קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק י - כל התדיר
דף פט:
תוס' בד"ה דם חטאת קודם הא דלא קאמר משום שדמה ניתן כו' דכיון כו' לא סגי ליה כו' ויש לדקדק הא בחטאת ועולה גלי רחמנא דבעבודה אחת חטאת קודם ובאחת עולה קודמת וא"כ אמאי לא סגי בהאי טעמא שניתן על ד' קרנות לחוד דלהכי מוקמינן קרא דאקדמיה לחטאת בדם אבל באימורי חטאת ואיברי עולה ליכא טעמא למימר דחטאת קודם דאי משום דאימורי חטאת אתי מכח מכפר א"כ כש"כ דדם המכפר יקדם לדם עולה אלא ע"כ מוקמינן קרא דחטאת קדים בדם ודעולה קדים באיברים ואכתי למה ליה טעמא דמפני שהוא מרצה. וי"ל דלהכי קאמר מפני שהוא מרצה לאורויי דאפילו חטאת העוף קודם לעולת בהמה אע"ג דלית ביה ארבע מתנות ולא אשכחן כה"ג דבחד עבודה זה קדים ובאידך השני אלא חטאת ועולה וכ"ז כששניהם ראויין לעבודה כגון שנשחטו שניהם צריך לזרוק דם החטאת תחילה ואח"כ העולה ומקטיר איברי עולה ואח"כ אימורי חטאת אבל אם לא נשחטו עדיין ושתיהן עומדים החטאת קודם לשחוט ויכול לגמור כל עבודתו הזריקה וגם הקטרה ואינו מחוייב להפסיק בין זריקת החטאת להקטרתו בשחיטת העולה כדי להקדים הקטרת איברי העולה ובהכי מיירי הא דאמרינן לקמן סתם חטאת קודם לעולה וע' בכ"מ ז"ל פ"ט מה' תו"מ שכ' כן בשם הר"י קורקוס:
והנה במתניתין תנן תרתי מילי כל התדיר קודם וכל המקודש קודם ואין דינן שוה לגמרי דבתדיר דמתניתין מחוייב להקדים התדיר בכל גוונא כגון אם הובא לעזרה קרבן מוסף ולא הובא עדיין קרבן התמיד לא יקריב המוסף תחילה אלא חייב להקריב כסדר דמתניתין ואלו בכל המקודש מחבירו אין קדימה זע"ז אלא כשבאו שתיהם כאחת אבל לא כשבאו זאח"ז וכדאיתא בתוספתא פסקה הרמב"ם ז"ל בה' הנ"ל וכ"ז בשתי קרבנות שאין חיובן לבא כאחת אבל חטאת ועולה הבאה עמו בזה מחויב להביא החטאת תחילה ולהקריבה ואפילו הביא העולה תחילה לא יקריב אותה עד אחר החטאת והיינו משום דמחוייב בשתיהן כאחת על דבר אחד מחוייב הוא להקדים המקודש כמש"א תורה והיינו טעמא בהני דתדירי כיון דיום הוא שנתחייב בתמיד ומוסף ר"ח ור"ה החיוב הוא להקריב התדיר תחילה ועפ"ז יש ליישב קצת הא דאיצטריך קרא דהעולה ראשונה כמו שהקשו התוס' ז"ל דת"ל מקרא דמתניתין ולפי הנ"ל ניחא דמקרא דהכא לא שמעינן אלא בכל הני דחובת היום הם צריך להקדים התדיר אבל לא שמעינן מינה בקרבן שלא בא לחובת היום שלא יקריבנו אם הובא לעזרה קודם התמיד אע"ג דתדיר קודם מ"מ אם התדיר עדיין לא הובא אינו מחוייב להעביר מצוה הבאה ראשונה אליו להכי איצטריך קרא דהעולה ראשונה דלא יקרב שום קרבן קודם התמיד והתוס' ז"ל כ' לעיל דאיצטריך לנדרים ונדבות דג"כ תדירי יש לדקדק דזה לא מיקרי תדיר אלא מצוי וכדאיתא לקמן
שם גמרא איבעיא להו דם חטאת ואיברי עולה כו' ותו מיבעיא ליה אימורי חטאת ודם עולה הי קדים לכאור' לפי מש"כ לעיל דמתני' מיירי בסדר חטאת ועולה שנשחטו שתיהם כאחד וקאמר סדר עבודתן תחילה דם חטאת ואח"כ דם עולה ואח"כ איברי עולה ואח"כ אימורי חטאת א"כ מוכח מינה דדם עולה קודם לאימורי חטאת דאל"ה הי' לו לעשות כל מעשה חטאת קודם לדם עולה וע"כ צ"ל דמתני' מלי קאמר היכא דאיכא דם חטאת ועולה דם חטאת קדים ואם באו לפניו איברי עולה ואימורי חטאת איברי עולה קדמו ואינך לא שמעינן והי' נרא' דהנך תרתי בעיא חדא באידך שייכי ואי נימא דדם חטאת קדים אפי' לאיברי עולה משום דמכפר עדיף ה"ה דאיכא למימר דאימורים דאתי מכח מכפר ג"כ קדים לדם עולה דאתי מכח כליל ואי נימא דאיברי עולה קדים לדם חטאת דכליל עדיף ממכפר ה"ה דדם עול' דאתי מכח כליל קדים לאימורי חטאת דאתי מכח מכפר ונפ"מ לדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בהני בעיא דלא איפשיטא איזה שירצה יקדים אם הכהן עשה מעשה והקדים דם חטאת לאיברי עולה ואזיל בתר מכפר ואח"כ באו לפניו אימורי חטאת ודם עולה יקדים ג"כ אימורי חטאת דאי אקדים דם עולה הוי תרתי דסתרי אבל הילכתא זו למשיחא היא ויבא המורה צדק ויפשוט כל האיבעיות והרמב"ם ז"ל לדרכו מהלך בכל דיני עבודה להורות הדרך אשר ילך בה ואיכא לאשכוחי לדון קדימת אלו גם בזה"ז וכדאיתא לקמן בפירקין לענין תפלה וע' בצאן קדשים ז"ל:
שם גמר' דם עולה ודם אשם איזה מהן קודם וכתבו התו' ז"ל דם אשם ואיברי עולה דם אשם קודם כו' ואין זה מובן דהא אפי' בדם חטאת ואיברי עולה הוי בעיא דלא איפשטא וכ"ש אשם דאפי' בדם מיבעי לן וצ"ל דכוונתם להאי צד אי נימא דדם אשם קודם לדם עולה ה"ה דדמן קדים לאיברי עולה אי בחטא' כן ולהכי ליכא למיבעי בהא ותו כתב א"נ בהא פשיטא לי' דאיברי עולה קדמי לדם אשם וע' בכ"מ ובלח"מ ז"ל מש"כ בזה ובכל הני דמספקא לן הי קדים כמין עולה ואשם היינו דמספקא לן הי מקודש מחבירו וכתב הרמב"ם ז"ל דיקדים איזה שירצה היינו מספקא אכתי נפ"מ לשמעון אחי עזרי' דאמר במורם אינו מתחלל א"כ אם חישב מאשם לעול' או איפכא פסול מספק כיון דלא ידעינן הי מינייהו מקודש אבל כבר כתבתי לעיל בהא דמשמע ממתני' דריש מכילתין דלא חשיב גבוה ונמוך אלא מקדשי קדשים לקדשים קלים ובשלמי' לבכור ומעשר ע"ש וע' בצאן קדשים ז"ל:
שם גמרא אמר רבינא בר שילא אימורי קדשים קלים כו' ע' בהלכה זו בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' מעה"ק ופ"א ופ"י מה' פסה"מ ובד' הכ"מ והלח"מ ז"ל וע' מש"כ בחי' מעילה באורך בזה:
דף צ.
גמרא איבעיא להו מנחת סוטה ומנחת נדבה איזה מהן קודם ופשיט לי' מברייתא דזו קודמת לזו שזו באה חטים וזו באה שעורים מאי לאו מנחת נדב' ומנחת סוטה ודחי לא מנחת חוטא ומנחת סוטה ופריך בהא תיפוק לי' משום דזו מכפרת כו' ואלא מאי מנחת נדבה תיפוק לי' דזו טעונה שמן ולבונ' כו' וא"כ שניהם לא נפשטו מברייתא די"ל דאיירי במנחת חוטא דקודמת לסוטה אבל נדבה אע"ג דבאה חטים לא קדמי לסוטה או איפכא דנדבה קדמי לסוטה מהני תרי טעמי דטעונה שמן ולבונה ובאה חיטים אבל מנחת חוטא דג"כ אינו טעונה שמן ולבונה לא קדים למנחת סוטה דשניהם באו על חטא כן הי' נרא' לכאורה אלא דבמנחת חוטא ומנחת סוטה ליכא שום מעלה במנחת סוט' יותר ממנחת חוטא דלברר עון היינו דבאה על חטא ומנחת חוטא באה על חטא וגם מכפרת וגם באה חטים וא"כ פשיטא דמנחת חוטא קודמת דיש בה ב' מעלות מכפרת ובאה חטים ובמנחת סוט' ליכא שום מעלה ובמנחת נדבה הוא דמספקא לי' משום דיש מעלה במנחת סוט' שבאה על חטא ולברר עון אבל א"כ מאי קאמר הש"ס ואלא מאי מנחת נדב' תיפוק לי' כו' מי דמי בשלמא על מנחת חוטא שפיר פריך תיפוק לי' דמכפרת ובהא לחוד סגי כיון דליכא שום מעל' במנחת סוט' מה שאין במנחת חוטא אבל אי מיירי במנחת נדבה אתיא שפיר דקאמר שזו באה חטים דבהאי טעמא דטעונה שמן ולבונה לחוד לא סגי משום דבמנחת סוט' איכא נמי מעלה דבאה על חטא ולברר עון להכי קאמר משום דזו בא' חטים ויש לישב ולשון הרמב"ם ז"ל צ"ע קצת דמסתם לה סתומי וכ' דמנחת חטים קודם למנחת שעורים ואח"כ במנחת נדבה ומנחת סוט' כתב איזה שירצה יקדים אע"ג דזו חטים וזו שעורים וע"כ הא דמנחת חטים קדים היינו במנחת חוטא ומנחת סוטה והוי לי' לפרש:
שם תוס' בד"ה מה"מ כו' לעיל גבי דם חטאת כו' אבל הכא קש' ל"ל קרא תיפוק לי' משום דחטאת העוף מרצה צ"ל דקושייתם על קדימת חטאת העוף לעולת העוף למה לי קרא דחטאת העוף לעולת בהמ' פשיטא דבעי קרא דהא בעלמא אפי' מעשר קדים לחטאת העוף ובאמת איכא למידק הא דבעלמא חטאת קודם לעול' שאינו באה עמו מנלן דמכל הני קראי דמרבינן דחטאת קודם לעול' הבא' עמו ליכא למילף כיון דאפי' חטאת העוף קדים לעולת בהמ' הבאה עמו ואם אינן באין יחד אפי' מעשר קדים לחטאת העוף וע"כ גזה"כ הוא דכל חטאת ועולה הבאים יחד חטאת קודם ומנ"ל דבעלמא חטאת קודם לעולה וי"ל דשפיר ילפי' מקרא דריש שמעתין דאמרה תורה דבדם חטאת קודם ובאברים עולה קודמת אלמא דלאו גזה"כ הוא אלא טעמא איכא דדם חטאת עדיף דמרצה ואיברי עולה עדיפא דכולה כליל ושפיר ילפי' מינה דדם חטאת קדים לעול' אפי' אינה באה עמו:
שם תוס' בד"ה חטאת בהמ' קודמת כו'. וא"ת הא תנא לי' רישא דם חטאת כו' לא הבנתי קושייתם דבמתני' לא תנן אלא חטאת העוף קודם לעולת העוף וזה לא שמעינן מרישא כיון דלית בי' הקטרה וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל. ואולי הי' גירסתם במשנ' כן וע' צאן קדשים מש"כ בזה וכבר כתבתי לעיל דחטאת ועולה הבאים כאחד יכול להקדים כל מעשה חטאת לעולה דכן אמרה תור' דחטאת תיקדם ואינו מחויב לשחוט העול' קודם הקטרת אימורי חטאת אלא די"ל דיכול לשחוט העול' ג"כ קודם הקטרת האימורין דהקטרה זמנה כל הליל' ואיזה שירצ' יקדים או שחיטת העול' או הקטרת אימורי חטאת ואם כבר נשחט' העולה בהא מיבעי לן אי אימורי חטאת קודמין או דם העול' קודמין וקרא דופר שני כו' דמיירי בחטאת ועול' הבאים כאח' ואמרה תור' דבדם חטאת קדים ובאיברי עול' קדמי ע"כ נ"ל דאינו מחויב לעשות כסדר הזה אלא קמ"ל אם שחט שתיהן הדין כן דבדם חטאת קדים וכשהוא עוסק בהקטר' האיברים קודמין ודו"ק:
שם תוס' בד"ה למקראה כו' וקש' לפי' כו' ע' בצ"ק מש"כ ואין דבריו ז"ל מובנים דלעיכובא ליכא למ"ד ואפי' אי עולה קדמי לאו לעיכובא היא כמו בכל הני דמתני' דחטאת קודם מ"מ לאו לעיכובא היא. וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל בריש מכילתין דף ה' וא"כ למה ליה למימר התם למקראה הקדימה הכתוב. וע' במשנל"מ ז"ל פ"ט מה' תו"מ שהביא בשם הריטב"א ז"ל בקידושין דקדימה דחטאת לעולה הוי עיכובא לבד במצורע דכתיב והעלה כדאיתא בפסחים דף נ"ט אבל פשטא דמתני' משמע דקדימה זו הוי ככל שאר הקדמות במקודש מחבירו וכ"ז אינו אלא למצוה. וכן קדימות התדיר לחבירו בהא דיליף רבא התם מוהעלה כו' שהעלה כבר יש לדקדק דהא העלאה היינו הקטרה עולה קדים לחטאת ושפיר כתב רחמנא והעלה ומנ"ל למילף מינה דאפי' בדם אינו מעכב ויש ליישב:
דף צ:
גמרא מאי לאו דחג לא לנדבה ורבינא מסיק דמיירי בחג דכ' כמשפטם וע' בתוספתא דמסיק עלה בד"א כשבאו כאחת אבל בזאח"ז כל שבא תחיל' הוא קודם מזה משמע דאיירי בנדבה דאי בחג מחוייב הוא להביא כסדר האמור בתורה וכמש"כ לעיל וי"ל דמהאי טעמא פסק הרמב"ם ז"ל גם בנדבה סדר קדימה זו משום דבתוספתא הכי משמע:
שם גמרא אמרי במערבא חטת כתיב והכי הוי מסקנא דפר לעולה ושעיר לחטאת דע"ג העולה קודם לחטאת אבל בכל מקום החטאת קודם ולכאור' הוי מצי למיבעי בהא חטאת דעלמא של יחיד ופר ושעיר דע"ג הי מינייהו קדים ליקדם חטאת יחיד לעולה הא איכא שעיר ע"ג דקדים לחטאת יחיד ליקדם הפר דעולה הא חטאת יחיד קודם לעולה ליקדם שעיר ע"ג הא איכא עולה דקדים לי' ומדלא מיבעי הכי נראה דחטאת יחיד ועולת ציבור עולת ציבור קודם וכן כתבתי בחי' סוף הוריות מד' הירושלמי שם דאפי' נדבת ציבור קודמת לחטאת יחיד ע"ש:
שוב מצאתי שם בירושלמי הוריות דמיבעיא לי' הכי ופשיט שם דשעיר ע"ג הוי כמחוסר זמן וחטאת האחר קודם לפר וכן הי' נרא' לפרש לקמן דברי בני מערבא עיילא בה עולת בהמ' בחטאת העוף דחטאת העוף קודם לה בשביל זה אגבהת' ממעשר וסלקת חשיבותה ממעשר (דעולה) הוי כמחוסר זמן ולא פליגי הכא ומערבא ומסתפינא למימר הכי מפני הראשונים ז"ל:
שם תוס' בד"ה תיקדים חטאת כו' והקשו ז"ל אמאי לא ילפינן בק"ו דחטאת העוף יקדם לכל הקרבנות בק"ו דקדים לעולה. והי' נרא' דבאמת הא דחטאת העוף קודם לעול' היינו דוקא לעולת יולדת הבא' עמו ובזה גזה"כ היא דכל חטאת קודמת לעולה הבאין עמהם אבל עולה שאינה באה עמו דליכא בזה אלא סברא מפני שהיא מרצה יקדים העול' לעוף דלאו מין זבח הוא והא דאמרי' הכא חטאת העוף ועולת בהמ' היינו עולת יולדת הבאה עמו אלא דבסוף הוריות לא משמע הכי דעלה דפר העלם קודם לפר ע"ג קאמר התם הא דזה בנה אב לכל חטאות שקודמות לעולה משמע דאפי' קדימה זו מעולה דעלמא ג"כ ילפינן מזה בנה אב וא"כ חטאת העוף ג"כ קדים אפי' לעולה דעלמא מהאי קרא ובזה מיושב קצת מה שדקדקו התוס' ז"ל לעיל בד"ה חטאת העוף על לישנא דכל חטאות דאתי לאשמועי' אפי' כל חטאת שאין העול' באה עמהם. וע' בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בנין אב לכל חטאות שהיא קודמות לעולה הבא' עמה וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחיל' וכדתנן וכן בהקדש' וצ"ל דל"ד עולה הבא עמה כנ"ל:
שם תוס' בד"ה חוץ מאשם מצורע וא"ת אדרבה כו' א"נ האי כל חטאות לאו בחטאת הבא עם האשם קאמר אלא בשאר חטאת עכ"ל. נרא' מכוונתם אבל חטאת מצורע באמת קודם לאשם דמכשיר ומכפר וכ"כ הבה"ז ז"ל והצ"ק ז"ל והוא תמוה דבהדיא תנינא בריש מנחות הקדים חטאתו לאשמו יצא לבית השריפה אדרבה נרא' איפכא דהא דאשם מצורע קודם לחטאת היינו דוקא לחטאת הבא' עמו ואפי' לעיכובא דכ' תהי' או משום דהוי כמחוסר זמן כדאיתא במנחות שם אבל שאר חטאות קודם אפי' לאשם מצורע כדין כל אשם ובהכי מיירי סתמא דלעיל חטאת קודם לאשם:
שם משנה שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמין דברי ר"מ וחכ"א חטאת קודמת כו' פירש"י ז"ל דהביאו שלמים מאמש ונשתהו עד היום ושחטום וחטאת ואשם של יום עומדין להקריב שלמים של אמש קודמין להקריב דזלזל להשהותן כ"כ והתוס' ז"ל פירשו דלענין אכיל' קאמר והביאו בשם רש"י ז"ל ג"כ נוסחא אחריתא ע"ש ופשטא דמתני' וודאי משמע כדברי התוס' ז"ל ולענין קדימת אכיל' והכי משמע בתוספתא אבל סוגיא דשמעתין לקמן משמע כפירש"י ז"ל דלענין הקרבה מיירי דפשיט מינה לענין קדים ושחטי' לאינו תדיר ואי לענין אכיל' קאמר ליכא למיפשט מינה כלל ומאי קאמר הא דאמש דומיא דיום דקדים שחטינהו ומאי איכפת לן לענין אכילה אי קדים שחטינהו לשלמים אפי' אי קדמי שלמים גם להקרבה מ"מ לענין אכיל' חטאת ואשם קדמי אלא וודאי משמע דלענין הקרבה מיירי וכפירש"י ז"ל כיון דהובאו מאתמול זילזל להשהותן כ"כ ואפי' נשחטו שניהם שלמים קדמי לזרוק וכדמסיק לקמן אלא דבזה ג"כ יש לדקדק מאי קאמר הא דיום דומיא דאמש דקדים שחטינהו כו' מנ"ל דאמש ויום היינו דקדים שחטינהו דילמא אפי' לא קדים שחטינהו קמ"ל כיון דשלמים הובאו מאתמול ישחוט השלמים תחיל' כמבואר בתוספתא שכ' רש"י ז"ל וכן משמע מרישא דשלמים של אמש ושל יום דשל אמש קודמים היינו אפי' לכתחיל' לשחטו ראשון כיון שבא ראשון ודילמא סיפא נמי ה"ק אלא משמע דשלמים של אמש היינו דשחטינהו אמש להכי דייק דיום דומיא דאמש דקדים שחטינהו וא"כ ע"כ לענין אכילה מיירי והדק"ל היכי פשיט מינה דאפי' קדים שחטיה לשאינו תדיר תדיר קודם אפי' אי שאינו תדיר קודם להקרבה ולא יהא ממרס בדמו מ"מ לענין אכילה התדיר או המקודש קודם ודוחק לומר כיון דשאינו תדיר קודם להקרבה ה"ה דקדים לאכילה וצ"ע. וע' בתוספת י"ט ז"ל ובבה"ז וצ"ק ז"ל:
שם גמרא תדיר ומקודש איזה מהן קודם ע' תוס' דף צ"א בד"ה ת"ש שכתבו דצרי' לדקדק בהא דבעי במנחות ג"כ כי הך בעיא ולא מייתי התם הך דהכא כו' ע"ש. ובאמת לאו חד בעיא היא דהתם מיבעי בדליכא אלא לחד או למוסף דהאידנא או לתמידין דלמחר דמוסף דהשתא הוא מקודש ותמידין דלמחר הוא תדיר וכה"ג הי מינייהו קדים והכא מיבעי ליה אי שניהם עומדים הי קדים וא"כ לא תליא הא בהא וי"ל דאפילו אי בשניהם עומדים תדיר קודם או איפכא מ"מ לדחות השני לגמרי אפשר אידך קדים וכה"ג כתבו התו' ז"ל בשבת פרק במה מדליקין דהיכא דיש לקיים שניהם תדיר קודם ומקדימין קריאת ר"ח לחנוכה אבל היכא דא"א לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף וע"כ התם בעיא אחריתי היא אי גדול כח תדיר כ"כ לדחות מצוה בזמנ' כגון מוסף דהאידנא בשביל תמיד דלמחר אשר לא הגיע זמנו עדיין ופירש"י ז"ל תדיר ומקודש היינו דם עולת תמיד וחטאת שניהם עומדים. והקשו התוס' ז"ל דבהא פשיטא דעולת תמיד קודם אפי' לחטאת ול"מ לחטאת יחיד דאפי' נדבת ציבור קודם לו אלא אפילו חטאת ציבור כמו פר העדה ג"כ התמיד קודם ונרא' כלשון אחר כגון עולת מוסף ר"ח ופר העדה ויש לדקדק מנ"ל להו להתו' ז"ל דעולת תמיד פשיטא דקודם לפר העדה ועולת ר"ח מיבעי לי' הא במתני' כולהו מחד קרא נפקא דתדיר קדים ואי בתמיד אפי' לחטאת קודם ה"ה עולת ר"ח ואי משום דקרא לא מיירי אלא דקודם למוסף ר"ה ומדקדים לעולה קודם נמי לחטאת דמוסף אבל חטאת דפר העדה לא שמעינן א"כ עולת תמיד נמי מנ"ל דקודם לפר העדה. אבל מ"מ נרא' דלעולת תמיד לא מצינו שום קרבן שיקדם מהני תרי קראי מלבד כו' והעולה עולה ראשונ' והא דבעי למיפשט מהא דתמידים קודמין למוספים היינו משום דמשמע מקרא דמלבד כו' דהטעם משום דעולת תמיד תדיר הוא אלמא דתדיר עדיף. ואכתי איכא למידק גם בלשון אחר של רש"י ז"ל דהי' נרא' דעולת ר"ח הוי תדיר ומקודש דבאה לחובת היום ופר העדה לא הוי אלא מקודש לבד דחטאת הוא דקדושת היום לפר העדה לא אהני כיון דלא קביע לי' זמן וי"ל דקדושת פר העדה עדיפא דדמו נכנס לפנים. והרמב"ם ז"ל כתב בתדיר ומקודש איזה מהן שירצה יקדים כדרכו בבעיא דלא איפשיטא ובעי' דמנחו' כתבה בפ"ח מה' תו"מ וכ' ג"כ דהדבר שקול אם עשאן למוספין עשאן ואם הניחן למחר לתמידין ג"כ הרשות בידו ע"ש:
דף צא.
גמרא ת"ש שלמים של אמש כו' הא אידי ואידי דיום כו' משמע קצת מזה דהך בבא לא באכילה מיירי דאי באכיל' היכי מוכח מינה דמקודש קדים דילמא משום דזמן חטאת ואשם אינו אלא יום ולילה ושלמים הוי ב' ימים אלא דיש לדקדק למה לי' למיפשט מדיוקא ליפשיט מהא דתנן לעיל דאשם קודם לתודה ותודה לשלמים אע"ג דתודה ושלמי' תדירי וכן מהא דחטאת קודם לעולה אע"ג דעולה תדירי ועוד יש לדקדק בשמעתין אמאי לא פשטינן לבעיין מהא דתנן בסוף סוכה ובעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ אלמא אע"ג דחמץ היינו שתי הלחם מקודש הוא דחובת היום הוא אפ"ה מקדימין מצה היינו לחם הפני' מפני שהוא תדיר ש"מ דתדיר ומקודש תדיר עדיף וכדאית' שם בסוף סוכה טעמא דמתני' וכ"ת דלחם הפנים ג"כ מקודש הוא דעצרת לדידי' ג"כ אהני וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם לדידן דקי"ל כרב דסוכה ואח"כ זמן משום דחובת היום עדיף מזמן אע"ג דתדיר הוא דא"כ ליפשוט מאבא שאול דאמר התם דשתי הלחם משום דחובת היום הוא והוי מקודש וע"כ לא פליג ת"ק עלי' אלא משום דלחם הפנים נמי מקודש הוא אבל בתדיר דעלמא מקודש עדיף וי"ל דמאבא שאול ליכא למיפשט דטעמי' משום דקודם הוא להקרבה דבזיכין המתירין את הלחם הוא מאוחר למוספין וחובת היום וכל הקודם להקרבה קודם לאכילה והכי מבואר בתוספתא טעמא דא"ש אלא דלפ"ז יקשה היכי קאמרינן התם דרב דאמר סוכה ואח"כ זמן ס"ל כא"ש הא טעמי' דא"ש הוא משום דשתי הלחם קודם להקרבה ללחם הפנים ועוד דאמאי לא איפשיט בעיין מהא דקיי"ל סוכה ואח"כ זמן אלמא דמקודש היינו סוכה דחובת היום הוא קודם לתדיר והט"ז ז"ל בא"ח סי' תרפ"א הרגיש בזה וכ' דמעלת חובת היום עדיף וליכא למילף מינה לשאר מקודש וכבר דקדקתי לעיל אי מעלת חובת היום עדיף כ"כ א"כ מאי מיבעי לי' בעולת ר"ח ופר העדה הא בעולת ר"ח איכא נמי מעלת חובת היום ובדין הוא שתקדם לפר העדה דאינו אלא מקודש לבד ועדיין צ"ע:
שם תוס' בד"ה דשחטינהו כו' תימא כו' וכיונתם דאמאי תני שלמים של אמש ליתני של יום וקדים ושחטינהו דשלמים קודמים ולא הבנתי תמיהתם דבקדים ושחטינהו לא הוי פליגי ר"מ ורבנן ולכ"ע אי קדים ושחטי' לשאינו תדיר הוא קודם למאי דמיבעי לי' השתא וכבר כתבתי לעיל דהך פשיטותא ממתניתין לא נתברר לי לשיטת התוס' ז"ל דמתני' בקדימת אכילה מיירי:
שם גמרא מתני' נמי דיקא דקתני עד שיזרק כו'. משמע דבעין איפשיטא ואי קדים שחטי' לאינו תדיר מקריב ליה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' תו"מ ואלו בפ"א מה' קרבן פסח כתב סתמא שחטו קודם לתמיד יהא אחר ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד ולא ביאר דזה דוקא אי שחיט גם התמיד. ומסתימת דבריו ז"ל הי' נרא' דדוקא בתדיר ומקודש דקדימתן הוא מחמת מעלתן בהא קדים שחטי' לאינו תדיר לא מזלזלינן ביה למרס בדמו עד שישחוט ויזרוק התדיר אבל פסח ותמיד דאמרה תורה דתמיד קודם אע"ג דאינו אלא למצוה ולא לעכב מ"מ לא יעבור המצוה לכתחילה אלא טוב יותר למרס בדמו עד אחר התמיד. וע' במשנל"מ ז"ל פ"א מה' תו"מ שכ' כעין זה. וקצת ראיה לזה מהא דתני בריש מנחות במצורע הקדים חטאתו לאשמו לא יהי' ממרס בדמו אלא תעובר צורתו משום דקדימת אשם לחטאת מעכב משמע דאי לא הי' מעכב הי' צריך למרס בדם חטאת משום מצות קדימ' לחוד וכן איתא כה"ג בתוספתא פסחים הקדים אשמו לגזילו כו' אלא דאין זו ראיה דקמ"ל דאפי' שחיטה לחוד קודם לאשם מעכבא דהוי ס"ד דשחיטה לא מעכבא קמ"ל וכדאיתא שם במנחות:
שם משנה אם ראית שמן שהוא מתחלק כו'. לכאורה אין שייכות למשנה זו בפירקין דכולה מיירי בדין קדימת תדיר ומקודש ונראה משום דבתוספתא מוסיף אמתניתין דתנן עופות קודמין למנחות ותו לא והתם תני עוד מנחות קודם ליין ויין לשמן וע"כ היינו בנדבה ומתניתין שייריה משום דהא דמנחות קודמין ליין אין כאן רבותא כ"כ דפשיטא דמנחות קודמין שיש מהן לאשים ויין לספלין אבל בקדימת יין לשמן איכא רבותא ואמאי שייריה להכי תנן אמר ר"ש כו' שאין מתנדבין שמן ובפלוגתא לא קא מיירי ונרא' לומר עוד דהני תרי מימרא דשמואל בשמעתין דאמר דשמן לדברי ר"ט קומצו ושיריו נאכלים דקשה מנ"ל לשמואל להא דר"ט מקרבן מנחה יליף ואמאי לא נימא דר"ט במה מצינו מיין יליף וכמבואר במשנה מנחות וכן הקשו התוס' ז"ל בד"ה אמר ליה כו' וכן אידך מימרא דשמואל המתנדב יין מזלפו על האשים ותרווייהו בהדדי שייכי לקיים דברי התוספתא שהוסיף על מתניתין קדימת יין לשמן והיינו בנדבת יין ושמן וע"כ אתיא כר"ט דאמר מתנדבין שמן ומאיזה טעם יין קודם לשמן להכי קאמר דשמן לר"ט קומצו ושיריו נאכלין ויין כולו לאשים להכי יין קודם לשמן דזה כולו לאשים וזה אינו לאשים אלא הקומץ לבד אבל למ"ד דיין לספלין מסתברא דשמן קודם לו דיש ממנו לאשים וזה משא"כ ביין וזה נכון מאוד דקשה לי על הרמב"ם ז"ל שכ' כדברי התוספתא דיין קודם לשמן ולשיטתו שכתב דלא כשמואל ביין אלא כולו לספלין א"כ אין מן הדין שיקדם שמן ליין דזה לאשים וזה לספלין והא דשמן קודם ללבונה אע"ג דלבונה כולה לאשים כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' מעה"ק מ"מ שמן דראוי לאכילה קודם ודו"ק.
דף צא:
שם גמרא דון מינה כו' א"ב וכן הוא מסקנא דרבנן ס"ל דון מינה ומינה וע' בלח"מ ובתוי"ט ובבה"ז במנחות מה שהקשו מהא דשבועות פ' שבועת העדות קי"ל איפכא ובחידושי יבמות דקדקתי עוד מהא דסתמא דמתניתין בפ' הערל בממזר דאסור לעולם זכרים ונקיבות ס"ל ג"כ דון מינה ואוקי באתרה ע"ש:
שם גמרא והא קמכבה כיבוי במקצת כו' ואב"א כיבוי דמצוה שאני כו' או אינו אלא לאשים אמרת לא תכבה לא קשיא הא ר"ש הא ר"י ולא קאמר הש"ס אלא הא ר"ש משמע דלא נאדי משינוייא קמייתא והיה נראה דהש"ס פריך לכ"ע היכי אפשר לומר דמצותו לאשים כיון דיבא עי"ז לידי כיבוי דאסרה תורה ומסתבר יותר דיין נדבה הוי ככל נסכים לספלין ואפילו אי אינו מתכוין לא עבר אלאו דלא תכבה מ"מ לא מסתבר לומר דמצותו בדבר שיבא לידי איסור ומשני דכיבוי במקצת ליכא איסורא כלל ואי בעית אימא כיבוי דמצוה שאני וס"ד דכיבוי דמצוה לא אסרה תורה הוא דקאמר להכי פריך עלה והא דתניא או אינו אלא לאשים אמרת לא תכבה אלמא דכיבוי דמצוה ג"כ בכלל איסור הוא ומשני הא ר"ש הא ר"י הא דמשנינן כיבוי דמצוה שאני לא אמרינן דלא אסרה תורה כלל כיבוי של מצוה אלא הכי קאמרינן לר"ש דדבר שאין מתכוין מותר א"כ הכא דכיבוי מצוה הוא פשיטא דהוי דבר שאין מתכוין ושפיר יש לומר דמצותו בכך ולא עבר כלל על לאו דלא תכבה כדי שלא להוציא לישנא דקרא אשה ריח ניחוח כו' מפשטיה אבל לר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור א"כ אפילו כי עביד לשם מצוה איכא לאו דלא תכבה איצטריך למימר דאתי עשה ודחי ל"ת אין המקרא מפורש כ"כ דליהוי עשה למידחי הלאו דלא תכבה ועפ"ז יש לומר דלא תיקשי קושית רש"י ז"ל דהא הוי פ"ר דנהי דבעלמא כל שהוא פ"ר לא מהני מה שאינו מכוין אבל הכא דמצוה קעביד אפילו אי הוי פ"ר מ"מ בכלל אינו מתכוין הוא ולא עבר אלאו דלא תכבה ופשט המקרא אשה ריח ניחוח אומר כן וראיתי לבה"ז ז"ל שכ' כענין זה אלא לא הבנתי דבריו ז"ל שכ' דלר"ש נמי הוי טעמא או משום דכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי או מאידך שינויא דכיבוי מצוה שאני ולהך שינויא דכיבוי במקצת לא הוי כיבוי מאי נפ"מ בין רבי שמעון לר"י ואי משום דלר"י איכא למיחש שמא מכבה כולו ולר"ש הוי דבר שאין מתכוין אם מכבה כולו הא מילתא דלא שכיחא שיכבה כל המערכה בזילוף היין ונראה כמש"כ דהא דקאמר הא ר"ש כו' לפרושי שינויא דכיבוי מצוה שאני קאתי דבשביל זה הוי דבר שאין מתכוין וכו':
אלא דלמאי דכתיבנא דהא דשרי הכא לכבויי לר"ש אע"ג דהוי פ"ר הוא משום דמצוה שאני ועדיף משאר אין מתכוין לא משמע הכי בשבת פ' ר"א דמילה דאמרינן התם בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ ופריך למה לי קרא הא דבר שאין מתכוין הוא ושני אביי דלר"י נצרכא ורבא אמר מודה ר"ש בפ"ר ופריך ולאביי לית לי' האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מוד' ר"ש בפ"ר ולפי הנ"ל מאי קשיא דילמא כי קאמר אביי דמודה ר"ש באין מתכוין דעלמא אבל היכא דאיכא מצוה אפילו בפ"ר מותר וכדאמרינן הכא כיבוי דמצוה שאני וי"ל דמש"ה קאמר הש"ס התם ואיכא דמתני לה להא דאביי ורבא אהא דלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב כו' משום דהכא נמי לא פשיטא לי' להש"ס הך סברא דלהאי שינויא דכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי לא איצטריך להאי סברא דלא שייכא בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאין מתכוין וע"כ צ"ל דברייתא דאמרה לא תכבה ס"ל דכיבוי במקצת הוי כיבוי ושמואל סמיך אהך ברייתא דתוספתא שהבאתי לעיל דיין קודם לשמן וכמש"כ לעיל ולהכי קאמר נמי התם בתרתי לישנא אבל עדיין אין הדברים ברורים אצלי וע' בבה"ז ז"ל שהביא קושית מהר"ל מפראג ז"ל על ד' הרא"ש ז"ל בפ' שמונה שרצים שהביא ראיה מקושית הש"ס והא קמכבה כו' דסברת הערוך בפ"ר דלא ניחא ליה הוא רק בשבת ולא בשאר איסורין והא מסקינן דלר"ש באמת ליכא משום כיבוי וכמו שהביא הרא"ש ז"ל בעצמו דהערוך הביא ראיה לדבריו ז"ל מכאן וכ"כ התוס' ז"ל בריש כתובות דעיקר ראית הערוך ז"ל משמעתין הוא וקושיא גדולה היא ובה"ז וצ"ק כתבו לישב והכל דחוק והר"ן ז"ל כתב ג"כ כד' הרא"ש ז"ל בפרק הנ"ל ודברים אלו כבר אמורים באורך בדברי הראשונים ואחרונים ז"ל והתוס' ז"ל בכתובות כתבו לדחות ראיות הערוך מכאן דמצוה שאני והוא ע"ד שכתבתי והרא"ש ז"ל בפרק הבונה לא ניחא ליה בהא וכתב דהכא לאו פ"ר הוא ע"ש ועל הראיה שהביא הערוך מהא דסוכה דאית ליה הושענא אחריתי כתב הוא ז"ל ג"כ לדחות דמצוה שאני ע"ש וכבר כתבתי דבפ' ר"א דמילה משמע דליתא להאי סברא דמצוה שאני וכו' והרמב"ם ז"ל בחיבורו פסק דלא כשמואל וע' בכ"מ ז"ל וכתבתי בזה לעיל פרק המזבח מקדש:
דף צב.
גמרא נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן שנ' בקדש באש תשרף פירש רש"י ז"ל בעזרה ותמה למה שורפין אותן לעצמן ותי' מפני שהוא דבר לח והתינח נסכים אבל מנחות דתני בברייתא אמאי אין שורפין אותן בבית הדשן ככל פסולי קדשי קדשים ובת וספתא סוף תמורה איתא כיצד שורפין יין ושמן היו נותנין אותן ע"ג מדורה כמו שהן משמע מפני שהן דבר לח אין שריפתן דומה לשאר פסולין ומש"ה עושה להם מערכה בפ"ע אבל במנחות לא ידענא טעמא למה ישרפו במערכה בפ"ע וגם מאי אריא דנקט רב הונא ושמואל נסכים שנטמאו הלא בברייתא תני כל הני דם ושמן והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' איסורי מזבח כ' ג"כ להאי דינא בנסכים לחוד. ועוד חידש דעושה לו מערכה במזבח וע' בלח"מ ז"ל שכ' דלישנא דעושה להן מערכה משמע הכי אבל קשה מנ"ל הא כיון דמקרא דבאש תשרף ילפינן וזה מיירי בכל פסולי הקדשים שנשרפין בביה"ד שבעזרה ומ"ש נסכים דנשרפין במזבח ועוד דהא בברייתא תני להו בהדי דם ושמן ומנחות ואטו כל הני נשרפין במזבח וצ"ע:
הדרן עלך פרק כל התדיר