל' באחרונ' אע"פ שהסיחה דעתה מלאכול בתרומ' כל זמן זה וקש' לזה מהא דתנן בטהרות פ"ז משנה ח' מי שהי' טהור והסיע לבו מלאכול בתרומ' ר"י מטהר כו' וחכמים מטמאין אלמא דלחכמים בתרומה נמי פוסל היסח הדעת מאכיל' והתוי"ט ז"ל כתב התם דמיירי שהסיח דעתו מטהרת גופו והוא מדברי הכ"מ ז"ל פי"ג מה' אה"ט ולא הבנתי דא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל שם דא"צ הערב שמש אם לא נשמר מטהרת גופו ועוד מה בין זה דהסיע דעתו מלאכול תרומ' לטבולת יום ארוך דאמרי ב"ה דאין צריכ' טביל' וממתניתין דטהרות מוכח דמיירי בהיסח הדעת מטומאת הגוף דבסיפא התם גבי ידים תנן אע"פ שאמר יודע אני שלא נטמאו ידי ידיו טמאות מפני שהידים עסקניות משמע דברישא אם אמר יודע אני שלא נטמאתי מהני אלא היכא דאינו יודע בבירור והסיח דעתו טמא וא"כ אמאי לא בעי הערב שמש וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם אם אינו יודע בבירור שלא נטמא בטומאת מת צריך הזאה ג' וז' ואם אינו יודע מטומאת שרץ הערב שמש בעי אפי' לתרומ' ומתניתין דסוף נדה יש לישב דהתם מיירי באומרת נשמרתי מכל טומאת הגוף ומשום היסח הדעת לחוד אמרי ב"ה דאינה צריכה טבילה וההיא דטהרות מיירי שלא נשמר מטומאת הגוף ואינו יודע בבירור שלא נטמא. אבל מש"כ הרמב"ם ז"ל דאין צריך הערב שמש קשיא טובא מ"ש מהא דכתב שם בהלכה זו דאם לא שמר עצמו מטומאה צריך הערב שמש אפילו לתרומה וע"כ נראה מדבריו ז"ל דהיסח הדעת מאכילה לחוד והיסח הדעת מטומאה לחוד וכן נראה מדבריו ז"ל בפי"ב שם שכתב דאונן ומח"כ אין צריכין טבילה לתרומה משום דמותרים הם בתרומה משמע דאלו היו אסורין בתרומה גם לתרומה היו צריכין טבילה משום היסח הדעת דאכילה ולפ"ז יקשה ממתניתין דסוף נדה טבולת יום ארוך אמאי אינה צריכה טבילה באחרונה כיון שהסיחה דעתה מתרומה כל זמן הזה וצ"ע:
דף צט:
גמרא ותיטמא מה שבתוכו אמר רבא באומר כו' ע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות מטמאי משכב וע' כ"מ ז"ל שם:
שם גמרא אונן ומח"כ טובל ואוכל פסחו לערב כו' וכ' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל דלא גרסינן מח"כ דמ"ט לא יאכל בקדשים לערב אחר שטבל. וראיתי להלח"מ ז"ל שיצא לידון בדבר החדש לדברי הרמב"ם ז"ל דמחוסר כיפורים אין צריך טבילה בע"פ והא דתנן בחגיגה דצריך טבילה לקדש היינו דווקא בשאר קדשים אבל פסח דיודע הוא דיאכל הפסח בלילה אינו מסיח דעת ואין צריך טבילה. ודייק הכי ממש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו שם גבי אונן וטובל ואח"כ אוכל כדי שיפרוש מאנינות כו' ולא כתב לטעם הפשוט משום חשש טומאה כמש"כ בפי"ב מה' אה"ט משום דגבי פסח ליכא להאי טעמא כיון דמותר באכילת פסח בלילה אלא הטעם כדי להסיר האנינות ובמח"כ ליכא להאי טעמא ע"ש. והוא נגד סוגיא מפורשת בפ' תמיד נשחט דף נ"ט אין לך דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים אלא קטרת כו' ומח"כ בע"פ שטובל שנית ואוכל פסחו לערב אלמא דגם בפסח טובל שנית ע"כ נראה דהא דאיצטריך הכא גבי אונן לטעמא כדי להסיר האנינות הוא משום דאכתי לא תם אנינותו דבלילה ג"כ אסור בקדשים ומה אהני טבילה זו ופסח בלא"ה אינו נאכל אלא בלילה לזה כתב דהטבילה אינה אלא כדי להסיר אנינותו אבל מח"כ אחר שהביא כפרתו וודאי צריך טבילה גם לפסח ככל הקדשים וסמך בזה על מש"כ בהלכות אה"ט דמח"כ צריך טבילה לקדשים ודו"ק:
שם גמרא וסבר ר"ש אנינות לילה דרבנן והתניא ר"ש אומר אונן משלח קרבנותיו כו' וכתב רש"י ז"ל דמסקנא דאיסור שילוח הוא מדרבנן בכל הקרבנות ואסמכתא בעלמא הוא ולבר מפסח קאמר. ובאמת משמע הכי בתוספתא במכילתין דאוסר ר"ש לאבל כל ז' לשלח קרבנותיו וזה וודאי אינו אלא מדרבנן דכל דין אבילות מדרבנן הוא וכן איתא במ"ק אבל אינו משלח קרבנותיו מהא דר"ש שלמים כשהוא שלם הוא מביא אלא דאין זה מוכרח דכל ימי אבילות וודאי הא דאינו משלח הוא מדרבנן דחסרונו ג"כ אינו אלא מדרבנן אבל יום ראשון דחסרונו הוא מה"ת דאסור בעבודה ובאכילת קדשים מה"ת וגם אכילתו ביום ראשון יש מהראשונים דס"ל דהוי דאורייתא וכמו שכתבתי בזה בחידושי מועד קטן אינו משלח גם כן מדאורייתא דדרשא גמורה היא שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ונראה דהכי מוכח מהא דבעי התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו ובעי למיפשט מהא דכל ארבעים שנה במדבר נזופים היו ושלחו קרבנותיהם וע"כ הא דמיבעי ליה במנודה אי משלח קרבנותיו הוא גם כן מהך דרשא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר דמנודה נמי כל דיני אבילות עליו ואי אין דרשא זו אלא אסמכתא ומדרבנן היכי פשיט מהא דאבותינו במדבר שלחו קרבנותיהם דילמא אכתי לא גזרו אלא וודאי משמע דדרשא גמורה היא ובלאו הכי כל הני שינויא דלקמן ס"ל דדרשא גמורה היא וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות ביאת מקדש שכתב בדין מנודה דהוי ספק לפיכך אם הקריב מרצה משמע דבאבל אם הקריב גם כן לא מרצה וע"כ מדברי תורה הוא דאי מדרבנן אמאי אינו מרצה ולפ"ז הא דאינו מרצה באבל היינו דווקא ביום ראשון אבל לא בכל שבעה וכו' ונראה עוד דמצורע נמי בכלל זה הוא. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה אינו ראוי להקרבה והוא דברי ר' שמעון במועד קטן וקשה לזה מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אף על גב דאין ראויין לביאה וכבר כתבתי בזה במכילתין. אבל לפי הנ"ל עיקר הטעם שאינו ראוי לבא אל המחנה ובדד ישב כמנודה הוא גם כן בכלל כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ואחר כל הנ"ל מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל דבכל הני אפילו אם עבר והקריב לא נרצה כי אם במנודה דספיקא הוא הוא דהורצה ולקמן יתבאר מה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל אהדדי:
והתוס' ז"ל כתבו דאין לומר דהא דפסח מחויב אפי' באנינות משום דאתי עשה דפסח ודחי עשה דאנינות דאם כן מנ"ל דאנינות לילה דרבנן אפילו הוי דאורייתא אתי עשה דפסח ודחי וכבר דקדקו בזה הבה"ז והצ"ק הא אכילת פסחים לא מעכבא ס"ל השתא בכוליה שמעתא וכן לאביי לקמן דמוקי לה להא דאונן טובל ואוכל פסחו במת אחר חצות וחיובא דפסח מדחי לאנינות ואפילו הכי אנינות לילה ע"כ דרבנן כמש"כ רש"י ז"ל לקמן בד"ה אביי אמר ע"ש וי"ל דלאביי דמוקי לה אחר חצות דעשה דפסח קדים ואין אנינות מדחי אותה בזה דייקינן שפיר דאנינות לילה דרבנן דאי דאורייתא הא קדמה עשה דאנינות לעשה דאכילה ואין עשה דאכילה דוחה עשה דאנינות כמו קודם חצות דאין עשה דשחיטה דוחה עשה דאנינות אבל למאי דסלקא דעתך השתא דאפילו מית קודם חצות אתי עשה דפסח ודחי לאנינות תדחה גם כן מפני עשה דאכילה אף על גב דלא מעכבא מכל מקום עשה דידה עדיפא דיש בה כרת. ובאמת לא אשכחן מאן דאמר דאכילה לא מעכבא בכהאי גוונא דמאן סבירא ליה אכילת פסחים לא מעכבא ר' נתן וגם הוא מודה דבעינן גברא דחזי לאכילה כדאיתא בפ' כיצד צולין ויתבאר עוד לקמן בזה:
שם רש"י בד"ה והעצים המתנדב עצים מביא קרבן עמהם אבל עצים גופייהו משמע לרש"י ז"ל דלאו קרבן הוא כרבנן דרבי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש לא משמע הכי:
דף ק.
גמרא אביי אמר כאן שמת קודם חצות כו' מסקנת אביי דהיכא דחל האנינות קודם זמן פסח בהא קאמר ר"ש דאינו מקריב כשהוא אונן אבל מת לאחר חצות דכבר חל עליו חיובא דפסח מביא אפילו באנינות דנדחית מפני חיובא דפסחא. וברייתא דיוסף הכהן שטימאו אותו בע"כ מיירי שמתה קודם חצות והא דלא רצה ליטמא צ"ל דמשום רגל הוא דלא רצה ליטמא דמפסח בלאו הכי אידחי לשני משום אנינות ואידך ברייתא דאסרי ליטמא אם הולך לשחוט את פסחו היינו במת אחר חצות דאנינות לא פטר ליה מפסח משום הכי אסור ליטמא ובעי הש"ס למידחי דלר"ע דאמר מצוה לטמאות אפילו אחר חצות יטמא דפסח יש לו תשלומין בשני וברייתא דתני לא יטמא ר' ישמעאל היא דאמר רשות ומסיק לא ס"ד כו' ושפיר מוכח מהך ברייתא דאחר חצות אין אנינות לפסח וגם לא יטמא ורבא משני אידי ואידי אחר חצות פירש רש"י ז"ל דאפילו מת אחר חצות גם כן אנינות מדחי הפסח מקרא דשלמים כשהוא שלם כו' והא דאמר ר"ש דאונן טובל ואוכל פסחו לערב היינו במת אחר ששחטו וזרקו עליו ואפילו הכי לא העמידו דבריהם ז"ל באכילת פסח דאכילת פסחים מעכבא ולשיטתא דרבא יקשה ברייתא דאמרת לא יטמא כמאן כיון דמת לו מת ממילא נדחה מפסח ואמאי לא יטמא אפילו לר"י דאמר רשות אם לא שנאמר דהאי תנא פליג אר"ש בהך דרשא דכשהוא שלם וס"ל דאונן משלח קרבנותיו וגם נפקא מינה לכהן גדול דמקריב אונן מוזהר הוא שלא ליטמא אבל כהן גדול בלאו הכי אסור לטמא לקרוביו והרמב"ם ז"ל פירש כאן לאחר ששחטו עליו היינו אם עבר ושחטו עליו לאחר שמת לו מת אפי' מת קודם חצות דלכתחילה אין שוחטין עליו אבל אם עבר ושחטו עליו טובל ואוכל לערב. ועיין בכ"מ ז"ל ובלח"מ ז"ל ומה מאוד נכון בזה הגהת הר"א ז"ל מווילנא דגירסת הרמב"ם ז"ל הוא אידי ואידי קודם חצות וברייתא דטובל ואוכל לערב היינו לאחר שעבר ושחט עליו ואתי שפיר לפ"ז דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא דאביי מוקי להך דטובל ואוכל במת לאחר חצות דלכתחילה שוחטין עליו ואוכל לערב ורבא מוקי לה אפילו קודם חצות אלא דעברו ושחטו עליו טובל גם כן ואוכל לערב אלא דיש לדקדק לפי מה שהוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות ביאת מקדש דבכל הני כגון אבל ומצורע אפילו בדיעבד לא הורצה אם שלחו קרבנותיהם אם כן מאי שנא פסח דהורצה בדיעבד ומנ"ל לחלק בזה בין פסח לשאר קדשים כיון דפסח גם כן בכלל דרשא דשלמים כשהוא שלם כו' ואולי י"ל דבאונן מרצי הציץ בדיעבד כיון דהותר מכללו אצל כהן גדול אפי' לעבוד. ועוד י"ל דרבא לטעמיה לעיל בריש פרק כל הזבחים כו' דבקרבן ציבור אונן מרצה וכיון דמרצה אפילו בכהן העובד כל שכן דמרצה אם אונן שלח פסחו דפסח קרבן ציבור הוא אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר כן דהא לא קיימא לן כרבא בהא אלא כרבה בר אהילאי דאותביה לרבא התם וצ"ע:
והנה בין לפירוש רש"י ז"ל ובין לשיטת הרמב"ם ז"ל משמע דווקא אם שחטו וזרקו עליו הוא דטובל ואוכל לערב אבל אם שחטו ולא זרקו עדיין אין זורקין עליו לפירוש רש"י אם מת בין שחיטה לזריקה אסור לזרוק עליו. וכן לדברי הרמב"ם ז"ל אם עבר ושחט לחוד אין זורקין לכתחילה. ובירושלמי פרק האשה איתא אמר ר"י בר בון מתניתא בשנעשה אונן משעה ראשונה בין שחיטה לזריקה אבל אם נעשה אונן לאחר כפרה כבר הורצה משמע דאחר שחיטה גם כן זורקין עליו לכתחילה אלא דנראה דצ"ל כשנעשה אונן משעה ראשונה או בין שחיטה לזריקה דאז שוחטין וזורקין עליו ואוכל גם כן אבל אם נעשה אונן אחר שחיטה וזריקה כבר הורצה וכדברי רב אדא בר מתנה מאי דהוי הוי. ועיין תוס' סוכה דף כ"ה ע"ב בתוס' בד"ה אבל הכא דלא מטי זמן חיובא שהקשו לרבא דאמר הכא דאחר חצות גם כן מטמא לקרוב אם כן למה לי קרא דחתן דעוסק במצוה פטור מן המצוה הא שמעינן מהכא דאפילו מטא זמן חיובא דפסח מטמא לקרובים ולא הבנתי קושיתם דהכא רחמנא פטריה מפסח מקרא דשלמים קרבנו כל קרבנותיו לא יביא אלא כשהוא שלם וכמו שפירש רש"י ז"ל ואם כן ממילא מותר לטמאות גם כן ועוד דבלאו הכי אין זה ענין להא דעוסק במצוה כו' כיון דשניהם מוטלין עליו כאחת ואי אפשר לקיים שניהם וסבירא ליה לרבא מסברא דעשה דפסח נדחה מפני עשה דקרובים כיון דעשה דפסח יש לה תשלומין בשני וכמו שכתב רש"י ז"ל לעיל ומכל מקום מהא דאמרינן התם דקרא אתי להיכא דלא מטי זמן חיובא דפסח וודאי ס"ל כשיטתיה דאביי דאחר זמן חיובא עשה דפסח עדיף וכדמשמע נמי בסוף פרק מי שהיה טמא דרבא גופא סבירא ליה הכי ודו"ק:
ומהא דמוכח אביי מעובדא דיוסף הכהן שטימאוהו אחיו בע"כ דאם מת קודם חצות חל אנינות ומידחי מפסח יש לדקדק קצת על שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל דטומאת אשתו הוא מדברי סופרים דעשאוה כמת מצוה ע"ש דאם כן מאי ראיה היא זו הא במת מצוה לכ"ע חייב להיטמא אפילו אחר חצות וי"ל דנהי דעשאוה כמת מצוה מכל מקום לא חמיר מקרוב דמצוה מן התורה לטמאות ועיין מש"כ בזה בחי' מ"ק שם:
דף ק:
גמרא רבה בר רב הונא אמר כו' ולפי מסקנא זו יום ליקוט ויום שמועה בקדשים אסור עד הערב כמתניתין דפסחים טובל ואוכל בקדשים לערב אבל פסח אוכל אפילו יום ליקוט עצמות ויום שמועה בעצמו ויום קבורה אסור בין בפסח בין בקדשים עד הערב. והיה נראה דהכי קיימא לן דרבא סבירא ליה הכי כדאמר ציית מאי דאמר לך רבך דאכילת פסחים מעכבא מדרבה בר רב הונא והיינו מהא דמותר ביום ליקוט עצמות וגם לא מצינו מאן דפליג עליה בהדיא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות ק"פ משמע דיום קבורה וליקוט ושמועה לכולם חד דינא להם ולא הותרו בפסח גם כן אלא בלילה שלהם אבל באותו יום עצמו כגון ששמעו אחר שקיעת החמה אפילו בפסח אסור וקצת תימא על נושאי כליו ז"ל שלא הרגישו בזה ועיין בירושלמי פרק האשה דאיתא התם גם כן להאי שיטתא אלא דנראה קצת דגרס התם במתניתין דפסחים השומע כו' והמלקט כו' אוכל בקדשים ולא גרס לערב משמע דבקדשים גם כן מותר אפילו ביום שמועה עצמו ע"ש בגמרא דשקיל וטרי ובמחלוקת רבי ורבנן איתא התם ג"כ שיטתא אחריתי מתלמודין ע"ש:
שם תוס' בד"ה אכילת פסחים כו' עיין שם שר"ל דאפילו לר' נתן דאמר אכילה לא מעכבא הכא שאני דבעינן גברא דחזי כדאיתא התם בפרק כיצד צולין והתם לא אמרינן אלא דבעינן גברא דחזי בשעת זריקה אבל כוונתם דמכל מקום אכילת פסח אפילו לר' נתן מצותה יותר גדולה מאכילת שאר קדשים דהא בעינן בפסח גברא דחזי לאכילה מה שאין כן בשאר קדשים וק"ל:
דף קא.
גמרא כאן בקדשי שעה כו' ומסקינן דלר' נחמיה קדשי שעה הותר לגמרי בין ביום בין בלילה. ואמר משה לאהרן שיאכל גם קדשי דורות והשיב לו אהרן בקדשי דורות איכא קל וחומר ממעשר. והקשו התוס' ז"ל הא איכא למיפרך מה למעשר כו' ולרבנן לא הותר אז אלא אנינות לילה ומשה אמר לאהרן דהותר גם ביום והשיב לו אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה אבל ביום קל וחומר ממעשר כו'. ותמהו התוס' ז"ל גם כן הא האי קל וחומר איכא גם בלילה דלדורות אנינות לילה ג"כ דאורייתא לר"י ויש לדקדק לדברי משה דלא ס"ד לדרוש הקל וחומר ממעשר אם כן למה בא הציווי כלל שיאכלו באנינות כיון דלא אשכחן אזהרה על אכילת קדשים באנינות ממילא הוא מותר וע"כ צ"ל מדצוותה התורה האי התירא לאכול באנינות שמע מיניה דהקל וחומר ממעשר לאו פריכא הוא ומסברא היה אסור לאכול קדשים באנינות להכי בא הציווי כאן להתיר ונחלקו משה ואהרן בסברא בעלמא לר"נ אמר משה אחרי שהתירה התורה כאן אנינות וחידוש הוא שחידשה תורה באותו יום ההיתר הוא בין בקדשי שעה בין בקדשי דורות של אותו היום ואהרן השיב לו כיון דלא בא הציווי אלא בקדשי שעה לא שמענו לאותו חידוש אלא בקדשי שעה אבל קדשי דורות באיסורן קיימי. ולר"י היה בדעת משה דהותר אכילת אונן לגמרי אפילו ביום ואהרן השיב כיון דחידוש הוא שחידשה תורה היום לא שמענו אלא היתר לילה אבל היתר יום אם לא שמענו כיון דעיקר מריריה ביום הוא מסתברא לומר דיום כדקאי קאי באיסוריה ולא נתחדש ההיתר אלא בלילה ומיושב תמיהת התוס':
ויש לדקדק בהא דפליגי תנאי הכא באנינות לילה אי דאורייתא אי דרבנן ולמאן דאמר דאורייתא משמע דהלילה הולך אחר היום א"כ אם אירע דבר בלילה לא הוי אונן אלא באותו הלילה אבל לא ביום שאחריו ולמ"ד אנינות לילה דרבנן הוי איפכא והוי אונן כל היום ואשכחן קולא למ"ד דאוריתא וחומרא למ"ד דרבנן ואי נימא דלמ"ד דאורייתא אפילו אם אירע בלילה הוי אונן גם בלילה שאחריו א"כ אשכחן אנינות יותר מיום ולילה ולא מצינו יותר מיום שלם כדכתיב ואחריתה כו' וצ"ע יבולע המות לנצח במהרה:
דף קא:
גמרא סבר לה כר"א דאמר ר"א לא נתכהן פנחס כו' רב אשי עד ששם שלום בין השבטים ומסקינן דלרב אשי נתברך להיות כהן בשעת הריגת זמרי אלא דלא נתרצו לו ישראל להלבישו ולמשחו ולחנכו עד ששם שלום כו' כמש"כ התוס' ז"ל ולפ"ז לרב אשי נמי היה כל דיני כהונה עליו לאכול קדשים ושלא לישא נשים הפסולות לכהונה מיד אחר הריגת זמרי דהלבשה וחינוך אין מעכבין אלא לעבודה ולזה קאמר רב אשי לא נתכהן כו' עד ששם שלום כו' וא"כ א"ש גם לר"א הא דיליף ר"ש ביבמות דף ס"א דגיורת פחותה מבת ג' כשירה לכהונה ממלחמת מדין שנ' החיו לכם ופנחס הי' עמהם אלא דבלא"ה א"ש דר"ש ס"ל בשמעתין דפנחס נתכהן מיד כדאמרי לי' לר"נ דא' הלא פנחס הי' עמהם: ולכאורה ק' לרב אשי הא דאמר ר' ישמעאל בב"ב פ' יש נוחלין מקרא דויקברו את אלעזר בגבעת פנחס וכי מנין לפנחס שאין לאלעזר אלא ש"מ ירושת אשתו ד"ת ולדברי רב אשי הא פנחס בבואו לארץ עדיין לא נתכהן והי' לו ליטול חלק בארץ ולפי הנ"ל ניחא דלרב אשי נמי כהן הי' מהריגת זמרי אלא דלעבודה לא נתכהן. אבל בלא"ה א"ש דנהי דכהן לא הוי מ"מ לוי הוא ואין לו חלק בארץ והוי מצי הש"ס למימר דלא פליגי ר"א ורב אשי דר"א קאמר לענין אכילת קדשים נתכהן בהריגת זמרי ורב אשי אמר דלענין עבודה לא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים ובעיקר טעמא דפליגי בכהונת פנחס פירש"י בחומש הביאו המהרש"א ז"ל בח"א כאן מפני שלא נמשח יחד במילואים כשנמשחו אהרן ובניו לא נתקדשו אז אלא זרע הנולד אחר משיחה ובשלמא לר' אלעזר א"ש דע"פ הדיבור נתכהן גם הוא אבל לרב אשי אם לא הי' קדושת כהונ' עליו היכי נעשה כהן ע"פ שימת השלום וע"כ נ"ל לר"א נמי סמכו על הבטח' דוהית' לו ולזרעו כו' וע' בסוט' דף מ"ג דקרי לפנחס משוח מלחמ' ולרב אשי ע"כ זה כמ"ד כאן דפנחס נתכהן כאחד עם אהרן ובניו ודו"ק וברייתא דלקמן בן בנה משוח מלחמ' ג"כ ס"ל דנתכהן מיד:
שם גמרא אמר רב משה רבינו כ"ג הי' וחולק בקדשי שמים כו' יש לדקדק מנ"ל דכה"ג הי' נהי דילפינן מהאי קרא דהי' אוכל בקדשי שמים אבל כה"ג מנ"ל וכן בפרש' נאמר כל עבודות כה"ג לאהרן לבד וי"ל דמסברא אומר כן כיון דבז' ימי המילואים הי' משה משמש לבד מסתברא שלא ירד ממעלתו וברצונו הי' תלוי אם הי' רצונו הי' יכול לשמש בכהונה גדול' כל מ' שנה בח' בגדים אלא משום דטריד בשכינה הניח לאהרן הכהונ' גדולה כי מעלת משה הי' יותר גדול' כמבואר בדברי הזוה"ק משה שושבינא דמלכא כו' וכש"כ שלא נגרע מאתו מעלת אהרן ג"כ והיינו דמשני לקמן אימא אף מלך וכה"כ כמ"ג. ועיין במדרש קרח שאמר להם משה אנו אין לנו אלא ה' אחד ותור' אחת וכה"ג אחד כו' היינו משום דאע"פ שהי' למשה רבינו קדושת כהונ' גדול' עכ"ז לא נשתמש בה והניח' לאהרן ע"פ הדיבור:
שם גמרא שהרי הותרו לזר ולהם מאי לאו משה לכאורה אין כאן חידוש בקרבנות המילואים שנאכלו לזר דהא קודם הקמת המשכן הי' העבוד' בבכורות ולא נתקדשו הכהנים עדיין וכל ז' ימי המילואים דין במה להם וכמש"כ התו' ז"ל במס' ע"א דל"ד בד"ה במה שימש משה כו' בשם הר"י מאורליינייש דכל ז' ימי המילואים הי' דין במה ע"ש וי"ל דמ"מ חידוש הוא כיון דכל קרבנות מילואים מצות אכילתן לאהרן ולבניו כמה שנאמר בשלו את הבשר כו' הא דהותר למשה הוי חידוש:
שם גמרא מי הסגירה כו' והקש' המהרש"א ז"ל בח"א למ"ד פנחס נתכהן ג"כ א"כ הוא הי' יכול להסגירה דראשון בשלישי כשר לרוב הפוסקים וכן דקדק הצ"ק ז"ל ונרא' דלפי המבואר בפ' זה הי' בבא שלשתן אל פתח אהל משה אהרן ומרים ולא הי' שם איש זולתם והתנפל אהרן לפני משה אל נא תהי כו' כי הבינו שנעשית מצורעת למען תכלם בהסגר וחליטה ולטהרה ע"כ קאמר מי מסגירה לא הי' שם אחר זולתם ומי מהם הסגיר' משה זר הוא אהרן קרוב הוא אלא הקב"ה חלק לה כבוד אני מסגירה וכמש"כ תסגר שבעת ימים ואהרן נצטער ע"ז כי לא ידע מי יסגירה ויחליטה ויטהרה אשר זה הוא רפואת וטהרת הנגע וגם טהרת החטא אשר בא הנגע בשבילו ואם אין מסגיר אין מטהר ג"כ וזה שאמר אהרן אל נא תהי כמת כו' שאין לו רפוא' ח"ו וחלק לה הקב"ה כבוד כו':
דף קב.
גמרא מנה"מ דת"ר כל זכר כו' אי לאכיל' כבר אמור לחם אלהיו כו' אלא לחלוקה והיינו מכל זכר דכתיב גבי מנח' ובתר הכי דריש לתרתי כל זכר דכתיב בחטאת ואשם לאתויי אפילו בעל מום מעיקרו ובע"מ קבוע למ"ד איפוך ולרב אשי מרבי אפי' בע"מ עובר ולרב אשי ניחא דדרשא דקראי כסדרן הוא מכל זכר דחטא' מרבינן אפי' בעל מום מעיקרו ומכל זכר דאשם מרבינן אפי' מום עובר דהוי רבותא טפי אבל לרב ששת דריש לקראי שלא כסדר דקרא דחטאת הוה לי' לרבויי אפילו מום קבוע ומכל זכר דאשם הוה לי' לרבויי אפי' בע"מ מעיקרו דרבותא דבע"מ מעיקרו שייך יותר בבע"מ קבוע והיכי מרבי תחיל' בע"מ מעיקרו ואח"כ בע"מ קבוע ובת"כ פ' צו נאמרו הדברים כסדרן מקרא דחטאת מרבי בע"מ קבוע ומקרא דאשם בע"מ מעיקרו ע"ש אבל לרב אשי א"ש כגירסת תלמודין ומהא דדרשינן מקרא קמא דמנח' לחלוקה משמע דלאכיל' לא איצטריך דקרא דלחם אלהיו מקדשי הקדשים משמע דבכל המומין האמורים בפרשה אוכל ושם נאמר כל המומין בין קבועים בין עוברים ולא איצטריך קרא אלא לחלוק' וא"כ הא דדרשינן מאידך קראי למום עובר ומעיקרו היינו לחלוק' דמכל זכר קמא לא הוי מרבינן אלא תם ונעשה בע"מ הוא דחולק וכן אידך קרא דאשם איצטריך דאפי' מום עובר חולק וא"כ לא א"ש הא דאמר רב אשי דבע"מ עובר איצטריך סד"א נטמא כו' אף האי נמי כמה דלא מיתקן לא אכיל והא אכיל' פשיטא לן מקרא דלחם אלהיו כו' דבכל מומים אוכל. וע"כ צ"ל דכל הני קראי איצטריך גם לאכיל' אע"ג דקרא דלחם אלהיו נאמר בפ' אחר כל המומי' מ"מ ה"א דלא קאי אלא על מום עובר דסמיך לי' כמש"כ מום בו את לחם כו' לא יגש להקריב לחם מקדשי הקדשים יאכל ודרשינן בת"כ מום בו הא עבר מומו כשר הרי דמיירי קרא במום עובר ועליו כתב רחמנא לחם כו' מקדשי הקדשים יאכל אבל מום קבוע לא שמענו להכי איצטריך קרא אחרינא אבל התינח לגירסת הת"כ דגרס בקרא דחטאת אין לי אלא מום עובר מום קבוע מנין כו' אבל למאי דתריץ רב אשי דגרסינן אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין הדק"ל ל"ל קרא להא כיון דקרא דלחם כו' כתיב בתר מום עובר וודאי עלי' נמי קאי וצ"ל לרב אשי הוי אמינא איפכא דשריותא דלחם כו' מקה"ק יאכל לא קאי אלא אמומין קבועין שנא' בפירוש אבל לא על מום עובר דאתי מרבויא דקרא ועדיין צ"ע ועוד יש לדקדק דבת"כ פ' אמור דריש מקרא דמקה"ק יאכל דחולק ג"כ ותרתי קראי ל"ל ול"ל כל זכר קמא לחלוק' והתוס' ז"ל הקשו מנ"ל דקרא שלישי אתי למום עובר דילמא איצטריך לבע"מ מעיקרו לחלוק' וחד לאכילה וחד לחלוקה ולפי הנ"ל ניחא קצת דלבע"מ מעיקרו לא איצטריך לאכיל' דשרוע נאמר בפ' היינו עינו אחת גדולה ואחת קטנ' וזה מום מעיקרו הוא ואפ"ה אמר רחמנא לחם כו' יאכל אלא דאין זה מוכרח דאפשר למום זה להוולד גם אחרי כן ודו"ק וע' תוס' חדשים וצ"ק ז"ל:
דף קב:
תוס' בד"ה הרי טמא כו' הקשו אמאי לא פריך מכ"ג אונן דאינו חולק לערב ע"ש. וי"ל כיון דלא אשכחן אלא ביום קבורה דביום מיתה בלילה נמי אסור מדרבנן וביום קבורה ג"כ איכא תנאי דפליגי ולרבי גם ביום קבור' לילו אסור מש"ה לא תיקשי כ"כ אע"ג דסתמא דמתני' לא ס"ל כרבי וק"ל:
בעי רב אשי נטמא בינתים מהו כו' פי' כגון שנטמא אחר זריקה ולא הוקטרו החלבים עד שטבל ונטהר מטומאתו ובשעת הקטרת החלבים היה ראוי להקטיר מהו ולא איפשיטא אבל אם בשעת הקטרת החלבים טמא הי' כגון שהוקטרו החלבי' ביום בשעה שהי' טמא ואח"כ נטהר וראוי לאכיל' בליל' ואפ"ה אינו חולק לאבא שאול כיון דטמא הי' בשעת הקטרתן ולת"ק חולק בכה"ג כיון דבשעת זריקה טהור הי' וכדאמרי' הא טהור כו' וע' בדברי הרמב"ם ז"ל סוף פ"י מה' מעה"ק שפסק כאבא שאול וד' הג"ה שם שעשה מחלוקת בין פירושו לחבורו אינו מובן ודו"ק:
שם גמרא האי דינא מר"א בר"ש גמירנא ועביד צריכותא לקראי דכתיבי במנחה וחטאת ושלמי' והקשו התוס' ז"ל בד"ה בע"מ אמאי מייתרי קראי דכל זכר וי"ל דדוקא בטבול יום לענין חלוקה הוא דשייך כל הני סברי דר"א בר"ש אבל בבע"מ להיתר אכיל' לא שייכי הני צריכותא וכעין זה כתב הבה"ז ז"ל ע"ש:
שם תוס' בד"ה מה אם דחיתני מחטאת כו' תימא אמאי לא קאמר כו'. וי"ל דממנחה שמעינן לה דלאו פירכא היא מזו וכ"כ הצ"ק ז"ל אלא דלקמן גבי בכור הדר קאמר להך פירכא דאשכחן בחטאת ואפ"ה הדר פריך לה ע"ש וע' בק"א מש"כ בזה:
דף קג.
גמ' הניחא למ"ד מותרות לנ"צ אזלי אלא למ"ד לנדבת יחיד אזלי מא"ל הא דלא מוקי לה במותרות דקרבן ציבור כמו מותר חטאת צבור דקרב עולה ג"כ י"ל דלא מסתבר למעוטי מותרות של ציבור ומידי דהוי אעולת תמיד וכמש"כ התוס' ז"ל בד"ה הניחא ע"ש אלא דלמסקנא דממעט מהעולה עולה ראשונה ה"ה דמותרות של ציבור אימעיטו דלאו עולה ראשונ' היא ולא קיימא האי דינא במסקנ' מדרשא דיהוידע הכהן ומוקי לה ר' ינאי הא דפרט לעולת הקדש היינו פרט למתפיס עולה לבדה"ב ואפי' למ"ד לא תפיס הנ"מ בשר אבל עור תפוס וקמ"ל קרא דעולת איש לאשמועי' דהקדש בכה"ג תפוס העור והקשו התו' ז"ל למ"ד תפוס מדאוריי' לי קרא ע"ש והי' נרא' דאפי' אי לא תפסי בבשר בעור לא צריך קרא להכי דתפוס כיון דלאו ממון מזבח הוא ועיקר קרא דעולת איש אתי לדרשא דעולה שעלתה לאיש כדלקמן ור"י אסמך בהאי קרא גם פרט לעולת הקדש וכן נרא' מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב לעולת הקדש בתרתי גווני או במתפיס עולה לבדה"ב או בהקדש נכסיו דזכרים יקרבו עולות ותמה הלח"מ ז"ל דהא הוא ז"ל פסק בה' ערכין כר"א דזכרים ימכרו לצרכי עולות והדמים יפלו לבדה"ב. ובגמ' מוקמינן לה כר"י דאמר זכרים עצמן יקרבו עולות וקמ"ל דעור תפיס ולפי הנ"ל הני תרי שינויא בחד גוונא הוא לר' ינאי דמוקי במתפיס עולה לבדה"ב קאמר לא מיבעי למ"ד דתפוס מדאורייתא כו' אלא אפי' ט רבנן עור תפוס וה"נ לשינויא דרב המנונא ל"מ לר"א דוודאי אין העור לכהנים וכשקונה אותה המחויב עולה אינו נותן דמים אלא בעד העול' לבד מעורה דהעור ניתן לבדה"ב אלא אפי' לר"י ג"כ העור נתפס לבדה"ב והרמב"ם ז"ל אע"ג דפסק כר"א מ"מ כתב להאי דינא דלר"א פשיטא דעולת הקדש לא הוי לכהני' אבל בתוספתא במכילתין פליגי חכמים עלי' דר"י בעולת הקדש ואמרי דעורה לכהנים ואי מסברא קים לן הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"י ואולי י"ל דר"י דתוספתא היא למאי דס"ד דר"י דעול' הבא' מן המותרות אין עורה לכהנים ועלה הוא דפליגי רבנן ואמרי דעורה לכהנים כמדרשא של יהוידע הכהן אבל עולת הקדש כי אידך שינויא ליכא מאן דפליג עליה דר"י:
דף קד.
גמרא מאי רבי ומאי ר"א בר"ש דתניא כו' והנה בדברי רבי איכא קולא וחומרא וכן בד' ראבר"ש לרבי אם הופשט העור קודם זריקה אע"ג דנפסל הזבח אחר ההפשט כגון שנטמא הזבח או הדם אעפ"כ אם זרק הדם מרצה על העור בפ"ע והיינו קולא אבל אם העור הוא עם הבשר אפי' נפסל הבשר אחר זריקה העור ג"כ נפסל עמו ולר"א בר"ש הוי איפכא אם הפסול הי' קודם זריק' אפי' אחר הפשט אין הדם מרצה על העור. אבל אם נפסל אחר זריק' הבשר פסול והעור לכהנים אבל אם נפסל קודם הפשט וקודם זריקה לכ"ע העור ג"כ פסול כמו נשחט' חוץ לזמנה לעיל ובתוספתא במכילתין מבואר דבנפסל הדם או יצא לכ"ע העור והבשר אסורים וכי פליגי בנטמא הזבח או שיצא והכי משמע בשמעתין וכמו שיתבאר. והתוס' ז"ל בד"ה ומודה רבי כו' כתבו תמוה עצומה מהא דפ' הגוזל קמא אם קדמו בני יהויריב והקריבו האשם קודם הבאת גזילו זכו במה שבידם ואמר רבא התם היינו דזכו בעור דהאשם עצמו פסול הוא והרי נפסל התם קודם הפשט וקודם זריק' דלכ"ע העור ג"כ אסור. ותי' ז"ל דבשחיט' לחוד קודם גזילו לא מיפסיל ויכול להביא הכסף קודם זריק' ולא חשיב פסול דקודם זריק' והקשו ע"ז כיון דהפסול בידם מה לי קודם זריקה ומה לי לאחר זריקה ולא הבנתי דבריהם ז"ל דהא רבי הוא דקאמר התם הכי ואליבא דרבי א"ש דכיון דבשחיט' ליכא איסורא קודם גזילו והפשיט קודם זריק' ואפי' נפסל אח"כ בזריק' הדם מרצה על העור ולענין זה כתבו דלא חשיב פסול דקודם זריק' אפי' הוי פסול דקודם זריקה דהזריק' נעשית בפיסול כל שלא הביאו גזילו מ"מ כיון שהפשיט קודם הפסול שפיר מרצה על העור לרבי. וראיתי בש"מ בב"ק שם שכ' בשם הרא"ש ז"ל להאי תירוצא דהופשט קודם זריק' והוסיף שם כיון דהזריקה מהני ואם עלו לא ירדו כמו מח"ז מהני נמי לרצות על העור אבל לא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהיכן מצינו דמח"ז אם עלה לא ירד ואדרב' לעיל לענין טומאת בית הבליע' חשיב מח"ז בין הני שאין פסולן בקודש וכן לקמן בסוף מכילתין לענין העלאת חוץ אלמא דאין הקדש מקבלו ואם עלה ירד ועוד דכבר כתבתי דברי התוספתא לעיל דבפסול לדם לכ"ע ישרף העור ואין הדם מרצה ויתבאר עוד בזה לקמן מ"מ דברי התוס' ז"ל כאן אינם מובנים לי מה שהוצרכו לומר דלא חשיב פסול קודם זריק' וקשיא להו ע"ז כיון דהפסול בידם כו' כיון דאליבא דרבי קיימינן התם. ותי' עוד לפי שיטתם דמידי דהוי אנמצא טריפ' בבני מעיים לר"ח סגה"כ דלא הוכר פסולו קודם הפשט או קודם זריק' דמרצה על העור וה"נ כיון דיכול להביא הכסף קודם זריק' הוי לא הוכר פסולו. וגם זה קש' לי הא הכא הזריק' נעשית לכתחיל' בפיסול כיון דלא הובא הכסף עדיין ומה ענין זה לנמצא טריפ' בבני מעיי' שלא נודע הפסול קודם זריקה ובש"מ שם הביא תי' זה בשם הראב"ד ז"ל בקצרה דרבי ס"ל כר"ח סגה"כ דאמ' מעולם לא ראיתי עור יוצא לבית השריפ' ומקוצר דבריו ז"ל משמע דס"ל דלר"ח אין עור יוצא לבית שריפ' כלל ואין זה מובן דהא מסקינן לקמן דלא אמר ר"ח אלא בנמצא טריפ' בבני מעיי' אבל בשאר פסולי מוד' או כרבי או כר"א בר"ש ועוד הקשו התוס' ז"ל מדברי התוספתא פסחים דמבואר שם דבשחיט' לחוד קוד' גזילו נפסל ג"כ ולא יהא אחר ממרס בדם כו' והדרא תמיהת התו' ז"ל לדוכתא וכן אסקי התוס' ז"ל שם בב"ק בתימא וע' מהרש"א ז"ל שם ובבה"ז כאן:
והנה התוספתא הנ"ל איתא בפסחים ובב"ק ותני התם תלתא דיני בחדא הקדים אשמו לגזילו כו' והקדים אשמו למעילתו כו' והקדים חטאת מצורע לאשמו בכולן לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו כו' ובתלמודין לא הובא אלא הא דהקדים חטאתו לאשמו כו' בריש מנחות וכן בדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כעת להאי דינא לא בה' גזילה לענין הבאת אשם קודם לגזילו ולא בה' מעילה לענין הבאת אשם קודם למעילה רק בה' מח"כ כ' להאי דינא כדאיתא שם במנחות ואפש' לומר לפי סוגיא דשמעתא שם במנחות דתלמודין לא ס"ל הכי אלא בהקדים חטאתו לאשמו דמצורע משום דכ' תהיה עיכובא. וכדאיתא התם ואי משום מחוסר זמן דמסקינן התם דיש מחוסר זמן לבו ביום הא כתבו התוס' ז"ל שם דדוקא במצורע שלא הגיע עדיין זמן טהרתו הוא דיש מחוסר זמן לבו ביום אבל בעלמא אין מחוסר זמן לבו ביום כדמוכח ביומא וא"כ בהני תרתי הביא אשמו קודם גזילו ואשם מעילות קודם מעילתו ליכא טעמא לפסול בדיעבד מה"ת דאין מחוסר זמן לבו ביום ואפשר דלא מיפסיל אלא מדרבנן אבל במשנה התם נמי משמע דאשם מעכב היינו גזילו מעכב כפרת האשם ע"ש אם לא שנאמר דבשחיטה קודם לגזילו לא מיפסיל מה"ת וכמש"כ התוס' ז"ל אבל כבר כתבתי דאין זה מספיק עדיין ליישב תמיהתם ועוד יתבאר לקמן בזה. וע' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שם בב"ק:
שם גמרא לימא מ"ד הורצה כר"א כו' ומסיק אליבא דר"א כ"ע לא פליגי דמרצה כ"פ אליבא דר' יהושע כו' ופירש"י ז"ל דאפי' באבוד ישרף ס"ל לרבי אליבא דר' יהושע דמרצה על העור אע"ג דהקרבן לא הורצה והתו' ז"ל בד"ה מאן דאמ' לא הורצה כו' כתבו דלא מיירי הכא אלא בנטמא הבשר או נפסל ובין לפירש"י ובין לדברי התוס' ז"ל משמע דפלוגת' דרבי ור"א בר"ש לא מיירי אלא בפסול בשר אבל בפסול דם לכ"ע גם העור לא הורצה וכד' התוספתא שהבאתי לעיל וא"כ ק' מאי רמי לעיל מתני' אהדדי הא איכא לשנויי בפשיטות הא דתנן כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה היינו אם נמצא פסול בדם דלא הוי זריקה ולא זכה המזבח בבשרה והא דתנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים היינו שנמצא פסול בבשר שנטמא או נפסל וכש"כ לפי' התוס' ז"ל דלא אמר רבי דמרצה על העור אלא בנטמא ויצא אבל אבוד או שרוף אינו מרצה על העור ג"כ פשיטא דלא תיקשי רישא דמתני' דאם לא זכה המזבח בבשר מה"ת היינו דאסור לזרוק מה"ת לא זכו גם בעור אבל סיפא לא מיירי אלא בנטמא הבשר ויצא דבדיעבד אם זרק הורצה וכן הוא משמעות לשון המשנה ברישא דדריש מעולת איש דווקא אם עלתה לאיש הוא דעורה לכהנים אבל לא עלתה לאיש דלא הורצה הקרבן אין עורה לכהנים בכל גוונא בין הופשט תחילה או לא וסיפא מיירי בפסול הזבח ואם זרק הורצה ועלתה לאיש בהא פליגי ר"א בר"ש ורבי ובאמת כן הוא משמעות לשון הרמב"ם בפ"ה מה' מעה"ק שכתב לתרתי בבי דמתני' רישא וסיפא. וכן מבואר להדיא בתוספתא שהבאתי בין שחטו ולא הפשיטו ובין שחטו והפשיטו ולא הספיק לזרוק עד שיצא הדם או נטמא העור ובשר אסורין ואם שחטו והפשיטו ולא הספיק לזרוק עד שיצא או נטמא הזבח בהא פליגי רבי ור"א בר"ש והתוספתא שם צריך להגיה מעט אבל זו היא שיטתה אלא דתני התם עוד בבא אחת בפסול לינה שחטו ולא הפשיטו או שחטו והפשיטו ולא הספיק לזרוק עד שלן הדם העור ובשר אסורין שחטו והפשיטו ולא הספיק לזרוק עד שלן הזבח פליגי בזה רבי ור"א בר"ש ע"ש ולא הבנתי זאת כיון דלא הספיק לזרוק עד שלן הזבח א"כ ממילא נפסל גם הדם בלינה ובלן הדם ליכא פלוגתא כלל כיון דלא עלתה לבעלים וצ"ע. עכ"פ לפי הנ"ל קמה תמיהת התוס' ז"ל לעיל אדוכתיה באשם שהוקרב קודם הבאת גזילו אמאי עורה לכהנים כיון דלא עלה לבעלים וצריך להביא אשם אחר וצריך עיון גדול בזה:
שם גמרא ר"ח כרבי ס"ל הכא נמי יש לדקדק אי נמצא פסול בדם לכ"ע העור אסור כמש"כ לעיל, א"כ מאי משני כרבי ס"ל דאמר הדם מרצה על העור הא אכתי איכא בנפסל הדם דהעור יוצא לבית השריפה ואפשר דלהכי קאמר ואב"א כו' אין הפשט קודם זריקה ולא אשכחן פסול בעור חלוק קודם זריקה וע"כ אם הוא חלוק ונפשט היינו משום דהכל היה בכשרות ומש"ה לא ראה עור חלוק היוצא לבית השריפה ולהכי פריך הא אכתי איכא נמצא טריפה בבני מעיי' דהעור הופשט בהכשר ואח"כ נתוודע פסולו למפרע ונרא' דה"ה אם נודע אחר זריקה שנטמא הדם או איזה פסול אחר קודם זריקה אלא דלא נתוודע עד אחר זריקה והפשט ג"כ בכלל קושיא זו וכי משני קסבר נמצא טריפה כו' מרצה ה"ה בכה"ג ג"כ מרצה כל שהופשט בחזקת כשרות ול"ד נמצא טריפה קאמר וע' בתוי"ט ז"ל שרצה למצוא צד קולא בפסול טריפה וכבר כתבתי במ"א דלא נראה כן וע"כ עיקר דברי ר"ח דאמר מימי כו' הא קמ"ל דאם לא נתוודע הפסול עד אחר זריקה והפשט אע"ג שנולד קודם זריקה מ"מ העור נרצה דאל"ה מאי קמ"ל ר"ח ור"ע למד מדבריו דה"ה בכור בגבולין אם נמצא טריפ' אחר הפשט יאותו הכהנים בעורו וחכמים פליגי עלי' דר"ח אפי' במקדש די"ל דהדם מרצה וכ"ש בגבולין ור' יוחנן אמר הלכה כר"ע אפילו בבכור בגבולין והש"ס מסיק והילכתא כחכמים דפליגי אר"ח אפי' במקדש ואמרי אין לא ראינו ראיה וכ"ש בגבולין כן הוא פשטי' דשמעתא אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת ופסק במקדש כחכמים דיצא לבית השריפ' ובגבולין פסק כר"ע דהעור מותר משמע דמפרש דר' יוחנן הוא דאמר לתרווייהו הילכתא הלכה כר"ע בגבולין והילכתא כחכמים היינו במקדש והא דאמר ר"ע מדבריו למדנו כו' היינו במכ"ש אם במקדש התיר ר"ח כ"ש בגבולין אבל חכמים ג"כ יכול להיות דמודו לר"ע בגבולין והכי פסיק ר"י הילכתא וע' בלח"מ ובה"ז ז"ל ומש"כ הבשר בקבורה והעור בשריפה כבר כתבו בזה הראשונים ז"ל וע' תוס' והרא"ש ז"ל בבכורות מש"כ בזה ומש"כ בחי' שם וע' תוי"ט ז"ל:
דף קד:
גמרא ר"י אמר מקום יש בהר הבית ושמו בירה כו'. לדברי ר"י לא א"ש קצת הא דתנן ואם אין נשרפין כמצוותן נשרפין בבית הבירה היינו בהר הבית והאיכא שלא כמצוותן דנשרפין בעזרה והיכי תנן סתמא נשרפין בבית הבירה אבל לר"ל דאמר כל המקדש קרוי בירה א"ש טפי וק"ל:
שם תוס' בד"ה לא מחשבה כו' ועוד י"ל דההיא דמעילה איכא לדחויי מדרבנן וכן הא דחייבין עלי' משום פיגול וטמא כו' וצ"ל נותר וטמא ופיגול אין בהם וזה נגד דבריהם ז"ל לעיל דאיסור איכא גם בפיגול בקטרת וא"כ היכי מצינן למימר דחיובן מדרבנן הא גם בפיגול איכא איסור דרבנן ועוד דלעיל פ' ב"ש מוכח מפלוגתא דר"ש ורבנן דרבנן חייבין כרת קאמרי וע' בתוס' יומא שם:
שם גמרא לא פסול טומא' ופסול יציאה ולקמן קאמר לא פסול טומא' ופסול לינה וזיל הכא קמדחי ליה כו' כמו שפירש"י ז"ל ומשמע דלא ניחא לי' להש"ס למימר דקאי אפסול טומא' לחוד אלא או טומא' ולינה או טומאה ויציאה וא"כ אמאי לא פשוט מהא דביה"ד הי' בעזרה כו' ופרים הנשרפי' כו' שאירע בהם פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה מאי לאו פסול טומאה ולינה דליכא למימר פסול טומא ויציא' דא"כ נשרפין בהר הבית כיון דכבר יצאו. וצ"ל דלרווחא דמילתא אמר הכא פסול טומא' ויציאה ולקמן פסול טומאה ולינה אבל סגי בפסול טומאה לחוד ובהכי מיירי הא דלאחר זריקה נשרף בעזרה וק"ל:
שם גמרא אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת כו'. מה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל בזה כבר כתבתי בחי' מעילה וע' בלח"מ ז"ל פ"ז מה' מעה"ק שהאריך בזה:
שם גמ' בעי ר"א פרים הנשרפים כו' שיצאו רובן במיעוט אבר כו' ומסיק דיצא חציו של בהמה ברוב אבר מיבעי ליה אי שדינן למיעוט אבר בתר רובו והוי כמו שיצא רוב הבהמ' או בתר בהמ' שדינן לה. ופירש"י ז"ל דמיבעי ליה לענין טומאת בגדים דכ"ז דלא יצאת הבהמ' אינו מטמא בגדים ומיבעי לי' בכה"ג אי הוי כמו שיצא רובו דבהמ' ומטמא בגדים או לא והקשו התוס' ז"ל ע"ז הא לא חשיב הוצאה כיון דאגודו בפנים כדאיתא בפסחים בפ' כיצד צולין אלא פי' דמיבעי לי' לענין לשורפו בפנים דאי חשיב כיוצא ואירע בהן פסול נשרפין בהר הבית ואי לא חשיב כיוצא ואירע בו פסול שנטמא נשרף בפנים היינו בעזרה וכן פי' ברש"י בהג"ה. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פ' י"ט מה' פסהמ"ק נרא' דמפרש לה לענין פסול יוצא וז"ל שם פרי' הנשרפים כו' יש בהן ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנן לצאת פוסלת בשרם כו' לפיכך פוסלין אותן להחמיר וישרפו בעזרה והא דבפסול יציאה ג"כ נשרף בעזרה ולא בהר הבית היינו כיון שאירע בהם הפסול קודם זריקה אפילו יצאו צריך להביאם לעזרה לשרוף ככל פסולי המוקדשין וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב אבר אי מחזקינן אותן ביוצא הואיל ויצא רוב אבר או עדיין אינן יוצאין שהרי לא יצא רוב הבהמה לפיכך נפסלו מספק וישרפו בעזרה עכ"ל משמע דהא גופא אם נפסל ביציאה כי האי דחשיב כאלו יצא הרוב או לא קמיבעי לי'. ויש לדקדק חדא דא"כ ר"א באת"ל מיבעי ליה את"ל מיפסיל ביוצא כה"ג מי חשיב כיוצא אי לא וא"כ ה"ל לפסוק דיציאה פוסלת בפשיטות ככל את"ל דהוי פשיטותא ואמאי לא בעי לה ר' אלעזר הני תרתי בעיא כחדא כיון דחדא בחברתה שייכא ועוד דלענין פסול יוצא אפי' מיעוט שיצא חוץ למחיצתו נפסל מקרא דובשר בשדה טריפה כו' ואולי מיבעי ליה על מה שנשאר בפנים אם גם הוא נפסל כאלו יצא רובו לגמרי דנפסל כולו או לא הוי כאלו יצא רובו ומה שיצא לחוץ נפסל ומה שנשאר בפנים לא נפסל וישרף כמצותו חוץ לג' מחנות ומספק נפסל כולו וישרוף הכל בעזרה וכי האי בעיא בעי רבא בחולין לענין בכור דיצא רובו הרי הוא כילוד אם יצא חצי ברוב אבר מהו ע"ש בפ' בהמה המקש' דף ע' וכן פסק הרמב"ם ז"ל דספיקא הוי ועכ"ז קיצר הכ"מ ז"ל בכוונתו של הרמב"ם ז"ל והיה לו לבאר יותר גם מש"כ דהקשו התוס' ז"ל על פירש"י ופי' כפירוש הרמב"ם ז"ל אינו מובן דפי' התוס' לשורפו בפנים בעיא אחריתי היא אם אירע בהן פסול טומאה כפירש"י ז"ל בהג"ה:
דף קה.
גמרא רבה בר רב הונא מתני לה בגברי מתעסקין בו ה' גברי ונפקי תלתא ופשו תרי כו' אי בתר בהמה אזלינן בעיא זו לא נתפרש' למאי מיבעי לי' ולשיטת רש"י ז"ל נרא' דמיבעי ליה ג"כ לענין טומאת גברי אי הולכין בתר רוב מתעסקין והוי כאלו יצאו כולן והשנים שלא יצאו ג"כ טמאי' כאלו יצאו כיון דיצאו רובן ולפ"ז הא דתנן האחרונים אין מטמאין בגדים היינו היכא דלא נפקי רוב. או דילמא בתר בהמ' אזלינן ולפי שיטה זו אין הבנה לדברים אלו או בתר בהמ' אזלינן מאן דכר שמה דבהמה הכא הא הבהמה ע"כ יצתה כולה דאל"ה אין מטמאין בגדים כולן וכבר תמהו התוס' ז"ל ע"ז ותי' בדוחק וגם שיטת התוס' ז"ל לענין לשורפו בפנים ג"כ קשה לפרש בבעיא זו כיון דהבהמ' יצתה וודאי חשיב יצאה ועוד לא א"ש לישנא דהש"ס רבה בר רב הונא מתני לה בגברי משמע דמתני לה להך בעיא בגברי ולפי הנ"ל אין שייכות לבעיא זו עם בעיא קמייתא ובעיא אחריתי היא. אבל הרמב"ם ז"ל הלך גם בזה לשיטתו ופי' לענין פסול יוצא ובעיא קמייתא מיבעי ליה יצא חצי הבהמ' ברוב אבר אי רוב אבר מכריע והוי כאלו יצא רובו או כולו ורבה בר רב הונא מתני להך בעיא בגברי אם יצא חצי בהמה ורוב המתעסקים יצאו ג"כ אי הולכים אחר רוב המתעסקים וחשיב כאלו יצא כולו או בתר בהמ' אזלינן והרי לא יצא אלא חציו וא"ש הא דקאמר או בתר בהמה אזלינן ובכ"ז קיצרו מפרשי דבריו ז"ל ולא ביארו כל הצורך:
ובאותו ענין יש לדקדק בהלכה אחת בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מה' מעה"ק אחר האי דינא דג' ביה"ד הם בהלכה ה' שם ושריפת כל הנשרפים כשירה בזר ובלילה ובסוף ה' פסה"מ כתב דנותר אין נשרף אלא ביום. וכן בפיגול ובנותר ילפינן מקרא דוביום כדאיתא בריש פסחים וביבמות פ' הערל אבל פיגול מנ"ל והכ"מ ז"ל כתב שם משום דפיגול ונותר בחד שיטא שייכא משמע דפסול טמא נשרף אפי' בלילה ושיטתא דהש"ס משמע בכמה דוכתי דאין שריפת קדשים בלילה וכל פסולי קדשים בכלל וכן מסתבר למאן דאמר דאפי' שלא בזמנו אין שורפין אותו אלא ביום א"כ גזירת הכתוב הוא דאין לשרוף קדשי' בליל' דלמ"ד דוקא בזמנו הוא דנשרף ביום י"ל דכך הוא מצותו אבל לאחר זמנו ושאר פסול קדשים דאין להם זמן נשרפים אפי' בליל' וה"ה פיגול כיון דאין לו זמן נשרף אפי' בלילה אבל למ"ד אפי' שלא בזמנו נשרף ביום י"ל דה"ה לכל הקדשים פסולין דאין לשורפן בלילה אבל לחלק בין שאר פסולי קדשים לנותר ופיגול לא מצאתי כעת מקום מבואר זאת. עד שאחר העיון מצאתי בת"כ פ' צו מבואר הדבר להיפך ביום השלישי באש ישרף בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום ע"ש ויפלא שלא הרגישו בזה נושאי כליו ז"ל וצ"ע:
שם גמרא הנשרפים שיצאו וחזרו מהו כו' ע' רש"י ותוס' ז"ל ומסקנא דמיבעי ליה כיון שיצאו כבר אלא דחזרו אם האנשים שעומדין בחוץ מטמאין בגדים אע"פ שהפר בפנים כיון שכבר יצא פעם אחת או לא וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' פרה וע' לח"מ ז"ל שם שדקדק אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל בדינא דמתני' תנן הראשונים שיצאו מטמאין כו' דמיירי דוקא בנגררין כדמוקים לה בפסחים פ' כיצד צולין וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל. והי' נראה דהאי בעיא דיצאו וחזרו כו' לא ס"ל כהך אוקימתא דאי בעינן הוצאה ממש דומיא דשבת א"כ מאי מיבעי ליה הכא הא זה וודאי לא דמי להוצאת שבת כיון דעדיין כולו בפנים אע"פ דיש לחלק מ"מ נרא' דמכאן סמך הרמב"ם ז"ל בהשמטת אוקימתא דנגררין ודו"ק. וע' בירושלמי סוף פ' שני שעירים דאיתא נמי התם להני בבא דר"א דשמעתין והך בעיא דיצא רוב אבר מייתי התם תחילה ואח"כ בעיא אם נפסלו ביוצא משמע דבעיא קמייתא לאו בפסול יוצא מיירי אלא בטומאת בגדי' כפירש"י ז"ל וגם מצאתי שם מבואר דשריפת פרים כשירים בזר ובלילה כד' הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל והיה נרא' דכוונתו של הרמב"ם ז"ל ג"כ על שריפת פרים כמצותן אבל פסולי קדשים נשרפים דווקא ביום כדברי הת"כ אבל מדבריו ז"ל סוף ה' פסולי המקדש נרא' דשריפה ביום לא נאמר אלא בנותר ופיגול ושם בירושלמי יליף בק"ו מהקטר חלבים דאין כשירים בזר כשירים בלילה כ"ש שריפת פרים הכשירים בזר שכשירים בליל' ואיכא למיפרך שריפת קדשים פסולין יוכיחו דכשירים בזר ופסולין בליל' ואולי הירושלמי אזיל בשיטה זו דהא דנשרף ביום היינו דווקא בזמנו ואין זה מספיק עדיין ובפ' ד' מה"פ מדברי הרמב"ם ז"ל דשריפת פרה דווקא ביום בהל' י"ז שם:
שם גמרא פרים ופרה ושעיר המשתלח כו'. אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א כו' ומוכח בשמעתין דפלוגתייהו הוא כשיצאו לחוץ וס"ל לר"מ כיון דסופן לטמא טומא' חמור' מטמאין אוכלין ומשקין ואפי' שעיר המשתלח דחי הוא ולא חזי לקיבול טומא' מ"מ כיון דיש עליו טומא' חמורה לטמא המשלחו יש לו טומא' גם לאוכלין ומשקין והא דקרי לה סופן לטמא כו' הא אחר שיצאו כבר הגיעו לטומא' חמורה לטמא המתעסק בהן היינו משום דאין בהם טומא' חמורה לטמא הנוגע בהן אלא העוסק בהן והוי דומיא דנבילת העוף דאין לה טומא' אלא בבית הבליעה והני נמי אין להם טומא' אלא במתעסקים בהם ומשום דסופן לטמא ט"ח מטמאין אוכלין ומשקין וחכמים ס"ל דלא מהני הא דסופן כו' אלא בפרה ופרים דחזו לטומא' אבל לא בשעיר המשתלח דלא חזי לטומאה היינו דאמר רב דימי צריכין הכשר טומאה ממקום אחר זו היא שיטת רש"י ז"ל ויותר נרא' מל' רש"י ז"ל בד"ה אמרי במערבא כו' דגריס אמרי במערבא אין צריכין הכשר טומא' ממ"א וכגירסת התוס' ז"ל בב"ק דף ע"ז היינו הא דאמר ר"י יצתה נבילת כו' דאין צריכה הכשר היינו דהכשר טומא' ממ"א לא בעי ליגע בשרץ אבל חזי לטומאה בעי ע"ש בתוס' ז"ל וכשהן בפנים בעי לה ר"א אם גם בפנים בכלל סופן לטמא כו' או כיון דמחוסר יציאה מחוסר מעשה ופשיט דכמחוסר מעשה דמי:
אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' פרה כתב דפרים אין מטמאין טומאת אוכלין אפילו אחר שיצאו ופ"ג מה' אה"ט כתב ג"כ להאי דינא וחילק בין נבילת עוף טהור לפרים הנשרפים דנבילת העוף אחר המחשבה מטמא אוכלין ומשקין מאליהם הואיל וסופן לטמא טומא' חמורה אבל פרים אינו כן אלא אם נגעה בהן טומא' אז מטמא אוכלין ומשקין וע"ש בדברי הראב"ד ז"ל ודברי הכ"מ ז"ל במקומות אלו כבר כתב עליהם הבה"ז ז"ל אך לדברי הכ"מ ז"ל בפ"ג הנ"ל שכ' דהרמב"ם ז"ל מפרש אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר היינו דפרה ופרים צריכין שיקבלו טומא' ממקום אחר לזה הסכים הבה"ז ז"ל ע"ש בכ"מ ז"ל. וע"כ נרא' כן מדברי הרמב"ם ז"ל אבל קשה מאוד דא"כ מאי בעי ר"א פרה ופרים מהו שיטמאו בפנים כבחוץ כיון דאפי' בחוץ אין מטמאין אלא אם נגעו בטומא' אחרת א"כ שום חילוק בפנים או בחוץ בכל גוונא לא דמי לנבילת העוף דסופה לטמא טומאה חמורה במגע משא"כ בפרה ופרים דאין מטמאין אלא העוסקין בהן וכמש"כ הכ"מ ז"ל. ולשון הכ"מ ז"ל שכ' דנבילת עוף טהור מטמאה אדם במגע אינו מדוקדק דהא אינ' מטמאה אלא בבית הבליעה אלא דמ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דטומא' חמורה דפרים למתעסקים בהן לא דמי לטומאת נבילה בבית הבליעה וכמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' אה"ט דאוכל נבילה בשעת בליעה הרי הוא אה"ט והאוכל שיגע בו הוי ראשון ואלו השורף פרים אפי' בשעת העסק לא חשיב אה"ט ואם נגע באוכל לא הוי אלא שני כמו אם פירש ממטמאיו היינו שלא בשעת העסק וכמש"כ בזה בפי' המשנה פ"ה דזבי' אבל סוגיא דשמעתין קשה לשיטתו ז"ל וכו' ואולי סמך הוא ז"ל על דברי הירושלמי סוף שני שעירים ביומא דבעי לה ר"א התם סתמא פרים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר בלא טומא' מפני שסופן לטמא טומא' חמורה והתוס' ז"ל בד"ה מחוסר יציאה העתיקו מהו שיטמאו בגדים וכן איתא לפנינו בירושלמי שם אבל צ"ל מהו שיטמאו אוכלין והשיב ר' ירמיה הרי נבילת עוף טהור מטמא בלא הכשר ובלא טומא' ומסיק נבילת עוף מחיצתה בכל מקום היינו אע"ג דאינו מטמאה אלא בבית הבליעה מ"מ טומאתה בכל מקום אבל פרים מחיצתם חוץ לירושלים דווקא: ואין זה בכלל סופו לטמא טומאה חמורה ונהי דיש לפרש דר"א בירושלמי ג"כ דווקא בפנים מיבעי לי' וכמו שפי' הק"ע שם י"ל דלהרמב"ם ז"ל משמע לי' מדסתם לה סתמי נרא' דמיבעי לי' בכל גוונא בין בפנים בין בחוץ ועוד ק' לשיטתו ר"מ דאמר שעיר המשתלח ג"כ מטמא ואי בעינן הכשר טומא' ממקום אחר מ"ט דר"מ גבי שעיר המשתלח הא וודאי אינו מקבל טומא' וע"כ צ"ל לר"מ מיקרי סופו לטמא טומא' חמורה לטמא מאליו ומש"ה אמר דאפי' שעיר חי דלא חזי לטומאה ג"כ מטמא טומאת אוכלין כי היכי דמטמא טומא' חמורה וא"כ לא דמי הא דאמר ר"מ מטמאין טומאת אוכלין היינו מאליהם להא דאמרי רבנן מטמאין כו' דהיינו ע"י הכשר טומאה ממקום אחר וצ"ע:
דף קה:
רש"י בד"ה צריכה מחשבה להצטרף פחות מכזית ממנה כו' משמע דהוצרך לזה דאי כזית א"צ מחשבה דיש לו טומאת עצמו אבל זה אינו אלא בנבילת בהמ' דמטמא במגע בהא הוא דאיצטריך לאוקמי בפחות מכזית אבל נבילת העוף דאין לה אלא טומאת בית הבליעה אפי' אם היה כזית צריך מחשבה לעשותו אוכל לטמא טומאת מגע והצ"ק ז"ל כתב דמתני' אתיא כר"מ ואפי' כזית מטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה משום דסופו לטמא טומא' חמורה ואין זה מובן דאי מתני' כר"מ ע"כ לר"מ ג"כ בעינן כביצה כדתנן וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל בב"ק דף ע"ז וכתב שם דלר"מ ג"כ מחשבה בעינן בנבילת העוף אע"ג דבשעיר ס"ל דמטמא אע"ג דחי הוא ולא חזי כיון דסופו לטמא טומא' חמורה נבילת העוף שאני ע"ש נרא' מדבריהם שם דלא הוי גרסי והקתני רישא כו' ומאן שמעת לי' כו' אלא גירסתם הוא והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה כו' לחוד. וכן נרא' מדברי רש"י והתוס' ז"ל הכא ובחולין:
שם רש"י בד"ה ומטמאה טומאת אוכלין כו' ואי דנקט לי' בפומי' אמאי צריכ' מחשבה כו' וזה ק' קצת הא בנקט לי' בפומיה בלא"ה לא מצינן לאוקמי דא"כ למה בעינן כביצה הא לכ"ע סגי בכזית לר"מ ומה שפירש דאי מחתא אארעא צריכה הכשר משמע דאפי' כביצה צריכה הכשר משום דהוי מחוסר מעשה וכבר הקשו התוס' ז"ל ע"ז מדלא מיבעי ליה אלא לר"מ בכזית משמע דלרבנן בכביצה בכל גוונא מטמא אף ע"ג דמחוסר מעשה ולא דמי למחוסר יציאה דפרים דבפנים אין ראוי לטמא כלל וכן מבואר בדברי הירושלמי שהבאתי לעיל:
שם גמרא עד דאמרת לי הא מילתא נבילת עוף טהור לר"מ מונין בו ראשון ושני כו'. יש לדקדק מאי אירי' דמיבעי לי' לר"מ דווקא דס"ל דמטמא בכזית ולא לרבנן דאמרי בכביצה דהא לא מיבעי לי' אלא אם טומאה זו חמורה כ"כ למנות בה ראשון ושני היינו שיהי' הכזית נבילה כאוכל ראשון לעשות שני או לא וא"כ לרבנן נמי תיבעי לי' ועוד דע"כ חשיב כאוכל ראשון כדתנן ומטמא טומאת אוכלין אלמא דהוא חשיב ראשון ועושה לאוכלים אחרים שני אם לא דמיבעי לי' אם האוכל השני עושה שלישי ואין זה במשמעות לשון הש"ס ולקמן בעי לה עוד בחיבורי אוכלין ע"י משקין דהוי חיבור לטומא' קלה אי מונין בו ראשון ושני והתם נמי משמע דמיבעי לי' הא דנטמאו האוכלין ע"י חיבורן במשקה לאוכל שנטמא בשרץ אי טומא' זו הוי כראשון ואם נגע באחר הוי שני או דילמא לא מהני החיבור אלא לפוסלו אבל לא לטמא אחרים וה"נ י"ל דעל אוכל שנטמא בנבילת העוף מיבעי לי' אי חשיב כראשון לעשות שני משום דהנבילה הוי כאב או דילמא אין האוכל מטמא אחרים ולפ"ז א"ש קצת הא דקאמר לר"מ מהו דלרבנן דשעורן בכביצה פשיטא דלא הוי האוכל אלא שני אבל לר"מ דאמר דמטמ' בכזית י"ל דהוי כנבלת בהמ' דאוכל שנטמא בה הוי ראשון וה"נ כן או לא הוי ראשון אלא שני וא"ש בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' אה"ט שכ' דהוי כאוכל ראשון דק' לכאור' הא איפשיט בעיין דאין מונין ראשון ושני ולפי הנ"ל ניחא דראשון לכ"ע הוי וכי מיבעי לי' אי הוי הנביל' כאב למנות ממנו ראשון ושני ופשיט ליה כיון דאינה מטמא' במגע אין מונין ממנה ראשון ושני:
והרמב"ם ז"ל בפי"א מה' אה"ט ביאר לאידך בעיא כמש"כ דמיבעי' לי' אי ע"י חיבור משקין הכל ראשון הוא ועושין שני א"ד לא הוי אלא שני וכת' שם דהוי ספק וכבר עמד הראב"ד ז"ל שם הא איפשיטא בעיין דאין מונין ראשון ושני וע"ש בכ"מ ז"ל ובבה"ז ז"ל. אבל לפי' זה לא יתיישב הא דאמר כל היכא דמטמא אדם במגע כו' כיון דבעיא אחריתי היא הכא אי חיבור משקין עושה אותן כגוף אחד או לא בשלמ' לפירש"י ז"ל דשני חצאי נבילה אין מצטרפין ע"י משקין לטמא אדם כ"א לטמא אוכלין א"ש הא דקאמר כיון דאין מטמא אדם האוכל ג"כ לא הוי ראשון אבל לפי' של הרמב"ם ז"ל הא דאינו חיבור לטומא' חמורה לאו בחד ענין הוא עם הא דהוי חיבור לטומא' קלה דהא דלא הוי חיבור לטומאה חמורה ע"כ צ"ל כפירש"י דאטומאה עצמה קאי חצי זית וחצי זית שנתחברו ע"י משקין דאין זה חיבור לטמא אדם והא דהוי חיבור לטומאה קלה מיירי באוכל המקבל טומאה ועוד יש לדקדק לפי' של הרמב"ם ז"ל אי האוכל המחובר לא הוי אלא שני א"כ מאי קמ"ל דהוי חיבור ע"י משקין הא בלא"ה המשקין נעשין תחילה ומטמאין את האוכל לעשותו שני דמשקין מטמאין בכ"ש וכ"ת דחיבורן ע"י משקין היינו משקין אחרים חוץ מד' משקים דאין מקבלין טומא' ג"כ לדברי הרמב"ם ז"ל דא"כ לא הוי חיבור ג"כ וכמו שהביאו התוס' ז"ל בד"ה חיבורי אוכלין וצ"ע יותר בזה וע' בפ"ח מה' אבות הטומא' מה שכתב הרמב"ם ז"ל דפיגול ונותר הוי כראשון לטומא' ומונין בו ראשון ושני וע' בדברי הראב"ד ז"ל שם ובירושלמי סוף פסחים בעי לה מהו שיפסלו את התרומ' משמע קצת דאין מונין בו כו' אלא פוסל התרומה לבד וכן איתא בפסחים ביוצא אלו הוי מטמא את הידים היה פוסל אבר הנחתך ממנו ע"כ לא זכיתי להבין פלוגתייהו דהרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל במאי ודו"ק:
דף קו.
גמרא אלא לרבנן היכא שריף להו כו' לצפון ירושלים לא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל להאי מילתא דביה"ד בצפון ירושלים ולא שיהא מקומו משופך וצ"ע:
שם רש"י בד"ה השורף כו' והאי תנא אית לי' כר"ש כו' לא ידענא מי הכריחו לזה דבריית' קאי על מקרא שנאמר והשורף אותם יכבס כו' להכי קאמר דאין המצית האור והמסדר המערכה בכלל זה ות"ק ור"ש בהוצאתן פליגי וכן פסק הרמב"ם ז"ל כהאי ברייתא בפ"ה מה' פרה ע"ש וע' ביומא סוף פ' שעירים ברש"י ותוס' ז"ל שם:
הדרן עלך פרק טבול יום