קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ח - כל הזבחים
תוס' בד"ה כל הזבחים וא"ת תנינא כו' ושמא אי מהתם כו' והא דלא קשיא להו הך דקנים למה לי כיון דתנן הכא בזבחים דימותו כש"כ עופות. י"ל דעופות איצטריך ליה דעופות חשיבי ניידי כדאיתא בנזיר ד' י"א וה"א כל דפריש מרובא פריש קמ"ל ויתבאר יותר בזה לקמן בשמעתין בס"ד:
שם תוס' בד"ה אפילו אחת ברבוא ע"ש קושית הריב"ם ז"ל משור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם דפטרי רבנן והא הכא תנן דאפילו אחת ברבוא ימותו כולן ורצה הר"י ז"ל לומר דגרסינן התם שנתערב בשוורים מעליא והקשה לו ר"ת ע"ז ע"ש ואני לא הבנתי עיקרא דמילתא אם כן מ"ט דר"י דכונסין אותן לכיפה כיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו א"כ אין שום איסור על כולן ולמה ימיתם בכיפה כיון דכולם היתר הם ואי משום דר"י ס"ל גומרין דינו של שור שלא בפניו הא לא משמע הכי מסתימות דברי הש"ס התם וכ' ד' ר"ת ז"ל באורך דפטורין היינו ממיתת ב"ד אבל אסורין בהנאה ולא חיישינן לתקלה אבל אם נתערב אפילו שור שנגמר דינו בשוורים מעליא כולן מותרין ע"י נכבשינהו דניידי ודווקא הכא במתניתין גבי קדשים הוא דימותו כולן והוא דלא כמסקנא שם דאמר רבא דפליגי בשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים כשירים דת"ק ס"ל דסוקלין אותן כיון דאיכא חד דחייב סקילה ור"י אמר דכונסין אותן לכיפה אבל לכ"ע כולן אסורין בהנאה וכן מייתי התם ברייתא נתערב באחרים ואחרים באחרים כונסין אותן לכיפה וע"כ היינו באחרים דהיתר וצ"ל דר"ת ז"ל גרס במילתי' דרבא נמי ושור שלא נגמר דינו ונתערב בשוורים שנגמר דינן לת"ק סוקלין אותן ולר"י כונסין אותן לכיפה ובברייתא לא גרס ואחרים באחרים ואחרים דברייתא נמי היינו אחרים שנגמר דינן אבל אחרים כשירים מותר ע"י ניכבשינהו כו':
וראיתי במהרש"א ז"ל שם שכ' לשיטת ר"ת ז"ל מפרשינן אוקימתא דרבא דמוקי בשור שנגמר דינו שנתערב באחרים דלת"ק סוקלין אותן ולר"י כונסין אותן לכיפה היינו בגוונא דרישא דבאדם שנים שיצא חץ מביניהם אפילו אבא חלפתא ביניהם דיש לתלות בהשני אפ"ה פטורין ולא אזלינן בתר אומדנא אבל שור שנתערב באחרים אם יש לתלות באחד שהוא הרוצח סוקלין אותו לת"ק או כונסין אותו לכיפה לר"י ובאמת מלשון התוס' ז"ל נראה כן שכ' אבל בשוורים אותן שיש לתלות בהן חייבים כו' וא"ש נמי הא דרבא מוקי לתנא קמא לחומרא לדונו בסקילה ולא באוקימתא דר"ל ור' אבהו כיון דמוקי פלוגתייהו בגוונא אחרינא אי הולכין בשור בתר אומדנא אבל לפמש"כ דמוקי פלוגתייהו בגוונא דר"ל אמאי מוקי ד' ת"ק לחומרא ולא ניחא ליה כר"ל דלתנא קמא כולן פטורין אלא דזה נמי לא תיקשי כיון דבברייתא הכי תניא ניחא ליה לאוקמי לתנאי דמתניתין כתנאי דברייתא ומ"מ לדברי מהרש"א ז"ל קשה לישנא דהש"ס סוקלין אותן והוי לי' למימר סוקלין אותו זה שתולין בו ועוד קשה לי דא"כ בשור לכ"ע אזלינן בתר אומדנא א"כ היכי דייק הש"ס בשבועות פ' שבועות העדות מרבי אחא דאמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא אחד הרוג בצידו בידוע שזה הרגו דאזלינן בתר אומדנא אפילו בדיני נפשות הא בשור כ"ע ס"ל דאזלינן בתר אומדנא הכא ודיינינן לי' בסקילה ובאדם לא אזלינן בתר אומדנא ודילמא לרב אחא נמי לא דמי שור לאדם ועוד מ"ט דת"ק דרב אחא דלא אזיל בתר אומדנא בשור כדאיתא בריש פ' המוכר פירות בב"ב ע"ש הא הכא כולהו תנאי ס"ל דאזלינן בתר אומדנא בשור ולר"י גם כן כונסין אותו לכיפה ע"י אומדנא וצ"ל דדווקא הכא לענין מיתת השור המזיק אזלינן בתר אומדנא לקיים ובערת הרע מקרבך אבל לחייב בעל השור לשלם ההיזק ס"ל לת"ק דרב אחא דלא מחייבינן ורב אחא דס"ל דמחייבינן ליה ממון ע"פ אומדנא ה"ה דלענין דיני נפשות אזיל בתר אומדנא והדבר פלאי איך קיצרו התוס' ז"ל בשיטת ר"ת כ"כ וגם הם הביאו שם בסנהדרין הגירסא בברייתא ואחרים באחרים ולא כתבו דלשיטת ר"ת לא גרסינן ואחרים באחרים ועוד דאומדנא דשור לא דמי לאומדנא דאדם דבאדם הוי אומדנא משום דאבא חלפתא ביניהם מוחזק בכשרות וגבי שור ע"כ אומדנא אחרת דהאחד מועד להזיק והוי לי' להש"ס לפרושי
עוד כתב ר"ת ז"ל לשיטתו דמתני' דע"א אלו אסורין כו' מיירי בשנסקל אבל לא מחיים ויש לי לדקדק גם בזה דהתם תנן צפרי מצורע והיינו ב' הצפרים השחוטה והמשולחת וכמו שכ' התוס' ז"ל בקידושין סוף פ' האיש מקדש והרי במשולחת ליכא איסורא אלא מחיים לר"י משחיטת השחיטה עד שילוח המשולחת אלמא דמחיים נמי אוסרת בכ"ש ולא שרינן מטעם ניכבשינהו כו' ולזה י"ל דמשולחת נמי אם שחטה קודם שילוח באיסורה קיימא ואינה חוזרת להתירה אלא אחר שילוח וע"כ צריך לפרש הכי הא דתנן בסוף תמורה אלו הן הנקברים כו' צפרי מצורע אלמא דשייך איסור בשניהם גם לאחר מיתה וע"כ היינו ששחטה קודם השילוח וע"י משנל"מ ז"ל בפי"א מה' טומאת צרעת שכ' דאיכא למישדי נרגא בדיוקו של התוס' ז"ל צפורי מצורע ממתניתין דתמורה דע"כ ל"ד הוא ע"ש ולפמש"כ גם שם ניחא הדיוק הנ"ל ועוד תנן התם שעיר המשתלח איסר תערובתו בכ"ש וזה נראה דמחיים איירי מדלא תנן לי' בהנך דנקברין ואפ"ה לא בטיל ואוסר בכ"ש אלא דבאמת קשה אמאי לא תני לי' בהני דנקברין אם מת קודם שילוחו ולא נתבאר לי כעת מה דינו של שעיר המשתלח שמת אם הוא מהנשרפין כפסולי קדשים או מהנקברין והרי"ף ז"ל לא גרס כלל שעיר המשתלח במשנה דמסכת ע"א והיינו דבקדשים לא קמיירי וכמש"כ התוס' ז"ל בקידושין דחשיב נמי כל הני ולא חשיב איסורי קדשים ע"ש ונהי דלענין קידושין לא שייך למיתני שעיר המשתלח דבא מתרומת הלשכה אבל במתניתין דסוף תמורה מ"ט לא תני לי' אלא ש"מ דבקדשים לא קמיירי ודרך אגב צ"ע קצת גם עגלה ערופה דתני לה גבי קידושין הא גם היא אינה באה משל יחיד כמש"נ ולקחו זקני העיר וכבר מסורה היא לציבור ואיזה זכות יש למי לקדש בו את האשה ואין כאן מקומו בזה:
וראיתי בר"ן ז"ל דמסכת ע"א שפי' להני דמתניתין יש מהן משום חתיכה הראוי' להתכבד כמו בב"ח וחולין שנשחטו בעזרה ויש מהן משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי צפרי מצורע משום דהוי בע"ח ולא הבנתי לר' יוחנן דאמר משעת שחיטה הוא דנאסרו מא"ל אלא ע"כ גם הם חשיבי ראוין להתכבד ועי' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל בקידושין שכ' דציפורי מצורע היינו השחוטה לבד ומבואר שם בדבריו ז"ל דליכא איסור אלא בשחוטה לבד וכמש"כ רש"י ז"ל ודלא כמש"כ המשנל"מ ז"ל בדעתו שם בפי"א הנ"ל:
ופטר חמור כ' הר"ן ז"ל ג"כ כמ"ד דמחיים נאסר והיינו משום דבבשר חמור לא שייך חתיכה הראויה להתכבד וע"כ חשיבותו הוא דבע"ח הוא וא"כ מוכח מינה דלא מהני ניכבשינהו דניידי אבל מדברי הרא"ש ז"ל סוף פ' גיד הנשה נראה דמפרש לכולהו משום חתיכה הראוי' להתכבד ולאחר מיתה וראוי להתכבד בבשר חמור צ"ע ועי' ר"ן ז"ל שם בסוף פ' הנ"ל ויתבאר עוד בזה לקמן בסייעתא דשמיא:
והרמב"ם ז"ל גריס כגי' רש"י ז"ל שם בסנהדרין דלרבא פליגי בשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים כשירים ופסק כת"ק דסוקלין את כולן ודלא כשיטת ר"ת ובפ"ד מה' רוצח גבי אדם כ' תרתי מילי אם נתערב רוצח שנגמר בין כשרים כולן פטורין ואם נתערב רוצח שלא נגמר דינו בין רוצחים שנגמר דינן ג"כ כולן פטורים שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו ואוסרין אותן מיד עכ"ל ולא הבנתי מה ענין האסירה הזו ומש"כ הכ"מ דכונתו למש"כ שם בזה הפרק ונותנין אותו בבית הסוהר התם שאני דצריך לידע אם יתחייב מיתה לכך נותנין אותו בבית הסוהר אבל הכא כיון, דכולן פטורין על מה יאסרו וצריך עיון:
שם בא"ד וחלב מוקדשין ע"ג מכתו כו' עי' מהרש"א ז"ל בסנהדרין מש"כ שם:
שם בא"ד ועוד אומר ר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים כו' והאריכו בזה ועי' בכריתות בהא דשור הנסקל שהוזמו עדיו ובתוס' ז"ל שם ולפ"ז הא דתנן בקידושין בשור הנסקל אינה מקודשת היינו לאחר שנסקל והתם משמע קצת דבעי לאוקמי מתניתין מחיים דקאמר על פטר חמור מני ר' יהודה היא דאמר דאסור מחיים משמע דבאינך כולהו מיירי ג"כ מחיים ומד' הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' נזקי ממון נראה ג"כ דס"ל דמחיים מותר בהנאה דפסק שם במועד שדנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות מהיכן משתלם מחרישתו אחר גמר דינו ואי אסור בהנאה מחיים היכי משתלם מחרישתו שאחר גמר דינו ועי' במגד"ע שם מש"כ בשם רש"י ז"ל ועי' בש"מ שם אלא ש"מ דס"ל דאינו אסור מחיים ואפ"ה פסק דאפילו נתערב אחר שנגמר דינו בין שוורים כשרים ימותו כולן היפך מפסקו של ר"ת ז"ל דאפילו נתערב אחד שלא נגמר דינו בין אחרים שנגמר דינן כולן פטורים:
שם בא"ד וא"ת אמאי כו' נימא ירעו כו' קושיא זו ג"כ לשיטת ר"ת ז"ל היא דאמרינן בבע"ח כל דפריש מרובא פריש אבל שאלת הר"י מר"ת בנסקלין בנשרפים אמאי לא אזלינן בתר רובא לדונן בשריפה קשה קצת הא לר"ת ז"ל ג"כ ס"ל דבע"ח חשיבי ולא בטלי ואם כן היכי נדון לכ"א בשריפה כיון דלא בטיל ואי קושיתו דנכבשינהו דניידי הא כ' לקמן דאי אתה רשאי למושכן להחמיר וצ"ל דלאו מטעם ביטול הוא דקשה לי' לר"י ז"ל דאפילו אי לא בטיל מ"מ ניזיל בתר רובא ורובא נשרפים הם כי היכי דאזלינן בעלמא בתר רובא ועל כ"א נימא מרובא הוא:
שם תוס' בא"ד ועוד שאל הר"י כו' ותי' דלא אזלינן בתר רובא כיון שיהרג בלא"ה כו' ולא ידענא אמאי לא ניחא להו במש"כ אי נמי לא אזלינן בתר רובא כו' דזה ברור דכל שיש אחד דלאו בר מיתה הוא כולן פטורין דלא אמרה תורה לחייב את הזכאי אפילו ע"פ רוב ואפי' בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינן כולן פטורים כיון שאחד מהן פטור וודאי וה"ה דאין לחייבו במיתה החמורה כיון שיש אחד פטור ממנה. ומש"כ עוד דהוי ליה קבוע ג"כ אינו מובן דקבוע כי האי לאו דאורייתא הוא וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן בפירקין ואין צורך לכ"ז כי כל היכא דאיכא פקוח נפש הזכאי אין הולכין אחר הרוב כלל ומלשון התוס' ז"ל נראה דאין הולכין אחר הרוב אלא ברוצח שהרג וודאי ועבר על הרציחה אלא דהפטור הוא מטעם אחר דלמא טריפה הוי ול"ד הוא אלא אפי' אי מספקא לן על המעשה גופא אם עבר עבירה כלל מחייבין אותו ע"פ רוב כמו בא"א וכדאיתא בפרק בן סורר אע"ג דאיכא לספוקי דאיילונית היא ולא הואי א"א כלל ולא עשה עבירה אפ"ה מחייבין אותו ע"פ הרוב ודווקא היכא דאיכא וודאי זכאי הוא דלא אזלינן בתר רובא:
דף עא.
תוס' בד"ה ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים כו' והקשו על פרש"י ז"ל משום מודה בקנס דפטור דאפילו אמרו שנגמר דינו כו' וכתבו ז"ל דשמעינן דאינו נהרג ע"פ הבעלים מדאיצטריך קרא למיסר לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי וכדאיתא בתמורה ועיין בה"ז ז"ל. וקשה לי על דבריהם מריש פרק כל האסורים דאיכא התם טול לך מה שהבאתי הרי שנעבדה בו עבירה על פי שני עדים דחייב מיתה איכא למילף בק"ו מבע"מ נעבדה בהם עבירה ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים דאינו חייב מיתה מנ"ל אלמא דבלא קרא פשיטא להו מסברא דע"פ הבעלים ג"כ אינו חייב מיתה ובאמת לא הוו צריכי לכ"ז דע"פ הבעלים לחוד פשיטא דהשור אינו נהרג דכמיתת בעלים כך מיתת השור ובעינן ב' עדים דווקא ולא אמרינן הודאת בע"ד כו' לענין לדונו בסקילה ודו"ק:
שם תוס' בד"ה ברובע ונרבע כו' והקשו מנ"ל איסור הנאה ברובע ונרבע דבנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי ועיין במכילתא פרשה משפטים דמייתי התם דילפי איסור הנאה בשור הנסקל בק"ו מעגלה ערופה או מפרים הנשרפים שלא נעבדה בהן עבירה אסורין בהנאה ק"ו שור הנסקל שנעבד בו עבירה והאי ק"ו איכא בכל שור הנסקל בין נוגח בין רובע ונרבע אלא דבתלמודין לא מייתי הא דמכילתא ומלא יאכל נפקא איסור הנאה. ומק"ו דמכילתא יש להוכיח דשור הנסקל מחיים נאסר ודלא כשיטת ר"ת דלר"ת היכי ילפינן בק"ו מעגלה ערופה דנאסר מחיים לשור הנסקל דלא נאסר ואם נאמר דהאי דיליף מעגלה ערופה ס"ל דעגלה נמי לא נאסרה מחיים וכדפליגי תנאי בהא אכתי היכי יליף התם מפרים הנשרפים שנאסרו מחיים לכ"ע:
דף עא:
תוס' בד"ה ובטריפה כו' ע"ש שהקשו למאן דמוקי לה בולד טריפה ואליבא דר"א אמאי ירעו הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו' וכתבו דשמא קסבר פודין את הקדשים כו' ולפ"ז יקשה לקמן דאמרינן כר' ירמיה לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן אמאי לא קאמר משום דס"ל אין פודין כו' וכסתמא דמתניתין סוף תמורה דתנן התם בהדיא דאין פודין ועוד דר"א מתלמידי ב"ש הוא וב"ש ס"ל דאסור להאכיל בכור בעל מום לא"י וכש"כ לכלבים דאסור וי"ל דע"כ לא מחמרי ב"ש אלא בבכור דאפילו לישראל אסרי אבל בשאר פסולי המוקדשין אפשר דמודו דיכול להאכילן לכלבים אבל מסקנת דבריהם ז"ל הוא דהיכא דחזי לדידיה מותר להאכיל גם לכלבים אבל אי לא חזי לדידיה כגון פה"מ שנטרפו או שמתו אסור להאכילן לכלבים והיינו דר"ע לקמן בפרק טבול יום בבכור שנמצא טריפה דהבשר יקבר והנה הני תרתי קושיות שהקשו ז"ל לא שייכא חדא בחברתה דקושיא דמתניתין שפיר איכא לשנויי כיון דבקדשים גופייהו ליכא חסרון שפיר פודין אותן דלא אימעיט פדיון אלא היכא דהם עצמן לא חזו אלא לכלבים בזה הקפידה תורה שלא לפדותן אבל אם נטרפו לאחר פדיונן או בכור שנטרף אחר שהתירו מומחה י"ל דמותר לכלבים דלא אסרה תורה אלא פדיון להאכיל לכלבים וכדמשמע לישנא אין פודין כו' אבל מהא דר"ע דפ' טבול יום מוכח דאסור להאכיל לכלבים אפי' אם מתו לאחר פדיון וכן האריכו התוס' ז"ל בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין להוכיח מכמה משניות דאסור להאכיל לכלבים כל דלא חזו לדידיה וע"כ צריך לחלק כמש"כ ז"ל דאי חזי לדידיה מותר להאכיל גם לכלב ואי לא חזי לדידיה אסור להאכיל לכלב:
ובדברי הרמב"ם ז"ל יש לי מקום עיון בזה דבפרק ראשון מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א כתב בפסולי המוקדשין אם מתה קודם שתפדה תקבר כקדשים תמימים מפני שהיא צריכה העמדה והערכה וקשה לי תרתי חדא מאי אריא משום העמדה והערכה הא בלאו הכי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכמש"כ ז"ל בפ"ב שם הלכה ט' כסתמא דמתניתין דתמורה ועוד דמשמע דווקא מתה קודם שתפדה תקבר אבל אם מתה אחר פדיון לא תקבר והרי מוכח מכמה משניות דגם בכה"ג תקבר וכמש"כ הוא ז"ל לכל הני דיני דאיתמר גבי בכור בהמה ששפעה חררת דם כו' ואינך דיני דמתניתין שהביא התוס' ז"ל שם וצ"ע מש"כ בחי' בבכורות ובתמורה בזה. ועיין בפסחים ד' כ"ט ובתוס' שם:
שם בא"ד וא"ת בפ' הפרה כו' הרי המת שלו דיאותו בעורו כו' ולא הבנתי קושיתם דלא התיר ר"ע ליהנות בעורו אלא בשחטו ונמצא טריפה דהשחיטה מתרת העור אבל אם מת העור ג"כ אסור וכמש"כ רש"י ז"ל בהדיא לקמן פ' ט"י ע"ש:
שם תוס' בד"ה ויביא בדמי היפה כו' משמע לפירושו כו' ועיין רש"י במתניתין שפי' נתערב אחד באחד כו' והיינו משום לישנא דמתניתין ויביא בדמי היפה וכן בכל אינך בבי דמתניתין ועיקר רבותא דאפילו אחת בריבוא לא איתמר אלא ברישא דימותו כולן וכן משמע בגמרא דגרסינן מי קתני בכמה כו' וכמו שפי' רש"י לעיל שם:
שם גמרא תנינא חדא זימנא כל האסורין כו' ומצריך הש"ס להני תלתא דמתניתין חדא רישא דמתני' דמיירי בדבר האסור להדיוט ולגבוה ואידך הא דתמורה דמיירי בדבר האסור לגבוה לחוד ואידך משנה דע"א אלו אסורין כו' דאי תנא הך דע"א לחוד ה"א דחולין הוא דלא בטיל אבל קדשים האסורים גם להדיוט בטיל דלא נפסדינהו לכולהו ואי תנא רישא דמתניתין ה"א דוקא קדשים דמאיס הוא דלא בטיל אבל חולין בטיל. ומתניתין דתמורה אצטריך דאפילו האסורים לגבוה לחוד ג"כ לא בטלי והנה למאי דמוקי רב פפא לקמן לטעמא דמתני' משום דבר שבמנין א"ש דמצריך להני צריכותא דכולהו חד טעמא להו אבל לרב אשי דמסיק טעמא דמתניתין משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי. א"כ מאי קאמר דהדיוט תנא ליה ואלו אסורין כו' יי"נ כו' הא התם טעמא משום דבר שדרכו למנות כדאמרי' התם בע"א והכא טעמא משום דבע"ח חשיבי וצ"ל דקאי אשור הנסקל דתנינן נמי התם אבל גם מהא לא תיקשי כיון דתנא דמתניתין דהתם ס"ל ע"כ כל שדרכו כו' כדתני התם שער נזיר ואינך א"כ ה"ה שור הנסקל ולא אצטריך לטעמא דבע"ח חשיבי להכי קמ"ל מתניתין דילן דבע"ח חשיבי ולכ"ע לא בטיל ועיין שם בע"א במש"כ הרא"ש ז"ל שם באורך וגירסת הראב"ד ז"ל בתמורה ודברי הר"ן ז"ל שם. ויותר קשה לשיטת ר"ת ז"ל דשור הנסקל דתנן בע"א מיירי לאחר שנסקל והכא מיירי מחיים כמש"כ התוס' ז"ל לעיל במתניתין אם כן מאי קאמר דהדיוט נמי תני ליה הא האי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד וצ"ע וע' תוס' בד"ה דהדיוט כו' מכמה משניות הוי מצי לאתויי כו' נראה דמייתי כל הני מתני' דמיירי בתערובות בע"ח דווקא:
רש"י שם בד"ה כל שהן קתני כו' דאי ממתני' דלמא בטלי במאה או במאתים עכ"ל משמע דלא מסתבר ליה דליבטל ברובא דעכ"פ לא קיל איסור קדשים מתרומה או מכלאים דלא בטיל אלא במאה או מאתים וכדאיתא ביבמות פ' הערל ע"ש:
דף עב.
תוס' בד"ה אלא למ"ד כו' ע"ש שהאריכו לפרש למתניתין דע"א דאתיא כרבנן דאמרי דלא מקדשי אלא ששה דברים והא דפריך הכא הניחא כו' היינו משום חטאת העוף דבכלל חטאות המתות הוא ולדבריהם ז"ל וודאי תיקשי מאי פריך דהדיוט תני ליה הא אצטריך הכא לאשמועינן דאפי' כל שדרכו כו' מקדש. וצ"ל דמשור הנסקל קשיא ליה למה לי' למתני הכא ועיין בחי' יבמות פ' הערל שהארכתי בזה:
שם בא"ד ומיהו הוה מצי למתני איברי שעיר המשתלח כו' משמע דלא הוי גרסי שעיר המשתלח במתני' דע"א וכבר כתבתי לעיל בזה:
שם תוס' בד"ה ואחרות באחרות כו' האריכו בשיטת ר"ת ז"ל דל"ג ואחרות באחרות מדלא משכח לקמן תנא דאוסר ס"ס ע"ש וחזרו והביאו מהא דריש ביצה דמשמע התם דגם ספק טריפה אם נתערבה באלף לא בטל וכ' ר"ת ז"ל דע"כ הא דנתערבה באלף לא קאי אספיקה אלא אודאה דאפי' ר"י לא אסר לקמן ס"ס אלא ברימוני בדן ולכאורה אין זה מוכרח דאפילו אי לא אסר אלא ברימוני בדן מ"מ ספק טריפה לא קיל מספיקא דרימוני בדן אלא חמור יותר דברימוני בדן רובא דהתירא הוא וכיון דמחמיר ברימוני בדן כ"ש בספק טריפה וצ"ל דמשמע ליה לר"ת ז"ל דדווקא היכא דב' התערובות הוי כרימוני בדן אבל גבי ביצה נהי דספק הראשון חמיר מרימוני בדן מ"מ התערובות הב' לא הוי אלא בכל שדרכו כו' דקיל הוא וכבר נתארכו הדברים בזה בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל ובטור וש"ע סי' קי"א ויתבאר עוד לקמן בשמעתין:
שם בא"ד וחתיכה הוי כל שדרכו כו' ולעיל בתוס' בד"ה אלא למאן דאמר משמע דחתיכה הוי כמו ששה דברים וגם בזה נתבאר באורך בדברי הראשונים ועיין בחי' יבמות שם:
שם בא"ד דאיצטריך לאשמועינן אע"ג דאיכא תרי רובי דגבי שאר מילי שרינן תרי רובי כו' וקצת יש לחלק דהתם שפיר שרינן בתרי רובי דהם ענינים מחולקים רוב העיר לחוד ורוב סיעה לחוד אבל הכא מה לי אם נתערב מתחילה בכמה אלפים או אם נתערב תחילה באלף וכולן נתערבו עוד באלף ועיין בדברי האחרונים ז"ל בב' משהויין לענין תערובות חמץ מה שכתבו בזה:
דף עג.
תוס' בד"ה ר"מ אומר כו' תימא לר"ל כו' והוי אפשר לומר דר"מ ור"י פליגי בהא דלר"מ ליטרא קציעות לא הוי אפילו כל שדרכו כמו רמונים שכתבו התוס' ז"ל לעיל דלר"מ לא הוי כל שדרכו ור"י ס"ל דהוי כל שדרכו בין ליטרא קציעות ובין סתם רמונים כמש"כ התוס' ז"ל לעיל אלא דלפי מאי דמשמע ביבמות דר"ל לא מחמיר אליבא דר' מאיר אלא באיסור דאורייתא בכל שדרכו אם כן י"ל דלר"מ נמי חשיבי רמונים כל שדרכו ואפ"ה איצטריך למימר דרימוני בדן הוזכרו לקדש בכ"ש דאפי' בז"הז דתרומה דרבנן מקדש ואי קשיא הא קשיא דהא בפ' יוצא דופן ד' מ"ז משמע דר"מ ס"ל חלה בז"הז דאורייתא וכש"כ תרומה כי הא דמסיק התם וא"כ ליטרא קציעות לר"מ אמאי בטיל וצ"ל דר"ל ס"ל כרבנן דבי רב התם דאפי' אי חלה דאוריי' תרומה דרבנן וביבמות הארכתי יותר:
שם תוס' בד"ה ר' יהודה אומר כו' עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בשם ר"ת ז"ל דהא דאמר ר"י מב"מ לא בטיל הוא דווקא בדבר לח שנתערב דומיא דדם פר ושעיר אבל ביבש מודה דבטיל כדאמר הכא וכה"ג כתב לענין תרומה ודעתו דתרומה ג"כ לא בטיל מב"מ כדמשמע מהא דאמר ר' יוחנן בע"א ב' כוסות כו' דומיא דטבל והא דבעלמא בטיל היינו ביבש. ויש לדקדק בשלמא מב"מ לר"י י"ל דלא ילפינן אלא דומיא דפר ושעיר אבל בתרומה מנלן לחלק בין לח ליבש דע"כ הא דהחמירו בהני דלא בטלי דווקא במינו היינו משום דבשלא במינו יש גבול בנ"ט אבל במינו דליכא גבול החמירו בכ"ש ואם כן מה לי לח ומה לי יבש. ועוד דהא טבל אפי' ביבש לא בטיל דאית ביה עוד טעם משום דבר שיש לו מתירין כדאיתא בנדרים וכמש"כ התוס' ז"ל בסוף ע"א ואם כן תרומה נמי חד דינא עם טבל לדברי ר"ת ז"ל ועוד דאם כן תרומת מעשר ליבטיל דלא שייך ביה כעלייתה כו' והרי"ט ז"ל הקשה לר"ת מכמה דוכתי דתרומה בטיל אפילו בלח ובנדרים נמי אמרינן דתרומה בטילה ולא הוי דבר שיש לו מתירין:
וחזר ר"ת ז"ל מהאי חילוקא דלח ויבש וכתב ליישב הני סוגיא כשיטת ר"ח דלא הוי מין במינו אלא היכא דמבטל יכול להיות כבטל ע"ש וגם בזה צ"ע אם אמר ר"ח למילתיה לענין תרומה דהא דמחמירין בי' במינו הוא חומרא דרבנן מנ"ל דאמר ר"ח למילתיה דאטו בדבר שיש לו מתירין דלא בטיל במינו ג"כ נימא דאצטריך האי תנאה דר"ח שיוכל המבטל להיות כבטל או איפכא וע"כ לא אמר ר"ח למילתיה אלא לר"י דמב"מ מדאורייתא לא בטיל בהא קאמר ר"ח דבעי' שיהו שוין לגמרי. ומה שהכריחו לר"ת ז"ל שמעתא דר"י בב' כוסות נראה יותר כמש"כ התוס' ז"ל בסוף דבריהם לפרש דלא מצינו בשום מקום שהוזכר איסור משהו בתרומה אלא דקושיא זו דר' יהודה אדר' יהודה וודאי קשה אמאי בטיל תרומה במאה ואחד במינו הא ס"ל דמין במינו לא בטיל ואולי י"ל כיון דר"י מיקל בתערובות תרומה אפי' ע"י שיתן עיניו בצד זה ויאכל בצד זה כדאיתא בשבת פ' נוטל והיינו דמדומע הוא כתחילתה דסגי בנותן עיניו כו' ה"נ בתערובתה לא מחמיר יותר מתחילתה. ובלאו הכי הקילו כאן קולות שלא מצינו בשאר אסורין לצרף גם התחתונות אע"פ שאינן בהספק משום דתרומה דרבנן וכה"ג אשכחן לר"י בציר דבטיל משום דזיעה בעלמא הוא ולא הוי אלא איסור דרבנן וצ"ע ועיין בירושלמי פ"ה דתרומות דמייתי התם להא דר"ח נבילה בטילה בשחוטה ומשמע התם דחולין אפשר להיות כתרומה עיין שם:
שם בא"ד ולא מצי למפרך מטבל ויי"נ כו' לא הבנתי דבריהם ז"ל דהא ר"ש חשיב התם טבל בכלל דבר שיש לו מתירין דלא בטיל והיכי שייך למיפרך מטבל וגם מש"כ דג' מחלוקת בדבר ולרבנן טבל ויי"נ גם כן בטיל אינו מוכרח דברייתא דתניא כוותיה דר"י בטבל לכ"ע היא משום דהוי דבר שיש לו מתירין או משום דכהתירו כך איסורו ולא שייכא כלל לפלוגתא דר"י ורבנן במין במינו ויי"נ גם כן משום חומרא דע"ג החמירו בה לכ"ע וכמבואר בדברי הראשונים ז"ל במשנה דואלו אסורין ואוסרין בכ"ש בסוף ע"א וכסתמא דמתניתין התם יי"נ אוסר בכ"ש משום חומרא דע"ג אלא דהא דקאמר התם לר"י זה הכלל לאתויי טבל קשה קצת מאי אריא טבל הא איכא כמה איסורי דהוי יש לו מתירין וכבר מבוארים הדברים בזה בדברי הראשונים ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם בע"א במשנה דיי"נ אוסר בכ"ש:
שם גמרא ונימשוך וניקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ופריך ונימשוך הוי ליה קבוע אלא ניכבשינהו דניידי כו' היה נראה דלא פריך הכי אלא בבע"ח דבהו שייך ניכבשינהו דניידי אבל בשאר מילי דחשיבי ולא בטלי לא שייך ניכבשינהו אבל התוס' ז"ל ביבמות דף פ"א בד"ה כולן ידלקו כתבו גבי חבילי תלתן ג"כ להאי טעמא שמא יבואו עשרה בני אדם ויקחו בבת אחת וכבר כתבו התוס' ז"ל לעיל בריש פירקין דהא דבטבעת של עו"ג שנתערב אסור אפילו פירש משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ולדעת ר"ת ז"ל חילקו שם בין בע"ח לשאר מילי ועיין בדין זה בטור וש"ע באורך והרבה חלוקי דיעות בזה מהראשונים ואחרונים ז"ל ועיין בכו"פ שם שדקדק על הך קושיא דנכבשינהו כו' הא כבר נדחו ומאי אהני הכבישה אח"כ וכתב שם דקושיא זו הוא למ"ד אין בע"ח נדחים. והוא תמוה דהא רבא גופא מסיק השתא דאמר רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי וכמ"ד בע"ח נדחין. אלא נראה דאין זה דיחוי כלל כיון דאפשר לברר התירא מתחילתו לא נדחה העיקר ודיחוי זה שע"י תערובות לאו דיחוי גמור הוא וכמו שיבואר לקמן בס"ד והכא דאפשר לברר התירא לא הוי דיחוי כלל ועדיף מהא דאמרינן בעלמא כל שבידו לא הוי דיחוי דהוי דיחוי לשעה:
והנה לפי משמעות סוגיא דשמעתין דאפילו ליקח מן הקבוע לאו איסור דאורייתא הוא וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן בד"ה אלא אמר רבא וא"כ מסתבר סברת ר"ת ז"ל אליבא דר"י דביבש ביבש אפילו מין במינו בטיל כיון דיש לו היתר להפרישן אחד אחד ונימא כל דפריש מרובא פריש לא חל עליהם שום איסור לאסור בכ"ש אלא די"ל דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דלא הוי קבוע דאורייתא אלא משום דמדאורייתא ברובא בטיל א"כ לר"י אי מב"מ לא בטיל אפי' ביבש הוי ליה קבוע דאורייתא ואסור ליקח מן הקבוע ד"ת. ומ"מ יש לומר כיון דיש להם היתר ע"י דניכבשינהו כו' אכתי לא חל שם איסור על התערובות ולהכי לא קאמר ר"י בהא דמין במינו לא בטיל ועיין גם בזה בדברי הראשונים ז"ל בטור וש"ע סי' הנ"ל:
דף עג:
גמרא אלא מעתה מגיסא אסורה פירש רש"י ז"ל כיון שכבר הוכשרו ע"י נידנוד כ"א לבדו וכי חוזרין ומצטרפין להיות רוב וליאסר להקריבן כאחת משמע מזה דכל שניידי ונקרא על כ"א שם היתר אפילו חזרו ונתערבו כולם אין שם איסור חוזר עליהם והא מילתא טעמא בעי הא מ"מ נתערב האיסור ג"כ והיכא אשכחן שיחזור האיסור להיתר גמור והרא"ש ז"ל בפ' גיד הנשה הביא מכאן ראיה לסברתו ביבש ביבש חד בתרי דמותר לאוכלן יחד משום דחזר האיסור להיתר כמו כאן דמגיסא לא אסרה. ונראה דמכאן אינו מוכרח כ"כ דהא דפריש מותר היינו עד שנים האחרונים וא"כ אפילו חזרו כולן ובאו בבת אחת אע"ג דהוי רובא מ"מ אפשר ליכא איסורא הכא אלא בשנים האחרונים ומש"ה אין חוזרין ונאסרים וגם בפרט זה נאמרו הדברים באורך בדברי הראשונים ז"ל ומסיק רבא דטעמא גזירה שמא יקח מן הקבוע ועיין תוס' ז"ל לעיל בריש פירקין שכתב טעמא דגזירה שמא יבואו עשרה כהנים וכן כתבו ביבמות דף פ"א ואמאי לא כתבו טעמא דקיימא במסקנא גזירה שמא יקח מן הקבוע:
שם גמרא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי ומסיק דס"ל בע"ח נדחין ולכאורה הא עדיפא דהא לא איתחזי כלל דגם בשעת הקרבה באיסורו הוא עומד עדיין ובשלמא בחטאת שנתערבה ועשאן למעלה התם שייך דיחוי לבד דבשעת הקרבה נעשה החטאת בהכשר גמור אלא דנדחה להקריבו לכתחילה מספק אבל הכא הפסול שהיה קודם הקרבה עודנו הוא עליו גם בשעת הקרבה ורש"י בהג"ה כתב דאפילו הוכרו לבסוף אסורין וזה שפיר מיקרי דיחוי אבל נראה דע"כ לא כתב רש"י ז"ל כן אלא לפי דברי ההג"ה דאידחי מדאורייתא להכי איכא למימר דאפילו הוכרו אח"כ הוי דיחוי אבל לפי מסקנת רש"י ז"ל דלא אידחי אלא מדרבנן לא מסתבר למימר דלידחי אם הוכרו לבסוף וצ"ל דהא מילתא גופא דאמרי רבנן לא נקריב אע"ג דמה"ת כשר הוא כל שפירש זה מיקרי דיחוי ואפילו עבר והקריב לא מרצי וזה דווקא למאן דאמר בע"ח נדחין אבל למ"ד אין בע"ח נדחין לא מיבעיא ההיא דמתני' דלא מידחי אלא מדרבנן דמרצי אלא אפילו חטאת ועולה שנתערבו דמה"ת אסור להקריבן לכתחילה מ"מ אם עבר ועשאן למעלה או למטה מחצה כשר ולפ"ז אם הוכרו לבסוף אפילו בחטאת ועולה דבשעת תערובות נדחו מה"ת מ"מ כי הוכרו הדר איחזו כיון דאין הדיחוי בגוף אלא מחמת תערובות ורבא לא חדיש אלא דהקרבה באיסור הוי בכלל דיחוי ולמ"ד בע"ח נדחין לא מרצי אפילו עבר והקריב אלא דא"כ מאי פריך והרי שחוטין כו' ואמר ר"א אם קרב הראש כו' יקרבו כולן ואמאי לא נדחו ולפי הנ"ל הא זה כמו הוכרו לבסוף כיון דס"ל לר"א דאחר שקרב ראש אחד יקרבו כל הראשים לכתחילה ועוד קשה קצת על שמעתא דרבא מהא דאשכחן בכמה דוכתי לא יזרוק ואם זרק הורצה נימא נמי דכבר נדחה כיון דאמרי רבנן לא יזרוק וכן איתא לקמן בפירקין נתן למעלה ולא נמלך כו' ושם יתבאר אי"ה:
דף עד.
גמרא אמר רב טבעת כו' ונפלה כו' הותרו כולן וכתבו התוס' ז"ל דווקא נפלה ממילא אבל הפילה אפילו בשוגג לא. והא דפריך רבא ממתניתין דימותו כולן היינו משום דמיתה מאיליו ע"י כניסה לכיפה היא וגם בשור הנסקל פליגי בסנהדרין אם כולן ימותו ע"פ ב"ד וכמש"כ לעיל בריש פירקין וע' בה"ז ז"ל אלא דהא קשיא מאי פריך לרב הא איכא למימר דטעמא דרבנן משום דיחוי וכדאמר רבא גופא לעיל אי אקריב לא מרצי וי"ל דרב ס"ל ביומא בע"ח אין נדחים ואליביה פריך שפיר אמאי ימותו ואכתי קשה מאי משני רב דאמר כר"א אם קרב הראש כו' היכי מצי סבר כר"א הא רב בע"ח אין נדחין קאמר ביומא אבל בשחוטין אית ליה דיחוי ואמאי יקרבו כל הראשין הא כבר נדחו וצ"ל דבהא דיקריבו לא ס"ל כר"א מטעם דיחוי אלא בהך סברא דאמרינן דאיסורא מית ס"ל כר"א אבל הא קשיא הא כתבו התוס' ז"ל דהפילה הוא לרב נמי אסורים כולן ואם קרב הראש כו' אמאי יקרבו כולן הא זה בהפיל בידים וגם לזה י"ל כיון דבלא"ה יליף ר"א מקרא דע"י תערובות ירצו וכל חומר זה אינו אלא מדרבנן להכי מיקל אפילו הפיל בידים אבל בעלמא בעינן דווקא נפלה ממילא והשתא למ"ד בע"ח נדחין לא אשכחן מאן דפליג עליה דר"א בהך סברא דתלינן דאיסורא מית דהא דתנן במתניתין ימותו היינו משום דיחוי ואליביה מסתברא מילתיה דרב בטבעת כו' אבל למאן דס"ל בע"ח אין נדחין ע"כ מתניתין דימותו לא ס"ל הך סברא דאיסורא מית ופליג אר"א אלא דרב ס"ל כר"א בהך סברא בטעמיה ולא בהילכתא וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב להא דרב נחמן בפרק שביעי מהלכות ע"א וכבר הקשו מפרשי דבריו א"כ אמאי פסק כסתם מתניתין דימותו כולן דמהא דפסק לקמן כרבנן דפליגי אר"א באם קירב כו' לא תיקשי משום דקיי"ל שחוטין נדחין ולא מהני להו שום תקנה אבל בע"ח פסק בהדיא דלא כרבא אלא אם הקריב הורצה דבע"ח אין נדחין כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' פסולי המוקדשין וא"כ כי מית חד מינייהו נימא דאיסורא מית והשאר לישתרי וד' הבה"ז ז"ל אינן מובנים מש"כ לד' רבא בשיטתו של הרמב"ם ז"ל. ובהדיא פ' דלא כרבא והנה למאי דמסיק אנא נמי תרתי קאמינא דלא שרו ליהנות אלא שנים יחד א"כ בשלמא גבי ראשין י"ל דיקריב ב' ראשין כאחת אבל במתניתין בזבחים חיים ליכא למימר דישחוט שני זבחים כאחת דאסור לשחוט שני זבחים כאחת ושפיר ימותו כולן ואין להם תקנה אלא דלד' הרמב"ם ז"ל ז"א דהוא ז"ל מפרש דהא דלא התיר ר"א אלא שנים היינו שכבר קרבו שנים אחר כן מותר להקריבן אפילו אחת אחת כמבואר בדבריו ז"ל פ"ז מה' ע"א ובפי' המשנה כאן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במתניתין אמאי ימותו כולן כיון דמיתו תרתי מינייהו אינך לישתרי והיה נראה דלד' הרמב"ם ז"ל ג"כ לא התיר ר"א אלא כשהקריב שנים בבת אחת דלכאורה ד' הרמב"ם ז"ל טעמא בעי ומה לי אם קרב ראש אחד או שנים ומ"ש אם קרב ראש אחד לא תלינן ביה איסורא ואם קרב שנים תלינן בהו איסורא וצ"ל דאם קרב ראש אחד לא שרינן אינך ולמימר דבע"מ כבר קרב דא"כ לא הורצה הראשון והיכא דמקלקלין לאינך לא אמרינן שאני אומר אבל אם קרבו שנים הראשונים ג"כ הורצו דהא מספקא לן הי מינייהו בע"מ הוא ושפיר תלינן בהו איסורא ועיין בדבריו ז"ל בפי' המשנה הכא וא"כ גבי בע"ח שנתערבו דליכא מיתה בב' זבחים כאחת דאי אפשר לצמצם אלא כי מית חדא חדא הוא דמיית לא אמרינן בהא דאיסורא מית אבל לא נתבאר בדבריו דבעינן שיפלו שתים לים הגדול בבת אחת וכן לא שייך בטבעות ובהא דמתניתין דימותו כו' הך סברא שכ' בהא דבעינן שיקרבו ב' ראשין כאחת דהכא ליכא קלקול אי תלינן איסור בהך דנפלה ונראה לומר עוד דבנפלה לים הגדול דווקא הוא דקאמר ר"נ דתלינן באיסורא כיון שנולד בהן דבר חדש נפילה זו אמרינן דאיסורא נפל דהוי כס"ס וכמש"כ הכ"מ ז"ל אבל במתניתין דימותו כולן כך דינייהו מתחילתן אין חוזרין להתירן אחר מיתת חד מינייהו כיון דלא נתחדש בהן דבר והא דפריך רבא ממתניתין לר"נ הכי פריך מנ"ל האי קולא למתלי איסורא בהך דנפלה הא במתניתין ג"כ איכא למיתלי במיתת הראשון דאיסורא מית ואינך לישתרי ונהי דיש לחלק כנ"ל אבל מנלן הא. ומשני הוא דאמר כר"א כו' פי' לא דס"ל כר"א כהילכותיו אלא כיון דשמעינן לר"א דס"ל האי סברא אפילו אם קרב הראש כו' אלמא דר"א מיקל בהך סברא יותר והשתא שפיר מכריע ר"נ מסברא דנפשיה דבנפלה לים הגדול כ"ע מודו דתלינן דאיסורא נפל ולפ"ז אין צריך לומר דהא דפסק כחכמים דר"א הוא משום דשחוטין נדחין אלא משום דבהקריב בידים לא מקילינן בהא:
ועפ"ז נתיישב לי מאי דקשה לכאורה בד' הירושלמי שהביאו הראשונים ז"ל דר' יוחנן פליג אדר"ל בהך סברא ולא תלינן דאיסורא נפל והא ר"י ס"ל בע"ח נדחין וא"כ לא אשכחן מאן דפליג אר"א "א בהך סברא דתלינן דאיסור כבר קרב דרבנן דפליגי עליה וכן מתניתין דימותו כולן טעמייהו משום כיון דאידחו אדחו אבל בהך סברא דתלינן דאיסור נפל או קרב או מת לא שמעינן דפליגי עליה דר"א ולפי הנ"ל ניחא כיון דבסברא פליגי ור"י לא ס"ל האי סברא אפילו בנפלה לים הגדול ועי' בירושלמי ובדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפט"ו מה' תרומות ובכ"מ שם:
ויש לי מקום עיון בהלכה זו במאי דאמר רבא לעיל דלמ"ד בע"ח אין נדחים אי אקריב מרצה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' פסה"מ דכל בע"ח פסולין שנתערבו אם הקריב מרצה דבע"ח אין נדחין ואמאי הא אפילו נשחטו עדיין באיסורן קיימי ואסור להזות דמן ולהקטירן וא"כ אחר שחיטתן ג"כ דחוין הם ובמאי מרצין וכבר הערתי לעיל בזה ולפי מש"כ לעיל דהא דלא קי"ל כר"א באם קירב הראש כו' היינו משום דשחוטין נדחין ואפילו אי תלינן איסורא בראשון שכבר קרב תו לא מיתחזי אחרינא א"ש קצת דזה דווקא אם נתערבו שחוטין אבל אם נתערבו בע"ח והאחד נשחט ראשון תלינן איסורא בו והשאר מרצין אלא דא"כ אפילו לכתחילה אמאי לא יקרבו האחרונים שהן כבר בחיים אחר שחיטת שנים הראשונים דתלינן איסורא בהו דבע"ח אין נדחין וצ"ע ויתבאר עוד בזה בפירקין בס"ד:
שם גמ' פירשו ארבעים למקום אחד כו'. צריך לדקדק אי דוקא נקט ארבעים וששים או לאו דווקא אלא אפילו פירשו מ"ט למקום אחד אינן אוסרות. ונראה דל"ד ארבעים וששים נקיט דאל"ה קשיין דיוקי אהדדי מ' אינם אוסרות הא יותר ממ' אוסרות והדר קאמר ששים אוסרות הא נ"ט אינם אוסרות אלא וודאי ל"ד קתני אלא כל למטה מהרוב אינם אוסרות היינו מארבעים עד מ"ט דאמרי' איסורא ברובא איתא אבל מחמשים ויותר אוסרות ואפי' חמשים דהוי מחצה כיון דליכא רובא באינך שלא פירשו. ויתבאר יותר בשמעתין בזה כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל הנח לע"ג שספיקה וס"ס אסורה עד העולם. מזה משמע דעיקר שריותא דרב הוא מטעם ס"ס וא"כ אמאי לא שרי אפי' פירשו חמשים למקום אחר ונתערבו דהא אכתי איכא ס"ס בכל חדא שמא דהתירא נתערב. ואת"ל דאיסורא שמא זו לאו איסורא היא ונראה מזה דליכא שריותא דס"ס אלא בכה"ג דאיכא ג"כ ביטול רובא בכל תערובות. ואע"ג דבעלמא בכל איסורין שרינן בס"ס לחוד כמו ספק תחתיו כו' ואת"ל כו' שמא באונס הכא בספק תערובות לא מקילינן אלא אי איכא רובא דהתירא בכל התערובות. וא"כ י"ל דס"ס שלא ע"י תערובות גם בע"ג שרי כמו בכל האיסורין ולא החמיר הכא שמואל לאסור ס"ס בע"ג היינו ע"י תערובות. וכבר הערתי לעיל בד' התוס' ז"ל בד"ה נתערבו באחרות שנראה מד' דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות ג"כ שייכא בהך פלוגתא דהני תנאי בס"ס. ולפי הנ"ל אין ראיה כ"כ וי"ל דלא פליגי בכה"ג ואיכא למימר לקולא ולחומרא אפי' מאן דמחמיר הכא היינו דווקא היכא דכל הספיקות ע"י תערובות אבל היכא דאיכא ספק אחד בגוף אפשר דשרי או איפכא אפילו מאן דמיקל הכא היינו משום דבכולהו ספיקי איכא ביטול ברוב אבל היכא דחד ספק בגוף וחד בתערובות מודה דאסור:
ומסקינן דתנאי פליגי בזה ר' יהודה מחמיר בס"ס אפילו עד העולם ור"ש מתיר אבל בין בברייתא דספק עו"ג כו' ובין בד' ר"ש נקט ג' תערובות וכתבו התוס' ז"ל דל"ד הוא וכן משמע מהא פירשו ארבעים למקום אחד אינם אוסרות משמע דבתערובות הב' ג"כ שרי מטעם ס"ס וכבר נחלקו בזה הראשונים ז"ל כמבואר בטור וש"ע יו"ד סי' ק"י טעמם ונימוקם: ועוד נראה מהא דשרי רב בנפלה א' לים הגדול מוכח ג"כ דבב' תערובות לחוד שרי ג"כ דהא הכא ליכא ג"כ אלא ב' ספיקות והיינו דהרמב"ם ז"ל לא כתב להיתר דנפלה לים הגדול אלא גבי טבעת של עו"ג וכן כתב שם דתערובות הב' מותר אבל בשאר איסורין דבעינן דווקא ג' תערובות כמש"כ בה' מאכלות אסורות לא כתב להתירא דנפלה לים הגדול. אלא דבש"ע לא כתב כן דהוא ז"ל פסק בסי' ק"י דבעינן ג' תערובות וכ' נמי להתירא דנפלה לים הגדול ובשמעתין יתבאר עוד בזה:
שם ושמואל סבר לה כר"י בחדא כו' מכולה שמעתין מוכח דע"ג חמירא משאר איסורין וכבר תמהו על הרמב"ם ז"ל מפרשי דבריו על שהקיל בע"ג בב' תערובות וגבי שאר איסורין הצריך ג' תערובות עיין בכ"מ ולח"מ ז"ל מש"כ ליישב בדוחק. ולקמן אמרינן ואיבעית אימא סבר לה כר"א ופירש"י ז"ל ב' לשונות ול"ק כבר הקשו התו' ז"ל עליו ועוד לפי שיטה זו דבעינן ג' תערובות וודאי ליכא לפרושי הכי דאפילו אי גרסינן שם ואחרות באחרות לא שמעינן דג' תערובות אסורין דהא ר"ש נמי מודה בב' תערובות דאסור וכאידך לישנא ג"כ ליכא לפרושי לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא דבעי ר"א שנים היינו שיפלו שנים ולא שיהנה בהם שנים שנים ואולי מפרש הרמב"ם ז"ל דקאי אדרב דמתיר בס"ס היינו בב' תערובות והא אפילו ר"ש דמיקל מצריך ג' תערובות ומשני הוא דאמר כר"א דמתיר בקרב הראש של אחד מהן דליכא אלא תרתי ספיקא כמו בב' תערובות אבל עדיין אין זה מספיק דמנ"ל לחלק בין ע"ג לשאר איסורין ונסתרה ממני דרכו של הרמב"ם ז"ל בזה וגם פירושו בהאב"א דקאמר הש"ס לא נתברר לי ואולי איזה נוסחא אחרת היה לו וע' במג"ע פ"ז מה' ע"ג מה שכתב שם:
דף עד:
גמרא חבית של תרומה שנתערבה כו' ומצריך הש"ס להא דרב ור"ל והרמב"ם לא מצריך בחבית שיפלו שתים כמו בטבעת וע' בכ"מ שם פ' ט"ז ומוכח מכאן דלא כמש"כ לעיל דלא מקילינן בנפלה לים הגדול אלא בע"ג דשרי 'בב תערובו' אבל לא בשאר דברים חשובים דצריך ג' תערובות דהא הכא בתרומה מיירי בחביות סתומות דהוי דבר חשוב ואפ"ה אם נפלה אחת הותרו כולן והנה בתרומה איצטריך לאשמועינן האי דינא אפילו בפתוחות ולענין הרמה שאין צריך להרים דע"כ תאינה דפליגי רבה ורב יוסף היינו לענין הרמה דתאינה לא הוי דבר חשוב ובטילה במאה. וליכא נ"מ במאי שנפלה אלא לענין הרמה אלא דר"ל דהוי דבר שבמנין לר"ל דס"ל כל שדרכו כו' ואפילו לר"י י"ל דנפקא מינה אם נפלה לפחות ממאה דנעשה הכל מדומע ופליגי בנפלה אחת מהן אי הותרו כולן אבל הרמב"ם ז"ל כת' להאי דינא להדיא לענין הרמה כמבואר בדבריו פט"ו מה' תרומות הלכה ב' משא"כ בתאינה כו' אלא צריך להפריש אחת ומה שלא כ' לענין אם נתערב בפחות ממאה ולהתיר את כולן. לכאורה י"ל דלא מקילינן בנפלה אלא בהנך דלא בטלי כלל אפי' באלף. אבל פחות ממאה בתרומה אפשר דלא מקילינן בנפלה אבל לאחר העיון ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל להיפך דהמדומע פחות ממאה ונאבדה אחת מהן אפילו בתאינה הותרו כולן כמש"כ שם בפי"ד הלכה ח' דתרומה אוסרת ודאה במאה וספיקה בחמשים כו' כיצד כו'. נפלה אחת מחמשים ונאבדה אחת מן הכל ונראה דצ"ל נפלה אחת לחמשים ונאבדה אחת דהוי ספק שמא מן החולין נאבדה או שמא זו שנפלה נאבדה הרי אלו אסורות עד שירבה כו' נפלה לחמישים ואחת ונאבדה אחת הותר השאר לזרים אלמא דאפילו תאינה דאין נפילתה ניכרת והמדומע הוא פחות ממאה עד חמשים הותרו כולן ע"י זו שנאבדה והשתא ע"כ הא דפליגי הכא בתאינה הוא לענין הרמה ובהא הוא דקאמר רבה ע"י שאין נפילתה ניכרת צריך להרים כן נראין הדברים ברורים בדעת הרמב"ם והמפרשים ז"ל לא ביארו דבריו אלא דלפ"ז קשה לישנא דהש"ס אבל תרומה דיש לה מתירין אימא לא. ולפי הנ"ל לא על היתר כולן אנו דנין אלא על הרמתה אבל גם זה ניחא דבחביות וודאי על היתר כולן אנו דנין דדבר חשוב הוא ופלוגתא דרבה ורב יוסף בתאינה הוא דלא איתמר אלא לענין הרמה ופרטי הלכות אלו כבר נתבארו בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל ורבו הספקות בזה עד יבא המתיר ויברר כל הספיקות וכל התיקות במהרה יבא וע' בדברי הראב"ד ז"ל בה' תרומות ושיטתו שם:
שם גמרא דאיערב נקובת הקוץ כו' ור"ל מוקי לה בנפולה כו' ויש לדקדק הא בתרווייהו מהני שהיה י"ב חודש. וא"כ היכי תנן בפשיטות ירעו עד שיסתאבו וימכרו הא אפשר שיקרב ג"כ אם יחיה י"ב חודש דלא כל הקרבנות נפסלות בעבור שנתן. וכ"ת דאפילו אחר י"ב חודש תו לא חזי דכבר נדחו וכדמוקי רבא לעיל למתני' כמ"ד בע"ח נדחין זה אינו דיראה דבטריפה כזו נפילה ודריסה או חיה י"ב חודש לא שייך בהו דיחוי דטריפה לא עדיף מבע"מ וכי היכי דבבע"מ עובר כ"ע מודו דהדר מיחזי כדאיתא ביומא ה"נ טריפה זו דהדרא ברי' אינה נדחית וצ"ל כיון דמילתא דלא שכיחא הוא שלא יטרפו ע"י דריסה ונפילה להכי תנן סתמא ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' וכן נראה דדריסה ונפילה קודם בדיקה לא בספק טריפה מחזקינן לה אלא קרוב לודאי טריפה דאל"ה תיקשי לשיטה שכ' התוס' ז"ל לעיל דספק טריפה שנתערבה באלף אינה אוסרת א"כ הכא אמאי לא בטיל אלא וודאי דרוסה ונפולה לא הוי בכלל ספק וליכא ס"ס גם אם נתערבה. וע' בבה"ז ז"ל ובד' האחרונים שהקשו דהוי מצי לאוקמי בכמה גווני הלעיטה חלתית ועוד כמה גווני ובאמת לא ניחא ליה להש"ס לאוקמי בטריפה שלא הוזכרה בהדיא במתני' ומהאי טעמא ניחא נמי דלא מוקי לה בדרוסת חתול כמש"כ התוס' ז"ל משום דדריסה זו ג"כ מימרא דאמוראי היא כדאיתא בחולין:
שם תוס' בד"ה והא בעי סמיכה כו' וא"ת ולוקמא בערל וטמא כו'. וכן בגיטין דפריך כו' מאי קושיא הא ערל וטמא משלחין כו' אין לשונם ז"ל מדוקדק דהכא מקשי לוקמה בערל וטמא ועלה דגיטין מקשו מאי פריך והא בעי סמיכה הא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בלא סמיכה אלמא אם לא אפשר לסמוך מקריבין בלא סמיכה ואם כן ה"ה אם שלח חטאתו דיכול להקריבו בלא סמיכה וה"נ הוי מצי לאקשויי הכא כיון דנתערבו וא"א לסמוך מקריבין בלא סמיכה כמו בערל וטמא וכן איתא קושיא זו בדבריהם ז"ל בפ' כל הגט ע"ש. ומסקנתם בזה דהיכא דאיכא תקנה אחרת כמו הכא רעי' ובגיטין יוכל לבא בעצמו ולסמוך אין להקריב בלא סמיכה. אבל אם אין לו תקנה אחרת מקריבין בלא סמיכה וערל וטמא מיירי נמי בערל שמתו אחיו כו' וטמא בזב ומצורע א"נ בקרבן שקבוע להם זמן כמו עולת ראיה וחגיגה כגון שהיה עובר עליהם בבל תאחר ולשונם ז"ל בזה ג"כ אינם מובנים דבעולת ראיה למה לי משום בל תאחר הא בלא"ה קביע להו זמן ואי משום בל תאחר מצינן לאוקמי בכל הקרבנות וכ"כ התוספת ז"ל בגיטין שם. אלא דצ"ע אי עובר בזה משום בל תאחר כיון דאינו יכול להקריבה משום סמיכה ונראה דנ"ל כאן או שהיה עובר עליהם בבל תאחר ומש"כ עלה דהא דאמרינן כל מ' שנה במדבר כו' ומשלחין כו' היינו תמידין שבכל יום קשה ג"כ למ"ד דנאסר להם בשר תאוה והקריבו הכל שלמים מא"ל ומש"כ דטמא היינו זב ומצורע הוא דלא כמשמעותא דהש"ס במועד קטן דמצורע אינו משלח קרבנותיו וכתבו התוספת ז"ל שם דדוקא טמא שרץ משלח קרבנותיו וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש. וא"כ הדק"ל אמאי משלחין ולא עבדי סמיכה הא יש לו תקנה שיטהר. ולפענ"ד נראה דוודאי סמיכה לא מעכבא והרבה מקריבין בלא סמיכה כמו נשים וכל אינך דתנן במתני' דמנחות וערל וטמא ג"כ בכלל זה כיון דאין ראוין לסמוך אין עליהם חובת סמיכה ויכולין להביא קרבנותיהם בלא סמיכה וכי בשביל זה לא יקריבו קרבן ולא מצינו זאת בתורה דמי שאינו יכול לסמוך לא יביא קרבן ומהאי טעמא לא תיקשי נמי מהא דאין ראוי לבילה כו' דזה לא בא לכלל זה דכיון דאין ראוי לסמיכה ליכא חובת סמיכה עליו כלל ולא ימנע בשביל זה להביא קרבנו ולא פריך הש"ס הכי אלא במתני' דחובת סמיכה על בעל הקרבן וזה אינו יכול להקריב קרבנו בלא סמיכה וכן השולח חטאתו הבעלים מחוייבים להביא קרבנו ולסמוך אבל בהמה הנמצאת דליכא בעלים שפיר מקריבין אותה בלא סמיכה והתו' ז"ל האריכו בזה בכמה דוכתי והנלע"ד כתבתי:
דף עה.
גמרא ואם נתן מתנה מכל אחד כו' מלשון רש"י ז"ל נראה דלא הוי גרס אלא להאי בבא ואם נתן מתנה אחת כו'. ומדברי התוס' ז"ל נראה דלא הוי גרסי אלא אידך בבא ואם נתן ד' מכולם יצא אבל נוסחא דקמן דגריס תרווייהו אין לי ישבה כו' ובתוספתא איתא כגירסת התוס' ז"ל. ומש"כ רש"י ז"ל בד"ה ארבע מתנות שתים שהן ארבע קאמר היינו משום דמיירי בין בחטאת בין בעולה וכן איתא בתוספתא ע"ש:
דף עה:
גמרא בכור לב"ש אין מאכילין לנדות תמורתו מהו כבר דקדקתי בחי' בכורות אמאי לא מיבעי' ליה לענין אכילת זר דאמרי ב"ש במתני' שם דבכור אינו נאכל לזרים תמורתו מהו והא דאין מאכילין לנדות ברייתא היא. ומלשון התוס' ז"ל בד"ה בכור אינו נפדה כו' נראה דס"ל דתמורת בכור נאכל במומו לבעלים ולא אדע מנ"ל הא ועוד דא"כ דלאו מתנות כהונה הוא פשיטא דנאכל לנדות ג"כ כמו שאר פסולי המוקדשין כדאיתא בבכורות שם דלא אמרו ב"ש אלא בבכור ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות בכורות מבואר להדיא דתמורת בכור לכהן כמו הבכור עצמו. וא"כ אין צורך לכל מה שהאריכו בד"ה בכור כו' דלענין מה שאמרה תורה דבכור אינו נפדה מיבעי ליה בתמורתו אי נפדה דבכור עצמו ע"כ הא דאינו נפדה היינו דלא מהני פדיון וצריך ליתנו לכהן דלגיזה ועבודה בכל פסולי המוקדשין לא מהני פדיון וכמש"כ התו' ז"ל ולמה נאמר בבכור לא תפדה אלא ע"כ אתי לאשמועי' דצריך ליתנו לכהן ושפיר מיבעי' ליה בתמורתו מאי ומש"כ התו' ז"ל דמיבעי ליה אם חלה קדושה על המעות צ"ע דא"כ חומר הוא בתמורה מבכור דבבכור לא חל קדושה על המעות ובתמורה חל קדושה על המעות. אלא דאכתי קשיא ליה במעשר דתנן ג"כ דאין לו פדיון למאי נפקא מינה בהא דאין לו פדיון כיון דאסור בגיזה ועבודה אפי' אחר פדיון וגם נאכל במומו לבעלים כמו כל פסולי המוקדשין וע' בבכורות פ"ב במתני' דיש עוד כמה חילוקים בין פסולי המוקדשין שנפדו לבכור ומעשר שנאכל במום ומד' התוס' ז"ל נראה דמפרשי הא דתנן התם בתמורה הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים היינו לבעלים הראשוני' אבל באמת הכהן הוא בעליו של בכור וצריך עיון:
שם גמרא בכור אינו נפדה כו'. בכור אינו נשקל כו' הני תרתי בעיא חדא בחברתא שייכא דאם נפדה ממילא נשקל בליטרא דאיכא הנאה להקדש ופשיט לה מברייתא ותמורתן כיוצא בהן ובמתני' דתמורה נמי תנן תמורת בכור כו' הרי אלו כבכור ומעשר ופירש"י ז"ל התם דאינו נשקל בליטרא וצ"ל דלשון הברייתא ותמורתן כיוצא בהן דייק ליה טפי דלכל מילי כיוצא בהן:
שם גמרא כלום הקנה זה אלא מה שהקנו לו ע' בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' איסורי מזבח שכת' דאין יכול להתפיס אלא דבר הקנוי לו קנין גמור ולא זכיתי להבין דקדוק לשונו ז"ל דבר הקנוי לו קנין גמור משמע דמקצת קנין יש לו אלא דאין לו קנין גמור והרי אין לו קנין כלל בזה וצ"ע:
שם תוס' בד"ה שביעית אין לוקחין כו' ולא דמי למבשל ירק כו' דהירק מיתקן ע"י השמן כו' ולקמן לא משמע הכי דקאמרי א"ה איפכא מיבעי ליה אין מבשלין ירק של תרומה בשמן של שביעית ולדברי התוספת ז"ל הא כה"ג שרי לכ"ע כיון דהירק מיתקן בהכי. אבל הרע"ב והרמב"ם ז"ל פי' דהמיעוט הוא באכילת שביעית שאם יטמא ישרף כתרומה שנטמאת. ולפ"ז בלא"ה א"ש דמשום מיעוט שמן תרומה לא חיישינן כיון דאין לה זמן וע"כ צ"ל כל להנך דס"ל דמותר לאכול גם אחר הביעור כמבואר בתוי"ט פ"ט דשביעית משנה ח' וע' בתוס' ר"ע פ"ח שם מש"כ אלא דלא משמע הכי לקמן בגמ' דא"כ מאי אהני דתרומת ירק דרבנן כיון דהאיסור הוא משום מיעוט אכילת שביעית וע' תו' חדשי' שם אבל מהא דאסרי רבנן ליתן תבלי תרומה לתוך הקדשים מוכח דהאיסור משום מיעוט שמן אכילת תרומה ובירושלמי שביעית מייתי ברייתא דאין לוקחין שביעית בדמי מעשר שני ובעי למימר דבמחלוקת שנוי' ולר"ש שרי ומשני התם דלא שרי ר"ש אלא בתרומה דאוכלי תרומה זריזין הם וישמרו שלא יבא לידי פסול. משמע דלא ס"ל לחלק בין לכתחילה לדיעבד ובקושייא דאביי ממתני' דמעשר שני ופריך התם מהא דאמר ר"ש חבורת כהנים שאכלו בפסחים סוף פ' מי שהיה טמא ומשני דאוכלי פסחים ג"כ זריזין הם ומתני' דילן אשם שנתערב בשלמים פשיטא דזריזין הם דכהנים בעזרה זריזים הם וא"כ שלמי' שנתערב במעשר ר"ש נמי מודה דדוקא אוכלי פסח בזמנו זריזים הם כדאיתא התם בירושלמי ובסוף בכורות איתא דאפי' שלמים ומעשר גם כן יאכלו כחמור שבהם וע' מה שכתבתי שם:
דף עו.
תוס' בד"ה אין לוקחין תרומה כו' וכת' ז"ל דבמשנה משמע דהאיסור הוא משום מיעוט אכילת מעשר ובירושלמי איתא לתרווייהו טעמי ותני מפני שהוא ממעט באכילתו ואכילתן ע"ש. והיה נראה דרש"י ז"ל לא פי' משום אכילת מעשר משום דמהא אין ראיה דר"ש יליף בק"ו דהתירה התורה ליקח שלמים בכסף מעשר כש"כ תרומה כדאיתא במתני' התם אבל מיעוט אכילת תרומה לא אשכחן התירא כה"ג וש"מ דלא חייש ר"ש שיביאנו לידי פסול אפילו לכתחילה. וע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מע"ש ופ"ה מה' שמיטה. ובהכי ניחא קצת הא דקאמר ליה רב יוסף לאביי אמאי לא תותביני' מהא אין מבשלי' כו' דאטו כי רוכלא כו' הא כבר אקשי ליה ממשנה הקדומה השנויה במסכת מע"ש ואישתיק ליה אבל לפי הנ"ל י"ל דרב יוסף תני משום מיעוט אכילת מעשר ומהא ליכא למיפרך דר"ש יליף בק"ו משלמים להכי קאמר ליה אמאי לא תותבי' מהא דשביעית ודו"ק:
שם תוס' בד"ה למחרת כו' ע' מה שכתבתי בזה בחידושי למס' נזיר באורך:
דף עו:
תוס' בד"ה לוג מאי איכא למימר כו' כיון דעביד מינה עבודה כו' כוונתם דהכנסת חולין לעזרה לבד ליכא איסורא כ"כ וכמש"כ לקמן בד"ה וחולין כו'. אבל כיון דעביד עבודה איכא איסורא דאורייתא כמו שחיטה ושאר עבודות. והקשו ליקדש קדושת דמים על תנאי דע"כ פורתא מקדיש ליה קדושת דמים וליקדש לכולי' קדושת דמים ויוכל לעשות כל עבודות מצורע משמע מדבריהם דכל שקדוש קדושת דמים אין בו איסור חולין בעזרה אפילו באיזה עבודה. וא"כ יקשה לכאורה בכל הני דלא מצי מייתי קרבן מספק משום דהוי חולין בעזרה הא איכא תקנתא דמקדיש קדושת דמים ופריק לי' וי"ל דלדידן דקי"ל דקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף א"כ ליכא קדושת דמים כלל דמיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחית ליה קדושת הגוף וכי קאמרינן הכי לר"ש דלא ס"ל האי מיגו כדאיתא בתמורה ואליביה קדיש קדושת דמים לחוד ומצי למיפרק ליה אלא דאכתי איכא למידק הא דדחקינן בנזיר למ"ד דמדיר בנו כדי לחנכו במצות דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא ואמאי לא קאמר דמקדיש ליה קדושת דמים וא"ל משום דעופות אין לו פדיון דז"א דע"כ אין לעוף פדיון אלא אחר קדושת הגוף. אבל אם מתחילתו לא קדיש אלא קדושת דמים יש לעוף פדיון כמבואר במנחות ריש פ' המנחות והנסכים והיה נראה דבאמת לא מהני קדושת דמים להוציא מן האיסור חולין בעזרה ודווקא בההוא פורתא הוא דשרי למלאות חסרון הלוג דכי עביד עבודה עיקר הזאה הוי מדבר הקדוש קדושת הגוף והוי כמו שיתערב דם קדשים בדם חולין דיכול להזות אבל אם כולו קדושת דמים אסור לעבוד בו עבודה ועוד נראה דאיסור עבודה בחולין אינו בכלל איסור חולין בעזרה דחולין בעזרה לא נאסר אלא שחיטה לשם חולין ובהא איכא תנא דס"ל דלאו דאורייתא היא אבל לעבוד עבודה בחולין איסור אחר הוא בכלל איסור כל הפסולין לגבי המזבח דאסור לזרוק ולהקטיר וא"כ במתנות הלוג דלאו במזבח הם י"ל דלית בהו אלא איסור כניסת חולין לעזרה וכתבתי קצת בזה בחי' נזיר שם ודברים אלו צ"ע ע' תו' ז"ל בחולין וב"ב:
שם רש"י בד"ה אי קודם כו' והך הזאות כו' עיין תוס' ז"ל שהקשו עליו ודעתם דבהזאות ליכא לאו דבל תקטירו ודווקא הקטרה הוא דאסר רחמנא ולדידי קשה יותר דהאי לאו לא נאמר אלא על המזבח כמו שנא' ואל המזבח כו' ומרבינן נמי כבש כמזבח אבל שלא על המזבח כמו מתנות הלוג מנ"ל דזה בלאו דבל תקטירו והכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן מדקא פריך הכא אלא אי קודם מתנות שבע ובשאר הזאות אי שייך בהם לאו דבל תקטירו יתבאר עוד לקמן בפירקין בס"ד:
דף עז.
תוס' בד"ה וחולין ממילא הויין נראה דהכל דיבור אחד וקאי אדלעיל והשתא משמע כו' וכה"ג משני בפ' התכלת כו':
שם בא"ד ומיהו התם ניחא דמקרא קדריש כו' פי' דברייתא שם דריש זה למעוטי דחולין לא בעי חזה ושוק. ולהכי שפיר קאמר הש"ס דלא איצטריך קרא למעוטי דהיכי ליעבד כו' ולהקדיש פשיטא דלא חייבתו תורה וא"כ קרא למה לי ודברי הצ"ק אינן מובנין ע"ש:
שם בא"ד ועוד דלא שרי לשם עצים אלא בדבר שנתערב במידי דהקרבה. ולא הבנתי סברא זו דהא לעיל בקומץ אמרינן דמסיק ליה לשם עצים אע"ג דליכא תערובות וכן איתא בכמה דוכתי וגם עיקר הקושיא אינה מובנת וצ"ל דלא הוי גרסי והאיכא שירים דבעי מיכלינהו וק"ל:
שם תוס' בד"ה מאן תנא כו' ע' רש"י ז"ל שם בקדושין וד' הצ"ק ז"ל גם בזה אינן מובנים ע"ש:
שם גמרא ור"א אותם הוא דרבאי כבש כמזבח כו' ורבנן תרתי ש"מ כו' מוכח משמעתין לענין כבש כמזבח לכ"ע לא איתרבי אלא לענין שאור ודבש ולא לכל שממנו לאשים כו' ובלשם עצים פליגי ר"א ורבנן לר"א לשם עצים פטור בכולן בין בשאור ודבש ובין בכל שממנו לאשים ולרבנן לא מיפטר לשם עצים אלא בשאור ודבש והביאו התוס' ז"ל בד"ה ורבנן סוגיא דמנחות דפליגי התם ר"א ור"י בהא וסוגיא דשמעתין כר"א וא"כ לרבנן כל שממנו לאשים אית ביה קולא וחומרא. קולא דלא איתרבי כבש כמזבח וחומרא דאפילו לשם עצים אסור וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' איסורי מזבח וכמו שכתב הכ"מ ז"ל שם. אלא דדבריו ז"ל צריכין ביאור וז"ל שם שאור ודבש אסורין למזבח ואיסורן בכ"ש ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן ואחד המקטיר עצמו או מקטיר תערובות שלהם לוקה נפל מהם כ"ש בקטורת נפסלה ואם הקטיר בהיכל לוקה ואין הקטרה פחותה מכזית העלה שאור או דבש בפ"ע לשם עצים פטור כו' אפי' הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה כדבש או כשאור ונראה דצ"ל בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה. כיצד המעלה מבשר חטאת כו' המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש לוקה כו' הואיל והן קרייין קרבן כו' וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים כגון בשר חטאת כו' ועיין במפרשי דבריו ז"ל ונראה כוונת דבריו ז"ל דשאור או דבש נאסרו להקטיר ע"ג המזבח ואיסורו בכ"ש דנהי דאין הקטרה פחות מכזית אבל איסור הקטרת שאור או דבש הוא בכ"ש. פי' דאפי' לא עירב ממנו אלא כ"ש בשאר קרבן והקטיר הרי זה בכלל לאו דכל שאור לא תקטירו ולוקה משום דעירובו נמי איתרבי וכדתנא בברייתא אליבא דרבא חצי קומץ מנין כו' עירובו מנין כו' והא דנאסר עירובו כאן היינו משום דדרך שאור או דבש לתת אותו בעירוב לתבלין ובקרבן אסר רחמנא. וזה שכ' ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן היינו תערובות שלהם בשאר קרבן ובזה לא שייך התירא דלשם עצים כיון דעיקר הקטרה הוא הקרבן. ושאור או דבש ליכא אלא תערובות כ"ש והקטרת הקרבן הוי הקטרה אפי' מכוין לשם עצים ממילא איכא לאו דכל שאור כו' על תערובתו וכללא דמילתא לאו דכל שאור נאמר על תרי גווני או על הקטר קרבן מעורב בשאור או דבש או על הקטר שאור או דבש עצמו לשם קרבן אבל לשם עצים לאו הקטרה היא וכ' עוד אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בשאור ודבש כגון בשר חטאת כו' והקטירן בשאור ודבש חייב ולוקה משום לאו דכל שאור כו' הואיל וקרוי קרבן בכלל אזהרה דאסור להקטיר קרבן מעורב בשאור ודבש הוא וכ' עוד וכן אסור להקטיר כו' פי' דמלקות ליכא אלא על שאור ודבש בין קרבן מעורב בשאור ודבש בין שאור ודבש בפ"ע לשם קרבן ובשר חטאת ואינך איסורא איכא ולמדו מפי השמועה כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אבל מלקות ליכא בבשר חטאת לחוד וכן משמע ממנין הלאוין שיש בהן מלקות שלא מנה הרמב"ם ז"ל אלא מקטיר שאור או דבש ע"ש בסוף ה' סנהדרין ולפ"ז הא דנאסר עירובו בחמץ ודבש לא דמי לשאר תערובות דשייך ביה ביטול והכא ליכא ביטול כלל ואפילו לא נתערב אלא כ"ש עובר עליו. וכדתניא בברייתא דקטורת אלו היה נותן בה קורטוב כו' אלא שאין מערבין בה כו'. ואין ג"כ בכלל היתר מצטרף לאיסור אלא דהכי אמרה תורה קרבן מעורב בשאור ודבש לא תקטירו ועיין בכ"מ ול"מ ז"ל מה שכתבו בזה ולפי הנ"ל תמצא ישוב לכמה דקדוקים שדקדקו ז"ל ובזה א"ש נמי הא דלא ס"ל לחכמים התירא דלשם עצים בבשר חטאת לאו משום דחמיר ליה שירים אלא כיון דליכא אלא איסורא ולא מלקות מסתבר דאיכא איסורא אפילו לשם עצים. דבלא"ה איסורא איכא לשרוף קדשים הנאכלים וכתבתי עוד בזה בחידושי נזיר בהלכה דהיתר מצטרף לאיסור ע"ש:
שם גמרא מתניתין דלא כר"י כו' ופירש רש"י ז"ל דקאי אתרתי מתניתין הא דפליגי רבנן בבשר חטאת ובאיברי בע"מ לר"א ג"כ בעינן דוקא קרב ראש של אחד מהם תרווייהו דלא כר"י דאמר דבבשר חטאת רבנן נמי מודו דרואין כאלו הם עצים. ובבע"מ הוא דפליגי לר"א יקרבו אפילו אם לא קרב ראש אחד מהם ומסקינן דטעמיה דר"א דיליף מקרא דע"י תערובות ירצו והא דקאמר רואין כאילו הם עצים לדבריהם דרבנן קאמר מידי דהוי אבשר חטאת ואיכא למידק אמאי לא קאמר דטעמיה דר"א באמת הוא משום דרואין כו' ומידי דהוי אבשר חטאת אלא דא"כ אפילו רובע ונרבע נמי וכיון דלא היקל אלא בבע"מ ע"כ משום קרא דמום בם כו' וא"כ לר"א אפילו שלא לשם עצים רחמנא אכשריה אלא לדבריהם דרבנן קאמר אע"ג דלדידיה לית ליה האי סברא וכמש"כ התוס' ז"ל כאן ולעיל בריש פירקין דומיא דחטה ונמלה דקאמרי רבנן לר"ש לדבריו אע"ג דלדידהו לא ס"ל דבעינן דווקא בריית נשמה ע"ש. הן אמת דלא דמי כ"כ דהתם שפיר קאמרי רבנן לר"ש לדבריו דלא ס"ל טעמא דהוי כמפרש מ"מ לא דמי לנמלה דבנמלה איכא בריית נשמה ונהי דהוי מצי למימר ליה שאני נמלה דהוי כמפרש דזה עיקר טעמייהו ובריית נשמה לא בעינן כמו גיד דהוי נמי בריה מ"מ לדברי ר"ש שפיר קאמרי אבל הכא כיון דר"א גופא לא ס"ל הך סברא דרואין לענין פסולין כמו רובע ונרבע ע"כ ר"א גופא מחלק בין בשר חטאת לפסולין ומאי קאמר לרבנן דנימא רואין כו' אלא די"ל דלר"א דיליף מקרא דבע"מ ע"י תערובות ירצו הא דבשר חטאת בעולה יקרבו לאו משום טעמא דרואין כו' אלא על ידי תערובות מרצין בק"ו מבע"מ דפסול הוא ואפ"ה מרצה ע"י תערובות כל שכן בשר חטאת אבל רבנן דלא ס"ל להאי קרא ע"כ הא דאיברי עולה בחטאת יקרבו הוא משום טעמא דרואין כו' א"כ בע"מ נמי ומה שכ' התוס' ז"ל דר"א לא ס"ל להאי סברא מדמצריך קרא אינו מוכרח דהא אצטריך קרא דמרצין אפילו שלא לשם עצים אלא מהא דרובע ונרבע לכ"ע לא יקרבו שפיר מוכח דלא יליף פסולין מבשר חטאת וכ"כ התוס' ז"ל ביומא והשתא לר"י בעולה וחטאת לכ"ע יקרבו דרבנן ג"כ ס"ל טעמא דרואין ולא אתיא מתניתין קמייתא אליביה ובע"מ לר"א יקרב אפילו לא קרב ראש של אחד מהם מקרא דמום בם דע"י תערובות ירצו ודלא כתנא דאידך מתניתין אליבא דר"א דבעינן שיקרב ראש אחד מהם והיינו דר"א נמי לא ס"ל האי קרא דע"י תערובות ירצו ועיקר היתירא הוא משום דקרב הראש של אחד מהן כן הוא משמעות פשטא דשמעתין וא"כ לתנא דמתניתין לאו דווקא בבע"מ הוא דמתיר ר"א ע"י קריבת הראש של אחד מהם אלא ה"ה ברובע ונרבע:
אבל התוס' ז"ל לעיל כתבו דר"א דמתניתין ג"כ ס"ל להך דרשא דע"י תערובות ירצו וכ"כ כאן בד"ה הא עבר מומן באריכות וכדמשמע ביומא פ' ב' שעירי דמייתי למתניתין על דרשא דהך קרא וא"כ לא שרי ר"א דמתניתין אלא בבע"מ דבלא"ה מה"ת ירצו אבל ברובע ונרבע לר"א נמי לא יקרבו אפילו קרב הראש של אחד מהם. וא"כ קשה טובא היכי קאמרינן לעיל רב דאמר כר"א הא ר"א גופא לא היקל אלא בבע"מ דבלא"ה שרי מה"ת אבל לא בשאר איסורין של תורה כמו ברובע ונרבע. וראיתי בתוס' ישנים ביומא שהקשו כנ"ל והאריכו שם ג"כ כשיטת התוס' ז"ל הכא דרבנן ור"א דמתני' ס"ל האי קרא דע"י תערובות ירצו מדלא אמרו הנך דעלו ירדו. והקושיא הנ"ל הא ר"א גופא מודה ברובע ונרבע לא נתיישב בזה ע"ש בדבריהם באורך ולפי מה שכ' לעיל בריש פירקין בשמעתא דרב בנפלה אחד לים הגדול דרב מסברא קאמר ע"ש מיתרצא נמי קושיא זו אבל אכתי קשה לי לשיטתם ז"ל דר"א ורבנן ם ל דע"י תערובות ירצו מקרא דמום בם א"כ מאי פריך לעיל בפירקין לרבא דאמר דאי אקריב לא מרצי מר"א דאמר אם קרב כו' והא איברים לכ"ע נדחין ואמאי יקרבו ומאי קושיא הא מקרא ילפינן דע"י תערובות מרצין אע"ג דקודם תערובות נדחו מ"מ ע"י תערובות הדרי ואחזו ונהי די"ל דמדרבנן נאסר גם ע"י תערובות זה חשיב דיחוי כדיחוי דרבא לעיל ולהכי מוקי לר"א כחנן המצרי דלית ליה דיחוי אכתי תיקשי לרבנן אמאי ירצו לשיטתם הא הוי ליה דיחוי וכדאמר רבא לעיל השתא דאמור רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי ואי משום דמדאורייתא מרצו ע"י תערובות לא ירדו ומרצה כמו שכ' התוס' ז"ל א"כ לר"א נמי לא תיקשי דהוי לה דיחוי. ולקמן במתניתין דנתערבו דמים בדמים משמע להדיא דלתנא דמתניתין ג"כ לא פליג ר"א אלא בבע"מ ומשום דע"י תערובות ירצו דתנן התם נתערב בדם פסולים ישפך לאמה ובסיפא תנן דם תמימים בדם בע"מ ר"א אומר כו' הרי מבואר דלא פליג אלא בבע"מ ולקמן יתבאר עוד בזה בס"ד:
דף עז:
גמרא לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים כו' כבר הבאתי לעיל פירוש הרמב"ם ז"ל דאהקרבה קאי אם כבר קרב שנים שנים ועיין במפרשי דבריו שדקדקו מפשטא דשמעתין דלא משמע הכי. ולי יש עוד לדקדק בשלמא הכא א"ש לישנא דלא הכשיר אלא שנים שנים דקאי אראש ואכרעים אבל לקמן במתניתין דכוס בכוסות מאי קאמר התם דלא הכשיר ר"א אלא שנים שנים הא ליכא אלא זוג אחד שקרב תחילה אלא וודאי משמע דקאי אשארא דלא יקרבו אלא שנים שנים וק"ל:
שם תוס' בדם בהמה או בדם חיה כו' והקשו היכי זריק ליה הא הוי חולין בעזרה וכ' ג' תירוצים בזה אי משום דעיקר זריקתו משום הכשר והכשר והפסול מעורב לכ"ע מותר ולא דמי לאברים באברים דהוי יבש ביבש. או משום דחולין בעזרה לאו דאורייתא אפילו העלאה או משום דבחולין ופסולין לכ"ע שרי לשם עצים ומים דלא נאסר אלא במידי דהקרבה כמו בשר חטאת כו'. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל מה שכתבו בתי' הב' דחולין בעזרה לאו דאורייתא לזה יקשה הא איתא לעיל בפ' כל הפסולין דהמקריב איברי חיה עובר בעשה אלמא דבחיה לכ"ע איסורא איכא ואטו משום דחולין היא קיל ואינו עובר. ונהי דבנזיר משמע דהעלאה וזריקת חולין ג"כ לאו דאורייתא למאן דס"ל הכי היינו במין הראוי להקרבה כמו בהמה ועוף אבל חיה דאפי' הקדישה והקריבה עובר בעשה כל שכן חולין גרידא ובתי' בתרא כ' דכל הני דלא חזו להקרבה כמו חולין ופסולין אפילו לרבנן שרו לשם עצים דלא אסרי אלא במידי דחזי להקרבה וזה הוא איפכא מסברת רבנן אליבא דר"י לעיל דבשר חטאת מודו דשרו לשם עצים אבל בע"מ אסור גם לשם עצים ורובע ונרבע ושאר פסולין לכ"ע אסור גם לשם עצים אלמא דפסולין חמירי ולקמן ד' ע"ט ע"ב בתוס' בד"ה במאי קמיפלגי כו' משמע דלא כתבו להך סברא דפסולין כ"ע מודו דשרי לשם מים אלא היינו דווקא אם נתערב לח בלח ומשום דיש בילה והיינו כסברתם בתי' קמא אבל איברים באיברים וכוס בכוסות פסולין גריעי מחטאת וכדאמר ר"י לעיל ולקמן גבי כוס בכוסות דברובע ונרבע ושאר פסולין לכ"ע לא אמרינן רואה אני כו' אבל הכא משמע מדבריהם דאפי' יבש ביבש כמו איברים באיברים או כוס בכוסות מודו רבנן בפסולין דאמרינן רואה אני וכמש"כ דלא אסרי רבנן אלא במידי דהקרבה כגון איברי חטאת באיברי עולה ויתבאר בזה לקמן בפירקין בס"ד:
שם תוס' בד"ה רואין כו' ע' בתוס' סוטה דף י"ו ע"ב בד"ה מביא מים שדם ציפור כו' מה שהקשו שם ומה שכ' שם בחידושי:
דף עח.
משנה אם לא נמלך ונתן כשר וכ"כ הרמב"ם ז"ל וקשה אמאי לא הוי דיחוי וכדאמר רבא לעיל אי אקריב לא מרצי והכא שחוטין הם ולכ"ע נדחין וא"ל כיון דלא שאל ולא נמלך כלל לא חשיב דיחוי דא"כ מאי פריך לעיל לרבא מהא דקנין אם לא נמלך ונתן כשר וי"ל דהכא לא חשיב דיחוי כיון דמן הדין כשר להזות אלא דגוזרין גזירה במקדש זה לא חשיב דיחוי וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' פסה"מ הלכה כ"ג שכ' דם שנתערב בדם פסולין כו' ישפך הכל כו' ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד מהם ישפך לאמה וכל אותן הזבחים פסולין נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ואם לא שאל ונתן כשר ולכאורה דבריו ז"ל קשיין אהדדי דבדם פסולין כ' וכל אותן זבחים פסולין אפילו אם קרבו כל הכוסות כבר ואין מרצין ובדם התמצית כתב אם לא שאל ונתן כשר ועיין בלח"מ ז"ל שם והיה נראה דברישא מיירי בכוס בכוסות בהא שפיר כל הזבחים פסולין אפילו אם קרבו כל הכוסות דדווקא בבע"ח שנתערבו הוא דמרצה אי אקריב משום דבע"ח אין נדחין אבל שחוטין כמו כוס בכוסות וודאי נדחין ואין מרצין אפילו דיעבד ובסיפא מיירי כגון שנתערב דם התמצית בתוך דם כשר דלא נדחה אלא משום גזירה זה לאו דיחוי הוא ואם לא נמלך ונתן כשר אבל עדיין אינו מיושב הא במתניתין עירוב פסולים ותמצית בחדא בבא תנן ואם לא נמלך ונתן כו' קאי אתרווייהו ומ"ש דהרמב"ם ז"ל חילק בינייהו. וע' תוס' ז"ל לעיל שכ' דגם לתנא דמתניתין בבע"מ בדיעבד מרצין ומדברי הרמב"ם לא משמע הכי:
שם גמרא אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל והיינו משום דנדחה וכמש"כ רש"י ז"ל וא"כ למאן דלית ליה דחוין אפילו דם לתוך מים כשר דחוזר ונראה. ולפ"ז לא אתי שפיר תי' של התוס' ז"ל לעיל בד"ה רואין דהא דדייק מדם פר ושעיר דעולין או מב"מ אין מבטלין זא"ז משום דכשמערה טיפה ראשונה ראשון ראשון בטל. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי למאן דלית ליה דחויין מנ"ל הא דעולין או מב"מ אין מבטלין זא"ז. וי"ל דבדיחוי כי האי כ"ע מודו כיון דראשון ראשון נתבטל ולא היה עליו שם דם וכי הדר נפל תו לא איחזי. אלא דא"כ לענין כיסוי אמאי אינו כן נהי דאין דיחוי אצל מצות אבל דיחוי כי האי אפי' לענין כיסוי דלמא אינו חוזר וניעור דמהיכן למד דאין דיחוי אצל מצות מהא דכסהו הרוח וחזר ונתגלה ומנ"ל דבכה"ג נמי אין דיחוי ועיין תוס' חולין פ' כיסוי הדם שהאריכו בזה וכתבו שם דבעלמא פשיטא לן דחוזר וניעור והכא לא מיפסיל אלא משום דיחוי עיין שם:
שם גמרא הפיגול והנותר כו' שבללן כו' פירש"י ז"ל דהבלילה הוא בשעת אכילה ולעיסה וא"א שלא ירבה מין על חבירו כו' ולשון הש"ס שבללן זה בזה לא משמע הכי והתוס' ז"ל הקשו על פירושו כמה קושיות חדא דאם אכל את כולן והתרו בו אל תאכל פיגול או נותר או טמא שיש כאן וודאי לוקה אע"פ שלא נתברר איזה איסור כיון דחד איסור יש כאן וודאי ואי לא התרה בו אלא משום חד איסור פשיטא דפטור. והתוס' ז"ל ביבמות דף ק"א נראה דלא חשו להאי קושיא וחילקו דדווקא התם דהכה שניהם בבת אחת מתרין בו על לאו דהכאת אביו אבל הכא דלא ידעינן איזה לאו עובר אי פיגול או נותר אפילו התרה על שניהם חשיב התראת ספק וא"כ י"ל דהתראת ספק כזו לא באה לכלל התראת ספק דפליגי ר"י ור"ל והכא י"ל דר' יוחנן מודה לר"ל דלא הוי התראה כיון דלא יתברר לעולם איזה לאו עובר. ועיין כריתות דפליגי תנאי לענין חטאת בכה"ג וראיתי בירושלמי פ"א דחלה דבעי התם עיסה בלולה מכל חמשת המינים דמצטרפים זה עם זה בבלול מהו שילקה על חלתן ד"ת ואומר ר"ל דאין לוקה על חלתן ד"ת אמר ר"י בר אחא ר"ל כדעתיה דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר"י אמר לא ביטלו זא"ז ור"ל אמר ביטלו זא"ז ה"נ המינים מבטלין זא"ז אמר ר' יוסי לא דמיין תמן אמר זה אסור וזה אסור ברם הכא שני דברים רבין על אחד ומבטלין אותו וכבר ביטלו עד שלא נעשו איסור פי' דלא דמי הא לפיגול ונותר ששחקן דכבר היה איסור וי"ל דאין איסורין מבטלין זא"ז אבל הכא כבר ביטלו עד שלא נעשו איסור דתחילת העיסה נעשה על ידי ביטול ולא חל האיסור כלל אילו אחד עשה חמש עיסות מה' מינים ואח"כ עירבן אחר שנעשו איסור ואמר ר"ל אין לוקין על חלתן יאות זה היה דומה לפיגול ונותר שעירבן משמע דלר"ל *דפיגול ונותר בכה"ג ג"כ אין לוקין על חלתן ולפי הנ"ל קשה הא לאו התראת ספק היא דוודאי עובר על לאו דחלה ונראה לשיטת הירושלמי דב' מינים רבים על אחד ומבטלו פטור הוא לגמרי דכל אחד מבטל לחבירו ואין בכ"א כשיעור ולא הוי אפילו התראת ספק וכמו שהקשו התוס' לקמן אשמעתא דר"ל ור"י דפליג עליה דר"ל ואמר דאין איסורין מבטלין שפיר איצטריך להא אף על גב דבלא"ה ס"ל בעלמא התראת ספק שמה התראה והיינו משום דהכא מודה ר"י דלא הוי התראה וכנ"ל ועוד דר"י אתי לאשמעינן דמחייב אתרווייהו אפיגול ואנותר משום דאין מבטלין זא"ז ור"ל פוטר לגמרי והיינו משום התראת ספק וע' בתוס' פ' כלל גדול שחקרו שם בתולדה אי צריך להתרותו משום האב ומסקו התם דאין צריך להתרותו משום האב ואם התרה אותו סתם אל תשמר חייב אע"ג דלא הודיע לו איזה אב הוא וא"כ משמע קצת דאין צריך לברר לו הלאו בשעת התראה כי היכי דאם שימר חייב אע"ג דאינו יודע איזה מלאכה היא זו אי בורר אי מרקד אבל מהא לא אריא דהתם יכול להתרותו סתם בלאו דמלאכת שבת איזה שהיא דכל מלאכת שבת בלאו אחד נאמרו אבל הכא דלאוין חלוקין הם אפשר דלאו התראה היא אם לא בירר לו איזה לאו הוא. ולקמן יתבאר לשיטת הרמב"ם ז"ל דלאו דתרווייהו הוא משום לא יאכל כי קודש כו' כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וא"כ ה"נ חד לאו הוא ואחר כל הנ"ל התוס' ז"ל הכא פשיטא להו דהוי התראה בכה"ג לכ"ע וא"כ אמאי פטור לר"ל מכולם הא בחד לאו עבר וודאי:
ועוד הקשו דלא לחייב כלל אפי' אחד מינייהו כיון דנתערב בו מחבירו ואין מצטרף לו לפירש"י ז"ל שנתן כזית מזה וכזית מזה לתוך פיו ובאמת לפ"ז לא אשכחן אוכל ב' איסורין כאחד דליחייב אליבא דר"ל דאיסורין מבטלין זה את זה וא"כ היכי פריך בפשיטות בכריתות במשנה דיש אוכל אכילה אחת כו' וניתני ה' חטאות וכגון דאכל ג"כ כזית פיגול והיכי מקשי הש"ס בפשיטות הא *צ"ל בכה"ג דפיגול ונותר ג"כ כו' לר"ל לא מצי למיתני הכי דבשעת אכילה מבטלין זא"ז דלרש"י ז"ל ג"כ לאו דווקא תלתא איסורי אלא בב' ג"כ מבטלי אהדדי לפירושו ומהא דפריך התם וניתני שש וכגון שאכל ג"כ כזית דם לא תיקשי דזה הוי מין בשאינו מינו ונותן טעם דאוריי' הוא ומטעם זה אש הא דאיכא לאקשויי לכ"ע הא מיירי התם דאכל כוליא בחלבה או דאכל תמרי בהדי כזית נותר ואמאי לא ליבטיל הנותר בהכוליא או בתמרי דזה לא הוי בכלל איסורין דאין מבטלין זא"ז דהא כוליא או תמרי התירא הוא לגבי איסור נותר וחלב דליכא עלייהו שם איסור אלא יום הוא שנאסר באכילה אבל לפי הנ"ל ניחא דהוי מין בשאינו מינו ובטעמא אע"ג דאיכא לספוקי לענין כרת וחטאת אי הוי טעם כעיקר ובחי' נזיר הארכתי בזה אבל הא דפריך ולוקמא כגון דאכל כזית ומשמע התם דמיירי במין במינו. קשה הא לר"ל לא אשכחן דמחיי' תרתי באכילת ב' איסורים ודוחק לומר דפריך לוקמא דאכל פיגול היינו ע"י בליעה בעין בלא לעיסה דא"כ הוי מצי לשנויי יש אוכל כו' קתני אכילה כדרכה. ע"כ נראה דהאי שבללן זב"ז דקאמר לאו אשעת לעיסה ואכילה קאמר אלא שבללן קודם אכילה זב"ז וכמו שכתבו התו' ז"ל ג"כ וכן לאו דוקא שלשתן יחד אלא שנים מהם וכמבואר בירושלמי ג"כ ופי' התו' ז"ל כגון דאיכא חתיכה אחת ב' זית נותר ואחד פיגול מעורבין וחתיכה אחת ב' פיגול ואחד נותר ואכלן לחתיכות בזה אחר זה והתרו בו בראשונה משום פיגול ובאחרונה ג"כ משום פיגול דהוי התראת ספק ממש כמו הכה זה וחזר והכה זה וקשה להאי פירושא לישנא דהש"ס א"א שלא ירבה מין על חבירו הא וודאי רבה מין אחד על חבירו בזה ב' זיתים ובזה זית אחד. ועוד האי דינא דהתראת ספק למה אשמע לן ר"ל בהא הא כבר שמעינן לר"ל בשבועות ומכות דס"ל התראת ספק לא שמה התראה והכא לא איצטריך לאשמועי' אלא עיקר דינא דאיסורים מבטלין זא"ז דבחדא חתיכה רוב נותר ומיעוט פיגול דפטור אפיגול משום דאיבטיל בנותר הוי ליה לאשמועי' וכת' עוד לפרש בע"א דשקל תרי מהני תלת ובללן ואכלן כגון דשקל ב' זיתים מחד איסור וד' זיתים מב' איסורין ובללן בקערה אחת ואכלן וא"א שלא יהיה רוב כו' הלכך לא ידעינן כו' אם שם פיגול או נותר וכגון דאכל בשני פעמים באחד התרו בו משום פיגול ובאחד משום נותר ע"ש ודברים אלו אינן מובנים לי ומה כוונתם בב' זיתים מחד איסור וד' מב' איסורין אי כמש"כ הצ"ק ז"ל דאכל אכילה אחת כזית מחד איסור בעין עם ב' זיתים מד' איסורין הנבללין ודילמא איסור הנבלל רובו נותר ומבטל גם הכזית פיגול אשר בעין זה הוא דבר שאין לו שחר דהא בצירוף כזית פיגול בעין הוי רובא פיגול וחיי' משו' פיגול ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל כגון דשקל ב' זיתים מחד איסורא וב' זיתים מחד איסורא דהוי ד' זיתים מב' איסורים ובללן זה בזה וא"א שלא יהא רוב מן האחד משום דא"א לצמצם ואחד רבה על חבירו ואכלן בב' פעמים ובאכילה ראשונה התרו בו אל תאכל פיגול ובשניה אל תאכל נותר דהוי התראת ספק ומה שהוכרחו לפרש כגון שנתער' ב' זיתים מזה וב' זיתים מזה ולא כזית מזה וכזית מזה דא"כ בשתי אכילות ליכא שיעורא בכ"א ובלא"ה פטור על שתיהם וגם לפ"ז לא הבנתי אמאי קרי לה התראת ספק כיון דבאכילה ראשונה התרה בו משום פיגול ובשניה משום נותר לאו התראה היא כלל וכ"ע מודו בזה. ע"כ נראה יותר דבב' זיתים ואכילה אחת מיירי וא"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ובטל חד בחבריה דל"ד חד בתרי בטיל אלא ברובא לחוד ג"כ בטיל כמבואר ג"כ בד' הראשונים וכיון דלא נתברר האיסור קרי לה התראת ספק ומילתא חדתא אשמע לן ר"ל בהתראת ספק זו וכשיטת התו' ז"ל ביבמות דס"ל ג"כ דזה מיקרי התראת ספק וד' התוס' ז"ל עדיין לא ברירין לי אבל לקמן גבי מצות מבטלות זא"ז משמע בשיטת רש"י דעל אכילה ולעיסה חיישינן לביטול אחד בחבירו ושם יתבאר יותר בסייעתא דשמיא: