קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ט - המזבח מקדש
שם משנה רבי שמעון אומר הזבח כשר כו' וס"ל לר"ש דנסכים הבאים עם הזבח ירדו ונסכים הבאים בפ"ע לא ירדו וא"כ ה"ה דם דלא ירד וכר"ג דלא בעי לאשים דווקא וע' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכ' דר"ש הולך לדעת ר' יהושע ואין זה מובן דאדרבא מסכים יותר לדעת ר"ג דכל העולה למזבח והיה נראה דלר"ש נסכים הבאים בפ"ע היינו אם התנדב יין ג"כ עולה לאשים וכדאמר שמואל לקמן דף צ"א המתנדב יין מזלפו ע"ג האשים ומוקים לה כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר וא"כ ס"ל כר' יהושע דבעי לאשים והיינו טעמא דנסכים הבאין בפ"ע דלא ירדו אבל בדם כר' יהושע ס"ל ואע"ג דבחיבורו פ"י מה' מעה"ק פסק דלא כשמואל ע"ש בכ"מ אבל בפי' המשנה לקמן סוף פירקין פסק כשמואל ע"ש באורך דכ' דלא הוי פ"ר אבל אכתי תיקשי א"כ דכר' יהושע ס"ל דבעינן לאשים א"כ למה לי קרא לנסכים הבאים עם הזבח דירדו תיפוק ליה דאינו עולה לאשים ומהא דאמרינן לקמן נסכים הבאים עם הזבח איצטריך ליה כו' סד"א כנסכים הבאים בפ"ע דמו נמי מוכח דכר"ג ס"ל ומוכח נמי בד' הרמב"ם ז"ל בחיבורו דלר"ש נמי יין נדבה לספלין דאי לאשים כשמואל היכי ס"ד דנסכים הבאים עם הזבח כנסכים הבאים בפ"ע דמו הא זו לספלין וזו לאשים ודו"ק:
דף פג:
גמרא מ"ש מדעולא כו' והאריכו התוס' ז"ל אי הא דעולא דווקא לר"ש דאמר בנשפך הדם דלא ירדו או אפילו לר"י לא ירדו כיון דיכול לזרוק הדם ולפ"ז א"ש הא דלא פריך מ"ש מנשפך הדם משום דאליבא דר"י קאמר ולדידי' נשפך הדם ירד להכי פריך מדעולא וקשיא לי א"כ מאי משני הנך לא מחסרי מעשה בגופייהו להכי לא ירדו הא נשפך הדם אע"ג דלא מחסרי מעשה בגופייהו אפ"ה ירדו לר"י ואמאי לא משני דעולא שאני הואיל ויכול לזרוק דזה הוא עיקר הטעם ולר"ש הוא דאיצטריך לחלק בין נשפך הדם דלא ירדו ובין קמצים כו' דהני מחסרי מעשה בגופייהו כו' ואי נימא דעולא אליבא דר"ש קאמר ג"כ יקשה מאי איריא דקאמר אימורי ק"ק שהעלן לפני זריקת דמים כו' דיכול הדם לזרוק לאשמעינן רבותא דאפילו נשפך הדם לא ירדו וע"כ צריך לחלק גם לר"ש דווקא בקדשי קדשים הוא דנשפך הדם לא ירדו אבל בקדשים קלים אם נשפך גם לר"ש ירדו וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי פריך מ"ש מדעולא הא עולא גופיה לא קאמר אלא הואיל ויכול לזרוק הדם אבל בגוונא דקמצים שלא קידשו בכלי דאין לו תקנה באימורים ג"כ ירדו וע' תוס' מעילה דף ז' שכ' דעולא נקט רבותא קדשים קלים וה"ה קדשי קדשים ולר"ש דווקא נקט אימורי קדשים קלים דאם נשפך הדם אפילו לר"ש ירדו וקמ"ל אם העלן קודם זריקת דמים לא ירדו אבל קדשי קדשים אפילו נשפך הדם לא ירדו ועוד יתבאר בזה לקמן בס"ד:
דף פד.
גמרא נסכים הבאים עם הזבח איצטריך ליה כו' ק"ק אמאי לא קאמר מנחה הבאה עם הזבח איצטריך ליה דמקרב ליה למחר וניומא חרא ונראה דל"ד נסכים קאמר אלא מנחה ונסכים הבאים כו':
שם משנה דוחה היה אבא כו' וכ' בפי' המשנה דהלכה כר' חנינא וכ' התוי"ט ז"ל דבחיבורו לא הביא ד' ר"ח וכן תמה בהג"ה על הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג מה' פסה"מ ותמיה זו לא ידעתי הא כתב הרמב"ם ז"ל שם כל פסולי מזבח אם עלו ירדו ובכלל זה גם בע"מ והיינו כת"ק דמתני' וכר"ח וק"ל
שם תוס' בד"ה הלן והיוצא כו' ובברייתא נמי כו' לא חשיב כו' וטומטום ואנדרוגינוס עכ"ל ומהני תרי טומטום ואנדרוגינוס אין כאן קושיא דלא איצטריך לאשמעינן כיון דלא חל עלייהו קדושת הגוף כלל פשיטא דאם עלו ירדו ולקמן תוס' בד"ה ומוציא אני את אלו יתבאר יותר:
שם תוס' בד"ה וחוץ למקומו כו' והקשו ז"ל מהא דאמר רבה בפ' התודה חטאת ששחטה חוץ למקומ' תרד והוא דלא כסתמא דהכא ובאמת תמיה גדולה היא זו אע"ג דלר"י דאמר התם בתודה חוץ למקומה לא קידש הלחם הוא דאמר הכי אלמא דלא מקיש חוץ למקומו לחוץ לזמנו וא"כ לענין ירידה נמי לא מקיש וחוץ למקומו תרד דהא בשמעתין אמרינן לר"י דחוץ למקומו נמי לא תרד משום דאיתקיש לחוץ לזמנו ור"ת ז"ל הגיה תודה ששחטה חוץ למקומה וכיון דלא מייתי הזריקה לידי מעילה הוי כחסירה זריקה ובקדשים קלים תרד וסמכו דבריהם מהא דלקמן גבי אימורי קדשים קלים שהעלן כו' משמע דנשפך הדם בקדשים קלים תרד והקשו משלא לשמו בפסח דלא תרד ותי' דשלא לשמו קיל משלא במקומו ולדידי קשה מהא דהתם במתניתין ס"ל לר"א דאפילו בע"מ קידש הלחם וכר"ע דמכשיר בבע"מ דילמא לא מכשיר ר"ע אלא בקדשי קדשים אבל בתודה בע"מ הא ליכא זריקה ומנ"ל דלא תרד ונהי דר"א דאמר דקדש הלחם ע"כ לא ס"ל לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים אבל לר' יהושע למה ליה להש"ס למימר התם ע"כ לא קאמר ר"ע אלא בגופיה כו' לימא ע"כ לא קאמר ר"ע אלא בקדשי קדשים אבל קדשים קלים דלא מייתי לידי מעילה תרד וגם לא קידש הלחם אלא דהתם בלא"ה יש לדקדק אמאי לא קאמר דר' יהושע ס"ל כת"ק דמתניתין וכר"ח דאמר דוחה היה אבא כו' והכי קי"ל כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל וכמש"כ לעיל עכ"פ שמעינן מהתם דאין לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים לענין בע"מ ואטו חוץ למקומו גרע מבע"מ דלא הוי פסולו בקדש גם הטעם שכתבו התוס' דזריקה דלא מייתי לידי מעילה לא הוי זריקה כלל א"כ כל הפסולין דמתניתין לא מייתי בקדשים קלים לידי מעילה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בה' מעילה ואטו בכולן בקדשים קלים ירדו ושלא לשמו נמי אמאי לא ירד כיון דלא מייתי בפסח לידי מעילה אלא לא תליא הא בהא כדאמרינן גבי אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקה אע"ג דאין בהן מעילה מ"מ לא ירדו וכ"כ התוס' ז"ל בנדה דף מ"א ע"כ היה נראה כמש"כ דלר' יהושע לחוד הוא דאמרינן התם דחוץ למקומו תרד כדאשכחן אליביה דלא מקיש לחוץ לזמנו לענין קידוש הלחם וה"נ לא מקיש לענין ירידה מעל המזבח והא דאמרינן בגמ' אליבא דר' יהודה חוץ למקומו הואיל ואיתקש חוץ לזמנו היינו כר"א דאמר התם קידש הלחם משום דאיתקש לחוץ לזמנו וא"כ לר' יהושע בכל חוץ למקומו תרד וע' רש"י ז"ל שם במנחות דגרס ור' יהודה כי אמר ר"ע בפסולי דגופיה כו' משמע דבעי למימר דהא דלר' יהודה בבע"מ לכ"ע לא קידש הלחם היינו גם לר"ע דאם עלה לא ירד ולפ"ז יקשה היכי קאמר רבא דחוץ למקומו תרד כר' יהושע מנלן הא. ומידי דהוי אבע"מ לר"א דאם עלה לא ירד והלחם לא קידש וע' בתוי"ט שם במנחות ועדיין צריך עיון בזה ועיין ריש מעילה בהא דאמר ר' יהושע כללא כל שהיה לו שעת היתר כו' וכל שלא היה לו שעת היתר כו' וע' תוס' מנחות שם:
שם גמרא יכול שאני מרבה רובע כו' ויוצא דופן כו' ובע"מ שייריה משום דר"ש כר"ע ס"ל דמכשיר בבע"מ וכדאיתא בתוספתא ר"ש אומר משום ר"ע בע"מ כשר בעופות ע"ש:
שם תוס' בד"ה פרט לנשחט בלילה כו' וא"ת קדשי קדשים ששחטן בדרום דלר"י ירד מנלן הא לית ביה מיעוט רביעי ע"ש מה שתירצו. ולא הבנתי קושיתם דהא משמע בריש מעילה דמסברא פשיטא ליה דשחטן בדרום ירדו וע"כ היינו מדאמר נשחטה בלילה תרד דאי כדבריהם דמקרא אחרינא יליף א"כ מהיכא פשיטא ליה להש"ס שם דלר"י תרד הא לא אשכחן לר"י דקאמר הכי להדיא ומש"כ דמקרא דלא תזבח כו' שמעינן נמי דתרד ג"כ אינו מובן דהא חשיב התם ג"כ חטאת שנכנס דמה לפנים היינו מחשב ליתן בפנים ובהא אפילו לר"י לא ירד דלא גרע מחוץ למקומו וע' תוס' ריש מעילה שכ' להדיא דמסברא פשיטא ליה דלר"י שחיטת דרום תרד אלא דבאמת קשה קצת היכי יליף מנשחטה בלילה שחיטת דרום שאני דאשכחן לה הכשירא בקדשים קלים ולר"י כל שיש לו הכשר במקום אחר לא תרד וכמש"כ לגירסת רש"י ז"ל במנחות דר"י ס"ל כר"ע דמכשיר בבע"מ הואיל וכשירים בעופות כ"ש שחיטת דרום דכשר בכל קדשים קלים אלא דרבה ס"ל התם בריש מעילה דשחיטת דרום אפילו לר"ש ירדו והרי ר"ש וודאי ס"ל כר"ע דמכשיר בבע"מ הואיל וכשירים בעופות אלמא דאיכא צד למימר דשחיטת דרום גרע אפי' מבע"מ כיון דחוץ למקומו קשחיט:
והרמב"ם ז"ל באמת דעתו דנשחטה בלילה תרד ושחיטת דרום לא תרד וכבר עמדו ע"ז מפרשי דבריו דהוא נגד סוגיא דריש מעילה ע"ש בדברי הכ"מ והלח"מ ז"ל וע' מש"כ בחידושי מעילה שם וגירסת הש"ס בסוף מכילתין מסייע ליה ע"ש ובבה"ז ז"ל מש"כ שם וראיה גדולה לגירסא זו ממש"כ דר"ש מכשיר בבע"מ הואיל וכשר בעופות וכ"ש שחיטת דרום דכשר בקדשים קלים והיכי מצינן למימר דלר"ש שחיטת דרום תרד וכבר האריכו התוס' ז"ל לעיל בפ' חטאת העוף ובנדה דף מ' אי לר"ש ג"כ בעינן שיהיה ראוי במקום אחר וע' לעיל שם מש"כ ובחידושי מעילה שם ואין הדברים ברורים עד עמוד הכהן:
שם תוס' בד"ה הניתנין למעלה כו' ע' מש"כ בזה בחידושי ריש מעילה וע"ש בד' התוס' ז"ל:
דף פד:
תוס' בד"ה ומוציא אני את אלו שלא היו פסולן בקודש כו' והאריכו בדבריהם לאשכוחי כל הני שיפסלו לאחר שהוקדשו ואתנן ומחיר וכלאים ויוצא דופן אי אתה מוצא אלא בוולדות קדשים ובהווייתן הם קדושים דאל"ה לא חל עליהם אתנן ומחיר וחזרו והקשו כלאים ויוצא דופן אכתי לא משכחת לה דאין קדושה חלה עליהם כלל כמו טומטום ואנדרוגינוס ואין לשונם ז"ל מדוקדק מאי אריא כלאים ויוצא דופן דנקטי הא אתנן ומחיר נמי תיקשי דאין קדושה חלה עליהם כיון דלא חזו ולקמן בדף קי"ד הקשו מכל הני היכי חל עליהם קדושה ע"ש ובנדה דף מ"א כ' די"ל דווקא בטומטום כו' אין קדושה חלה עליהם ולדידי קשה הא עיקר הך מילתא דמוקמינן להאי שנפסלו כשהן מוקדשים משום דאי נפסלו כשהן חולין אינו יכול להקדישן והוי חולין ופשיטא דאם עלו ירדו וכמש"כ רש"י ז"ל בנדה שם ואמאי לא מוקי לה לר"ש במעשר דס"ל בבכורות דף נ"ז דכולן נכנסין לדיר להתעשר חוץ מטומטום כו' ושפיר חל עליהם קדושת הגוף ואיצטריך קרא דירדו. וכ"ת במעשר דקדשים קלים הוא לא איצטריך קרא למעוטי כיון דנשפך הדם ירדו אפילו לר"ש וכמש"כ לעיל וכ"ש הני דלא הוי זריקה כלל ז"א דהא אתנן ומחיר ע"כ בקדשים קלים מוקמינן להו דממון בעלים הוא אלא דבהא גופא יש לדקדק דבכל הני רובע כו' מוקצה ואתנן ומחיר לא הוצרך רש"י ז"ל בנדה לפרש דמיירי בהוקדשו תחילה דאפילו הקדישן אח"כ ג"כ איצטריך קרא דירדו משום דקדשי קדושת הגוף וצריכין מום קבוע לפדות כדתניא בתמורה ריש פ' כל האיסורין וה"א דאם עלו לא ירדו ודווקא ביוצא דופן וכלאים וטריפה הוא דאיצטריך לאוקמי בולד קדשים דאי הקדישן אח"כ לא חל עלייהו קדושה כלל אלא קדושת דמים כמו מקדיש עצים ואבנים וכמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח ופשיטא דירדו ובחידושי תמורה שם הארכתי בזה וכשיזכני ה' בסוף מכילתין אבאר עוד בזה ובדברי התוס' ז"ל לקמן דף קי"ד:
שם גמרא טמא הואיל והותר לעבודת ציבור ובנדה שם איתא בדברי ר"ש הטמא והנותר ופי' רש"י ותוס' ז"ל שם דלן היינו לן דם והנותר היינו לן אימורים ונוסחא דהכא ניחא יותר כיון דכבר תני הלן ואפילו לן דם כשר כ"ש אימורים דהא דם מאימורים ילפינן:
שם תוס' בד"ה יוצא שהרי כשר בבמה כו' והאריכו כאן לפרש דדם לא ילפינן מדבר שבהכשירו ולהכי לא ילפינן יוצא דדם מבמה אבל דם מדם ילפינן מדבר שבהכשירו כגון ניתנין למעלה ולמטה ולפי מש"כ ז"ל לעיל דלר"י שלא במקומו כמקומו דמי אין צריך לומר דילפינן מדבר שבהכשירו אלא ממילא מסתבר דלא ירד כיון דהבעלים נתכפרו והקשו אמאי לא נילף יוצא דדם מיוצא דאימורים ואימורים מבשר כמו בלן. ונראה דלענין יוצא לא שייך למילף אפי' אימורים מבשר דאכילה אין אדם אוכל במקום רבו ועיקר מצותו לאכול שלא במקום רבו להכי הוכשר בירושלים ג"כ משא"כ בדם ואימורים:
והנה לפי מש"כ לעיל דבקדשים קלים נשפך הדם אפילו לר"ש ירד ע"כ צ"ל דווקא נשפך אבל יצא דמה אפילו בקדשים קלים לא ירד לר"ש כמו לן דמה דלא ירד בקדשים קלים אפילו לר"י דילפי' מבשר קדשים קלים ה"נ יצא דמה לר"ש ותיקשי לדברי התוס' ז"ל לעיל דרצו לומר דחוץ למקומו בקדשים קלים ירד ומ"ש כל הני פסולי דחשיב ר' יהודה דלא ירד הוא אפי' בקדשים קלים וחוץ למקומו לחוד איירי דווקא בקדשי קדשים:
דף פה.
תוס' בד"ה לא תהא פחותה כו' הלכה זו ומחלוקת הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בזה יתבאר לקמן בפ' השוחט והמעלה יזכני ה':
שם גמרא לעולם אחיין ובדוקין שבעין כו' ומשמע דלא הוצרך לזה אלא לדחויי סייעתא דר"ז לעולא אבל לר"ז ועולא מוקמינן וכולן אכשירים והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והרע"ב ז"ל פי' למתניתין בדוקין שבעין ואליבא דר"ע והקשה הצ"ק ז"ל דלמאי דקיי"ל כעולא אין אנו צריכין לזה ומוקמינן לה בכשירים. ולפי מש"כ לעיל א"ש דע"כ לא קי"ל כעולא אלא בהעלן לפני זריקת דמים דיכול לזרוק אבל בנשפך הדם גם לעולא אפילו לר"ש תרד וע"כ צריך לאוקמי וכולן אפסולין והכי משמע מעולא גופא דלא קאמר אלא העלן קודם זריקת דמים וכמש"כ לעיל ומלשון רש"י ז"ל בד"ה והרי פסח כו' משמע דיצא דמה נמי תרד בקדשים קלים אפילו לר"ש וזה דלא כמש"כ לעיל. אבל אם נאמר דעולא אליבא דר' יהודה הוא דקאמר למילתיה וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל שפיר יש לומר דלר"ש אין חילוק בין קדשי קדשים לקדשים קלים והכי משמע מהא דלקמן בעי לה ר"י להא דעולא ור' יוחנן משמע דכר"י ס"ל לעיל גבי השוחט בלילה בפנים כו' דאי כר"ש לא הוי צריך לטעמא דלא תהא פחותה כו' מ"מ דברי הרע"ב ז"ל נכונים וכמש"כ:
וסיפא דמתניתין וכן עולה כו' ביאר הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בכשירה וקמ"ל דיש הפשט וניתוח בראשו של מזבח וכ"כ ג"כ בחיבורו וכ' נמי להא דכיצד הוא עושה מוריד את הקרבים דכשירה א"ש כפשוטו וכדפריך הש"ס למאי דמוקי לה בהיתה לה שעת הכושר ונפסלה ואלא הא דקתני מוריד כו' משמע דאי בכשירה א"ש ולא הבנתי דברי הכ"מ ז"ל שכתב שם אע"ג דהא דמוריד בפסולה מיירי יליף לה הרמב"ם ז"ל מכ"ש בכשירה והרי בש"ס מבואר כן דבכשירה ניחא יותר:
וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שם וכן זבחים שחוטים שעלו לראש המזבח מפשיט ומנתחן בראש המזבח ומוריד הקרבים ומדיחן ומחזירן למזבח ומוריד העור והבשר ונותנו לבעלים וחוזר ומקטיר את השאר עכ"ל ויש לדקדק בקדשים הנאכלים מנ"ל הא דאם עלה לא ירד כיון דהבשר אינו ראוי לאשים אפשר דגם האימורים שבתוך הבשר לא קידשן המזבח ומותר להורידן ולזה יש לומר דמין במינו אינו חוצץ וכדתני לקמן בפ' השוחט והמעלה אבל לשון מפשיט ומנתח קשה קצת דניתוח לא נאמר אלא בעולה וכן הא דתני מוריד הקרבים ומדיחן זה ג"כ לא מצינו אלא בעולה כמש"כ והקרב כו' ירחץ כו' דכל הקרבים היו קריבים אבל בשאר זבחים דלא קרבו אלא אימורים מנ"ל דצריך להדיח ועוד למה לא יקח האימורין מן הבשר ויניח על המזבח והבשר עם העור יוריד למטה ויפשיטנה אבל כל דברי הרמב"ם ז"ל מבואר הוא בתוספתא פ"ט דזבחים ושמעינן מינה דאפי' כשירה אסור להורידה כל שעלתה אע"ג דיכול להעלותה אחר שהורידה דכבר קדשה מזבח ומ"ד אין הפשט וניתוח בראש המזבח צ"ל דטעמיה אע"ג דאסור להוריד מעל המזבח מ"מ בשביל הפשטה דלאו דרך כבוד הוא ע"ג המזבח שרי להורידה ומוצא פלוגתא זו לא נתבאר היכן הוא ולדברי התוס' ז"ל ניחא דהיכא דכבר היא במזבח לכ"ע אין מורידין אותה וכי פליגי להעלותה ולהפשיטה והיה נראה דהאיסור הוא להעלותה ויצטרך להפשיטה למעלה אבל אם כבר העלה גם בזה מפשיט על המזבח ולא ירד וכן נראה לשון התוס' ז"ל כלומר אפילו הורידה יעלנה להפשיטה אבל לשון הש"ס אין הפשט וניתוח כו' לא משמע הכי וצ"ע ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל האי דינא דפסולה אין צריך הפשט וכשעלתה למזבח ישרפנה בעורה ועיקר קרא דאותה ולא פסולה להכי איצטריך דכשהיא למטה פשיטא דאין צריכה הפשט כיון דנשרפת בבית הדשן וע' רש"י ז"ל בד"ה ונתח אותה:
דף פה:
רש"י בד"ה הואיל וכשירים בעופות כו' ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו כו' וכן מום מגונה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דדווקא דוקין שבעין כשירים בעופות כיון דאין זה מום מגונה אבל מום מגונה אפי' לא מחוסר אבר פסול גם בעוף והיינו דכתב קרא דהקריבהו כו' אף ע"ג דיליף לה מקרא דמן העוף כו' משום דמהאי קרא דהקריבהו כו' ילפינן כל מום מגונה והתוס' ז"ל לעיל במכילתין כ' דשאר מומין פסולין מדרבנן וקשה לומר דמשום גזירה דרבנן ירדו כיון דכבר קידשן מזבח ועוד לר"ע חייב עליו משום שחוטי חוץ והיכי שייך לפוטרו משום גזירה דרבנן אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי מזבח נראה נמי דבעוף לא פסיל אלא מחוסר אבר דווקא אבל לא שארי מומין וי"ל דבבהמה לא מכשיר משום הואיל וכשירים בעופות אלא דוקין שבעין דווקא אבל שאר מומים כיון דמגונה הוא ג"כ לר"ע ירדו ולא ילפינן מעוף אלא דא"כ היכי פשיט מינה דיש נרבע בעופות מדלא מכשיר ר"ע בנרבע דילמא נרבע שאני דמאיס וכמו שאר מומים וכבר האריכו התוס' ז"ל בזה בכמה דוכתי. ויש עוד כמה מומים דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה ויש מהן שכ' הרמב"ם ז"ל בה' א"מ דבדיעבד הורצו וכבר כתבתי בזה שם בחי' ויש לדקדק גם מהא דלעיל דף ע"ז נתערב בבע"מ דמוקמינן התם בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ואמאי לא מוקי בהני מומי דלכ"ע הורצו ודו"ק:
שם גמרא ומודה ר"ע בעולת נקיבה כקדם מומה להקדישה דמי. צ"ל דאע"ג דלא דמי לגמרי לקדם מומו כו' דהתם לא חל עליו קדושת הגוף כלל והכא בעולת נקיבה קדושת הגוף כדאיתא בתמורה מ"מ כיון דמתחילתה לא חזיא למזבח לאו קדשי מזבח הוא וא"כ בכל גוונא הא דאיצטריך קרא למעוטי הני פסולי דווקא שנפסלו אחר הקדשם ולא מטעמא דאי נפסלו קודם הקדשם חולין הם כלשון רש"י ז"ל בנדה אלא אע"ג דקדוש קדושת הגוף לאו קדשי מזבח הוא וע' מש"כ לעיל בתוס' בד"ה ומוציא אני כו':
שם גמרא אמר עולא ל"ש דאם ירדו לא יעלו אלא שלא משלה כו' אבל משלה בהן האור יעלו כו'. ר"ח מתני אסיפא העצמות כו' פירשי לא יעלו פירש"י ז"ל דה"ה אם עלו ירדו כרבי לקמן והוכרח לזה דאל"ה על מה קאמר עולא ל"ש כיון דבמתני' לא תנן אלא פירשו לא יעלו ואחר עלי' מה דינן לא תנן כלל אלא ע"כ בכלל זה דאפי' אם עלו ירדו עלה אמר עולא ל"ש אלא שלא משלה כו' אבל משלה בהן האור לא ירדו. והנה מאן דמתני לה אסיפא ואשמועי' עולא דאם משלה בהן האור לא ירדו לא שמעינן אם ירדו אחר שמשלה בהן האור אם יעלו דאפשר דלא מהני בהני משלה האור אלא שלא ירדו אבל לא להעלותן אחר שירדו אבל מהא דאמרי' מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא משמע דבסיפא נמי אפי' ירדו יעלו דאי דווקא שלא ירדו אחר שעלו אבל אם ירדו לא יעלו היכי קאמר כ"ש ארישא דאם ירדו יעלו מנ"ל הא כיון דבסיפא ג"כ אם ירדו לא יעלו אלא ודאי גם בסיפא אפי' ירדו יעלו דכל שמשלה בהן האור נעשו לחמו של מזבח בין שלא ירדו ובין שיעלו אפי' אם ירדו ולקמן בסוף מכילתין גבי שחיטת דרום פליגי רבה ורב יוסף ירדו מהו שיעלו ופי' התו' התם דבמשלה בהן האור פליגי וביאר המשנל"מ בפ"ג מה' א"מ דפלוגתייהו בזה שייכא באידך פלוגתא דפליגי בריש מעילה בשחיטת דרום עלו מהו שירדו ולמ"ד לא ירדו אם משלה בהן האור אפי' ירדו יעלו ולמ"ד אם עלו ירדו אפי' משלה בהן האור ירדו לא יעלו אלא דאם עלו לא ירדו ע"ש דמסיק דלכ"ע ירדו לא יעלו אפי' משלה בהן האור ולהך לישנא דמתני להא דעולא אסיפא מבואר דאפי' ירדו יעלו אפי' בעצמות וגידים אם משלה בהן האור ונ"ל אף ע"ג דלאו בני הקטרה וכ"ש שאר פסולי שדינן אם עלו ירדו ואם משלה בהן האור אפי' ירדו יעלו אבל התוס' ז"ל לקמן בד"ה מאן שמעת כו' כ' דמתני' אתיא כרבנן ופירשו לא יעלו אבל אם עלו לא ירדו וא"כ גידין ועצמות ושאר פסולי דמתני' חד דינא להו ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל כרש"י ז"ל דפ"ו מה' מעה"ק כתב לישנא דמתני' פירשו לא יעלו שנאמר ועשית עולותיך כו' ובפ"ג מה' פהמ"ק כ' דאם עלו ירדו ולכאורה מוכח מהא דאיצטריך למעוטי דאין אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות דלכתחילה צריך להעלותן דאי כדברי התוס' דלת"ק נמי אם עלו קאמר דלא ירדו פשיטא דאין אתה צריך להחזיר עיכולן דאם ירדו לא יעלו דאין זה מוכרח וכמו שיתבאר לקמן במתני' דכולן שפקעו כו':
דף פו.
גמ' פירשו אפי' הן בראש המזבח ירדו משמע אפילו העלן מחוברין אלא שפי' בראש המזבח ירדו ועלה קאמר ר' זירא ל"ש אלא שפי' כלפי מטה אבל כלפי מעלה קרובי כו' והיינו דווקא כשפי' בראש המזבח ולפ"ז אפי' לשיטת ר"י ז"ל דת"ק ס"ל אפי' פירשו ועודם על המזבח יעלו אבל אם פירשו בעודם ע"ג קרקע מודה ת"ק דאפי' עלו ירדו כיון דלאו בני הקטרה הם בפ"ע ולא משמע כן מלשון התוס' ז"ל בד"ה מאן שמעת כו' ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר כלל האי דינא דפי' על גבי המזבח ולא חילוקא דר"ז בפי' כלפי מטה או כלפי מעלה ולפי הנ"ל יש לומר דפסק כת"ק דפליג ארבי בפירשו ועודן על המזבח אלא דווקא אם פירשו קודם העלאה וגם לת"ק אפי' עלו ירדו וכנ"ל ולהכי לא כתב להא דר"ז ודו"ק:
שם גמרא ואפילו פירשו אמר רבה לא שנו אלא פירשו לאחר זריקה אבל קודם זריקה אתאי זריקה כו' ע' רש"י ז"ל שכתבו שחסר מן הגירסא ופי' בדוחק. ול"נ דקאי אברייתא ואדברי ת"ק דאמר לרבות העצמות ואפי' פירשו ועלה קאמר רבה ל"ש אלא פירשו לאחר זריקה דבשעת זריקה הי' ראוי להקרבה דמחוברים היו אפי' פירש אח"כ צריך להעלותן אבל פירשו לפני זריקה שריתינהו זריקה למיעבד קתא דסכיני ולאו בני הקטרה הם וסבר לה כי הא כו' וילפי' עולה מאשם דעצמותיו מותרות אפי' כשהיו בפ"ע בשעת זריקה וה"נ עצמות עולה כשהן בפ"ע מתרת אותן הזריקה אפי' לקתא דסכיני אבל אם פירשו לאחר זריקה לא שייך למימר דזריקה מתרת כיון שהיו עומדים להקטרה בחיבורן ולת"ק דאמר יעלו מועלין בהן ולרבי דאמר ירדו י"ל דמעילה אין בהם דלאו קדשי ה' הם אבל איסורא איכא ומותיב ראב"א לרבה מברייתא עצמות קדשים לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה אין מועלין בהם ונרא' דלא איבעי כשהן מחוברים ודאי דזריקה מתרתן בכלל הבשר אלא אפי' פירשו לפני זריקה דלא חזו לאכילה אפ"ה זריקה מתרתן ונפק"ל מקרא דלו יהי' דבעצמות נמי איכא היתר זריקה ושל עולה מועלין בהם לעולם משמע אפי' פירשו לפני זריק' כמו עצמות קדשים דעיקר רבותא הוא בפי' לפני זריקה ובהא קאמר דבעולה מועלין בהם לעולם ולא מהני לה זריקה וקשיא לרבה ומשני רבה אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה אין מועלין בהן לאחר זריקה מועלין בהם לעולם דרישא דעצמות קדשים מיירי בכל גוונא בין פירשו לפני זריק' בין לא פירשו חד דינא להו דלפני זריקה מועלין בהן ולאחר זריקה אין מועלין אבל עולה יש חילוק דאם פירשו לפני זריקה שוה דינן לעצמות קדשים וזריקה שריא להו אבל אם היו מחובר בשעת זריקה לא שריא להן זריק' ומועלין בהן לעולם וקאמר הש"ס ופליגא אדר"א דאמר ר"א פירשו לפני זריק' מועלין בהם ופירש"י ז"ל דמועלין בהן לעולם ולא שריא להו זריק' פירשו לאחר זריקה מפקא להו זריקה מידי מעילה אבל לא נהנין ופירש"י ז"ל דבהא ילפינן מאשה וקשה קצת דילפותא דאשם מסתבר יותר היכא דפירש לפני זריקה אבל מחובר בשעת זריקה היכי חל עלייהו היתר זריקה כיון דהיו עומדים להקטרה אלא הי' נראה דלא שייך בהו מעילה משום דלאחר שפירש לא חזו להקטרה לאו קדשי ה' הם אבל אי אפשר לומר כן לשיטת רש"י ז"ל דא"כ בפירשו לפני זריקה אמאי מועלין בהם לעולם אטו משום שהיו מחוברים בשטת זריקה קילי ולשיטתו א"ש דר"א פליג אחידושי' דרבה דזריק' מועלת בפירשו לפני זריקה ור"א ס"ל דלא מהני זריקה וממילא לא שמעי' דלאחר זריקה אם פירשו נמי פליגי דרבה ע"כ ס"ל דיש בהן מעילה לעולם דבהכי מוקי לברייתא דתני מועלין בהן לעולם ור"א מוקי לברייתא בפירשו לפני זריקה דווקא אבל לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין:
והתוספת ז"ל כתבו גירסא אחרת בדברי ר"א בפירשו לפני זריקה מועלין בהן עד שעת זריקה כרבה ובפי' לאחר זריקה הוא דפליג וצ"ל דקאי אברייתא דברייתא פליגא אר"א דע"כ אליביה נמי הא דתני בברייתא ושל עולה מועלין בהם לעולם היינו בפירשו לאחר זריקה אבל מרבה לא שמעינן דמעילה אית בהו והא דמוכח ממתני' דבכלל קדשים הם היינו לאיסורא בעלמא אבל לא לענין מעילה וכש"כ לפי מה שפי' דרבה את"ק קאי דאמר פירשו יעלו פשיטא דלא פליגי דלת"ק וודאי יש בהן מעילה ור"א ע"כ לרבי קאמר דאין מועלין בהם ולפ"ז י"ל דברייתא ג"כ לא פליג אר"א דברייתא אתיא כת"ק דאמר יעלו ור"א כרבי דאמר ירדו. והתוס' ז"ל כ' דר"א אתי נמי כת"ק והא דאמר יעלו היינו בפירשו לפני זריקה ואין זה מובן לפי גירסת התוס' ז"ל דזריקה מתרת היכי קאמר ת"ק דיעלו ואפי' לגירסת רש"י ז"ל ג"כ לא מסתבר דפירשו לפני זריקה יהי' עדיף מפירשו לאחר זריקה ולי הי' נראה לפרש הא דאמר ופליגא דר"א ארבה קאי דאמר דזריקה מתרת אפי' לקתא דסכיני ולית ביה איסורא כלל ור"א אמר פירשו לפני זריקה מועלין בהם עד זריקה לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין ודלא כרבה דאמר דאפי' איסורא ליכא:
והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מעילה פסק כרבה דעצמות עולה שפי' לפני זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שהזריקה מתרת אותן ואם פירשו אחר זריקה מועלין לעולם אבל בעצמות קדשים כ' שם פירשו לפני זריקה מועלין בהם פירשו לאחר זריקת דמים אין מועלין בהם משמע קצת דאם פירשו לפני זריק' מועלין בהם לעולם וכבר תמה ע"ז הכ"מ ז"ל מ"ש מעולה דזריקה מתרת אותן ע"ש שכ' באמת דפירשו לפני זריקה ג"כ אין מועלין אלא עד שעת זריק' וצ"ל דפירשו לאחר זריקה דקאמר הוא ל"ד אלא קמ"ל החילוק שבין קדשים לעולה דבעולה פירשו לאחר זריקה מועלין לעולם ובקדשים אין מועלין בהם אפי' פירשו לאחר זריקה ולא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל אם לאחר זריקה מותרין העצמות לגמרי אפי' לקתא דסכיני או דמעילה אין בהן אבל איסורא איכא ומה שהקשו התוס' ז"ל בד"ה אתיא זריקה כו' מהא דר"ה שופר של עולה כבר כתבתי בזה בחי' בכורות:
וראיתי בהלכה זו דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעה"ק שכ' דגיד הנשה של עול' חולצו לתפוח וכרב הונא בריש פרק גיד הנשה והקש' הלח"מ ז"ל ז"ל כיון דפסק כרבי דגידים ועצמות אם עלו ירדו וקרא דוהקטיר כו' אתיא למחוברים וע"כ אתי למחוברים דאיסורא דלהתירא לא איצטריך מידי דהוי אראשה של עולה כדאמרי' התם בפ' הנ"ל ולפמש"כ לעיל דהרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דרבי א"ש דאיצטריך קרא דוהקטיר לפירשו ועודן על המזבח ובלא"ה פשטיה דת"ק משמע דלגופיה איצטריך דאמר יכול יחלוץ גידין ועצמות כו' והא דאמרי' בחולין דלא איצטריך קרא למחוברים מידי דהוי אראשה של עולה איכא למיפרך מה לראשה של עולה דקריבה גם עם עורה דאין צריכה הפשט להכי א"צ לחלוץ גם עצמות וגידין משא"כ גופה של עולה ועוד דאי אפשר לחלוץ מן הראש העצמות דכ' ונתח אותה כו' ולא נתחיה לנתחים כדאיתא בחולין דף י"א אבל שאר הגוף הא דחליצת עצמות בכלל ונתח אותה הוא כיון דצריך לחלוץ עצמות וע"כ צ"ל לסוגיא דפרק גיד הנשה דבראש נמי הי' צריך לחלוץ עצמות אי לאו בני הקטרה הם ועוד משמע התם דלאו כולהו ס"ל דהעלאת גיד הנשה תליא בפלוגתא דרבי ורבנן ורנב"י הוא דמוקי לה בפלוגתא דהני תנאי ולדידי' ק' היכי קאמר ר' יוחנן התם דאסור להעלותו והיינו כת"ק דרבי והא אמר ר"י הל' כסתם משנה וסתמא דהכא כרבי היא מכל הלין טעמי ניחא לי' להרמב"ם ז"ל דאפי' לרבי למחוברין דהתירא איצטריך אבל לא דאיסורא וכרב הונא דחולצו לתפוח ודו"ק:
שם משנה וכולן שפקעו מע"ג המזבח לא יחזיר פירש"י ז"ל דקאי אפסולין שעלו ואגידין ועצמות שהעלן מחוברים ודקדקו התוס' ז"ל הא אמרי' לעיל דאם משלה בהן האור יעלו ותי' דהכא מיירי אם נתעכלו קצת ויש לדקדק מאי קמ"ל עולא לעיל דאם משלה בהן האור יעלו הא ממתני' שמעי' לה דאי אפילו משלה בהן האור ירדו מאי קמ"ל דאם פקעו לא יחזיר פשיט' כיון דאפי' קודם עיכול אם ירדו לא יעלו פשיטא דלאחר עיכול לא יחזיר ובאמת לא ידענא מנ"ל לרש"י ז"ל דקאי אפסולין ופשטא דמתני' משמע יותר דקאי אגידין ועצמות שהעלן מחוברים אעפ"כ אם פקעו אח"כ מעל המזבח לא יחזיר והיינו כדילפינן לעיל דאי אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות וצריך לאשמועי' אע"ג דהעלתן הי' בהתר בחיבורן מ"מ פוקעין שלהם א"צ להחזיר וע' בחולין שם בפ' גיד הנשה אבל בפסולין מנ"ל הא דאין מחזירין פוקעין שלהם כיון דאחר שמשלה בהן האור נעשו לחמו של מזבח דינן כאיברים הכשירים דמהדרינן פוקעין ואי אשמועי' מאיזה קרא דאין מחזירין פוקעין דפסולין א"כ אפי' איסורא איכא ולמה כ' רש"י ז"ל דא"צ להחזיר והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' דקאי אפסולין אבל בחיבורו נרא' דפי' דהאי אכולן קאי אגידין ועצמות וכשהעלן מחוברים דבפ"ע כ' דאפי' עלו ירדו ואפי' משלה בהן האור מדלא הזכיר גבי גידין הא דאם משלה בהן האור וא"כ הא דאיצטריך לאשמועי' אם פקעו לא יחזיר היינו כשהעלן מחוברים ובפ"ג מה' פסה"מ גבי פסולין כתב להא דמשלה בהן האור ולא הזכיר דאין מחזיר פוקעין וכן נראה דמתני' מיירי דומיא דגחלת שפקעה דהוי התירא אלא כיון דלאו עיקר עולין הוא להכי כי פקעה מעל המזבח לא יחזיר ה"נ גידין ועצמות:
והתוספת ז"ל כתבו עוד די"ל דהא דאם משלה בהן האור יעלו היינו אם ירצה ולא משמע הכי לעיל דף מ"ג דאמר האי קומץ פיגול דפלגי' אמזבח ופלגי' אארעא ומשלה בו האור מסקינן ליה לכתחיל' משמע דחיוב להעלותו. עוד כ' חילוק אחר דהא דירדו יעלו במשלה האור היינו דוקא אם הורידן בידים אבל אם פקעו מאליהן לא יעלו וסמכו סברתם בהא דאמרי' ביומא המוריד גחלת על המזבח וכבה חייב ואמאי הא אינתיק ממצותה דלא יחזיר ותו לאו אש המזבח הוא אלא ע"כ אם הורידן מחזירן למזבח וגם לסברא זו לא מצאתי טעם לחלק בזה דהא דגחלת אין ראיה דדוקא בגחלי מחתה הוא דפטר רבא משום דאינתיק למצותה למחתה ולא הוי בכלל אש המזבח אבל גחלת שהורידה מן המערכה אע"ג דאין מחויב להחזירה מ"מ הרי הוא לקחה מעל המזבח וכבה אותה שפיר עבר אלאו דלא תכבה תדע דאי חייב להחזירה מאי ס"ד דמקשה דפריך התם מהא דהמוריד גחלת וכבה כיון דעדיין במצותה היא ומחויב להחזירה:
גם מש"כ רש"י ז"ל דאין צריך להחזירה צ"ע דבתוספתא תניא גחלת שפקעה לא נהנין ולא מועלין ואי יכול להחזירה אם ירצה אמאי אין מועלין בה דלא מיקרי נעשה מצותו וכן משמע קצת במנחות ד' כ"ו בעיכולי קטרת דאסור להחזיר ע' שם וע' מעילה דף ט':
שם משנה איברים שפקעו כו' קודם חצות יחזיר ומועלין בהן אחר חצות לא יחזיר ואין מועלין ומסקינן בגמרא אי יש בהן ממש אפי' אחר חצות יחזיר ואי לית בהו ממש אפי' קודם חצות לא יחזיר דהוי אפר ומתניתין מיירי בשרירי היינו שקשים כפחם וילפי' מקרא דחצות עושה עיכול בכה"ג והאריכו התו' ז"ל כאן וביומא בהך ילפותא ובהא דאמרי' חציו להקטרה וחציו להרמה ע"ש ומשמע ממתני' דהא דאין מועלין אחר חצות היינו דווקא אם פקעו אבל בעודן על המזבח יש בהן מעילה דלא נעשה מצותו עדיין והא דמסקינן בגמ' פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנין ולא מועלין היינו משום דלא היה מחויב להחזיר דחצות עושה עיכול אפי' אגבא דארעא והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעה"ק לענין חזרה על המזבח כתב כסוגיא דשמעתין דביש בהן ממש לעולם יחזיר ובאין בהן ממש קודם חצות נמי לא יחזיר ובשרירי קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר ובפ"ב מה' מעילה כ' כפי הגהת הבה"ז ז"ל הברורה איברי עולה שפקעו קודם חצות מועלין בהן לאחר חצות אין מועלין בהן אע"פ שפקעו קודם חצות כיון שהגיע חצות לילה נעשו כל האיברים כמו שנתעכלו ונעשו אפר וכ' הבה"ז ז"ל שקצר כאן וסמך על דבריו במעה"ק ולדידי צ"ע לשונו ז"ל כיון שהגיע כו' נעשו כל האברים כמו שנתעכלו כו' סתימות לשונו ז"ל נראה דעל כל האיברים קאמר דהוי כנתעכלו ועוד אמאי לא כ' בה' מעה"ק לענין חזרה נמי אפי' פקעו קודם חצות ועבר עליהן חצות לא יחזיר והי' נראה מדאמרי' פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנין ולא מועלין משמע דלהחזיר מחויב כל שפירשו קודם חצות ואפ"ה אין בהן מעילה והיינו דלמעילה בכל גוונא חצות עושה עיכול אלא דקשה לומר כן דאי מחויב להחזיר אמאי אין בו מעילה הא אכתי לא נעשה מצותו ועוד דלישנא דמתניתין משמע דמעילה וחזרה הא בהא תליא וכל שמחויב להחזיר יש בו מעילה ואם אינו מחויב להחזיר אין בו מעיל' ותרוייהו מחד קרא נפקא חציו להקטרה וחציו להרמה ובפירוש המשנה במשנתינו ראיתי ג"כ דברים שאינן מובנים שכ' שם ומה שאמר קודם חצות ולא אמר כל הלילה לפי שאמר הכ' על מוקד' כו' כל הלילה עד בקר ואלו אמר כל הלילה לבד היה משמעו עד בקר ולפי שאמר אח"כ עד הבקר רמז להרחקה מן הבקר וכמש"א תן בקר לבקרו של לילה וע"כ אמרו עד חצות להרחיק אדם מן העבירה כמו שביארנו בתחילת ברכות עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דמשמע דהא דאמרו אחר חצות לא יחזיר הוא מדרבנן להרחיק מן העבירה ואמאי לא עשו הרחקה זו אלא דווקא בשרירי ולא בכל איברים ועוד דמקרא שמעינן הרחקה מבקר וכמ"ש רז"ל תן בוקר כו' וכמה הוא שיעור הרחקה זו שאמרה תורה דהחמירו חכמים ואמרו עד חצות ועוד אי שיעורא דחצות הוא מדרבנן מאי אהני הרחקה דרבנן לענין מעילה דחצות מוציאו מידי מעילה וגם איזה שייכות יש להרחקה דריש ברכות להרחק' דהכא דהתם מה"ת עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן העבירה אמרו דלא יקטיר כ"א עד חצות והכא מה"ת צריך ליתן בוקר לבקרו של לילה ואולי כוונתו ז"ל במש"כ וע"כ אמרו עד חצות להרחיק האדם לא קאי אחצות דמתני' דחצות דמתני' דאורייתא הוא בשרירי אלא ה"ק כיון דמצינו רמז להרחקה מן הבקר הכא מה"ת ע"כ אמרו חכמים בכל הקטר חלבים הרחקה זו דעד חצות וגם זה דחוק ועדיין צ"ע:
דף פז.
גמרא ר"ח אמר עמוד השחר עוכלתו מ"ט דר"ח ק"ו כו' וכ' התוס' ז"ל דרבה לטעמי' דאין לינה מועלת בראשו של מזבח ואיכא למיפרך כו' משמע דר"ח ס"ל לינה מועלת בראשו של מזבח א"כ הא דבעי מ"ט דר"ח לא לדינא דלא יחזיר קאמר דבלאו ק"ו לא יחזיר פוקעין דנפסלו בלינה ואם ירדו לא יעלו אלא לאפוקי מידי מעילה איצטריך דעמוד השחר עושה עיכול ותו אין מועלין בו אלא די"ל דע"כ לא פליגי אי לינה מועלת כו' אלא במזבח שלא על המערכה אבל על המערכה לכ"ע אין לינה מועלת ואפי' ירדו יחזיר. וע' רש"י ז"ל בד"ה אילימא כו' ומ"מ פירכת התוס' ז"ל אינו מובן דילפי' ע"ה בק"ו מחצות דחצות אינו עושה לינה אפי' על הארץ עושה עיכול בראש המזבח ע"ה שעושה לינה על הארץ אינו דין שיעשה עיכול בראש המזבח:
ובהחזירן לאחר עמוד השחר נמי פליגי וקאמר ר"ח אין בהן עיכול לעולם ופירש"י ז"ל וכל שפקעו יחזיר ובהא וודאי קשיא היכי יחזיר הפוקעין הא נפסלו בלינה כשהיו למטה בארץ בעמוד השחר ופוקעין פסולין בכ"ג לא יחזיר כדתנן לעיל ואולי אלו שהיו על המערכה ושלטה בהן האש אין נפסלין עוד בלינה אפי' אם היו ע"ג קרקע אבל לא מצאתי דבר זה מבואר באיזה מקום אבל לענין מעילה א"ש דאע"ג דנפסלו מ"מ מועלין בהן קודם שנעשו דשן:
ומסקינן להלכה דחצות עושה עיכול אפי' אגבא דארעא ובכל גוונא אין בהן מעילה ורבה ור"ח פליגי בשמנים ופירש"י ז"ל דאפי' הוקשו לא נעשו עיכול וגם בזה יש לדקדק דאם מחמת שומנן אין חצות מעכלתן א"כ חצות שני אמאי עוכלתן כיון דלאו שרירי הם כמו באיברים שיש בהן ממש דלא שייך פלוגתא דרבה ור"ח והרמב"ם ז"ל לא כתב כלל האי חידושא דשמינים אי כרבה אי כרב חסדא ולא כ' אלא ברייתא דבר קפרא ואין הדברים ברורים אצלי עד יבא הכהן מורה ואזכה לבקש מפיו תורה:
שם גמרא קיבלה מיניה או לא קיבלה כו' ומסיק דלא קיבלה והיה נראה דרבא לא קיבלה משום דבשלחן נמי ס"ל דמיפסיל בלינה וכדמוקי לה התם במנחות דווקא בקדם וסלקו ע"ש אלא דרבה נמי קאמר התם מאן דקמותיב כו' וע"כ צריך לחלק בין נסדר בזמנו ובין לא נסדר בזמנו דבזמנו לכ"ע לא מיפסיל בלינה וכבר תמהו התוס' ז"ל בזה וע' בדברי הרמב"ם בפ"ה מה' תו"מ ובלח"מ ז"ל שם:
שם גמרא כ"ש מהו שיקדשו פסולין א"ל לכתחילה ליקרב קמיבעי ליה כו' ע' רש"י ז"ל שפי' דמיבעי ליה אי אחר קבלת וזריקת כשרים אי מעלין פסולין האברים לכתחילה וכבר הקשו התוס' ז"ל ע"ד וכן האריכו בפי' ר"ת ז"ל ומה שכ' דמיירי בעודן בכלי חול הוא דחוק מאוד ובסוף דבריהם הקשו אהא דמנחות דאמר אבל מקדשין ליפסל ומאי ס"ד וכי לא היה יודע דמתניתין הוא כך הכלים מקדשין ע"ש והיה נראה דפשטא דמתניתין לא מוכח דבפסולין קמיירי אלא בכשירים וקמ"ל דהכלי מקדשו ואין לשנותו עוד והכי משמע מסיפא דמתניתין דמפרש לרישא כלי הלח מקדשין את הלח וע"כ בכשירים מיירי כלי הלח מקדשין את הלח ליקרב דאי בפסולין מאי אריא כלי הלח הא כלי יבש ג"כ מקדשין ליפסל כדאמרינן לקמן בגמרא אלא ע"כ בכשרים וליקרב קמ"ל אבל קידוש פסולין לא שמענו והיינו די"ל דקידוש פסולין לא איתרבו אלא במזבח מריבויא דזאת תורת העולה דאם עלה לא ירד אבל כ"ש אפשר דלא מקדשי כלל פסולין ולהכי מיבעי ליה לר"ל מהו שיקדשו פסולין אי שייך קידוש פסולין כלל בכ"ש ופשיט ליה ר"י ממתניתין כשם שהמזבח מקדש כו' משמע דכ"ש דומיא דמזבח לגמרי דמקדש אפילו פסולין א"ל לכתחילה ליקרב קמיבעי ליה דלא שמעינן מהא דכך כ"ש מקדשין אלא דהם מקדשין פסולין קדושת הגוף ליפסל אבל שיקדשו הפסולין להעלותן למזבח או לזרוק הדם לא שמענו וקמיבעי ליה שמא קידשו הכ"ש כמו הכבש דמותר להעלות מכבש למזבח ה"נ מכ"ש ולא מיבעי ליה להכשיר הזריקה לגמרי כדי להעלות הבשר אח"כ לכתחילה דזה וודאי לא אמרינן דהזריקה פסולה היא והקרבן ג"כ פסול כמו כל אלו שעלו לא ירדו ואפ"ה בפסולן קיימי אלא הדם או הקומץ לחוד מיבעי ליה אי מעליהו מכ"ש למזבח ופשיט ליה מקיבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקיבלו וזרקו פסול וקמ"ל דכשירים אסורין לזרקו דאין מקדש ליקרב דאל"ה למאי קאמר קיבלו וזרקו ודחי ליה ר"ל א"נ זרקו פסולין והא גופא קמ"ל דבין קיבלו פסולין ובין זרקו אם עלה לא ירד אבל קיבלו פסולים הדם יעלה לכתחילה ולפ"ז לא תיקשי ממתניתין דהלן והיוצא כו' וכמו שהקשו התוס' ז"ל וכן מהא דהמנחות והנסכים שנטמאו משקידשו בכלי דמשמע מיקרב לא קרבי ג"כ לא תיקשי כ"כ דע"כ לא אמרינן דכ"ש מקדשין ליקרב אלא דם או קומץ דאינו מחוסר אלא העלאה למזבח אבל מנחות שנטמאו קודם קמיצה נהי דקדשי קדושת הגוף ואין להם פדיון מ"מ לא קמיץ להו ולא קריב ובהכי א"ש נמי הא דהיה מקריב מנחת העומר כו' ובלא"ה ג"כ ניחא הא דצריך להביא אחרת תחתיו דזו וודאי פסולה ומהא דנתערב בדם הפסולים ישפך לאמה י"ל דנתערב כמו שפירש רש"י ז"ל לעיל ובהני אפילו עלו ירדו אבל התוס' ז"ל במנחות הקשו מהא דאמרינן לא יזרק ואם זרק הורצה ועוד אמאי אין פסול עושה שירים אי נימא דמקדשין ליקרב ולזרוק על המזבח א"כ אינך הוי שירים:
והנה בכריתות ובמנחות גבי הא דא"ת אם נתודע לו שלא חטא והדם בכוס אמר ר' יוסי התם דיזרק והבשר יאכל ובעי למימר דטעמיה משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי ופריך עליה הא אינו עומד ליזרק אלא אמרי במערבא ר' יוסי ס"ל כ"ש מקדשין פסולין ליקרב ע"ש. אלמא דמאן דס"ל מקדשין פסולין ליקרב הזבח כשר והבשר יאכל אלא דרש"י ז"ל כתב במנחות פ' המנחות כו' דווקא פסול כה"ג ס"ל ר"י דמקדשו ליקרב והיינו דבשאר פסולין ליכא למ"ד שיקרב ולהכשירו דא"כ לא אשכחן פסול בקרבן ועיין בתוס' בכריתות שם שכתב לחלק בין לר"י ובין לרבנן דהתם:
והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מה' פסה"מ כ"ש מקדשין את הראוי להם שלא יפדה אע"פ שנפסלו משמע דמפרש לקידוש כ"ש כמש"כ היינו לקדשו קדושת הגוף וכ' לדינא דמתניתין אין כלי הלח מקדשין משמע דכלי הלח אין מקדשין את היבש כלל אפילו ליפסל וכמו שיתבאר לקמן בדבריו וכ' עוד וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב וכ' הכ"מ ז"ל דפסק כר' יוסי דכריתות דכ"ש מקדש הפסול ליקרב וכבר תמהו ע"ז הלח"מ והבה"ז ז"ל הא פסק התם דלא כר' יוסי והבה"ז ז"ל כתב ליישב דברי הכ"מ דהא דפסק דלא כר"י הוא משום דכל העומד ליזרק לאו כזרוק דמי ולא הבנתי דבריו ז"ל דהא מסקינן שם בכריתות ובמנחות דאפילו לאו כזרוק דמי כ"ש מקדשין וכיון דהוא ז"ל ס"ל דכ"ש מקדשין דם הפסול ליקרב אמאי פסק דלא כר' יוסי התם הן אמת דבפי' המשנה בכריתות שם כ' דטעמיה דר"י משום דכ"ש מקדשין כו' וכל העומד ליזרק כו' משמע דמשום תרי טעמי מכשיר ר' יוסי וכ"כ הרע"ב ז"ל שם בכריתות. וגם זה לא הבנתי דתרתי למה לי ובהדיא משמע התם דבחד טעמא סגי או הא או הא עכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל וודאי אין מקורן מדברי ר' יוסי דכריתות כיון דפסק דלא כוותיה והלח"מ והבה"ז ז"ל כתבו דמוצא דברי הרמב"ם ז"ל הוא מדברי ר' יוחנן הכא בשמעתין וכפירש"י ז"ל דר"י פשיט ליה דמקדשין פסולין ליקרב וחילקו בין דם למנחות וגם זה קשה מאוד ומאיזה טעם נחלק בין דם למנחות דבדם מקדש פסול ליקרב ובמנחות אינו מקדש אלא ליפסל ועוד קשה לי הא הרמב"ם פסק כר' יהושע דריש פירקין דהמזבח אינו מקדש אלא הראוי לאשים אבל דם אינו מקדש וא"כ היכי מקדש כ"ש דם פסול ליקרב כיון דאפילו אם עלה למזבח ירד כש"כ שלא יעלה לכתחילה והא דבעי לה ר"ל ופשיט ליה ר"י דס"ל כר"ג דדם נמי הוי בכלל הראוי למזבח ורציתי לומר בכוונתו ז"ל דה"ק דכ"ש מקדש אפילו דם הפסול להקרבה דה"א דאין כ"ש מקדשו כלל אבל לא ידעתי האי קידוש למאי אהני בשלמא במנחות איכא למימר דאהני קידוש שלא יפדה עוד וכמש"כ הוא ז"ל אבל דם בלא"ה אינו עומד לפדיון ומה אעשה אם לא זכיתי להבין דבריו ז"ל בהלכה זו ולא מצאתי בדברי נושאי כליו ישוב נכון לדבריו ז"ל ה' יאיר עיני:
דף פח.
גמרא אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ כי קאמר דתלינהו בקניא ופירש"י ז"ל היכא דגברא בראש המזבח קאי לא הוי בכלל בעיא דאויר המזבח דהנחת גופו כהנחת קרבן דמי משמע דאי קאי גברא אארעא ונקיט להו בראש המזבח הוי בכלל אויר המזבח וא"כ אמאי קאמר דתלינהו בקניא לימא כי קאמר דקאי אארעא ונקיט להו במזבח ועוד דבשאר פסולין קאי אארעא וזריק להו ואפ"ה בהא לא מיבעי ליה אלא וודאי משמע דהיכא דכהן העובד נקט ליה בראש המזבח בין קאי במזבח בין קאי אארעא לא מיבעי ליה דדרך עבודה בכך כי מיבעי ליה דתלינהו בקניא וע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' פסה"מ ובכ"מ ובלח"מ ז"ל שם:
שם משנה כלי הלח כו' אין כלי הלח מקדש היבש ואמר רב ואיתימא רב אסי אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל ביוצא כו' כמו שפי' רש"י ז"ל ויש לדקדק דבמנחות דף ח' פליגי רב ור"ח אי מנחה קדושה בלא שמן ואמר רב דקדושה שכן מצינו במנחת חוטא ור"ח אמר לא זו קדושה בלא זו ואמר התם דשמואל נמי ס"ל כרב דאמר הא דאין כלי הלח מקדשות את היבש היינו דווקא מדות אבל מזרקות מקדשין ולפי הנ"ל הא כל המדות מקדשות זא"ז לקדושת הגוף שלא יצא לחולין והא דאמר שמואל אבל מזרקות מקדשין היינו ליקרב כגון יבש דמנחת חוטא והיכי מייתי ראיה מינה דס"ל להא דרב דמנחה הטעונה שמן קדושה בלא שמן והתוס' ז"ל התם כתבו דיליף הכי מדמזרק מקדש יבש אפילו יבש ממש כמו מנחת חוטא אע"ג דאינו ראוי לה ה"ה וכש"כ דזה הכלי מקדש מה שראוי להיות לתוכו והשתא מאי אריא מזרק הא כל הכלים מקדשין שאינו ראוי להם לקדושת הגוף וע"כ הא דפליגי רב ור"ח היינו במנחה שצריכה שמן ונתנה בכ"ש בלא שמן בהא קאמר ר"ח דלא נתקדש. אבל מתניתין דהשינוי הוא בכלי לחוד שנתן יבש בכלי לח או לח בכלי יבש בכ"ג נתקדש קדושת הגוף ליפסל אבל לא ליקרב וכבר הבאתי לעיל מדברי הרמב"ם ז"ל דאין כלי הלח מקדש את היבש כלל וכן איפכא והביא האי דינא דקדוש ליפסל אבל לא ליקרב אם לא היה מלא ואפילו נתן עשרון חסר בכ"ש נתקדש ליפסל אפילו אין דעתו להוסיף ואם דעתו להוסיף קדוש ליקרב וגם בזה קשה לי דבדעתו להוסיף דאמר ר"י ראשון קדוש היינו דקדוש שלא יצא לחולין דליקרב א"א עשרון חסר משמע דאם אין דעתו להוסיף לא קדוש כלל אם לא שנאמר כשדעתו להוסיף קדוש וראוי ליקרב אם יוסיף אח"כ אבל אם לא היה מלא ולא היה בדעתו להוסיף קדוש ליפסיל ולא מהני ליה תקנה אפילו אם ימלא אח"כ. וא"כ יקשה מהא דאמר רב התם במנחות הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף אינו קדוש היינו דאינו קדוש ליקרב אלא לפסל ולא מהני הוספה והוא מילתא בלא טעמא דהיכן מצינו שיתן העשרון בבת אחת דווקא ולא מעט מעט. אלא וודאי משמע דרב ס"ל דאין קדוש כלל כ"ז שלא נתמלא אפילו דעתו להוסיף וכת"ק דר"י אבל אין דעתו להוסיף לכ"ע לא קדיש כלל ויוצא לחולין וכן פירש"י ז"ל שם גבי פלוגתא דחביתין אי קדוש לחצאין דלמ"ד אינו קדוש לחצאין יוצא לחולין וע' בלח"מ ז"ל וע' במשנל"מ פי"ג מה' מעה"ק בדין קידש קומץ לחצאין שהאריך שם אי יכול לחזור ולקדש ואם יזכיני ה' שם במנחות שם יבואר מה שיש לי לישא וליתן בדבריו ז"ל:
שם גמרא אמר שמואל כ"ש אין מקדשין אלא שלימין מלאין ומתוכן ואמרי לה שלימין מלאין ובפנים ופי' רש"י בפנים בעזרה והתוס' ז"ל פי' בפנים למעוטי חקק מושבן מבחוץ וקאמר הש"ס מאי בינייהו איכא בינייהו בירוצי מידות פירש"י ז"ל מ"ד מתוכן ס"ל דבירוצין לא נתקדשו ומאן דלא נקט מתוכן סבירא לי' דבירוצין נתקדשו וכתב רש"י ז"ל דפלוגתא היא בפ' ב' מידות. ואין זה מובן דלא אשכחן התם פלוגתא בזה אלא כולהו תנאי ס"ל דכלי הלח בירוציהן קודש וכלי היבש בירוציהן חול ובטעמיה הוא דפליג התם ועוד היכי קאמר שמואל סתם כ"ש אין מקדשין אלא מתוכן למעוטי בירוצין הא כלי הלח בירוציהן קודש ועוד דנהי דשני הא דאמרי לה לא קאמרי מתוכן אכתי אמאי לא אמר שמואל דאין מקדשין אלא בפנים כמתניתא דתני תרווייהו ע"כ היה נראה דשמואל ואמרי לה לא פליגי כלל אלא מר דקאמר אין מקדשין אלא מתוכן מיירי במידת היבש דבירוציהן חול ומר דאמר אין מקדשין אלא בפנים ובירוצין ג"כ בכלל מיירי בכלי הלח והכי קאמר הש"ס מאי בינייהו כיון דמתוכן ובפנים חד מילתא הוא אמאי נקט לה שמואל בהאי לישנא ואמרי לה בהאי לישנא ומשני דאיכא בינייהו בירוצין ומר מיירי בכלי היבש ומר מיירי בכלי הלח ומתניתא תנא לתרווייהו כל חד כדיניה והרמב"ם ז"ל לא כ' אלא הא דאין מקדשין אלא מתוכן וסמך על מש"כ בה' כלי המקדש כלי הלח בירוציהן קדש והיבש בירוציהן חול ולפ"ז א"צ לפרש הא דאלא בפנים למעוטי חקק בית מושבו כמש"כ התוס' ז"ל ולא תיקשי קושית התוס' ז"ל ביומא דף מ"ח על בעיא דמר בר רב אשי אפכיה למנא כו' ע"ש וע' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מה' פהמ"ק שנראה שפי' להך בעיא דלא כפי' התוס' ז"ל ורש"י במנחות דף י"א ואין כאן מקומו בזה:
שם תוס' בד"ה מן המדומע ופירש"י ז"ל מדומע דתרומה ולא ניחא להו כיון דשרי לכהנים מיקרי ממשקה ישראל ובתוספתא מעילה איתא בהדיא גם מן התרומה אלא דיש לומר דלאו משום משקה ישראל הוא דלא יביא אלא בישראל מיירי דישראל לא יביא מנחתו ונסכו מן התרומה כיון דלא חזי ליה וחשיב התם בתוספתא כל האיסורין טבל ותרומה מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני שלא נפדה וחדש ושביעית וכולהו משום דלא חזי ליה ובכורים לא תני התם ובאמת קשה היכי שייך למיתני דבכורים לא יביא מתרומה מילתא דפשיטא היא וטבל וחדש ג"כ לא שייך בביכורים ודברי הר"ח ז"ל שפי' מן המדומע דכלאים אבל ערלה וכלאים לא איצטריך אין זה מובן דהא מסיים בברייתא ואצ"ל ערלה וכלאי הכרם ואולי לא הוי גרסי לה והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח כ' כלשון התוספתא לא מן הטבל ומן החדש ולא מן המדומע ותרומה השמיט וכ' הטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה והקב"ה שונאה וע"כ הא דמן המדומע היינו לישראל דלכהן לאו מצוה הבאה בעבירה היא ובתוספתא מנחות משמע דכל הני בכלל כ"ד שבחובה אינה באה אלא מן החולין ע"ש ובהא דתני בתוספתא אין מביאין מנחות ונסכים מן החדש קשה קצת דהא בנסכים ליכא איסור חדש וע"כ טעמא אחרינא איכא דקודם לעומר אפילו נסכים פסולין ובמנחות פ' ר"י באמת איתא לדברי ר"י בן נחמיה נסכים קודם לעומר אם הביא כשר וע' בתוי"ט שם שכ' דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הא דריב"נ ע"ש אבל לא משמע הכי מטעמא שכ' דהוי מצוה הבאה בעבירה. ונראין יותר דברי הבה"ז ז"ל דנסכים לא קאי אחדש ואדרבא מד' התוספתא הנ"ל מבואר כרי"נ דאיסור מנחה מן החדש הוא משום דאיסורא דרביע עליה מוכח מהא דאמר ר"ל בריש מנחות ל"ש הא דאם הביא פסול אלא בי"ב ובי"ג אבל בי"ד אם הביא כשר דהאיר המזרח מתיר אלמא דכל שהותר האיסור כשר אפילו קודם לעומר וא"כ כש"כ נסכים שהביאן קודם לעומר דכשר וכדברי ריב"נ וע' מש"כ בזה בחידושי נדרים במשנה דמקריב עליו קיני זבים וחטאות ואשמות עיין שם:
שם גמרא כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ע' במשנל"מ ז"ל בפ"א מה' כלי המקדש מש"כ בזה וע' בדברי המשנל"מ ז"ל בפ"ה מה' מעילה מש"כ שם בדין מעילה בבגדי כהונה שבלו ובכלי שרת שנשברו ובחי' מעילה כתבתי ג"כ בזה:
דף פח:
גמרא כמחלקותן כאן כו' ר' דוסא בן הרכינס אמר לה משמע דהיינו ר' דוסא דאמר לעיל ל"ו היו ע"כ נראה דצ"ל ר"י אומר משום ר' דוסא דר' דוסא בן הרכינס קדים טובא לר"י:
הדרן עלך המזבח מקדש פרק תשיעי