אור ברסלב
קרן אורה על זבחים פרק יא - דם חטאת

קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק יא - דם חטאת

פרק י - כל התדיר

שם תוס' בד"ה שלנה ושנטמאה כו' וא"ת נטמאה מ"ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחילה כדאמרינן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ותירץ דמיירי כגון שנשבר הציץ כו' ואין דבריהם מובנים היכן מצינו דזורקו לכתחילה מדאורייתא דהציץ אינו מרצה אלא אם זרקו אבל לכתחילה אסור לזורקו ואי כוונתם להא דאמרינן בפסחים דף י"ז דלמ"ד משקי בי מטבחיא דכן ליכא טומאה בדם כלל אלא מדרבנן א"כ מאי אהנו בתי' דנשבר הציץ כיון דליכא טומאה כלל לא איצטריך מדאורייתא לריצוי ציץ ובלא"ה זורקו מה"ת ונראה דיש איזה חסרון בדבריהם ז"ל ותרתי קמקשו חדא דלמ"ד אין טומאה למשקין זורקו לכתחילה מה"ת ואמאי אין טעון כיבוס ועוד כיון דהציץ מרצה אם זרקו הוי כראוי לזריקה וטעון כיבוס וע"ז תי' כגון שנשבר הציץ אבל קושיא קמייתא למ"ד אין טומאה למשקין במקומה עומדת וכן יקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מה' כסה"מ דדם קדשים אינו מקבל טומאה ובפ"ח מה' מעה"ק כתב לשון המשנה בין שהיתה לה שעת הכושר כגון שלנה ושנטמאה ושיצאת אין טעון כיבוס והרי ליכא טומאה בדם כלל. וראיתי למי שהקשה כן על הרמב"ם ז"ל וע' בלח"מ ז"ל פ"א הנ"ל שהאריך בדברי הרמב"ם ז"ל וע' בסוף עדיות שביאר הוא ז"ל בפי' שם דעתו וסיים שם דבכל מקום שתמצא טומאה מוזכרת בדם קדשים הכל הוא קודם עדותו של יוסי בן יועזר אבל לאחר עדותו הלכה היא דאין טומאה בדם ומים של קדשים כלל וכ"כ בפי' המשנה לעיל סוף פרק כל הזבחים וא"כ התמיה קיימת למה כתב נטמאה בהני דאין טעון כיבוס וע' בכ"מ ובלח"מ ז"ל שכתבו לישב לשיטתו הא דתנן בפסחים הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם אלמא דאיכא טומאה בדם דהיינו מדרבנן כדשנינן בריש פסחים וא"כ משמע דמדרבנן איכא טומאה בדם ולפ"ז יש לומר אע"ג דמה"ת מותר לזורקו מ"מ כיון דמדרבנן אסור ממילא חל עליו פסול היסח הדעת ולא חזי לזריקה מה"ת ולהכי אינו טעון כיבוס אלא דא"כ דאיכא פסול היסח הדעת בדם שנטמא אמאי מרצי ציץ לר' יוחנן דאמר דפסול הגוף הוא וכדאיתא בפסחים פרק כל שעה. אבל דבריהם ז"ל נפלאו ממני ומאי קשיא להו הא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם בפ' כיצד צולין דהא דהוזכר טומאה בדם הוא משנה ראשונה אבל משנה אחרונה הוא דברי ר' יוסי בן יועזר דמשקי בי מטבחיא דכן ממש ואפילו מדרבנן ליכא טומאה בדם ושיטתו הוא כר' יוסי בן יועזר וכ"כ בסוף עדיות וע"כ צ"ל האי ושנטמאה שכ' הרמב"ם ז"ל לא בטומאת דם מיירי אלא בטומאת בשר וחלב דג"כ אינו זורק את הדם ויש לדקדק עוד בד' הרמב"ם ז"ל שכ' איזה היא שלא היתה לה שעת הכושר שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם עכ"ל ופסול זריקה אמאי קורא אותה לא היתה לה שעת הכושר ומפני זה לא הבנתי גם דברי התוס' ז"ל בד"ה ושקבלו כו' שכ' דגרסינן או זרקו ומשום דזריקת פסול עושה שירים דא"כ הרי היתה לה שעת הכושר כיון דקבלה היתה בהכשר ומה בין זה לנטמאה או יצא הדם דהוי פסול בזריקה וקרי לה היתה לה שעת הכושר וע' מעילה דף ה' ובתוס' חדשים כאן:

שבתי וראיתי כי מש"כ דכוונת הרמב"ם ז"ל ונטמאה דמתניתין היינו טומאת בשר וחלב אינו מספיק דאכתי תיקשי ממש"כ הלכה ח' שם ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס ואמאי כיון דאין טומאה לדם לא נפסל הדם כלל וחזי להזיה ויתבאר לקמן עוד בזה בס"ד:

שם תוס' בד"ה יכול תהא כו' וכתבו דקדשים קלים גם כן אימעיטו מזאת דאי לא מיעוטא דזאת הוי מרבינן כל הקדשים לכיבוס כמו בלוע ומריקה ושטיפה אע"ג דבחטאת נאמרו באותה פרשה אפ"ה מרבינן כל הקדשים מזאת התורה ה"נ הוי מרבינן כיבוס לכל הקדשים אי לאו מיעוטא דזאת. ויש לדקדק א"כ מנ"ל למעוטי חטאת העוף דילמא איתרבי מתורת כל החטאת ומיעוטא דזאת אתי למעוטי שאר קדשים וצ"ל דמיעוטא דזאת משמע דמיעטה התורה בחטאות גופייהו וכ"ש למאי דקאמר רב יוסף יאכלנה בנאכלות מיעט הכתוב ומש"כ וה"ה קדשים קלים הוא ל"ד דאפילו קדשי קדשים חוץ מחטאת אימעיטו והיינו טעמא דלא אשכחן הכא דפליג ר' אליעזר ואמר אף האשם כי היכי דפליג בדם הנכנס לפנים דמקיש אשם לחטאת משום דהכא בחטאת גופא אימעיט ולא בכל החטאות טעון כיבוס והקשו התוס' ז"ל אימא איפכא דמהקישא דזאת התורה נרבי כל הקדשים לכיבוס ומזאת נמעט לקדש בבלוע ותי' כיון דאשכחן מריקה ושטיפה בכל הקדשים מדאיצטריך אותה למעוטי תרומה סברא הוא לומר דמתקדש בבלוע ג"כ וצריך לדקדק דהא תינח לר"ע דאמר אותה פרט לתרומה אבל לר"ש דדריש אותה לדרשא אחריתי וק"ק אינן טעונים מריקה ושטיפה אכתי תיקשי אימא איפכא ולפי הנ"ל א"ש דע"כ ליכא לאוקמי מיעוטא דזאת לקידוש בלוע כיון דכל קדשי קדשים טעונין מריקה ושטיפה ה"ה דמקדשין בבלוע אלא דהא גופא תיקשי מנ"ל דקדש קדשים אתי לריבויא כל קדשי קדשים למריקה ושטיפה אימא דאתי לרבויי לכיבוס. והנה ארבעה דינין נאמרו בפרשת חטאת קידוש בלוע וכיבוס ומריקה ושטיפה ושבירת כלי חרס ונכנס דמה לפנים וכולהו לא שוו בהלכותיהן דם הנכנס לפנים פליגי תנאי לעיל אי דווקא בחטאת כיבוס אינו נוהג אלא בחטאת הנשחט בליע כל הקדשים מקדשין מריקה ושטיפה קדשי קדשים לכ"ע בעו מו"ש ובק"ק פליגי ר"י ור"ש ויתבאר לקמן טעמן של דברים בס"ד ובת"כ פ' צו דריש מדמה ולא מדם קדשי קדשים שיכול והלא דין הוא מה חטאת הפנימית שאין טעונין מריקה ושטיפה טעון כיבוס קדשי קדשים שטעונין מריקה ושטיפה אינו דין שיטענו כיבוס ת"ל מדמה ע"ש:

דף צב:

רש"י בד"ה יאכלנה כו' ונתמעטה חטאת העוף ומה אמור בענין כיבוס מריקה ושטיפה עכ"ל משמע דממריקה ושטיפה נמי אימעיט חטאת העוף וזה לא מצינו ולקמן יבואר יותר:

שם גמרא נשפך על הריצפה ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת ואוספו וכשר כו' יש לדקדק אמאי לא בעי ר' אבין אפילו לא נשפך על הריצפה אלא קבלו בכ"ש מתחילה אי כשר להזות דאצרוכיה כו' או פסול דפסול רחמנא כלי שרת אבל השתא איכא למיטעי ולמימר דלא מיבעי ליה לר"א אלא אם נשפך על הריצפה אי מותר לאוספו אבל אם קיבל מיד בכ"ש אפשר דלא מיבעי ליה ופשיטא דכשר ובאמת הא דנשפך על הריצפה הכא לא מעלה ולא מוריד דאין צד הפסול מפני שנשפך על הריצפה אלא משום דלא הוכשר בכ"ש ודווקא מגופו הוא מזה והא דבבהמה פוסל שפיכה על הריצפה הוא משום דבעינן דווקא קבלה בכלי אבל בחטאת העוף דכשר להזות מגופו ליכא פסול בנשפך אלא משום דכ"ש פסיל גביה ולמה נקט הבעיא בנשפך תדע דאלת"ה למה קאמר בצד הפסול משום דפסיל ביה רחמנא כ"ש ואמאי לא קאמר אפילו כשר גביה כ"ש אלא דלא אצרכיה היינו דווקא כמו בבהמה שקיבל מגופה אבל נשפך דפסול בבהמה ה"ה בעוף אלא וודאי אי כשר גביה כ"ש ג"כ אינו נפסל משום דנשפך כיון דכבר הוכשר להזות מגופה. ומלשון רש"י נראה דהך בעיא שייכא בקמייתא אי נשפך כשר משום דצואר ככלי הוא והוי כנשפך מן הכלי על הריצפה ולא ידענא למה הוצרך לזה וכן מש"כ בד"ה או דילמא כו' וכ"ש דריצפה פוסלתו לא הבנתי דמאי אהני הכא פסול ריצפה ולקמן בפשיטותא דרבא דקאמר הש"ס ואי ס"ד מפסיל פסול ביה כ"ש תיפוק לי' דאיפסיל באויר כלי פירש"י ז"ל ג"כ דאויר כלי ככלי דמי והיינו ג"כ דרוצה לפרש דהוי כנשפך וגם זה לא הבנתי דאפי' אי אויר כלי לאו ככלי דמי מ"מ כל שנפרד הדם מצואר העוף כבר נפסל אפילו אם יקבלו אח"כ בכ"ש וצ"ע ומלשון הרמב"ם ז"ל שכתב להך בעיא דר"א גבי אידך בעיא בפרק ב' מה' פסולי המוקדשין ולא כתבה במקומה בהלכות מעה"ק גבי מעשה חטאת העוף משמע ג"כ משום דחדא באידך שייכא כמשמעות רש"י ז"ל לעיל שמכילתין דדרשינן והזה מדם החטאת מגופה של חטאת ואוחז בראש ובגוף ומזה יש להסתפק אי למצוה צריך דווקא להזות מגופה של חטאת וכי קמיבעי לר"א היינו לעכב דאינו מעכב גם אם מזה מכ"ש או דילמא אפילו לכתחילה אם רוצה לקבלו בכ"ש רשאי אלא דלא אצרכיה רחמנא להכי ויש לדקדק עוד הא דילפי' לעיל במכילתין דמליקה בעצמו של כהן ומלק בסכין פסול ואמאי לא נימא ג"כ דלא אצרכיה רחמנא סכין אבל לא מיפסיל בסכין וי"ל כיון דחידוש הוא דנבילה היא ושריא רחמנא ש"מ דעיקר מצותו בכך דאי כשר גם בסכין לא הוי שרי רחמנא בעצמו של כהן:

ולמאי דבעי ר"א הכא אי כ"ש ג"כ כשר בחטאת העוף להאי צד אם נכנס לכפר בהיכל וודאי מיפסיל כמו בכל חטאות ואם כן היכי בעי למימר לעיל בפ"ק חטאת העוף יוכיח דלא מיפסיל בפנים הא בכלי מיפסיל וי"ל דהיינו דקאמר התם בעיא דר' אבין היא ועל הני תרי בעיא קאמר אי בעיא קמייתא דאפילו הכניסה בצוארה נפסל או אידך בעיא דבכלי ג"כ כשר ובין כך ובין כך אין לומר חטאת העוף תוכיח ודו"ק:

שם גמרא ניתז מבגד לבגד מהו ופשיט ליה דטעון כיבוס ממ"נ ואפילו אוספו ופסול כר"ע ס"ל כו' והרמב"ם ז"ל פסק דאינו טעון כיבוס והיינו משום דקיי"ל דלא כר"ע ס"ל ושמא אוספו ופסול ולפ"ז כל הדם הניתז בבואו על הבגד נפסל הוא וא"כ הא דבעי רמב"ח ניתז על בגד טמא מהו ומיבעי ליה אם ההתזה והפסול באין כאחד ומאי קמיבעי ליה הא כל התזה כן הוא דבשעת התזה נפסל הוא ומאי איכפת כפת לן אם נפסל ג"כ מפני הטומאה כיון דבלא"ה פסול הוא וצ"ל דרמב"ח ס"ל אוספו וכשר ולהכי מיבעי ליה בניתז על בגד טמא ומספקא לי' היכא דהפסול בא בבת אחת עם ההתזה ולפ"ז יקשה על הרמב"ם ז"ל דנראה דס"ל דאוספו ופסול ולהכי מבגד לבגד אינו טעון כיבוס וא"כ על בגד טמא אמאי אין טעון כיבוס הא בכל התזות נפסל הדם בבת אחת וע"כ צ"ל דמספקא ליה אי אוספו ופסול או כשר ומבגד לבגד אינו טעון כיבוס דשמא אוספו ופסול ובבגד טמא אינו טעון כיבוס שמא אוספו וכשר אבל נפסל אפילו בבת אחת אינו טעון כיבוס וקצת צ"ע אמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל להאי דינא אי מותר לאוספו מן הבגד בהדיא ולבאר הדבר אם ניתז על הבגד הראוי לכיבוס אסור לאוספו ועל בגד שאינו ראוי לכיבוס מותר לאוספו או בשאר קרבנות שאינן טעונין כיבוס:

ועיין בכ"מ ז"ל שהקשה עוד אמאי כתב בבגד טמא אינו טעון כיבוס הא קיי"ל כרבנן דר"א דאין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה וה"נ אין דנין טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה ויותר קשה הא רבא מסיק דכ"ע אין דנין ועוד דלפי מש"כ הוא ז"ל בפי' המשנה בפרה דר"ע ורבנן בקלוטה כמי שהונחה פליגי א"כ בלא"ה לא שמעינן מר' אליעזר דדנין אלא כרבה דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דכמונח דמי וע"ש בתוי"ט ובתוס' חדשים והתמיה הקיימת הוא מש"כ לעיל דהא לשיטתו ליכא טומאה בדם קדשים כלל וא"כ לא נפסל הדם כלל ואמאי אין טעון כיבוס ואם נאמר כמש"כ הר"י קורקוס ז"ל דצ"ל טעון כיבוס ג"כ אינו מספיק לזה דמילתא דפשיטא היא ולא הוי צריך לכתוב כלל להך בעיא ויש לי לדקדק עוד לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דהא דאמר יוסי בן יועזר דכן הוא דכן ממש א"כ ר"א דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר אין להם טומאה כלל אלא מדרבנן ומאי קמ"ל דמי חטאת שנטמאו מטהרין כיון דלית בהו טומאה מה"ת וגם היכי למד מנידה ור"א דהכא הוא ר' אלעזר בן שמוע והוא דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר:

דף צג.

גמרא מאי טעמיה דר"ש אותה ומדמה תרי מיעוטי חד להיתה לו שעת הכושר וחד כו' ור"ע אותה פרט לתרומה ור"ש לטעמיה כו' ולפ"ז מבואר דמאן דאית ליה אפילו היתה לו שעת הכושר אין טעון כיבוס ע"כ ס"ל דקדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה וכבר הקשה התוי"ט והבה"ז ז"ל דדברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי דפסק כר"ש דאחד זה כו' אינו טעון כיבוס ובמריקה ושטיפה פ' דקדשים קלים ג"כ טעונים מריקה ושטיפה ע' בדבריו ז"ל וכן הרגיש בזה הלח"מ ז"ל וראיתי בתוספתא ובת"כ דהני תנאי דפליגי הכא לענין הזאה על הבגד פליגי נמי לענין מריקה ושטיפה וגרס התם ר' יעקב אומר דהיתה לה שעת הכושר טעון מריקה ושטיפה ור"ש אומר אחד זה ואחד זה אינו טעון מריקה ושטיפה והתם במאי פליגי ובת"כ משמע דמריקה ושטיפה מאותה נפקא כשירה ולא פסולה וע"כ משמע מזה דבסברא בעלמא פליגי למר אימעיט תרווייהו בין היתה לו ובין לא היתה לו כו' ולמר לא אימעיט אלא לא היתה לו שעת הכושר ובין בכיבוס ובין במריקה ושטיפה בהא פליגי אלא דבדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא גבי מריקה ושטיפה ובאמת לא הוצרך לזה דהרי מבואר בברייתא לקמן דמריקה ושטיפה אינה לפני זריקה וא"כ ממילא אפילו היתה לה שעת הכושר כל שנפסלה בזריקה הוי כלפני זריקה ואינה טעונה מריקה ושטיפה אלא די"ל דפלוגתייהו גבי מריקה ושטיפה הוא בהיתה לה שעת הכושר לאחר זריקה כגון שנפסל הבשר לאחר זריקה ושעת הכושר דכיבוס ושעת הכושר דמריקה ושטיפה לאו בחד גונא הוא אלא כל חד כדיניה בכיבוס בעינן שעת הכושר לזריקה ובמריקה ושטיפה בעינן שעת הכושר לאכילה וכן מוכרח דאם אין אתה אומר כן דברי התוספתא סתרן אהדדי דתני התם פלוגתא הנ"ל בהיתה לה שעת הכושר ובתר הכי תני התם ברייתא דלקמן בפשיטות דאין נוהג לפני זריקה אלא ע"כ שעת הכושר דמו"ש היינו פסול הבשר לאחר זריקה וע"כ בסברא בעלמא פליגי ומאותה נפקא לן תרתי מילי אותה כשירה ולא פסולה ואותה פרט לתרומ' וכן מבואר בת"כ גבי כיבוס דדרשינן מדמה כשירה ולא פסולה ועוד דריש התם מדמה ולא דם קדשי קדשים כמו שהבאתי לעיל ויצא לנו מזה סמך לדברי הרמב"ם ז"ל דהני תרי פיסקי לא סתרי אהדדי אע"ג די"ל דגבי מו"ש ס"ל לר"ש דמכל זכר יאכל נפקא דוקא הראוי לאכילה ואפי' היתה לו שעת הכושר כיון דעתה אינו ראוי לאכיל' וסגי בחד מיעוטא אבל לענין כיבוס ממיעוטא דמדמה לא מצינן למילף אפי' הית' לו שעת הכושר ואיצטריך תרי מיעוטא מ"מ מדברי מחלוקתן נרא' דהכל בחדא שיטת' היא וכי היכא דבמו"ש ממעטינן מחד מיעוט' לתרווייהו ה"נ לענין כיבוס ולפי הנ"ל יקשה על הרמב"ם ז"ל שלא ביאר דקדשים שנפסלו לאחר זריק' דאין טעונים מריקה ושטיפה ודוחק לומר דבהא לא פסק כר"ש וגם צ"ע אמאי לא הובא פלוגתא זו בתלמודין:

שם תוס' בד"ה ניתז מן הצואר כו' מרישא לא שמעינן דה"א הכא שאני משום דבבת אחת. וע' צ"ק שהקש' הא לא הית' לה שעת הכושר לזריקה כלל ע"ש אבל קושיית התוס' ז"ל בלא"ה י"ל דאי לא כת' רחמנא אשר יזה דבעינן ראוי להזאה מנ"ל למעוטי הזה מן הצואר כיון דדם כשר הוא אבל סיפא דנשפך על הריצפה ואספו אינו טעון כיבוס צ"ע דהא כבר נפסל הדם ופשיטא דאין טעון כיבוס והתוס' ז"ל לקמן ד"ה תו מה טעם קאמר כו' הקשו הא מרישא דניתז מן הצואר שמעינן לה וע' צ"ק שכתב דנשפך מן הריצפה היינו שנשפך מן הכלי על הריצפה והוא תמוה דנשפך מן הכלי ראוי להזאה הוא וכן מבואר לעיל בניתז מבגד לבגד ונרא' דניתז מן הצואר ה"א דאימעיט דכ' מדמה ולא מבשרה להכי קמ"ל אפי' נשפך על הריצפה ג"כ אין טעון כיבוס אע"ג דדם הוא כיון דאין ראוי להזאה ועדיין צ"ע:

דף צג:

גמרא וראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קיבל פחות מכדי הזיה כו' פירש"י ז"ל וחזר ועירב אפ"ה פסול דצריך לקבל בכלי אחד כדי הזיה והכי משמע דאי חזר ועירבן מהני מאי קמ"ל בשני כלים כיון דעיקר רבותא דפחות מכדי הזיה לא נתקדש ונפקא לן בפרה ודם מדכתיב במים ובדם שיהי' בו שיעור מעיקרו והא דלא מהני חזר ועירב משום דהוי כנשפך על הריצפה מן הצואר דלא הוי לי' תקנה ולכאורה הי' אפשר לומר דהיא גופא קמ"ל אם קיבל כדי הזיה בשני כלים דפחות מכדי הזיה לחוד לא איצטריך לאשמועי' דהא שיעור הזאה בעינן אלא בב' כלים קיבל ובכ"א פחות מכדי הזיה ס"ד דכשר להזות משניהם קמ"ל דלא קידש אלא צריך לטבול בכלי אח' דווקא והיינו דקאמר שיהא בדם שיעור טבילה דצריך שיהי' במקום אח' כדי הזיה אבל אם חזר ועירבן לכ"ע כשר ואין לפוסלו כמו נשפך על הריצפה דנשפך על הריצפה נפסל הדם מיד כיון דלא נתקבל בכ"ש אבל הכא בקיבל פחות מכדי הזיה אין עליו שם פסול דהא יכול להוסיף ולקבל בו עוד דלא מצינו שצריך שיקבל כדי הזיה בב"א וכיון דאין עליו שם דם פסול כי חזר ועירב מב' הכלים ויש בו כדי הזיה כשר וסתימות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק משמע הכי וע' במשנל"מ ז"ל פ"ה שם. וכן בפ"ט מה' פרה לא כתב אלא קידש פחות מכדי הזי' בכלי זה ופחות מכדי הזי' בכלי אחר לא נתקדשו ולא ביאר אם אפי' חזר ועירבן וכן הכא לענין כיבוס כתב אינו טעון כיבוס אלא נתקבל בכלי וראוי להזי' ויש בו כדי הזאה משמע דאתי לאשמועי' דאם אין בכלי כדי הזי' אינו טעון כיבוס ואי אפי' חזר ועירב פסול הי' לו לכתוב והי' בו כדי הזי' ופי"ג מה' מעה"ק לענין קידש הקומץ בב' כלים כתב להדיא דיכול לחזור ולקדש וכבר עמד שם המל"מ ז"ל ע"ז ע' שם וע' במשל"מ ז"ל בפ"ד הנ"ל מה שכתב בשיעור כדי הזי' שצריך לקבל או כל הזיית של הקרבן כל חד כדיני' או כדי הזי' הוא הזאה אחת לחוד:

שם גמרא למעוטי שירים שבאצבע ע' פי' הרע"ב ז"ל בפ"ג דפרה בהא דתנן התם על כל הזי' טביל' וכתב שם משום דשירים שבאצבע פסולין ואין זה עיקר הטעם דאם כן אמאי לא מייתינן מינה דשירים שבאצבע פסולין אלא התם טעמ' דילפינן מקרא וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם ומסקינן דידו מקנח בגופה של פרה ואצבעו מקנח בשפת מזרק. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' פרה כתב דאצבעו נמי מקנח בגופה של פרה וע' לח"מ ז"ל בפ"ה מה' מעה"ק ודבריו נכונים לפי שיטתו דלא הי' מקבל בכלי אלא בידו השמאלית וא"כ מזרק מאי בעיא התם וכמש"כ הראב"ד ז"ל שם וי"ל דמפרש הכי בשלמ' גמר מקנח ידו בגופה של פרה דכתיב ושרף את הפרה לעיניו פי' בשלמא בפר' ניחא דיכול לקנח ידו וה"ה אצבעו בגופה של פרה דהוי גביה כדכתיב ושרף את כו' אלא אצבעו בקדשים במאי מקנח ומשני בשפת מזרק וק"ל:

שם משנה משהופשט טעון כיבוס דברי ר"י כו' ע' בגמ' וברש"י ותו' דמבואר מדבריה' דדבר שאינו ראוי לקבל טומא' אלא ע"י מעשה גם לר"י אינו טעון כיבוס כי פליגי בדבר הראוי לקבל טומאה ע"י מחשבה לחוד. וכתב רש"י ז"ל בגמ' בד"ה מה בגד כו' ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לעבדה כמות שהוא הך מחשבה לעבדה אינו מובן אם אינה מטמא עד שתעבד א"כ מחוסרת מעשה היא העיבוד ואי מטמאה אפי' בלא עיבוד למה לי מחשבה לעבדה כמו שהיא. ונרא' מלשונו ז"ל דבלא עיבוד אין לה טומא' והעיבוד לא חשיב חסרון מעשה כיון דאין זה אלא תיקון והכשר העור ואין זה משום שינוי והא דצריך מחשבה היינו לעבדה כמות שהיא ולא לשנותה ולעשות ממנה כלי והרמב"ם ז"ל דעתו ג"כ דאין עור מקבל טומאה קודם עיבוד כמש"כ בפי' המשנה כאן ובחיבורו פ"ח הנ"ל וע' בלח"מ ז"ל שם ובאמת משמע הכי במשנה כלים פי"ז משנה ט' העושה כלי קיבול מ"מ טמא העושה מעור המצה ומן הנייר אע"ג דאין מקבלין טומא' כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' כלים וע' במשנל"מ ז"ל שם שהאריך בזה ג"כ וכל הני דמייתי הש"ס הוא בכה"ג דראוי לקבל טומא' כמו שהיא בלי שינוי כגון מטלית פחותה משלש' דאי בעי חשיב עליו ומקבלת טומאה כמות שהיא וכן בגד שחישב עליו לצורה כפירש"י או כפי' של הרמב"ם ז"ל ע"ש בדברי המשל"מ ובדברי הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהלכות כלים:

דף צד.

גמרא מטלית פחותה מג' א"ב מדברי הרמב"ם ז"ל נרא' דגרס פחותה משלשה על שלשה אבל גע"ג לא מהני מחשבה והתוס' ז"ל בנידה גרסי כנוסחא דידן ואפ"ה מהני מחשבה ע"ש בדף ס' וע' סוכה דף י"ו ובדברי התו' ז"ל שם ובדברי הר"ש ז"ל פכ"ח דכלים שהאריך בזה ע"ש:

שם גמרא אלא אמר רבא קרא ומתני' כו' ומסקנא דברכין לכ"ע שייך כיבוס ודווקא כיסכוס אבל שרייתו לא זהו כיבוסו ובקשין פליגי אחרים ורבנן לרבנן ליכא כיבוס בקשין ולאחרים בקשין ג"כ איכא כיבוס ולקמן בהא דדריש רבא מותר לכבס מנעל בשבת פריך עליו מהא דר' חייא ב"ר אשי דלא שרי אלא שכשוך ולא כיבוס וחזר בו רבא והא דלא משני רבא כי קאמינא בקשין נרא' קצת דס"ל כאחרים דאיכא כיבוס גם בקשין אבל הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דבקשין ליכא כיבוס אלא גרירה כעץ וצ"ל דלא רצה רבא לשנויי הכי דסתמא דרש מותר לכבס מנעל משמע בכל מנעל מותר לכבוס להכי קאמר שאמרתי כו' אבל באמת לרבנן בקשין מותר גם לכבס וכדאמרי' או כרבנן דוקא ברכין וקצת קשה על הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה' שבת שכתב סתמא דלא הותר אלא שכשוך ולא חילק וכתב דבקשין אפי' כיבוס מותר וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל להא דרבא בסוף פ' תולין בשבת ולא כתב דבקשין מותר אפי' כיבוס וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל:

והא דבכלי עץ מגררו לא נתבאר מה הוא עושה בדם הנגרר לכאורה כשר הוא לאספו בכ"ש וכשר להזות דדוקא בכיבוס דמצוה לכבסו ואידחיי לכיבוס להכי אוספו ופסול אבל לא בגרירה בכ"ע דאין כאן מצוה וא"כ צריך לגררו ג"כ במקום קדוש וכל זה לא נתבאר:

דף צד:

גמרא זרק פשתן למים חייב ומסיק משום דאית להו רירא וקעביד לישה אבל חטי ושערי לית להו רירי ולא שייך בהו לישה ומשום זורע משמע דליכא חיובא בשום זרע והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת כתב השורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע דתולדות זורע הוא וכתב הה"מ והכ"מ ז"ל דיצא לו זאת משמעתין וכבר הקש' המ"א ז"ל בסי' של"ו דהא הכא משמע איפכא דמשום זורע ליכא וכתב המ"א ז"ל לחלק דבפשתן חייב תיכף כשנתנו למים משום לש ומשום זורע אינו חייב אלא אם שרה במים זמן מה וכבר כתב הוא ז"ל מנ"ל הא וגם עיקר החילוק הזה אינו מובן דכמה שיעור שריה זו לחייבו משום זורע אולי מפרש ז"ל אי משום דמקדח לא אמר הכי בדרך ה"א אלא באמת הוא כן אי אתה מחייבו משום זורע בחטי ושערי נמי חייב משום זורע ומאי אירי' פשתן ומשני הני אית להו רירי וקעביד לישה ובהני דאית להו רירי ליכא בזה משום זורע אלא משום לש ומה שהוסיף הרמב"ם ז"ל דשומשמין דינן כפשתן ג"כ צ"ע מנ"ל הא וסברת המ"א ז"ל בלא"ה צ"ע דאי יש משום זורע בנתינת חטים למים חייב עליה מיד כמו זורע עצמו דחייב מיד בנתינת הזריע' לעפר אע"ג דאינו מצמיח עד אחר זמן מרובה וכן אופה חייב עלי' מיד כל שנעשה ממילא אח"כ אם לא שנאמר דצריך ליתן עכ"פ ע"ד לשהות שם וחייב מיד. וע' תוס' שבת דף ד' בד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה מש"כ שם ודו"ק וע' תוס' ר"ע על משניות בפ' כלל גדול:

שם גמרא זה חומר בחטאת ותו ליכא כו'. לכאורה פשטיה דמתני' קמ"ל דבהני דיני שנאמר בפ' דזאת תורת החטאת כיבוס ושבירת כ"ח וקידוש בלוע ומריקה ושטיפה ואשמע לן זה חומר כו' אע"ג דכל אינך שבירת כלי חרס וקידוש בלוע ומריקה ושטיפה ילפינן בכל הקדשים וכדתנן לקמן אבל כיבוס לא נאמר אלא בחטאת כדילפינן בריש פירקין והיינו דקאמר זה חומר בחטאת אבל שאר מילי דחטאת לא מיירי בה כלל לבר מהא דנכנס דמה לפנים פסולה קשיא שפיר דזה נאמר ג"כ באותה פרשה אבל הש"ס לא ניחא לי' לשנויי הכי. ומה מאוד יפלא בזה דברי הרמב"ם זיל שכתב בפי' ובחיבורו דזה חומר בחטאת קאי גם כן אשבירת כלי חרס דלא נאמר אלא בחטאת לחוד ומאין יצא לו כן אי מהא דתנן במתני' קודם זה חומר שבירת הכלי חרס במקום קדוש ומשמע ליה דעלה קאי הא דזה חומר כו' ותנן נמי מריקה ושטיפה במקום קדוש ועלה לא קאי הא דזה חומר ומנ"ל דקאי אשבירת כלי חרס ועוד דלישנא דהש"ס אלא חדא מתרין תלת חומרי נקט משמע דלא תנן הכא אלא חומר אחד וצ"ל דמשמע לי' הכי מהא דתנן לקמן אחד ק"ק ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה ולא תנן נמי שבירת כ"ח משום דשבירת כ"ח אינה אלא בחטאת לחוד וקרא דכ"ח אשר תבושל בו ישבר כתיב בתר קרא דאשר יזה מדמה וריבויא דקדשי קדשים דמרבינן מינה שאר קדשי' נאמר אחר קרא דמריקה ושטיפה. אבל מ"מ קשה מנ"ל לחלק דדין שבירת כ"ח אינה אלא בחטאת ומו"ש בכל הקדשים ואמאי לא ילפינן מזאת תורת דשבירת כ"ח גם כן בכלל כל הקדשים וכבר עמדו ע"ז מפרשי דבריו ז"ל והראב"ד ז"ל השיגו וע' בתוי"ט ז"ל ובה"ז ז"ל וצ"ק ז"ל שהקשו עליו מהא דאמרי' בפסחים התור' העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם מקרא דאשר תבושל בו ישבר ואם אין זה אלא בחטאת ע"כ גזה"כ היא. ולדידי הא לא קשיא דע"כ אפי' לפירש"י ז"ל לא נאמרה שבירה אלא בקדשים אבל חולין מקדשים לא ילפינן כמו מריקה ושטיפה דלא נאמרה אלא בקדשים דאי בכל האיסורין כן א"כ למה נאמר דין שבירה גבי קדשים וע"כ הא דבעינן שבירה גבי חולין הוא מדרבנן והכי קאמר הש"ס התורה העידה כו' והחמירה בכ"ח בקדשים להטעין שבירה משום דאינו יוצא מידי דופיו וגבי קדשי' אחמור רחמנ' להטעין שבירה וגבי חולין מה"ת סגי בהגעלה ולא חיישינן למעט הנשאר בדפיו אבל רבנן החמירו דלא מהני הגעל' וא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל ג"כ א"ש כנ"ל:

והנה יש מקום עיון עוד בזה בדין כלי אבנים דמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח הנ"ל דאין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בעלמא ואלו גבי הגעלה בכלי חמץ כתב דכלי אבנים צריכין הגעלה וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' כל שעה ובאמת נחלקו הראשונים ז"ל בזה כמבואר שם בדברי הר"ן וש"ג ז"ל אבל דברי הרמב"ם ז"ל קשיין אהדדי דקדשים קיל מחולין וגם קש' מנ"ל להרמב"ם ז"ל הא נהי דקרא לא מיירי אלא בכ"ח וכ"נ מ"מ דילמא לא אימעיט אלא משטיפה לחוד כי היכא דתרומה אימעיט ג"כ וטעון מריקה היינו הגעלה ומשטיפה הוא דאימעיט ה"נ כלי אבנים ואמאי סגי בהדחה בעלמא אטו קדשים קיל משאר איסורין ולקמן יתבאר יותר בזה וכן במה שאמרה תור' דחטאת מקדש בבלוע ולקמן מרבינן שאר קדשים מהקישא דזאת התורה ולכאור' בכל האיסורין כן וכ"ז יתבאר לקמן בס"ד:

שם משנה בגד שיצא חוץ לקלעים כ"ח כו' כלי נחושת כו' מלישנא דמתני' נ' דמיירי דהכל בקדשי קדשי' לפנים מן הקלעים ולא נתבאר דין קדשים קלים דנאכלין חוץ לקלעים אי שבירת כ"ח ומריקה ושטיפה שלהם צריך ג"כ להיות במקום קדוש ולכאורה נ' דא"צ להביאן במקום קדוש כיון דאכילתן חוץ למקום קדוש אבל לא מצאתי הדבר מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ובתוספתא איתא במקום אכילתן מריקתן ושטיפתן ע"ש:

דף צה.

גמרא מדרבנן הוא ע' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שיש לו שיטה אחרת בזה ופי' מדרבנן היינו דהכיבוס דרבנן הוא דבאמת לאו בגד הוא דאם שייר כדי מעפורת עדיין בטומאתו הוא אלא אע"ג דלא שייר מ"מ צריך כיבוס מדרבנן וכן בסיפא בכלי נחושת נוקבו ומחזירו וטעון מריקה ושטיפה מדרבנן אבל במציעתא דכלי חרס כתב דמיירי שניקב כדי שרש קטן ועדיין כלי הוא לקבל זיתים והיינו משום דאם ניקב לגמרי ליכא למימר דמדרבנן בעי שבירה כיון דכבר שבור הוא בלא"ה ופי' נפלא הוא זה ואולי גירסא אחרת היה לו בזה בשעת חיבורו פי' המשנה כמו שנרא' מלשון רש"י ז"ל דהיה בזה איזה נוסחא אחרת אבל בחיבורו כתב כנוסחא דידן ובבגד מיירי ששייר כדי מעפורת ובכלי חרס שניקב שרש קטן ובכלי נחושת דרצפינהו כו' ומה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל מדבריו כאן לדבריו ז"ל בפכ"ג מה' כלים ע' בלח"מ כאן ובמשנל"מ ז"ל שם בה' כלים שהאריך בזה והעיר שם ג"כ בהא דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה דכלי טמא ליכא איסור תורה להכניסו למקדש כמבואר בה' ביאת מקדש ואפ"ה אין להכניסו משום כיבוס ואם הטומאה דרבנן הקילו כדאמרינן מדרבנן הוא והוכיח מזה דטומאה של תורה וכניסה דרבנן חמיר מטומאה דרבנן ואין זה הוכחה דהכא וודאי דאיכ' תרתי דרבנן איסור הכניסה דרבנן והטומא' דרבנן וודאי קיל:

שם תוס' בד"ה מעיל שניטמא כו' והא בגדי כהונה בגדי עשירים הם כו' ואין כאן קושיא כ"כ דהא המעיל טמא הוא וכי מכניס ממנו ג' על ג' למקדש הוי כמכניס כלי טמא למקדש דג' על ג' שם כלי עליו ולא שרי להכניס אלא פחות מג' על ג' דאין עליו שום טומאה כלל ומהאי טעמא נראה ג"כ דלא שייך בזה ביאה במקצת ג"כ כיון דאין בו שיעור טומא' כלל לא מיקרי ביאה במקצת וק"ל:

והא דנקט ר"ל מעיל שנטמא כו' ה"ה כל בגדי כהונה דמוזהר עליהן בלא יקרע כדאמרי' ביומא פ' בא לו וע' משנל"מ ז"ל מש"כ שם:

דף צה:

גמרא דמיבלע ליה ברוק תפל וכדר"ל כו' והרמב"ם ז"ל כתב דמעביר אלו הסמנים חוץ ממי רגלים שאין מכניסין כו' והוא נגד מסקנת הש"ס וע' לח"מ ז"ל והדברים ברורים כן דלא פסק כר"י דרוק תפל צריך שיהא עם כל אחד מדלא כתבו בה' א"ב ומש"כ הבה"ז דמהא דכ' בלעיסת גריסין דצריך שיהיה מעורב עם רוק שבפיו משמע דהיינו כר"ל לא כן נראה מפי' המשנה שם בנדה דמשמע התם דזהו פי' לשון המשנה לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש היינו שיערב בלעיסתו הרבה רוק שבפיו אע"ג דלא הבנתי לשון חלוקת נפש שמורה על מיזוג רוק הרבה מפיו היינו הבלה דפומי' דאמר התם ואולי הכוונה לעיסת גריסין וחלוקת נפש היינו שיהי' בו חלוק מהנפש היינו רוק שבפיו אבל מליצה רחוקה היא מ"מ מבואר מדבריו ז"ל דמהאי לישנא מצריך שיהי' מעורב רוק עם גריסין וא"צ רוק תפל ואין לזה שייכות עם הא דר"ל וכיון שכן ע"כ ז' סממנים לאו דווקא אלא חוץ ממי רגלים קאמר שאין מכניסין מי רגלים למקדש:

שם משנה אחד שבישל בו כו' אחד קדשים קלים ר"ש אומר כו' כבר כתבתי לעיל דממתני' דלא נשנה אלא מריקה ושטיפה ולא הוזכר שבירת כ"ח משמע קצת כשיטת הרמב"ם ז"ל דשבירת כ"ח אינה אלא בחטאת. ולפירש"י ז"ל י"ל משום דגבי שבירת כ"ח לא פליג ר"ש ואמר דקדשים קלים אינן טעונין שבירה דהא מודה דק"ק נמי טעונין הגעלה אלא שטיפה הוא דא"ב כדאמרי' לקמן וכמש"כ ז"ל בכלי חרס דליכא תקנת' אלא שבירה אין לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים ולהכי לא נשנה שבירת כ"ח במתני' דלא שייכא פלוגתא דרבנן ור"ש גבי' אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתי' ליכא למימר הכי דהוא ז"ל כתב בסוף ה' תרומות דקדירה של תרומה הגעלה ג"כ לא בעי אלא שטיפה בעלמא וכתשובתו לחכמי לוניל מהא דהרכינה ומיצה ע"ש וקדשים דומיא דתרומ' הוא לענין זה כדתנן התם בתרומות תרווייהו בהדי הדדי לענין עצמות קדשים וא"כ לר"ש דאמר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה היינו ג"כ דאפי' הגעלה לא בעי כמו תרומה וא"כ ה"ה דכ"ח לא בעי שבירה והוי לי' למיתני במתני' שבירת כ"ח ג"כ אלא ע"כ לא קאמר אלא בחטאת לבד. ועפ"ז יש ליישב קצת מה שדקדקתי לעיל בכלי אבנים דסגי הכא בהדחה דלא כמו בשאר איסורין דבעי הגעלה והיינו משום דהכא כיון דלא נאמר בהו מריקה ושטיפה אפי' הגעלה לא בעי כמו גבי תרומה דלא בעי הגעלה לשיטתו וסעד לזה מצאתי בתוספתא ר"ש אומר קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה אלא הדחה וכן גבי קדשי' פסולין תני התם דאין טעון מריקה ושטיפה אלא הדחה ע"ש בפי'. וזה מבואר כשיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ תרומה וקדשים קילי בזה משאר איסורין דבעו הגעלה כדילפינן מגיעולי מדין אבל תרומה וקדשים לא בעי הגעלה אלא הדחה בעלמא אפילו בכלי חרס אם לא משום גזירת הכתוב בכלי חרס שבירה ובכלי נחושת מריקה ושטיפה אבל קדשים קלים לר"ש או קדשים פסולין לכ"ע סגי בהדחה ובאמת נראה עוד מלשון הרמב"ם ז"ל דמריקה דחמין אינה אלא כיבוס להעביר השמנונית בעין כמבואר בדבריו ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו מריקה בחמין ושטיפה בצונן מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס ומריקת הכוס היינו כיבוס בעלמא ודווקא שפוד ואסכלה הוא דטעונין הגעלה אבל כלי הבישול אין טעונין הגעלה להוציא פליטתן ומה שנותן חמין למרקן לאו הגעלה היא להוציא הבלוע בפנים וכמבואר בדברי התוס' ז"ל פלוגתא דר"ת ורשב"ם ז"ל בזה ויתבאר עוד בזה בלישנא דמתניתין לקמן:

והשתא דאתינן להכי שפיר מצינן למימר דבשאר איסורין מן התורה לא סגי לכלי חרס בהגעלה אף על גב דמצינו הכא בשאר קדשים לדברי הרמב"ם ז"ל דסגי במריקה ושטיפה היינו דווקא בקדשים דלא חיישינן לטעם הבלוע כי אם שמנונית בעין אבל שאר איסורין דבעו הגעלה לטעם הבלוע שפיר ילפינן מדאחמיר רחמנא בחטאת דלא מהני בהו מריקה ושטיפה הוא הדין דהגעלה בשאר איסורין לא מהני בהו כן נראה נכון בדברי הרמב"ם ז"ל. אלא דהוא נגד סוגיית הש"ס לקמן בפלוגתא דרבי ורבנן דאמרינן מאי טעמא דרבנן מידי דהוי אגיעולי מדין ורבי הגעלה לא קאמינא אלמא דפשיטא מילתא דקדשים לא קילי משאר איסורין וכן אמרינן לקמן גבי תרומה דהגעלה וודאי בעי ככל האיסורין ועיין בר"ש סוף תרומות שהביא דברי הירושלמי בקדירה של תרומה מגעילה ג' פעמים ואין למידין מינה לענין נבילה ע"ש בדברי הר"ש ז"ל דאפילו בקדירה של חרס קאמר משמע קצת כשיטת הרמב"ם ז"ל דתרומה קיל משאר איסורין אלא דמסיק התם דטעמא דאין למידין לנבילה משום דמאליהן קבלו עליהם המעשרות ואין האיסור חמור כל כך ועוד קשה קצת לשיטה זו דאם כן מאי פריך בסוף ע"א מתניתא אהדדי דתנן הכא השפוד והאסכלה מגעילן והתם תנן מלבנן ולפי הנ"ל דאבלוע בתוך הכלי לא קפדינן כל כך הכא אם כן היינו טעמא דלא בעינן ליבון הכא אבל הגעלה בעי דהיינו מריקה דידהו ואולי היינו שינוייא דרב אשי התם דהתירא בלע ולאחר שנעשה נותר איסורא לאו בעיניה הוא ועיין בפרק ה' מהלכות חו"מ שכתב הה"מ דסכיני דפיסחא לדעת הרמב"ם ז"ל לא בעי ליבון משום דהתירא בלע כמו קדשים ולפי הנ"ל אין ראיה דבתרומה וקדשים לבד הוא דלא קפדינן אבלוע וכי היכי דהיקל ג"כ בכלי אבנים וכנ"ל משא"כ בחמץ דהוי ככל האיסורין והדברים עתיקין בזה וכבר נאמרו בדברי הראשונים ז"ל ואני לא באתי אלא לפרש מה שנ"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל בזה וע' בתוס' ור"ן ז"ל סוף ע"א שם ודו"ק:

תוס' בד"ה עירה לתוכו רותח כו' והאריכו במחלוקת ר"ת ורשב"ם ז"ל בדין עירוי אי הוא ככלי ראשון ולכאורה לא ידענא מחלוקתן במאי אי להבליע הא מבואר בשמעתין דע"י עירוי נבלע בתוך הכלי ואי לענין שיחשב בישול לענין שבת או בבו"ח לא שמעינן ממתניתין כלל ונראה דר"ת ס"ל דכל שמבליע חשיב כבישול וכמשמעות הירושלמי ג"כ אבל מסקנת הירושלמי שם דבישול גמור לא הוי לענין שבת ובבו"ח אלא אם האור מהלך תחתיו וע' בדברי הר"ן ז"ל בפ' כירה שם:

שם גמרא בעי רמב"ח תלאו באויר תנור כו' עיין בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב להאי בעיא לענין כלי חרס אי טעון שבירה ודקדק הלח"מ ז"ל דלכאורה ה"ה דמיבעי ליה לענין מריקה ושטיפה ע"ש ולפי מש"כ לעיל בשיטתו דשבירת כ"ח גזירת הכתוב הוא ובחטאת דווקא אע"ג דמן הדין הוי סגי גם בכ"ח במריקה ושטיפה בכל הקדשים א"כ שפיר איכא למיבעי גם בתלאו באויר התנור דאפשר ע"י בישול בלא בלוע ג"כ בכלל אשר תבושל בו הוא כיון דשבירתו לאו מחומר הבלוע הוא אלא גזירת הכתוב אבל בשאר כלים דבעו מריקה ושטיפה לנקותו משמנונית לא מסתבר לספוקי כלל בתלאו באויר דאין לו מה למרק ולשטוף וי"ל דלזה נתכוין במש"כ הרי הדבר ספק אם ישבר לאורויי דדווקא לענין שבירה מספקא ליה אבל לא בשאר קדשים לענין מריקה ושטיפה וכן בתנור של מתכת אפילו בחטאת ודו"ק:

שם גמרא כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע פירש"י ז"ל שמן המנחה מכאן קשיא טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל דשבירת כ"ח אינה אלא בחטאת א"כ מאי קאמר כיון דאיכא שירי מנחות הא במנחות אין טעונין שבירה כמו שאר קדשי קדשים ומש"כ הלח"מ ז"ל דמיירי במנחה של חטאת ע"כ היינו מנחת חוטא דחטאת קריה רחמנא אין זה מובן חדא דקרא מיירי בחטאת בהמה מנ"ל דאיכא חומר זה גם במנחת חוטא אע"ג דחטאת קריה רחמנא לא לכל דיני חטאת ילפינן לה ועוד הא במנחת חוטא ליכא שמן והוי בישול בלא בלוע ואולי לא הוי גרס לה אלא כהא דלקמן כיון דאיכא שתי הלחם כו' הוי כ"ש וצ"ע וע' בה"ז ז"ל שהרגיש ג"כ בזה:

דף צו.

תוס' בד"ה ואם טש כל הפת כו' ע"ש בדבריהם ז"ל שהאריכו בדין נ"ט בר נ"ט בנתבשלו וכתב להביא ראיה מהא דאמרינן לקמן לר"ט דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים דהאידנא בקדירה שבישלו בה שלמים אתמול ואינו ממעט באכילת שלמים דהאידנא משום נ"ט בר נ"ט דהתירא ודחו זאת מהא דשרי לבשל חטאת והדר שלמים וזה הוי כקדירה של בשר שלא יבשל בה חלב ע"ש ואני לא הבנתי גם בשלמים דאתמול והאידנא היכי מדמי לנ"ט בר נ"ט דהתירא דבדגים שעלו בקערה הנ"ט השני בדגים הוא וכיון שיש בהם טעם קלוש מותרין לאכלן בכותח אבל טעם שלמים דאתמול כי באו בשלמים דהאידנא הרי זה כמו טעם הקדירה מבשר שבא בחלב דאוסר ומאי אהני אם עכשיו היתר הוא מ"מ כשיעבור זמן שלמים דאתמול אמאי לא יאסר ואטו מצה שנתבשלה בקדירה של חמץ קודם זמן איסורו הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. וע' בדברי הר"ן ז"ל בפ' כל שעה מה שחילק בין קדשים לחמץ דבקדשים אמרינן התירא בלע אבל לא בחמץ וכ"כ המ"א ז"ל בסי' תמ"ז לענין נ"ט בר נ"ט דגבי חמץ לא הוי דהתירא ע"ש ויתר דבריהם ז"ל יתבאר לקמן בפלוגתא דר"ט ורבנן לקמן:

שם גמרא אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו פירש"י ז"ל דהקושיא היא אי נימא דאבישול בלא בלוע לא קפדינן אבל אי קפיד רחמנא אפילו אבישול בלא בלוע גזירת הכתוב הוא והתוס' ז"ל כתבו בשם ר"ת דהכי פריך דע"י כבשונות נעשה ככלי חדש וצידד עוד דאפילו מטומאה יטהר ע"י היסק ולפ"ז הא דמשמע מלישנא דהש"ס דלרבה בר אהילאי דאסר גם ע"י היסק לא תיקשי היינו דאליביה לא נעשו פנים חדשות גם כן כיון דאין יוצא מידי דפיו גם ע"י היסק ולפ"ז לענין טומאה ג"כ לא מהני היסק וא"כ מנ"ל הא דלדידן נעשו ככלי חדש ע"י כבשן דמקשה הכי בפשיטות ואטו כלים הטעונים ליבון ע"י הליבון יהיה להם שם חדש ליטהר מטומאתו והתוס' ז"ל הקשו גם כן על דברי ר"ת ז"ל ומסקו דחומר בישול בלא בלוע גם כן הוא משום שהחמיר הכתוב לחשבו כבלוע דאינו יוצא מידי דפיו אבל כבשונות פריך דליהני להו ויש לדקדק קצת למאי דמסיק דתקנתא דכבשונות באמת מהני וחידוש הוא שהתירה התורה בשבירה א"כ הליבון ג"כ יהיה נצרך להיות במקום קדוש כמו תקנתא דשבירה ור"ז אמר לפי שאין עושין כבשונות בירושלים משמע דאין צריך ליבון במקום קדוש ואי במקום קדוש א"א לעשות כבשן א"כ מאי פריך ליהדרינהו כו' הא מצותו במקום קדוש ואפשר לומר דבאמת הכי פריך ליהדרינהו לכבשונות במקום קדוש כמו מריקה ושטיפה ומשני לפי שאין עושין כבשונות אפילו בירושלים וכ"ש בעזרה ודו"ק:

דף צו:

גמרא בעי מיניה בישל במקצת כלי כו' ואיפשיטא מברייתא דכל הכלי טעון מריקה ושטיפה ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב לבעיא דרמב"ח לעיל בבישול בלא בלוע אלא לענין שבירת כ"ח דאי במריקה ושטיפה ג"כ מיבעי ליה א"כ היכי פשיט ליה הכא דאינו טעון אלא מקצת כלי הא זה לא גרע מבישול בלא בלוע דמיבעי ליה אי טעון שבירה או מו"ש אלא וודאי לא מיבעי ליה לרמב"ח לעיל אלא בשבירת כ"ח אבל מריקה ושטיפה פשיטא דלא בעי בבישול דלא בלוע. ושפיר פשיט ליה דאם בישל במקצת כלי אין צריך כל הכלי מריקה ושטיפה ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבשאר קדשים חוץ מחטאת כ"ח נמי סגי במריקה ושטיפה ואפ"ה כתב סתמא בישל במקצת כלי טעון כל הכלי מריקה ושטיפה משמע דבין בכ"ח ובין בכלי נחושת דינא הכי משמע דהאי דינא לאו משום דבכלי מתכות חם מקצתו חם כולו וכבר האריכו הראשונים ז"ל בדין זה:

שם גמרא הא תרומה לא צריך אלא מקום בישול עיין בי"ד סי' קכ"א בדברי המחבר ורמ"א וד' האחרונים ז"ל ולפי שיטתו של הרמב"ם ז"ל י"ל דכל הני קולות הוא רק בתרומה דלא בעי הגעלה וכבר כתבתי לעיל כי קשה לישב סוגיא דשמעתין אליביה:

שם משנה ר"ט אומר בישל בתחילת הרגל יבשל כל הרגל וחכ"א עד זמן אכילה ואמרינן בגמ' בטעמיה דר"ט כל יום נעשה גיעול לחבירו ופירש"י ז"ל דבכל ימות הרגל אין צריך מריקה ושטיפה משום דכי מבשל שלמים האידנא ושלמים למחר נפלט שלמים דאתמול ונבלע אידך שלמים אין נעשה נותר וכי מבשל חטאת היום ומבשל אח"כ שלמים נפלט טעם החטאת אבל שאר ימות השנה מודה ר"ט דצריך למרוק בכל יום דאין שלמים מצויין ויבא לידי נותר וא"כ משמע דאינו מחוייב למרוק ולשטוף אלא אם יבא לידי נותר אבל אם יכול לבשל שלמים אחר חטאת אינו חייב למרוק דבישול שלמים הוא המירוק ואפילו בכל ימות השנה ואם המירוק הוא קודם בואו לידי נותר או אח"כ לא נתבאר בדברי ר"ט. וחכ"א עד זמן אכילה היינו דפליגי אר"ט וסברי דלא מהני בישול שלמים אחר חטאת לפוטרו ממריקה ושטיפה אלא בזמן אכילת החטאת חייב למרקו אפילו בישל שלמים אחריה והיינו דקאמר מה"מ דלכאורה מסתברא טעמא דר"ט דבישול השני נעשה גיעול לראשון להכי יליף מקרא דאחר זמן אכילת הראשון צריך לעשות מריקה ושטיפה בכל גווני וא"כ פלוגתייהו ל"ד ברגל אלא בעיקר דינא דלר"ט בישול השני הוי גיעול ואינו מחוייב למרק לזמן אכילת הראשון ולרבנן לא הוי גיעול ומחוייב למרק אחר זמן אכילת הראשון ולתרווייהו מותר בו ביום לבשל שלמים אחר חטאת וכי פליגי אי חייב למרק לזמן אכילת הראשון ולרבנן ג"כ לא נתבאר מתי חיוב המריקה אי קודם זמנו עד שבא לידי נותר או אחר שבא לידי נותר והתוס' ז"ל כתבו לרבנן החיוב הוא אחר שבא לידי נותר והוכיחו כן דאי קודם שנעשה נותר מורק ושוטף א"כ לר"ט כי בישל שלמים אתמול כי יבשל שלמים האידנא ליתסר דהא הוזקק למריקה ושטיפה ולא הבנתי דבריהם דנהי דצריך למרוק קודם שיבוא לידי נותר היינו שלא יבואו לידי פסול אבל אם מבשל שלמים האידנא נעשה גיעול לשלמים דאתמול וא"צ למרוק עוד ואפילו לרבנן ליכא איסורא לבשל שלמים האידנא אחר שלמים דאתמול כיון דעדיין זמן אכילתן היא אלא בסוף היום צריך למרק משום שלמים דאתמול דלדידהו שלמים דהאידנא לא נעשו גיעול להם ועפ"ז לא הבנתי תמיהתם לעיל בתוס' בד"ה ואם טש בסה"ד אי נ"ט בר נ"ט בנתבשלו ג"כ מותר אמאי אמרי רבנן מזמן אכילת ראשון בשלמים דאתמול והאידנא הא שניהם היתר ואפילו בחולין מותר ולפי הנ"ל ניחא דוודאי לבשל מותר גם לרבנן אלא דס"ל דשלמים דהאידנא לא נעשו גיעול לדאתמול וצריך למרק סוף זמן אכילת שלמים דאתמול דחיוב מריקתן כדקאי קאי כן היה נראה פירוש מחלוקת ר"ט ורבנן:

אלא דלפ"ז דרבנן לית להו הא דנעשה גיעול לחבירו קשה שמעתא דסוף מס' ע"א דרמי אהדדי מתניתין דתנן התם השפוד והאסכלה מלבנן והכא תנן מגעילן בחמין ושני רבא משום דהכא כל יום נעשה גיעול לחבירו והא רבנן לא ס"ל הא דנעשה גיעול לחבירו ואטו מתניתין דווקא ר"ט הוא ונהי די"ל דהא דלית להו לרבנן הא דנעשה גיעול לחבירו היינו לפוטרו ממריקה וכדילפי מקרא כדאיתא בשמעתין אבל מ"מ לפוטרו מליבון גם רבנן מודו דמהאי טעמא דנעשה גיעול לחבירו אין צריך ליבון אבל מאי פריך התם א"ה הגעלה נמי לא ליבעי הא לענין מריקה דהיינו הגעלה ס"ל לרבנן דלא מהני הא דנעשה גיעול לחבירו ושפיר בעי הגעלה היינו מריקה ומדברי התוס' ז"ל לעיל נראה דמפרשי לשמעתא דמס' דבכל יום נעשה גיעול כו' היינו דברי ר"ט וברגל שהקשו לעיל היכי מבשל שלמים בתר חטאת הא חטאת איסורא הוא בשלמים דאינו נאכל אלא לזכרי כהונה ובעזרה. ותירצו דמב"מ מדרבנן הוא וברגל אוקמוה אדאורייתא וגם זה לא אבין אטו מתניתין דהשפוד כו' מגעילן בחמין דווקא ברגל מיירי ובאמת קושייתם מהא דמותר לבשל שלמים אחר חטאת קושיא גדולה היא ורש"י ז"ל שם בע"א פי' דיבשל שלמים היינו חזה ושוק של כהנים כוונתו דשלמים הנאכלים לבעלים ישראלים וודאי דאסור לבשל אחר חטאת ואכתי תיקשי היכי שרי לבשל אפילו חזה ושוק הא ממעט באוכליהן ובזמן אכילתן וכדתניא בתוספתא דאסור לבשל נאכלים ליום ולילה עם נאכלים לשני ימים ובתוספתא משמע דר"ט לא התיר אלא בשלמים לחוד דאיתא התם אמר ר' נתן לא אמר ר"ט אלא בקדשים קלים והיינו ברגל דמביא שלמים בכל יום והא דגרס התם אחר הרגל אין טעון מריקה ושטיפה צ"ל טעון מריקה ושטיפה אבל בתלמוד דידן לא מייתי הכי לדברי ר' נתן ועוד משמע לי מדברי התוספתא דמריקה ושטיפה היא קודם שנעשה נותר דאיתא התם מריקתן עד זמן אכילתן בישל קדשי קדשים ימרוק וישטוף לקדשי קדשים היינו לזמן אכילתן בישל קדשים קלים ימרק לקדשים קלים היינו לזמן קדשים קלים בישל קדשי קדשים וקדשים קלים ממרק ושוטף לחמור שבהם. מירק ולא שוטף שוטף ולא מירק יאכל כחמור שבהם היינו אם בישל בלא מריקה אחר בישול קדשי קדשים וקדשים קלים יאכל כחמור שבהם משמע דזמן מריקה הוא בשעת הכשר אכילה עדיין דאי לאחר שנעשה נותר אמאי יאכל כלל וכן מסתבר דלמה ימתין עד שיפסל אחר כל הנ"ל שמעתא דסוף ע"א לא נתיישבה אצלי וצ"ע יותר בדברי הראשונים ז"ל ועיין בכר"ו ז"ל שדקדק (בשבת) מה יעשו לפירש"י ותוס' ז"ל ודקדוק נכון הוא ע"ש מש"כ:

והרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה ע"פ דבריו ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו שפירש הא דאמר ר"ט יבשל בו כל הרגל לא על כל הרגל קאמר דבכל יום וודאי צריך למרוק בסוף היום שלא יעשה השמנונית נותר ויהיה אסור לבשל בו ממחרת אלא כל יום ויום מימות הרגל מבשל על סמך מריקה אחת בסוף היום אע"ג דבכל השנה זמן מריקה תיכף אחר אכילה ברגל לא אטרחוהו כ"כ מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל וחכ"א עד זמן אכילה דברגל ג"כ צריך למרק תיכף אחר אכילה וסמך לה אקרא דכל זכר כו' דצריך למרוק תיכף אחר אכילה. ולשיטתו יקשה יותר סוגיא דע"א הא דבכל יום נעשה גיעול לחבירו ולפי שיטתו ליכא למ"ד דלא ליבעי מריקה ושטיפה בכל יום ודברי התוספתא ג"כ לא משמע כפירושו כמש"כ לעיל ואולי י"ל דבשפוד ואסכלה שתשמישן ע"י האש כ"ע מודו דכל יום נעשה גיעול לחבירו והשני מפליט לגמרי את הראשון וא"כ גם לשיטת התוס' ז"ל דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"ט אלא בכלים שתשמישן ע"י בישול בזה לא ס"ל דנעשה גיעול לחבירו אבל אם תשמישן ע"י האור ס"ל לרבא התם דלכ"ע נעשה גיעול לחבירו ועדיין צריך עיון:

ולדברי התוס' ז"ל דחיוב מריקה הוא אחר שנעשה נותר למה לי דכתב רחמנא כלל ומורק כו' הא שמעינן לה מכלל כל האיסורין כאמור בפ' גיעולי מדין ואע"ג דאמרינן בשמעתין לרבנן מידי דהוי אגיעולי מדין לא קאמרי דהמריקה יהיה אחר שנעשה איסור אלא כיון דע"כ יהיה נצרך למרק בחמין לאחר שנעשה איסור א"כ מסתברא דמה שאמרה תורה ומורק היינו בחמין ולהכי איצטריך קרא דימרק קודם שנעשה איסור אבל אי המריקה הוא לאחר שנעשה נותר קרא למה לי אבל מהא דאמר רבי כי קאמינא למריקה ושטיפה דבתר הגעלה ואי המריקה ושטיפה הוי קודם שנעשה איסור מנ"ל דמריקה ושטיפה הוי בתר הגעלה דילמא המריקה ושטיפה הוי קודם זמן איסורו והגעלה אחר זמן איסורו ויש לישב:

דף צז.

גמרא לומר לך מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס משמע דמתניתין דתנן נמי בהאי לישנא אתיא כרבי וכנוסחא דילן במשנה מריקה ושטיפה בצונן זה מבפנים וזה מבחוץ אבל לרבנן דזה בחמין וזה בצונן יש לומר דתרווייהו בין בפנים בין בחוץ אבל הרמב"ם ז"ל בפ"י ובחיבורו נראה דגרס במתניתין מריקה בחמין ושטיפה בצונן ופי' מריקה כמריקת הכוס היינו שאינו מחוייב להפליג עד שיסיר הרושם וכבר כתבתי לעיל בזה אבל בסוף ע"א מבואר דגרסינן במתניתין מריקה ושטיפה בצונן וכדפריך אביי התם מי דמי מריקה ושטיפה בצונן הגעלה בחמין ודו"ק:

שם משנה אין בהם בנותן טעם אין הקלים נאכלים כחמורים ואין טעונים מריקה ושטיפה כחמורים לאוקימתא דאביי מכאן נמי קשה קצת לדברי התוס' ז"ל דמריקה ושטיפה לאחר שנעשה נותר א"כ תרתי למה כיון דאין הקלים נאכלים כחמורים אלא נאכלים לזמנן ואין בהם נותר א"כ ה"ה דאין טעונים מריקה ושטיפה כחמורים דהא לא נעשה נותר כלל אלא הא דאין פוסלין במגע וודאי שמעינן מרישא ואפילו הכי תנן לה. ומה שמדקדק הלח"מ ז"ל מהא דאביי לדברי הרמב"ם ז"ל דאחר אכילה מורק ושוטף אין כאן קושיא כ"כ דגם לדברי התוס' ז"ל שמעינן לה מרישא ואפילו הכי תני לה וכן תניא בתוספתא שהבאתי לעיל וק"ל:

ועיין בתוס' ורא"ש ז"ל סוף ע"א מה שדקדקו לפי שיטת רש"י ז"ל דלינת לילה פוגמת למה חייבה רחמנא שבירת כ"ח ומריקה ושטיפה ע"ש באריכות ולפי הנ"ל דחובת מריקה ושטיפה הוא קודם שנעשה נותר נראה דמצוה בפ"ע היא ואפילו אם לא יבשל אח"כ באותה כלי. וכן משמע מהא דמוקמינן בפסחים פרק אלו עוברין הא דחטאת כל אשר יגע בבשרה כו' להיתר מצטרף לאיסור כי היכי דלא להוי נזיר וחטאת ב' כתובים הבאין כאחד לטעם כעיקר ואי מצות שבירה ומריקה ושטיפה הוא משום איסור בלוע באחר אכתי הוי ב' כתובים דהא מהא דטעון שבירה ומריקה ושטיפה שמעינן דטעם כעיקר בקדשים אלא די"ל דלא הוי שני כתובים דאיצטריך למיכתב בקדשים לאשמעינן דטעון שבירה בכלי חרס ובכלי נחושת מריקה ושטיפה אבל בנזיר איתא דקרא דקדשים נמי אתי לטכ"ע ואפ"ה לא הוי ב' כתובים ע"ש. ואי נימא דמריק' ושטיפה הוא משום שלא יבלע בבישול אחר אכתי קרא דחטאת למה לי הא שמעינן דטכ"ע מהא דמצרך הכתוב מריקה ושטיפ' אלא דמצוה בפ"ע הוא ולא משום איסור בלוע ולפמש"כ לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל דעיקר חיוב מו"ש היא משום שמנונית בעין בלא"ה א"ש ודו"ק:

שם משנה יש בהן בנותן טעם הרי הקלים כו' פוסלין במגע ע' בטור וש"ע י"ד סי' ק"ה דמבואר שם דאיסור הבלוע בחתיכה אינו יוצא לחתיכה בנגיעה אלא ע"י רוטב וא"כ אמאי פוסל בנגיעה הא קדשים קלים לא נאסרו אלא מבלוע דקדשי קדשים אלא דבבלוע שמן מבואר התם דיוצא מחתיכה לחתיכ' בלא רוטב ועוד דבקדשים דהיתר מצטרף לאיסור ההיתר ג"כ נעשה איסור וע' בכר"ו שם סי' הנ"ל ויתבאר יותר בשמעתין:

דף צז:

גמר' עד שיבלע בבשרה ופירש"י ז"ל דאתי להיתר מצטרף לאיסור כדאיתא בפסחים אבל טכ"ע א"א לומר דאין זה טעם אלא ממש וכבר העירו על דבריו ז"ל דבנזיר מוקמינן לה לטכ"ע וגם אני כתבתי בזה בחי' נזיר שם ובזה נחלקו סוגיא דפסחים עם סוגיא דנזיר דבפסחים מוקמינן להאי קרא דקדשים להיתר מצטרף לאיסור דלטכ"ע לא איצטריך דילפינן מנזיר ובנזיר אמרינן דלטכ"ע ג"כ איצטריך דמנזיר ליכא למילף דנאסר בחרצן ג"כ ופריך בגמ' וניתי עשה ונידחי ל"ת לכאורה משמע מזה דס"ל טעמיה דקרא הוא משום טכ"ע דאי להיתר מצטרף לאיסור א"כ כי אכל חצי זית מבלע דפסול עם חצי זית מהכשר כבר עבר על הלאו דכל שבקדש פסול ועדיין לא מקיים עשה דאכילת קדשים דחצי זית לאו אכילה היא וי"ל דזה חשיב בעידנא כיון דבאכילת חצי זית ג"כ מקיים המצוה ומתחיל במצוה וגומרה בסוף האכיל' וע' תוס' ריש חגיגה בהא דלישא שפחה אינו יכול ועוד דהא משמע בשמעתין דהוי עשה דוחה ל"ת אפי' אי לא בעידנא דמקיים עשה כמו שבירת עצם שיש בו מוח וכמו שהקשו התוס' ז"ל אלא דנרא' ליישב קושיתם ז"ל דרבא דשני הכא דאין עשה דוח' ל"ת שבמקדש מהא דעצם שיש בו מוח משמע בפ' ר"א דמילה דלא ס"ל הך סברא דבעינן דווקא בעידנא כו' ורב אשי הוא דחדיש התם האי סברא והיינו טעמא דלא ניחא לי' לרב אשי הכא בשינויא דרבא משום דאליבי' ליכא למילף מהא דעצם שיש בו מוח משום דלאו בעידנא הוא להכי משני הכא דהוי עשה ול"ת עכ"פ משמע מזה דהכא הוי שפיר קיום העש' בעידנא דמיעקר הלאו וע"כ צ"ל כמש"כ לעיל דזה חשיב בעידנא או י"ל דרב אשי ס"ל דקרא דחטאת הוא משום טעם כעיקר וכסוגיא דנזיר:

והתוס' ז"ל בד"ה ניתי כו' כתבו דלאו אתאכל כחמור שבה פריך דנותר הוי ל"ת שיש בו כרת ואין עשה דוח' אותה ואי נימא דמשום היתר מצטרף לאיסור אתינן עלה א"כ גם בנותר ליכא כרת בכה"ג שלא נבלע בו מן החמור אלא פחות מכזית וע"י היתר מצטרף לאיסור הוא דאיכא לאו גרידא ושפיר פריך גם אתאכל כחמור שבה ואפי' אי משום טכ"ע ג"כ פריך שפיר דהא אפילו מלקות לא מחייב בטכ"ע אלא אם יש בו כזית בכא"פ ואכל לכולי' כזית אבל פחות מכן ליכא מלקות וכש"כ כרת דליכא ואפי' אי איכא כזית בכא"פ ג"כ לא פשיטא מילתא כ"כ דאיכא כרת וכמו שהארכתי בזה בחי' בנזיר שם בשמעתא דמשרת ולסוגיא זו דטכ"ע אשמע לן רחמנא בקדשים איכא למידק איפכא אמאי קרי לה הש"ס הכא ל"ת הא בעלמא ליכא לאו בטכ"ע כמבואר בתוס' ע"ג בהא דאמרי' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין ואמאי קרי לה הכא לאו ונהי דילפי' כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו היינו בפסול עצמו אבל לא בטעמו וכ"ת דקדשים יצאו מן הכלל לחייבו מלקות על טעמו לחוד א"כ למה לי' להש"ס למימר דמש"ה לא הוי נזיר וקדשים ב' כתובים משום דליכא למילף מנזיר שאסור בחרצן הא בלא"ה איצטריך לחייב מלקות דאי ילפינן מנזיר ליכא מלקות דאין עונשין מה"ד וכמו בכל התור' דאין לוקין על טעמו ולא ממשו וכבר הארכתי בזה בחי' נזיר שם:

והקשו התוס' ז"ל עוד מאי פריך דילמא גזה"כ היא יקדש להיות כמוה ותי' דאיכא לאוקמי בקדשים וחולין ועוד דנילף מינה בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת וכן פירשו הא דלקמן גבי שבירת עצם דקאמר ואמאי ניתי עשה כו' היינו דליגמר מינה דאין עשה דוחה וע"כ צ"ל כתירוץ קמא דאיכא לאוקמי קרא בקדשי' וחולין דאי לא"ה מאי אולמא דהא דעצם שיש בו מוח מהא דמתני' והוי לי' לשנויי בקצרה דלא ילפינן מהכא לעלמא משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אבל לתי' קמא א"ש דהכא פריך ניתי עשה כו' ומנ"ל דקדשים ג"כ נפסלו ומשני דאשכחן בשבירת עצם דלא דחי עשה הל"ת וש"מ דל"ת דמקדש שאני ולפ"ז א"ש הא דלא אמרי' בפסחים דקרא דקדשים אתי ג"כ לטכ"ע ואע"ג דלא צריך דמנזי' מ"מ איצטרי' למיכתב לאשמועי' דלא אתי עשה ודחי ל"ת אלא דלזה לא איצטריך דמקרא דשבירת עצם שמעינן דל"ת דמקדש אינה נדחית אבל בעיקר קושית הש"ס ק' לי מאי פריך וניתי עשה כו' הא מבואר במתני' בפסחים דאין אדם יוצא ידי חובת מצה בשל איסור ולא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת ואדרבה מצוה הבאה בעבירה הוא ולא מיקרי' אכילה וכמבואר בדברי הרמב"ם בה' חו"מ דאין מברכין על איסור ואין יוצאין בו ידי חובת מצה ולא עדיפא עשה דאכילת קדשים מעשה דמצה ואמאי לימא דאתי עשה ודחי ל"ת ונהי דיש לחלק דווקא בדבר שאסור מצד עצמו כמו טבל כיון דאכילת איסור הוא אין עליו מצות העשה דאכילת מצה כיון שאסרתו תורה באכילה היכי נאמר דמצוה לאוכלו אבל הכא דלא נאסר אלא משום בלוע לחוד המצוה חלה על הכשר והפסול מעורב בו בזה הוי לי' לעשה לדחות הל"ת וא"כ מצה הבלוע מאיסור אתי עשה דמצ' ל"ת דאכילת איסו' הבלוע וזו לא שמענו ואפשר לומ' עוד דעשה דמצה לא דמי לעשה דאכילת קדשי' דעשה דאכילת קדשי' מוטל על גוף הזבח משא"כ במצה דאין העשה מיוחד וחד על מצה מיוחדת אלא מצוה לאכול מצה איזה שהיא ומש"ה לא אלים העשה כ"כ למידחי הל"ת אלא דא"כ קדשים שנבלע בהם איסור דעלמא אתי העשה ודחי ומותר לאכלו וכן הוא למשמעותא דשמעתין דדווקא ל"ת שבמקדש לא דחי. וא"כ יקשה מתני' דכיצד צולין סכו בשמן של תרומ' אם של ישראל הוא וצלי הוא יקלוף את מקומו ואמאי לא יאכלו דיבא עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דתרומ' לזרים וכן הא דתנן התם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו משום דבלוע הוא מצלי מחמת דבר אחר ידחה עשה את הל"ת. ובזה י"ל דל"ת דצלי מחמת דבר אחר הוי ל"ת שבמקדש אבל אכתי תיקשי לרב אשי דס"ל דעשה דוחה ל"ת שבמקדש אלא דהכא הוי עשה ול"ת א"כ בצלי מחמת דבר אחר דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה אמאי לא נדחית בפני העשה דאכילת פסחים ואין לומר דכ"א צלי אש הוי עשה ואין עשה דוחה עשה דא"כ ל"ל לרב אשי למימר דהכא הוי עשה ול"ת הא בעשה לחוד סגי דאין עשה דוחה עשה אלא וודאי עשה כזו היינו לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מל"ת מפורשת ושפיר נדחית בפני עשה דקום ועשה וכ"כ בזה בתו' יבמו' גבי חייבי עשה דמצרי ואדומי וא"כ אמאי אינו דוח' עשה דאכילת פסח ללאו הבא מכלל עשה דצלי מחמת דבר אחר וכ"ת דצלי מחמת דבר אחר הוי בכלל פסולי קדשים ואיכא עשה דיקדש ול"ת דכל שפסולו בקודש בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו דא"כ ילקה על צלי מחמת דבר אחר ככל פסולי המוקדשין ובדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' ק"פ משמע דחוץ מנא ומבושל אין כאן מלקות אלא עשה דכ"א צלי אש וע"כ לאו בכלל פסולי המוקדשין היא דאין זה פסולו בקדש והדק"ל אמאי אינו נדחית עשה זו וע' תוס' קדושין סוף פ"ק שהביאו דברי הירושלמי דפריך על קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ומעיקרא לא אכיל ואמאי לא יבא עשה דמצה וידח' ל"ת דחדש ותי' דאין עשה דלפני הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור: ולפ"ז א"ש קצת הא דחבורת ישראל יקלוף משום דעשה דפסח הוי ג"כ עשה דלפני הדיבור והא דמייתי הכא מעשה דפסח דאין דוח' ל"ת שבמקדש היינו משום דהל"ת דשבירת עצם ג"כ הית' לפני הדיבור אבל מהא דנטף מרוטבו כו' אכתי תיקשי ובלא"ה בתלמודין משמע דעשה דלפני הדיבור עדיף כדאיתא בריש יבמות בשמעתא דעלי'. ומש"כ התוס' שם בקידושין גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ג"כ לא שייך הכא דהא מצוה לאכלו כולו ובלא"ה סתמא דמתני' דפסחים לא משמע הכי אלא אין יוצאין מה"ת באכילת איסור והדברים ארוכים בזה וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל וע' בחי' נזיר בשמעתא דמשרת הארכתי בזה יותר בסוגיא דשמעתין אי מיירי במין בשא"מ או אפילו במב"מ ע"ש:

ולענין קושית התוס' ז"ל הכא ובפסחים דהא שבירת עצם לאו בעידנא כו' כתב בפסקי תוספת לתרץ היכא דא"א לקיים העשה אלא בהכי לא בעינן בעידנא כו' וכוונתם היינו היכא דאי אפשר לקיים העשה בשום אופן אם לא על ידי דחיית הלאו כמו המוח שבתוך העצם דא"א לאוכלו אלא ע"י שבירת העצם והיכא בעינן בעידנא כמו צרעת ועבודה דהצרעת בכהן מקרה הוא זה וסברא מחודשת היא וע' משל"מ ז"ל בפ"ח מה' ק"פ וע' לעיל פרק התערובות מש"כ בדברי התוספת ז"ל בסוף עירובין דדבר שע"י פשיע' לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת:

דף צח.

גמרא חטאת מה חטאת מתקדש בבלוע כו' ע' תוס' בד"ה מה חטאת כו' ובד"ה מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כו' וע' מש"כ בזה באורך בחי' נזיר בשמעתא דמשרת ושם נתבאר ג"כ צריכותא דהש"ס לקמן אליבא דר"ע ע"ש:

שם גמרא אשם מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כל ע' תוס' בד"ה אף כל כו' דמסקי דלמ"ד במעי אמן הן קדושין החלב ושתי כליות מהשליל אינן קריבים ומשמע דכ"ז למ"ד דנין אפשר משאי אפשר אבל למ"ד אין דנין חלב ושתי כליות דשליל ג"כ קריבים ולא נתבאר זאת בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מה' תמורה אם שחט חטאת ומצא בה שליל נאכל לזכרי כהונה ודין חלב ושתי כליות שלו לא נתבאר בדבריו ז"ל שם: שוב ראיתי בפ"א מה' מעה"ק דהחלב של שליל אינו קרב וכמשמעות' דשמעתא פ' בהמה המקשה דכ"ע מודו בהאי הקישא לאשם אלא דהכא משמע דר"ע לא ס"ל האי הקישא דשפיר ושליא משום דלטעמיה אזיל דס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר במנחות סוף פ' התוד' ולהכי מוקי לה לעצמות דמותרין וא"כ יקשה לדידן דקיי"ל אין דנין כו' מנ"ל דחלב שליל לא יקרב וצ"ל דהא דילפינן מאשם דאין חלב ושתי כליות דשליל קרב מקרא אחרינא הוא וכמש"כ רש"י ז"ל התם דברי הת"כ וע"כ הקישן הכתוב וכ"ע מודו היכא דלא איצטריך הקישא אלא להכי וכמש"כ התו' ז"ל שם ד' פ"ב ע"ב ע"ש. והכי מוכח מסוגיא דפ' בהמ' המקשה דאי נימא דלמ"ד אין דנין אפשר כו' לא דרשינן להאי הקישא א"כ מאי פריך התם לר"ל או לר"י ע"ש כיון דהך ברייתא כמ"ד דנין אפשר כו' ואנן קיי"ל כמ"ד אין דנין כו' אלא ש"מ דכ"ע מודו בזה ודו"ק וע' תוס' מנחות שם דמשמע מד' דגרסינן אמר שמואל א"ר אליעזר היינו ר"א הגדול ול"נ דצ"ל ר' אלעזר היינו ר"א בן שמוע דר"א הגדול קדים טובא לשמואל ועוד אשכחן בחולין מימרא דשמואל משום ר' אלעזר בפ' כל הבשר ע"ש:

שם גמרא מילואים מה מילואי' כו' ואין בע"ח במותריהם אף כל כו' פירש"י ז"ל דילפינן מינה דאין מותרי בע"ח בשריפה וצ"ע למה לי קרא להכי הא שמעינן לה מהילכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה וכן ילפינן במנחות פ' התודה למותר תודה דקריבה ואין טעונה לחם והיינו שלמים וכדתנן להדיא בתמורה ריש פ' ואלו קדשים דשלמים וולדן ותמורתן כיוצא בהן והיינו מותר שלהם אם לא שנאמר דאיצטריך לחטאות המתות דא"צ שריפה אלא קבורה אבל א"כ היכי למידין זאת ממילואי' כיון דמותרי מילואי' אין טעונים לא קבורה ולא שריפה אפי' הי' בהם מותרי בע"ח אלא דחטאת ג"כ היה שם ואכתי אינו מיושב עיקר הלימוד שכתב רש"י ז"ל דבמילואי' לא הי' מותר בע"ח וכיון שלא הי' בהם מותר מנ"ל למילף היכא דאיכא מותר בע"ח שלא יהיה בשריפה והי' נרא' דבמילואי' כתיב והנותר בבשר ובלחם באש תשרף ילפינן מינה דווקא בשר ולחם הוא דבשריפה אבל בע"ח מותרות אין טעונים שריפה אפי' מותר חטאת וילפינן מינה לשאר קרבנות וע' בת"כ במכילתא דמילואים דילפינן מהאי קרא דוהנותר כו' ולמ"ד שהמילואים מותרן לשריפה. וע' ק"א מה שפי' ול"נ דצ"ל מלמד שהמילואים מותריהם בשריפ' וכדאיתא הכא ועדיין צ"ע:

שם תוס' בד"ה מה אשם עצמותיו מותרין כו' ע"ש בדבריהם בסופן שכתבו להוכיח מפ' כיצד צולין דאין נותר בעצמות והכי איתא בהדיא בת"כ בבשר ולא בגידין ועצמות עד דקש' לי למה לי קרא למעוטי עצמות מנותר כיון דמותרין לגמרי לעשות מהן כלים וע' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכות פה"מ שכתב דכל עצמות קדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח וברייתא הוא בכיצד צולין וגם לשון אין טעונין שריפה צ"ע כיון דמותרין לגמרי וע' בזה במשל"מ ז"ל בפ' הנ"ל ובפ"י מה' ק"פ שנרא' מדברי הרמב"ם ז"ל שם דעצמות הפסח אסורין וטעונין שריפ' מפני תקלת לאו דלא תשברו ע"ש. ועוד איתא בת"כ בבשר ולא בעובר ושליא ושליא א"ש כיון דלא חזיה לאכיל' אימעיט נמי מנותר אבל עובר אם במעי אמן הן קדושין הא איתא בתמורה דאינו נאכל ג"כ אלא ליום ולילה אם נמצא עובר בחטאת משמע דאית ביה איסור נותר ומש"כ בק"א שם דקאי אקדשים שהפיל עובר דבקבורה ולא בשריפה אין זה ענין לנותר ושליא נמי קשה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה' פסה"מ דיש בה משום פיגול ונותר וטמא וא"כ וודאי דינו בשריפה. וכבר דקדקתי בזה לעיל בפ"ג דמכילתין וכן צ"ע בהא דמשמע פ' כיצד צולין שם דגידין בשריפה אע"פ שאין ראוין לאכילה והא אימעיטו משריפה מדכ' מבשר וכדאיתא בת"כ וע' בפ"י מה' קרבן פסח מש"כ לענין ראשי כנפים והסחוסים ובפי' המשנה שם במשנה העצמות והגידין כו' ישרפו בט"ו. ואין כאן מקומו להאריך בזה וע' עוד שם שכתב הרמב"ם ז"ל דהי' צולה הפסח עם גיד הנשה וע' בד' הראב"ד ז"ל שם ועל גיד יש לסמוך מהא דאמרי' לעיל גבי בלוע בבשרה ולא בגידין ועצמות דאין מקדשין בבלוע:

דף צח:

גמרא הדר פשטה דאין טעונים כיבוס כו' משו' דנגיעה בלא בליעה אינו טעון כיבוס ונרא' דגריר' בעי כמו בכלי עץ וברזל דאין טעון כיבו' וגרירה בעי וק"ל:

הדרן עלך פרק דם חטאת

תוכן העניינים

קרן אורה על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה